שתי משמעויות יכולות להיות לביטוי האהבה האלוהית: האחת – אהבת האדם את אלוהים, והשנייה – אהבת אלוהים את כלל העולם. שתי משמעויות אלה קשורות זו בזו, ואם מנתקים ביניהן עלולים ליצור חורבן, מתוך עיוות חמור בתפיסת העולם. אהבת אלוהים לבדו ללא אהבת העולם, מביאה לקנאוּת קשה וצרות עין, כך שלמעשה היא גם אינה אהבת אלוהים. ואהבת כלל העולם ללא אהבת אלוהים, מתנכרת ליסוד העילאי שבנפש האדם – בריאתו בצלם אלוהים, ולערכו העליון של העולם כבריאה אלוהית. בפסקה זו מתאר הרב קוק את עוצמת האהבה האלוהית, על שתי משמעויותיה, שקיימת אצל אנשי מעלה.
מי יוכל לעצור את אור האהבה האלוהית העליונה, ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי־קודש ישרי־לבב. השאלה הרטורית בה פותח הרב קוק את הפסקה, היא לכאורה מיותרת. וכי יש מי שרוצה לעצור את האהבה האלוהית?! מסתבר שכן. יש קשיים שונים במציאות, רוע וחטאים, ועל כן נוח מאוד דווקא לצמצם את מושג האהבה, להתייחס בחשדנות ובעוינות כלפי כל מה שאינו קרוב ומוכר, עד שיוכיח שהוא ראוי לאמון. הפוך מן העיקרון המשפטי המקובל כיום, שכל אדם הוא זכאי עד שתוּכח אשמתו – כלשון הרמב"ם: "שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיוודע לך שזה פסול" (הל' קידוש החודש ב, ב). כתוצאה מכך, גם האהבה לאלוהים עלולה להיחלש, בעקבות פגמי המציאות.
והנה, קיימים כאלה שהנחות היסוד שלהם כלפי המציאות הן אחרות לגמרי, שאוהבים את הבריאה בכללה כאהבתם לאלוהים, ואוהבים את כלל העולם כאהבת אלוהים לבריאתו. אלו הם שרידים, שכאילו נותרו מן המצב הקדום בטרם חטא אדם הראשון, כאשר קרבת אלוהים הייתה גלויה ומוחשית – כלשון הנביא, אליה מפנה הרצי"ה קוק בהערותיו: "וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא", הקרואים לה' ולעבודתו (יואל ג, ה, ועי' רש"י שם). בטרם התגלתה אימת המוות והגבוליוּת הבוטה של העולם, הייתה תמימות טהורה באהבה האלוהית, כעין תמימותם של ילדים שהכל הרמוני ומיטיב בעיניהם. על כן אותם שרידים הם גם חסידי־קודש שמוסיפים מן החול על הקודש לפנים משורת הדין, ורואים בכל דבר את הקודש שבו. ואין מדובר בחסידים שמוסיפים חומרות ומנהגים בלי מחשבה, שמטשטשים את הגבולות בין קודש לחול, אלא בישרי־לבב. כוונתם ישרה ומדויקת כמו טבע בריאתם היסודי: "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). הם שומרים על יושרם המקורי ועל כן האהבה האלוהית למציאות כולה הולכת ומפעמת בלבם. היא תשתית היחס שלהם למציאות, יסוד קיומם, כמו פעימות הלב התדירות שמחיות את הגוף.
מצד אחד, האהבה האלוהית היא כרוח צח מלא בשׂמי עדן. רוח שנושבת ביום בהיר, המעלה עמה ניחוחות שמעדנים וממלאים את האדם בנעימוּת.[14] באהבה האלוהית יש הרמוניה וביטחון בוודאות הקשר של הכל לאלוהים, וממילא עדינות ונעם. ועם זה, אותו הרוח של האהבה האלוהית גם סוער והומה כהמות ים לגליו. כשמביטים אל גלי הים, נראה כאילו הם מנסים כל הזמן לעלות על החוף ולשטוף את היבשה. ובנמשל – האהבה האלוהית גם מתבטאת בכמיהה בלתי פוסקת, סוערת ומטלטלת, שלעולם אינה יודעת שובע. כך תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון. גם בתנועה נפשית זו של געגועים תמידיים לאינסוף יש תענוג של התרחבות האהבה האלוהית שממלאה את הנפש, בנוסף לנעם הביטחון והעדן. וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמידות הנפשיות. חשק שנובע מאהבה הוא עדין ולא גס, ועל כן גם מעדן את הנפש ומפתח את מכלול אישיותו של האדם. אהבה אלוהית היא כאהבתו של אלוהים למציאות – אינה תלויה בצורך או אינטרס מסוים, אלא טהורה ושלמה בתכלית. כך גם אהבתם של חסידי קודש היא ללא כל התניות וגורמים זרים, חפה מכל אינטרס אישי ואין בה אלא רצון להיטיב עם כל, ועל כן היא מרוממת את אותם חסידי קודש. בכך עוברים הם במידה מסוימת למעמד האלוהי כלפי העולם. וכדברי חז"ל על משה רבינו, שנקרא "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א), שכן "מחציו ולמטה אִישׁ מחציו ולמעלה הָאֱלוֹהִים" (דברים רבה יא, ד). וממילא, כל נשמה מתקדשת. קדוש הוא נבדל ומיוחד. אהבה אלוהית גורמת לאדם שיהיה מיוחד יותר, קרוב לאופיו המקורי האידאלי, כך שכל תנועותיו נעשות בעלות משמעות מרוממת, תואמות לאישיותו הייחודית ומוקרנות מאהבת אלוהים שבו. על כן הוא גם רואה את הייחודי שבכל ברייה. אהבה מתבטאת ברצון להיטיב עם הנאהב. אהבה אלוהית, אם כן, מתבטאת ברצון שכל נברא יבטא את ייחודיותו באופן מלא כמה שיותר. כאשר ברייה מממשת את כל כישרונותיה ואופייה הייחודי היא מוצאת את משמעות קיומה, מתגלה שאין לה תחליף. זהו אושר מופלא. לכן גם כל אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש של גבורי־אל אלו, הרי זה מתעלה. כאשר יוצרים קשר מסוים עם חסידי קודש אלה, דרך הכרוּת אישית או אפילו במעבה הדורות לאחר שקוראים אודותיהם בספרים עתיקים – סופגים משהו מאותה אהבה אלוהית מרוממת, נחלת חסידי קודש מיוחדים. ניתן לראות השפעה רבה, זוך פנימי ושאיפה להתקרב לאותן מידות נעלות, אצל אנשים שזוכים להיחשף לאותם חסידי קודש, גם כאשר להם עצמם אין די רצון ומסירות לשנות את חייהם בפועל.[15]
כל התורה, המוסר, המצווה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי־עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם. התורה ודרך־ארץ שקדמה לה, על כל הנובע מהן, נועדו להשיב את האדם למעמדו הראשון בגן עדן טרם החטא. בטרם החשיך האדם את העולם וצמצם את מציאותו, כאשר עוד היה בו יושר הלב הראשוני והטהור של אהבת הבריות כולן ורצון להיטיב עמהן. וכפי שראוי שיהיה לכל נברא בצלם אלוהים. אילוצי החיים, החשבונות והקשיים מצמצמים ויוצרים חששות וחשדות. בחיים המוגבלים נוצרות מערכות של אינטרסים ושיקולים שונים, כך שהאדם מוצא עצמו בפינה דחוקה של אגואיזם, מבלי שהוא מרשה לעצמו לאהוב, להתפעם, לתת אמון ולרצות את הטוב לכל. לתחושת הישרדות קיומית זו יש סיבות מוצדקות ואמיתיות, אך בסופו של דבר היא חונקת את תכונת הנפש היסודית של האדם. המוסר והתורה נותנים לאדם אמצעים שונים לקדש את החיים, הזמן והמקום, שעל ידם הוא יכול לפלס דרך בליבו כדי לצעוד החוצה מקטנוניותו השפלה, ולשוב לגלות את מעלתו האלוהית המקורית.
אדם נועד לעבוד את אלוהיו. לא את התורה, את התלמוד, את המעשה או את המוסר, וכמובן גם לא את צרכי גופו החומריים. כל אלה ניתנו לטובתו, על מנת שיבטא את צלם אלוהים שבו: "כל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א). בכך ניתן לראות, באופן כללי ומופשט, מעין קנה מידה לבחון את לימוד התורה, המצוות או המוסר שאדם מאמץ לעצמו. אם דברים אלו מובילים את האדם לרשעות, לקטנוניות ואגואיזם, סימן שמשהו בהם מקולקל, גם אם הם תואמים באופן מדויק לכל הכללים הרשמיים. שכן הם אינם תואמים למגמה הכללית והעקרונית שלהם, של אהבה והטבה לכל.
המשפט המסיים את הפסקה הוא שורש לכל עבודת המידות. משום כך כנראה, בחר הרצי"ה קוק בעריכת הספר לסיים דווקא במשפט זה את הפרק הראשון, העוסק במידת האהבה: וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קודשי קודשים אלה, הם כל מדות טובות וישרות פרטיות וכלליות, אישיות וחברתיות. ההבחנה בין טוב לרע, תביעות הצדק, החסד, האמונה והיושר – הכל צריך לצמוח על גבי הבסיס הקדוש של האהבה האלוהית לכל, אהבה נטולת כל שיקול זר, שעל מנת להיטיב בפועל צריכה גדרים מעשיים של צדק ויושר. בלא אהבה כבסיס לכל תביעות המוסר, אין להן מקור שיחיה אותן. הן ינבלו, ואף עלולות לגרום לעוולות נוראות, חורבן והרס. על כן האהבה מתממשת בגדרי מוסר מעשיים, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים (ע"פ תהלים ט, ט). לכל סוג של משפט יש שני מקורות עקרוניים. האחד הוא מוסכמה חברתית, כמו משחק שקובעים לו כללים ונוהגים על פיהם, אחרת המשחק לא יוכל להתקיים. מתוך קבלה ציבורית של המוסכמה, ממנים מערכת משפט שצריכה רק לבחון אם קיימת חריגה מן הכללים, ובסמכותה להטיל עונשים והגבלות כדי שהכללים ימשיכו להתקיים. אפשר לכנות מקור זה 'מקור טכני', אף שהוא קיים ברוב החברות האנושיות. מקור אחר של המשפט הוא אהבה לערכו העצמי של כל דבר. זהו מקור מורכב וקשה לזיהוי ויישום, אך הוא כמובן נעלה יותר. אף שבאופן שטחי נדמה שאהבה ומשפט אלו שני קצוות מנוגדים, האהבה האלוהית צריכה להיות מקור לשיפוט, לא להישאר רק ברובד הכוונה הנעלה והרצון היפה. בלא מימוש מעשי באמצעים של חוק ומשפט, היא תתפוגג או תתממש באופן מעוות.
