מעשה שנעשה אין להשיב, לכן אין עניינה של תשובה לשנות מציאות אובייקטיבית שהתרחשה, אלא את יחסו הסובייקטיבי של האדם למעשים שנעשו בעבר. תוכנם הרוחני של מעשים יכול להשתנות, על ידי התשובה משמעותם לובשת צורה אחרת. בכך התשובה מלמדת על בכורתו של עולם הרוח על עולם החומר.
הַתְּשׁוּבָה מוֹרָה, שֶׁיְּסוֹד הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם הוּא הַתַּמְצִית הָרוּחָנִית שֶׁבָּהֶם, אוֹתָהּ הַהַטְבָּעָה שֶׁמַּטְבִּיעַ הַמַּעֲשֶׂה בַּיְּסוֹד הַנַּפְשִׁי. המציאות המוחשית מיוצגת בדברי המקובלים בספירת 'מלכות', התחתונה שבעשר הספירות, ואילו משמעות המעשה, המניע והכוונה שמאחוריו, מיוצגת בספירת 'יסוד'. אלו שתי מציאויות שונות לחלוטין. כמובן, יש קשר ביניהן והן משפיעות זו על זו, אך כל אחת מהן עומדת בפני עצמה. האפשרות לשוב בתשובה נובעת מתוך חלוקה זו שבין המציאויות השונות – כאשר אדם שב בתשובה הוא משנה את תוכנם הרוחני של מעשיו, את השפעתם הנפשית. כך מעשים שנראים מזעזעים ואיומים יכולים להתגלות כמעשי חסד נפלאים, וכן להפך. אדם שמעולם לא שמע על ניתוחים ונקלע לחדר ניתוח, עלול להיתקף בפלצות וזעזוע, ואולי גם בכעס גדול על המנתח, כאשר יראה כיצד הוא חותך בסכין אדם חסר ישע שנם את שנתו; אך אם יסבירו לו מה משמעות המעשים כמובן ישנה את דעתו מן הקצה אל הקצה, אף שהמעשים עצמם לא השתנו. כל עניין התשובה מבוסס על אותו שינוי בפשר המעשה שנעשה בנפש האדם, בהכרתו, ולא במציאות המוחשית עצמה.
וְכַאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת תָּכְנֵי הַמַּעֲשִׂים אֵינָם רַק מֻשָּׂגִים סִמְלִיִּים בִּלְבַד כִּי אִם הֵם אֲרוּגִים בִּיסוֹד הָעוֹלָם הַמַּמָּשִׁי, למעשים המתרחשים במציאות המוחשית ישנה השפעה בעולם הרוחני – ביסוד העולם הממשי. הם אינם רק סמל. לסמל אמנם גם יש השפעה כלשהי, אך היא מועטה. סמל הוא מוסכמה; כאשר אדם מחייך לאדם אחר, מקובל בחברה אנושית שזוהי הבעה ידידות וקרבה כלפיו, אך כמובן הגורם לחיוך יכול להיות עניין משמח או מצחיק שבו הוא נזכר, שאינו קשור כלל לאדם בו התבונן כשחייך. לכן מעבר לסמליות שבדבר, החיוך פועל ומשפיע גם באופן רוחני. ומכיוון שלמעשה יש השפעה בעולם רוחני, ממילא הִנְנוּ קְרוּאִים לוֹמַר, שֶׁהָעוֹלָם הַמַּמָּשִׁי כְּמוֹ שֶׁהוּא, הוּא אָמְנָם עוֹלָם מְחֻלָּק, שֶׁכָּל סְדָרָיו מַתְאִימִים זֶה לָזֶה, אֲבָל שָׁרְשׁוֹ הוּא הַיְסוֹד הַמַּחֲשַׁבְתִּי, הַכּוֹלֵל וּמַקִּיף אוֹתוֹ וְנַעֲלֶה וְנִשְׂגָּב מִמֶּנּוּ. מעבר לעולם הממשי שנדמה כקבוע ומסודר באופן מוחלט, קיים עולם רוחני שהוא למעלה ממסגרות הזמן והמרחב, ולכן מאחד את כל פרטי המעשים הממשיים על ידי משמעות שהוא נוסך בהם, היכולה להיות הפוכה ממה שנראה לעין באופן מוחשי. לָעולם יש תכלית שמאחדת את כל חלקיו וסדריו, משום שהיא נשגבה מסך האמצעים המובילים אליה. משום כך אין לשפוט מעשים רק על פי הצד החומרי שבהם, המוחשי, אלא גם על פי היסוד המחשבתי שבהם, העולם הרוחני.
וְהַתְּשׁוּבָה מְרוֹמֶמֶת אֶת הָאָדָם וְעוֹלָמוֹ לְעוֹלָמָהּ הִיא, שֶׁשָּׁם הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ עוֹמֶדֶת בִּבְהִירוּת הַתֹּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁלָּהּ. הרוח אינה מוגבלת לגוף, היא תמיד מתעלה מעבר לו, מצב הגוף רק מעניק לאדם עוד חוויה אחת מיני רבות שהוא חווה ברוחו. תשובה פועלת בעולם הרוח, ובכך גורמת לאדם להתעלות אליו, אל יסוד קיומו שהוא מעבר לעולמו המעשי המוגבל. וְהָעוֹלָם הַהוּא בְּעֹצֶם רוּחָנִיּוּתוֹ שׁוֹלֵט הוּא עַל עוֹלָמֵנוּ הַמַּעֲשִׂי הַמֻּגְבָּל, בכך שהוא יכול לשנות את משמעותם של מעשים ממשיים. גם אם משמעותו הראשונית של מעשה מסוים הייתה שלילית, העולם הרוחני יכול לשוב ולשנותה, וכך גם לשנות את הגדרת המעשה כולו אפילו מזדון לזכות. כאשר אדם מודע למעשיו ולהשלכותיהם, ולאחר מכן מתעמק בתוך נפשו ובוחן כיצד הגיע למעשים אלה; מהם הכישרונות, החסרונות או השאיפות שהביאוהו לחטא – הוא מגלה שביכולתו להוסיף טוב בעולם על ידי אותה תכונה נפשית שהביאה אותו לחטא. כך מעשה שנחשב לזדון, בגלל שביטא באופן בוסרי ומעוות תכונה מסוימת באדם – נעשה לזכות, כאשר הוא זה שגורם לאדם לגלות את יכולותיו לטובה. כמובן, היה עדיף להגיע לכך ללא זדון, אך פעמים רבות רק ניסיון כושל מביא לגילויים אלה. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א), ואז הוא מברר ומגלה במה טעה, עומד על משמעות דברי התורה שבהם כשל ומתקדם הלאה. זהו תהליך תמידי של 'רצוא ושוב' שרק באמצעותו העולם מתקדם, ומשום כך אי אפשר לעולם ולאדם בלא תשובה. ואין צורך דווקא בחטא מסוים על מנת לשוב בתשובה. גם עצם המחשבה שהכל תקין ואין עניין שטעון תשובה, היא כבר טעות חמורה דיה שעלולה לדרדר את האדם אל עברי פי פחת ועליה בעצמה עליו לשוב בתשובה.
וּכְפִי אוֹתָהּ הַהַטְבָּעָה הַמְחֻקָּה, כלומר – חקוקה,[172] בְּעוֹלַם־הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹן עַל יְדֵי הַמַּחֲשָׁבָה, מה שאדם חקר וגילה וקבע במחשבתו אודות החטא, שמעתה יבטא באופן חיובי את הגורמים שהביאו אותו אליו, נִקְבַּעַת הִיא הַהַסְדָּרָה שֶׁל הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי. הסדרה היא ביסוס של דבר, כך שיוכל להתפתח באופן טוב ממה שהיה קודם לכן. כאשר התשובה מגלה משמעות חיובית במעשים שליליים, היא קובעת אותם במציאות באופן חזק יותר, כעת הם חלק מתהליך התעלות העולם הכוללת ואינם בניגוד לכל ההוויה.
עשיו נקרא כך משום שהוא עשוי, גמור, כמו מעשה ממשי שיצא אל הפועל. יעקב לעומת זאת, מסמל את עולם התשובה הרוחני, הוא עוקב אחרי מעשים שכבר נעשו, על מנת להשיב אותם לשורשם הטוב ולשנות את משמעותם. עשיו אמנם נולד לפני יעקב, קדם לו במציאות הממשית, אך עם השנים מכר לו את בכורתו, ובכך התגלה מי מבין העולמות חשוב יותר. אדם ששב בתשובה צריך להכין את עצמו למפגש עם המציאות המעשית בשלוש דרכים, כפי שהכין יעקב את עצמו קודם המפגש עם עשיו (בראשית ל"ב): בדורון – לתת למציאות סיכוי להתגלות באופן טוב יותר, לא להתייאש מעצמו או לחילופין לשבור את עצמו, אלא לנסות להבין מה היה המניע לחטא, ובכך לרכך ולמתן אותו; בתפלה – תשובה כמובן צריכה סיעתא דשמיא, יש להתפלל שהיא תצליח; ובמלחמה – כמו בכל התמודדות עם היצר, יש להתגבר על הקשיים והחולשה בפקחות ובנחישות.
