אוֹת ה'. כנראה שאין הכוונה לשם ד' כולו, שאותו הרב מציין על פי רוב באות דלי"ת, אלא לאות האחרונה שבשם בן ארבע האותיות, שהיא כנגד ספירת 'מלכות'. כך נראה גם מהשימוש במונח אוֹת בְּרִית קדש, שכן ברית המילה היא כנגד ספירת 'מלכות'.
אוֹת ה' אוֹת בְּרִית הוּא, קְדֻשַּׁת הַגּוּף בִּבְרִית בָּשָׂר מַמָּשׁ. כשם שישנה ברית בשר בגוף הישראלי, המסירה את הערלה, הקליפה, ומדגישה את היות האדם בריאה אלוהית שיש בה קודש, כך יש צורך גם בבְרִית הָעוֹלָם, הוֹצָאַת הָאָרֶץ מִקִּלְלָתָהּ. תפקיד האדם הוא לגרום לכך שהארץ וההוויה כולה תהיינה בברית עם ד'. משמעותה של עצם המילה בְּרִית היא ניקוי וזיכוך, לברור, כמו בורית, להוציא דבר מדבר. בר בארמית הוא בן, ובעברית במשמעות של חיטה לאחר שהוציאו אותה מקליפתה – המוץ (כמו "מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר" (ירמיהו כג, כח)). קדושת הגוף איננה נוצרת על ידי הסרת הערלה, כי אם נחשפת על ידה. כך, גם העולם הוא קדוש, אבל קדושה זו מכוסה וצריך לחשוף אותה. אז הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ נעשה מוכן לְשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו. שכן באופן בסיסי ד' שמח בבריאה – "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). מה שמעיב על השמחה הזאת הוא הפער, המחיצה שמסתירה את הבריאה מבוראה. אנחנו אומרים שישנו הסתר פנים אלוהי, ואלוהים אומר שאנחנו הסתתרנו מפניו: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ. אמר להם הקב"ה: שׁוּבוּ אֵלַי – וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (איכה רבה פרשה ה ד"ה כא השיבנו ה'). כמו אדם הראשון לאחר החטא, כאשר ד' שואל אותו "אַיֶּכָּה?!" (בראשית ג, ט), והוא עונה: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (שם י). אני לא רוצה שתראה אותי, ובעצם אני לא רוצה לראות אותך. את זה צריך להסיר על ידי פעולה רצונית – המילה.
אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג אֵיךְ נַעֲשָׂה הַבָּשָׂר מְקֻדָּשׁ, ומבחינתם העולם הוא מלחמה בין הרוח לבין הבשר. כאשר נשאל פאולוס[85] האם גוי שרוצה להיות נוצרי צריך למול ולטבול (דבר שהוא כמובן, קשה מאוד, במיוחד לאנשים מבוגרים שרבים מהם ביקשו להצטרף לנצרות וזה עיכב אותם), הוא אמר שלא צריך למול, ודי בטבילה. העיקר הוא הרוח, ולא האות (בתור יהודי מלומד הוא ידע מה הוא אומר. הנוסח היווני הוא תרגום מדויק של המילה אות, אותיות). הנוצרים רגילים להבין שהכוונה היא שלא צריך להסתכל מה כתוב באותיות, אלא לדעת את המשמעות, הרוח שמאחוריהן. נכון שגם לכך הוא התכוון, אבל יש לזה גם פירוש ממשי: ברית המילה נקראת אוֹת בְּרִית קודש. גם השבת היא אות, וגם אותה ביטלו מפני שקשה לשמור אותה. כנגד גישה כזאת מדבר הרב. הגויים לא מבינים אֵיךְ נַעֲשׂוּ הַתַּפְקִידִים הַגַּשְׁמִיִּים בְּעַצְמָם אִידֵאָלִיִּים. אפשר להבין שיש להם ערך, אבל להגיד שהם אידאליים?! שהם מקודשים מצד עצמם?! אצל אומות העולם, הָעָרְלָה מְעַכֶּבֶת. כל זה, כמובן, באופן סמלי. "קונם שאיני נהנה לערלים – מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. קונם שאיני נהנה למולים – אסור בערלי ישראל, ומותר במולי עכו"ם. שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם" (משנה נדרים ג, יא). יש גויים רבים שמלים לא לשם יהדות אלא מפני שהם סבורים שזה בריא, או כמו המוסלמים שמלים בגלל מצוות דתם, אבל הגויים כולם, אף על פי שנימולו, נקראים ערלים (אלא אם כן מלו לשם יהדות). ואילו יהודי, אפילו שמסיבות מסוימות, כגון – שהיו לו אחים שמתו מחמת המילה, הוא לא נימול – נקרא נימול.
בין אומות העולם יש גם חכמים נכבדים ואנשי רוח, ולכן יוּכַל הַשֵּׂכֶל לָשׁוּט, לְהַקִּיף, להסתכל בעניינים השכליים. אֲבָל לַחְדֹּר לְעֹמֶק הַבָּשָׂר, כלומר לְעַדֵּן אֶת הָרָצוֹן הַיְסוֹדִי, [86] הם לא יכולים. לבשר יש נטיות, הוא מתגמש, חומד ומתאווה, זהו הטבע הבשרי, טבע החומר. על כן בני האומות מפרידים ואומרים שהשכל והרוח הם דברים יפים ומעודנים, מושכלות, ואילו הבשר הוא בהמי. ניתן להמית אותו כמו שעושים הנזירים, או לתת לו להתנהל לפי מה שהוא, אבל אי אפשר לתקן אותו. זו התפיסה שהרמב"ם יוצא נגדה כאשר הוא מצטט את אריסטו (שמונה פרקים, א) שהיה מאוד מכובד בעיניו. אריסטו טען שיש באדם כמה נפשות, שחלקן קיימות גם אצל בעלי החיים. ואילו הרמב"ם אומר שנפש האדם אחת היא, ומה שיש דמיון בין התנהגות האדם והחמור זה שיתוף השם בלבד. האדם הוא אנושי גם בבשרו וביצריו. אפשר לחדור לתוכו ולהעמיד אותו כך שיהיה בשר קודש, שהקודש יחדור לעומקו, וזאת על ידי עידון הרצון. נפש האדם אחת היא, ולכן הרצון האנושי אינו תאווה בלתי נשלטת, יצר חייתי. הוא יכול להיות חזק מאוד, אבל הוא נשלט, ניתן לעיצוב הן מצד הריסון והן מצד ההפנייה אל הטוב. זה לא אפשרי בבעל חיים. אריסטו היה חכם גדול ונערץ, אבל את הנקודה הזאת הוא לא תפס. והרמב"ם שכל כך מעריך אותו, מצביע על כך. בתפיסה היהודית זה לא בהמי, חייתי או של צמח. האדם יודע לשלוט גם בזה, לרסן ולהפנות לערך החיובי. זו אוֹת ה' האחרונה של השם. היא אמנם האחרונה, אבל היא של השם בכללותו. זה הקודש המתבטא במציאות, וצריך רק להיחשף כראוי.
תיקון זֶה אִי־אֶפְשָׁר לעשות כִּי־אִם בַּעֲצַת ד' הַבָּאָה עַל נַחֲלַת עוֹלָמִים אֲשֶׁר לוֹ "תורה נקראת נחלה… ישראל נקראו נחלה… ארץ ישראל נקראת נחלה" (מכילתא דרשב"י שמות טו, יז 'תביאמו'). קודם כל, ד' אומר שזה אפשר, ואחר כך גם מסביר כיצד לעשות זאת: ברית קודש בבשר, מאכלות אסורים, מעשים קדושים ומעשים אסורים, סדרי טומאה וטהרה, סדרי משפחה וחברה, וכך בכל התחומים. עידון הרצון ביחס לגוף, לתאוות ולרכוש, למשל, כשצריך לתת צדקה או מעשר. ההולכים בדרך זו יודעים כיצד לרסן את כל סוגי התאוות והרצונות, ולמצוא בהם את נקודת הקודש. מותר לאדם לעבוד בשדה החומר, אבל עליו להשתמש בו, על כל חלקיו – הגוף, המשפחה, החברה, הרכוש, הכסף, המעמד והכישרונות, על מנת לבנות את הקודש, זוהי עֲצַת ד'.
זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ כְּרוּת בְּרִית הַקֹּדֶשׁ, שבתחילה נקרא אברם. הקשר הגלוי עם ד', האמירה האלוהית ועשיית המצווה – כריתת הברית – הוסיפה לו אוֹת ה' כדי לתקן את העולם. המחשבות הרמות כבר היו קיימות, אבל כדי שהרוממות הזאת לא תנתק אותו מן העולם ותעשה אותו איש רם ונישא, אלא תוביל אותו לתיקון ממשי, האוֹת ה' נכנסת לשמו. זו רוממות שפונה אל הבשר והאישיות שבו, ואל המשכו הביולוגי, שמושג על ידי קשר עם אשה ולא בנוסחאות של כשפים. גם לימוד תורה אינו מספיק כדי ליצור את ההמשך הזה, כמו שרואים אצל עבדו של אברהם, "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טז, ב), שהיה תלמיד חשוב שלו, ובכל זאת אומר לו אברהם "אין ארור מתדבק בברוך" (בראשית רבה נט, ט). אתה באופן אישי בסדר, אבל מצד הטבע שלך ישנם קלקולים. נלך אל הטבע שלי. אמנם, גם בכך לא די, ויש פה שילוב מעניין: אליעזר הולך לחפש מישהי מהמשפחה, אבל הוא לא לוקח כל קרובה, כי אם יוצר מבחן מוסרי, הבוחן את היכולת לשלוט ברצון, בגוף. לשליחות הזאת אפשר לשלוח את אליעזר. את הפן הזה הוא יכול להבין, מפני שהוא למד את הצד המוסרי.
אֲשֶׁר מֵהֶם הִתְעַלָּה בְּחִיר הָאֱנוֹשִׁי, משה רבנו, שהתעלה עד אֲשֶׁר תְּמֻנַת ד' יַבִּיט וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. חידה היא פענוח, נוסחה שכלית, משל שצריך לפענח, לפרש ולכתוב עליו מאמר מדעי. לעומת זאת, המראה הוא דבר ממשי הרבה יותר. תְּמֻנַת ד' היא חווית האלוהות באופן ממשי ובלתי אמצעי. וּבְכָל בֵּיתוֹ – העולם, נֶאֱמָן הוּא. כל ביתו, כל מה שיש שם, כל הרצונות והנטיות. הוּא אֲשֶׁר פִּי ד' אֵלָיו דִּבֵּר לְצַוּוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גם הפה הוא כנגד ברית, כי הוא מוציא את דברי התורה, שנקראת אות ברית. לְהוֹדִיעַ לָהֶם אֶת בֵּית חַיֵּיהֶם, כיצד יבנו את הבית, את העולם, כיצד יראו חייהם בתוך המציאות. "אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר בְּהַר ה' יֵרָאֶה, יצחק קראו שדה, שנאמר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, יעקב קראו בית… שנאמר אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלוֹהִים" (מדרש תהלים פא ד"ה ב 'דבר אחר'). יעקב הוא זה שכל בניו קודש, כי מהותו של הבית היא שהוא כולל את כולם. אדם כזה יכול היה לְהוֹדִיעַ לָהֶם לא רק את הערכים ויסודות האמונה, אלא גם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ – ברגליהם, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן – בידיהם, שהם הקצה הנוגע אל העולם החומרי. חשוב מאוד להודיע להם עקרונות אמוניים, אבל זה לא מספיק. זה צריך להיות תלמוד המביא לידי מעשה, לאנשים שידעו ללכת ברגליהם בדרך. הם ידעו את המעשה אשר יעשו, ולכן הם יוכלו לבנות את הבית. וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, במעשים עצמם. אלו לא רק מצוות מופשטות, שהאדם עושה מפני שריבון העולם ציווה עליו. חייו של האדם הם גם חיי גוף, רצונות ונטיות, ולא רק חיי שכל. רק אם הוא ידע את הדרך והמעשה הנכונים, החיים הללו יהיו שלמים.
"עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה" (משלי כא, כב), משה עלה לקחת את התורה, והוריד אותה. בעֹז יש אומץ, התגברות, עוצמה וכוח; זו לא תורה של חולשה ובריחה. "שלשה עזין הן: ישראל באומות…" (ביצה כה, ב). עזים, כלומר בעלי רצון חזק מאוד. והוא נצרך, כי התורה לא רק אומרת שלא לגעת בשום דבר, אלא גם מה כן לעשות, וזה דורש עוז רב. אם כי גם כשיש איסור, צריך הרבה עוז כדי לעמוד בו. על משה אמרו (שבת פט, א) "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – את התורה, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת – זה מתן תורה – בָּאָדָם, וְאַף סוֹרְרִים. סוררים – הבשר מתפרץ מעצמו, ללא רשות. אבל גם את חלקים אלה לקחת שבי, גם הם יהיו בתוך הבית שאתה בונה, לִשְׁכֹּן יָ-הּ אֱלוֹהִים" (תהלים סח, יט). אלוהים זו המלכות הגמורה, השלטון. מן האות י' הגבוהה, העולמות העליונים, ועד האוֹת ה' – העולם הזה. ביחד – בשלטון של בניית בית, דרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשו.
