נראה שהרצי"ה בחר לסיים בפסקה זו את הספר, מפני שיש כאן קריאה גדולה, הן לאנשי ארץ ישראל – בני הישוב הישן והחדש, והן לכל העולם היהודי שבחוץ-לארץ, לַעֲלוּבֵי הַגָּלוּת הָאֲפֵלָה. ליושבי ארץ ישראל הרב אומר שלא להתנכר לטבע ולסגף את עצמם, לא להמשיך כאן את הנהגת הגלות של הסתגרות ואטימת עיניים בפני כל היופי וההדר שבטבע – התענגו על זיו קדושתה של הארץ, על מתיקותה ויופייה, על אוויר הקודש שבה, טפחו את החזון, החלומות הגדולים וכל גודל הנפש. הדגישו לא את העליבות ותחושת האשם, אלא את המניעים הנפשיים לבנות ולהיבנות. כך תזכו לטעום בטעם החיים ממש את מתיקותה של ארץ ישראל, טעם של חיים מלאים ושלמים.
מִצְוָה לִטְעֹם בְּפֶה מָלֵא לנשום מלוא הריאות מִתַּעֲנוּג מְתִיקוּת זִיו הַקְּדֻשָּׁה הָרַעֲנַנָּה שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. בעת שהרב כיהן ביפו, הוא נהג לצאת משם מידי שנה בימי הקיץ, לנפוש לכמה ימים בכרמים שברחובות. רחובות היתה אז מושבה חקלאית קצת יותר דרומית מראשון לציון, והיוותה למעשה את סוף היישוב, כאשר ממנה ודרומה היה הנגב, המדבר. אבל עניין אחד ייחד אותה יותר מראשון-לציון ונס-ציונה הסמוכות. הן היו מושבות של הברון, והיה עליהן עול פקידות הברון, ואילו רחובות היתה מושבה שנוסדה על ידי אגודת אנשים חופשיים מחוץ לארץ, שלא רצו תמיכה מהברון רוטשילד ולא רצו להיות משועבדים לפקידות שלו, ובני המושבה התגאו בכך. היו שם לא רק חקלאות, גנים, בתים ופרדסים, אלא אווירה של מעין עולם הבא, במובן של אנשים חופשיים, שבהחלטתם, הונם ומאמצם האישי, בנו את המושבה. הרב היה אמנם מלא הערכה לברון, להשקעה העצומה ולסבלנות שלו, אבל זו עדיין היתה הנהלה שבאה מחוץ לארץ, והכסף עדיין היה של צדקה. משובח נותן הצדקה ככל שיהיה, אך מקבל הצדקה הוא אדם משועבד בנפשו. ואכן, היחסים בין פקידות הברון לאנשי המושבה היו מורכבים, ולא-אחת גם מתוחים. ברחובות היתה אווירה של חירות, וכשהרב היה מגיע לשם, היו בונים לו מן סוכה, שם הוא יכול היה להתבודד במשך שעות רבות של היום, להריח את הפריחה ולראות את הענבים מתמלאים עסיס, וזה השרה עליו אווירה יוצאת מן הכלל. הוא נשם, הריח וטעם את החירות, החופש, היופי והמרחב של ארץ ישראל. כל זה היה ההיפך מן הגטו, העיירה הקטנה, המצב המשועבד וההשפלה שהיו מנת חלקו של יהודי בגלות. כאן המצב היה שונה בתכלית – "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה, ה). שלוות נפש, הרמוניה עם הטבע ותענוג של בן האומה בארצו. זה היה דבר יוצא מגדר הרגיל. לא בטוח שמישהו יכול לדעת האם הדברים נכתבו שם בפועל, אבל הם מתאימים מאוד לאווירה שהרב טעם ממש בהיותו בנופש ברחובות באותם ימי קיץ.
ברור שלא מדובר רק על הטעם הטבעי, אלא מְתִיקוּת זִיו הַקְּדֻשָּׁה הָרַעֲנַנָּה. יכולה להיות קדושה ישנה, קצת חבוטה ונדושה, זו שהתרגלו אליה בגלות. קדושה רעננה היא קדושת הטבע, הפירות, החירות והחופש. יש קדושה של בכי וצער, ויש קדושה של שמחה ותחילת החיים. כעם, טעמנו מלוא הפה את הקדושה הישנה, את הבכי והצער. הגיע הזמן לטעום גם קדושה רעננה וחדשה, של חיים חדשים שנפתחים, להיות עד להולדת האומה מחדש. כמו שבאביב, אדם עד לכך שהַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (שיר השירים ב, יב), האדמה מתכסה בירוק, פרחים לבנים, אדומים וסגולים. וכל זה קורה מהיום למחר: לפתע באות הציפורים, פורחים הפרחים, נפתחות פקעות העצים ומציצים הפרחים. זו תחושת הרעננות ותחילת החיים. זהו דבר נפלא.
גם תחושות הסתיו, של שלכת, צער ופרידה, הן תחושות אמתיות בעלות עומק רב. הקדושה הישנה איננה שקר, יש בה עומק רב, אבל שכחנו מהי הקדושה הרעננה, ולכן יש לאזן את הקדושה הקודמת ולטעום מלוא הפה מרעננות החיים. הרב ראה את הישוב הישן בירושלים, צפת וחברון, שמבחינה פיזית וגיאוגרפית היה בארץ, אבל חי במקומות הקדושים וממילא החרבים ביותר שבה, מה שיצר תחושה חריפה עוד יותר של גלות. יהודי שבא לארץ-ישראל ולירושלים, קרע קריעה כשהתקרב אל המקדש. זו אווירה של צער שהיא נכונה מצד עצמה, אבל הם לא פקחו את עיניהם לראות את מה שיש מסביב, לא שמו על ליבם את דברי רבי עקיבא: "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה" – נביא החורבן, "בידוע שנבואתו של זכריה" – נביא הבניין, "מתקיימת" (מכות כד, ב). הם סגרו עצמם מפני זה, ראו בעין חשדנית את גלי העליה, ואמרו שאנשיה אינם כל כך יראי שמים. הם צדקו, ראו את הדברים נכוחה, ואף על פי כן, אלו השבים הם בָּנִים גּוֹלִים, בָּנִים נִדָּחִים. גם אם הם שבים ממרחק רב מבחינה רוחנית ולא רק גשמית, בכל זאת הם מרגישים את הבית והרצון להיות כאן. וגם אם יאמרו שהם לא רצו לבוא, אלא באו מפני שהיכו, השפילו וביזו אותם שם. אבל בכל זאת הם באו דווקא לכאן, הביתה, למצוא נחמה. אף על פי שהם עדיין לא מתוקנים, בכל זאת הם בנים הבאים הביתה, וזהו מעשה גדול מאוד. כמו שבחקלאות, קודם צומחים דווקא העשבים השוטים. בכלל, כל מי שמתעסק בחקלאות יודע שעשב שוטה ועץ סרק חזקים הרבה יותר מעצים המניבים פירות. בעוד עצי הפרי דורשים שמירות וטיפולים מרובים, עצי הסרק והעשבים השוטים גדלים לבד בלי לשאול אף אחד וקשה להיפטר מהם, אבל בכל זאת זו פריחה והצלה של חיים שיש בה עוצמה רבה. היום המהנדסים הגנטיים מנסים לקחת את הגנים של העוצמות הללו – העמידות למחלות, ה"חוצפה" של העשבים השוטים, ולעשות להם הכלאה עם הצמחים העדינים יותר כדי שיהיו חזקים. כמו שתמיד את יחורי התפוזים והלימונים שמו על גזע של חושחש, שהוא לא מועיל במיוחד, אבל חזק מאוד. יש בזה אמת רבה של תחייה וחיים.
וּצְרִיכִים לְהוֹדִיעַ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. יתכן שהכוונה גם לעולם בכללותו, אבל נראה יותר לדמות את דברי הרב למונח היידישאי 'לכל העוילם' – לכל העולם היהודי. אף פעם לא אמרו 'העולם' על גויים, גם 'כולי עלמא' זה אנחנו, הקהל שלנו, היהודים, לכן הרב מיד עובר מכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אל עֲלוּבֵי הַגָּלוּת הָאֲפֵלָה. לא מצד עצמם הם עלובים, אלא מצד הגלות. מצד עצמם הם מצוינים, אבל "העניות מנוולתן" (נדרים סו, א). האפילה שבגלות יוצרת את העליבות, מורך הלב והקומה השחוחה והכפופה, את תחושת אין-האונים של מיעוט קטן, שכל מדרך כף רגלו הוא בחסד לאומים. צריך להשתחרר מזה. צריך לגאול אותם מן האפילה כדי שהעליבות תחלוף, ותכונות האומץ, הגבורה, הבניין, עוז הרוח, החסד ורצון החיים הגדול יפרחו. התכונות הללו היו לנו מימים ימימה: בימות השופטים והמלכים, החשמונאים, בר כוכבא ורבי עקיבא. כל זה יכול להיות רק בארץ ישראל, על אדמת האבות. צריך להודיע כִּי הַצִּנּוֹר שֶׁל הַחַיִּים הַמְּלֵאִים שֶׁפַע אוֹר וּנְעִימוּת קְדֻשָּׁה שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּתוֹ הֵחֵל לְהִפָּתַח. הארץ נותנת את פריה ומקבלת את בניה, שלא כמו בימים אחרים, בהם היו ניסיונות ובאו גלי עלייה, אבל לא הצליחו לשרוד אלא לזמן קצר. הארץ חרבה שוב ושוב, הניסיונות וההשקעות הכלכליות והאנושיות ירדו לטמיון. היתה לכך, אמנם, חשיבות: התמדת העליות בכל הדורות, הודיעה תמיד באות ובמופת שלא ויתרנו על ארץ ישראל, בני הארץ אנו והיא שלנו. היתה זו מחאה חיה בפני כל כובש זר, אבל בפועל בקושי רב הצליחו להשתרש כאן מעטים שבמעטים. פעם באו זקנים להיקבר בארץ הקודש ולחסוך מעצמם גילגול מחילות (עי' כתובות קיא, א), ואילו עתה מתרחשת מהפכה בתפיסת הארץ, מארץ של הר הזיתים, בית הקברות הענק מימי בית שני שקלט עוד ועוד מתים, לארץ של מושבות, בניין ושדות. משתרשים בה צעירים הרואים בה את עתיד חייהם, ורוצים לבנות בה את ביתם ולהוליד בה את ילדיהם. והארץ נענית.
הצינור הזה החל להפתח, הן בקרב היהודים הרגילים והפשוטים, והן בקרב תלמידי החכמים, אצלם סוגיית הגאולה הופכת עניין לענות בו. שוב מתייחסים לזה, אפילו אם רק בדיונים ושקלא וטריא: האם אלו אכן אותות של ימי או חבלי משיח? וגם לאלה מביניהם השוללים זאת, זה אחד הדברים המרכזיים לעסוק בו. הם לא יכולים להתעלם ולומר שזה לא קיים, כמו במשך הדורות, כשאפילו לאלה שרצו בכל ליבם ליישב את הארץ, לא היה מה לעשות בארץ החריבה. הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתרום ליהודי שבא מדי פעם מהארץ לאסוף צדקה. גם מי שאינו חושב שזו הגאולה, צריך עכשיו להתנות תנאים לגאולה האמיתית ולעיין בסוגיית הגאולה – כיצד תהיה, מהם הסימנים, מה לקרב ומה לדחות. ללא קשר למסקנות, עצם העניין בזה הוא מהפכה גדולה, לעומת דורות על גבי דורות בהם ארץ ישראל היתה מקודשת ונשגבת מאוד, אבל רחוקה, "הלכתא למשיחא" (סנהדרין נא, ב). הסוגייה חוזרת להיות רלוונטית, שייכת ונוגעת לחייו של עם ישראל.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ [89] וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. פסוק זה שימש את הגאון מווילנא ותלמידיו, כאשר הם בישרו על פתיחת תקופת הגאולה והישועה. מסורת היתה בבית מדרשו של הגר"א, שבשנת "תֹר" ברור יהיה שמתחילים ימות המשיח. הם ציפו לאירוע מיוחד במינו שיבשר זאת. בשנה ת"ר עצמה לא היו אירועים מיוחדים, או על כל פנים לא לטובה. היה מרד של הנציב הערבי ממצרים בטורקים, והמצב היה קשה. אז אמרו, אולי הכוונה ל"תור", בכתיב מלא (אם לא 1840, אולי 1846). היו עוד כמה שנים לחכות ולקוות. גם אז שום דבר טוב לא היה, והיתה זו אכזבה קשה. צרות רבות סבלו תלמידי הגר"א ובני משפחותיהם שבאו לכאן לבנות בתים, לקנות אדמות, ולהתכונן למלכות. היו כאלה שהתפקרו, היו אפילו כמה מקרים קשים בשנות הרעב, שמהצעירים אפילו התנצרו. היה משבר נורא. ובכל זאת, יסודו של מה שמכונה 'היישוב הישן', היה דווקא הגל החדש של תלמידי הגר"א. זה קרה לאט מאוד, בהיחבא, אבל הם פעלו הרבה, הגדילו את ירושלים, והיו היסוד ליציאה מן החומות ולבניית שכונות חדשות. מדובר היה על מעט אנשים יחסית, עשרות או מאות משפחות לכל היותר, אבל ירושלים התפתחה לא מעט. לפניהם היה בירושלים רק 'משגב לדך' שלא היה ממש בית חולים, השייך לעדה הספרדית. האשכנזים שכבר היו רבים יותר מבחינת המספר, יסדו את בית החולים 'ביקור חולים' ובית דפוס. זה היה פיתוח משמעותי, לעומת המזרח התיכון של אז, שהיה במצב קשה ומפגר מאוד (אמנם גם כיום המזרח התיכון שמסביבנו אינו מפותח באופן מזהיר). באו יותר יהודים והשקיעו יותר כסף, ואף שזה היה תוך משברים, סבל, צער וציפיות שנכזבו, היתה התקדמות לא מבוטלת. מן היישוב הישן יצא נצר לתלמידי הגר"א, ר' יואל משה סלומון,[90] שהיה תלמיד חכם, לייסד מושבה בפתח תקווה עוד לפני שבאו עולים מחו"ל. הניסיון כשל, וכשהעולים חזרו עוד פעם, העלייה הצליחה. אנחנו, אומר הרב, רואים עוד יותר מהם שהַצִּנּוֹר הֵחֵל לְהִפָּתַח. אם אז היה שלהי חורף, עכשיו ממש רואים את הפשרת האביב.
אֶרֶץ נְעִימָה דּוֹרֶשֶׁת הִיא אֶת בָּנֶיהָ, פּוֹשֶׁטֶת הִיא אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲלֵיהֶם בְּאַהֲבָה, עַל כָּל פְּשָׁעִים הִיא מְכַסָּה בְּאַהֲבָתָהּ. זו אהבת הארץ תרתי משמע: הבנים האוהבים את ארצם, והארץ אוהבת את בניה. הארץ היתה סמל החורבן והדלות. במקום שהיו גשמים – היו ביצות, והיכן שלא היו ביצות היה מדבר יבש. לא היה מקום סביר לגור בו. הפלחים הערבים המעטים שהיו כאן היו עניי העניים ועלובי העלובים, שלא הצליחו לחרוש את האדמה כראוי ולגדל בעלי חיים כמו שצריך, והפרות שהלכו כאן נראו כמו שלדים. היה מעט יותר צאן, כי קל יותר לגדל אותם, אבל הם אכלו את כל העשבים והחריבו את הארץ עוד יותר. הם לא ידעו איך לצאת מן המעגל הזה, ולכן הם היו מעטים מאוד. היתה זו ארץ ריקה ומוכה, אחת המדינות הנידחות יותר במדינה נידחת ממילא כמו טורקיה. בעיני רבים שבאו לכאן וראו את זה, היה זה סמל לחרון אפו של האלוהים. ולפתע, באים יהודים צעירים, בניהם של בעלי מלאכה, חזנים, ושוחטים, מקצתם סטודנטים, שלא עסקו בחקלאות מפני שהדבר נאסר עליהם. מה שהם נוטעים ואיפה שהם חורשים – מצליח, אמנם לא מיד, אבל לאחר מספר שנים. זהו פלא הנמשך עד היום הזה, כאשר מדינת ישראל הינה מעצמה חקלאית, הן בתחום הצומח והן בתחום משק החי.
פּוֹשֶׁטֶת הִיא אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ כמו אם אוהבת. עַל כָּל פְּשָׁעִים הִיא מְכַסָּה בְּאַהֲבָתָהּ גם אם הוא פושע מבחינה הלכתית, לא שומר שבת וכשרות. אבל יש תנאי: הוא צריך לבוא כבן השב אל אמו, לחונן את עפרה של הארץ ולהקים את האומה מחורבנה. כמובן שפשעיו הפרטיים עדיין קיימים, אבל הם מתגמדים לעומת הערך הכללי הגדול של פעלו. רבים מאלה שבאו מתוך מניעים אידאליים, הצליחו. אבל לא כולם הצליחו, כי אכן לא כולם באו מתוך מניעים אידאליים. בני העלייה הראשונה, שהיו ברובם הגדול (מלבד הביל"ויים שהיו קבוצה קטנה) אנשים שומרי מצוות, הצליחו לייסד מושבות, להשתרש ולבנות משקים יפים כמו ראש פינה ומוצא. בני העלייה השנייה היו מהפכנים סוציאליסטיים, שברחו אחרי כישלון מהפיכת הנפל ברוסיה (1905-1904). אמנם אחדים מהם, כמו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי,[91] רחל ינאית[92] וברל כצנלסון[93] הפכו להיות מנהיגי ציבור, אבל בן גוריון בעצמו כתב
שכשמונים אחוז מבני העלייה השנייה ירדו מהארץ ולא הצליחו להחזיק מעמד. הם ברחו ממקום אחר, התלהבו לרגע, ראו שזו עבודה קשה מדי, והלכו. בכלל, זו פינה רחוקה מדי של העולם, קשה לעשות מפה מהפכה עולמית. אין דואר, אין נמל, אין עם מי לדבר, אין פרולטריון להמריד. אז הם עברו לאירופה או אמריקה, שם יותר קל לעשות מהפכות. לא כולם באו כבנים אוהבים, אבל אלו שהיו מוכנים למסור את נפשם על בניין הארץ, התקבלו באהבה והגיעו לגדולה.
כאן הרב פונה אליהם בפנייה ישירה: שׁוּבוּ שׁוּבוּ, בָּנִים גּוֹלִים, בָּנִים שהם לא רק גולים מבחינת המקום אלא גם נִדָּחִים רוחנית, שׁוּבוּ. וכאן באה קומה נוספת – כאשר אתם מתחברים אל הישן המתחדש, אל המולדת הישנה-חדשה,[94] אל האומה שלכם ולא רק אל המאבק המהפכני הכלל עולמי, זִכְרוּ אֵ-ל־חַיִּים מְחוֹלֶלְכֶם. כיצד נותר בכם זיק החיים של רצון וגעגועים לשוב אל הארץ ולבנות את האומה? מי חולל זאת בכם? הרי מצד עצמכם הפרטי אתם פושעים מבחינת ההלכה, וזה ידוע לכם. אין זאת אלא שזה בא מן השורש העמוק שבנפשכם. אֵ-ל־חַיִּים שנתן לכם את החיים, נתן לכם גם את החיבור אל האומה ואל הארץ. זכרו זאת. הרב לא מסתפק בשלב ראשוני זה, אף שבתחילה זה ודאי נכון – כשבא הבן האובד, קודם כל מחבקים ומנשקים אותו. אבל אחר כך נרגעים, ומתחיל הבירור. מי ומה אתה, מה עשית, מה הביא אותך, במה נזכרת ולמה התגעגעת? זו הקומה הנוספת, שבאופן טבעי מוכרחת להגיע. זִכְרוּ נְעִימוּת מְתִיקוּת עֹז אַהֲבָתוֹ, של הקב"ה לאומה כולה, וגם אליכם. והראיה לכך היא שהנה הוא נותן לכם הזדמנות חדשה להתחבר ולגלות את הזהות שלכם. אֲשֶׁר בְּבֵית אִמֵּנוּ וַחֲדַר הוֹרָתֵנוּ, שהיא ארץ ישראל, האומה, המסורת, הרוח העברית. הִנֵּה הוּא – הקב"ה, מְיַחֵל לְגַלּוֹתָהּ – את נעימות מתיקות עז אהבתו, לָנוּ – כולנו. זִכְרוּ, ואז זה יתגשם.
אחת הסוגיות הראשונות ביותר בספר 'עץ חיים', להאר"י הקדוש, היא שבתחילה היה כעין קו דק שנמשך אל החלל, וממנו ראשית הבריאה. גם בגאולה, אומר הרב, וְאִם רֵאשִׁית הַגִּלּוּי רַק קַוֵּי אוֹר דַּקִּים אָנוּ רוֹאִים, רק מושבה קטנה, שדה מוריק ופרדס מניב, בִּמְהֵרָה תִּפְרֹץ הָאוֹרָה, מְלֹא רֹחַב אַרְצֵנוּ – גילוי הטבע. וזה חייב להיות באופן של עִמָּנוּ אֵ-ל. כי אם גלתה השכינה – נהיה חורבן, וכשחוזרת השכינה – יש חיים. והשכינה חוזרת.
כשהבנים נקראים בנים שובבים, זה לא במשמעות של עושים תעלולים מצחיקים, אלא של פושעים, הנקראים לשוב ולזכור. כל זיכרון הוא שיבה אל המקור – העניין או המאורע. זיכרון הארץ והאומה, הוא שיבה, וגם להיפך: שיבה אל הארץ והאומה, היא זיכרון. יש פה עניין רוחני תרבותי, ולמעלה בקודש – ערכה של תורה ורוח ישראל. משימתה העיקרית של האומה היא תחייתה מתוך חלקיה ופלגיה, הדעות השונות והחוגים השונים. ביניהם גם כאלה שהרב לא מהסס לקרוא להם פושעים מבחינת ההלכה, כי המפר את המצוות מדאורייתא במודע, הוא פושע (ואם הוא עושה זאת שלא במודע, הוא רק חוטא). יש להם תשובה ותקנה, והיא הַקְּדֻשָּׁה הָרַעֲנַנָּה שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בניין החיים. אין זו שיבה לעבר במובן של שחזור מה שהיה פעם, אלא שיבה אל העתיד. התחדשות החיים היא העתיד של האומה, ולא רק העבר שלה. זה הסיכוי הגדול של תשובת האומה בכללותה. כל עוד הדגש היה לשוב אל העבר, העיירה, הגטו ובית המדרש הישן, זה לא היה מספיק. הכוח העצום של השיבה, בטחון התשובה, הוא מפני שזהו העתיד של העם והעולם. זהו החזון הקורא, ולא רק העבר המפואר. ומכאן שתחיית הארץ והאומה היא הערבון לתשובתה.
אם נחזור לתחילת הפסקה, דברי הרב שמִצְוָה לִטְעֹם בְּפֶה מָלֵא, מכוונים בעיקר אל אלה שלא טועמים. הרב קרא קריאות גדולות לתלמידי החכמים שבארץ ישראל לפקוח עיניים ולשים לב אל התחדשות והתרעננות הקדושה שבארץ ישראל. אם הם יבנו חזון מתוך החדש, הרענן והקדוש, ישובו ההמונים ויבואו אליו. אם יחזיקו רק במה שהיה בעבר – בצער ובבכי, זה לא יספיק. אמנם יש להם מקום בנפש ובחיים, אבל מזה ההמונים ברחו ואת זה ההמונים עזבו.
קריאה זו מהדהדת גם היום, לכולנו. הן לאלה שעדיין לא יודעים שמִצְוָה לִטְעֹם בְּפֶה מָלֵא מִתַּעֲנוּג מְתִיקוּת זִיו הַקְּדֻשָּׁה הָרַעֲנַנָּה שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, והן לאלה שצריך לומר להם לשוב ולזכור את האֵ-ל מחולל החַיִּים, לא רק המאיים במוות. למעשה אלו שתי קריאות, ושתיהן עדיין רלוונטיות ומהדהדות באוויר עולמנו. יהי רצון שנשמע את שתיהן, ונעשה את הנצרך, הנדרש והרצוי למילואן.
