אותם הרַבִּים, שֶׁמַּקִּיפִים תָּמִיד אֶת הַתֹּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה בְּשֹׁרֶשׁ קָדְשׁוֹ, הם לומדי התורה. הרב מתייחס לטענה שאמנם יש לנו תרבות יהודית, מצוות, תורה ודינים, אבל לכך די בסך מסוים של מומחים: דיינים, רבנים, חוקרים ודרשנים, שיעסקו בעניין. כמו שהמשפט הוא עניין חשוב, מכובד ונצרך לרבים, אבל ברור שבכל חברה צריכים להיות סך מסוים של משפטנים, ולא יותר. למה צריך שבחברה היהודית יהיו כל כך הרבה לומדי תורה? מדוע "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו:… קבעת עתים לתורה" (שבת לא, א)? הרי יכול האדם לענות: הייתי רופא, אופה או אינסטלטור. שְאל אותי אם קיימתי מצוות, אבל מה זה משנה האם עסקתי בתורה? היה לי רב, שילמתי את מיסי בית הכנסת השכונתי, משם שילמו את המשכורת לרב, לדיין ולעוד אחד שכתב ספרים, שישאלו אותם אם הם עסקו בתורה. זהו תרגום ערכה של התורה לעניין פונקציונלי, שימושי: אין ויכוח על כך שהתורה הינה דבר חשוב, אבל יכולים לעסוק בה בעלי התפקידים, כמו בכל תחום אחר. הרפואה היא אמנם דבר חשוב ביותר, אבל מספיק שיעסקו בה הרופאים, ואין צורך שכל אדם יהיה רופא.
בפן מסוים, האומה הישראלית היא כמו כל האומות: סך מסוים של בני אדם בעלי היסטוריה, שפה ומולדת משותפת, שהתהוו לאומה בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, הכלכליות והאחרות. אבל אין זה משנה מה היה בעבר, כמו שלא משנה מה שורש התהוותו של התינוק. עכשיו הוא בן אדם ויש לו זכויות, עכשיו זו אומה, ויש לה צרכים מסוימים. אמת שלאומה הישראלית ישנם גם שורשים של התהוות סוציאלית רגילה: האבות היו במקום מסוים, בתוך תרבות מסוימת ועסקו בעסקים מסוימים, אבל זה רק הפן החיצוני. לאומה הזאת יש גם שורש קדוש: משימה גדולה, תפקיד, כוונה והשגחה אלוהית שמעורבת ביצירתה. בכל אומה ישנם כישורים טובים ותכונות רוחניות מסוימות, אבל אין שורש קדוש. לעצם הקיום הלאומי שלה אין משימה, כוונה או קדושה מיוחדת, אלא רק תפקיד מוגבל. לא כן האומה הישראלית, ששורשה קדוש. אם נשכח אותו ונתייחס רק למציאות הלאומית הסוציאלית, הכלכלית ואפילו התרבותית של התורה בתור קניין לאומי תרבותי, נכבד וחשוב – נחטא לעצם העניין, לרוח החיים, האור פנימי והקשר של האומה בכללותה. עובדה היא שהאומה הישראלית עברה תהליך דומה לאומות קדומות אחרות: היא ישבה במקום מסוים בו היו לה מלכות וממשלה, כאשר באו אומות אחרות, כבשו את הארץ, פיזרו והגלו את בני האומה. כל העמים האחרים נעלמו, כל אחד במקומו החדש. לאחר מספר דורות כבר לא נשאר כמעט זכר לישות הלאומית שהתקיימה פעם, מלבד אצל האומה הישראלית.
האומה הזאת קיימת מפני שורשה הקדוש – משימתה שלא נשלמה, והקשר הפנימי העצמי שיש בין בני האומה, אף על פי שהם מפוזרים ומפורדים, כל אחד בתנאים סוציו-אקונומיים וגיאו-פוליטיים אחרים, בתנאים תרבותיים שונים, מדברים שפות אחרות, נראים ואוכלים אחרת. הכל שונה, אבל כשמגיעים לקודש, חוזרים להיות אחים. אותה התורה, אותן המצוות, אותם היעודים הקדושים, אותו החזון. העוסק בקודש מחזק את הקשר הזה. זה בסדר לעסוק בחול, הכרחי החיים – מי במסחר, מי במלאכה, מי במדע ומי בכל תחום אחר, אבל זה מפריד בין בני האומה. בכלל, העיסוק בחול מפריד בין בני אדם. איזה קשר יש בין נהג וסנדלר? אף אחד מהם לא יכול ללמוד מהשני דבר שיסייע לו במקצועו. בקהילות יהודיות גדולות, למשל בקישינייב, היו בתי כנסת רבים, שהתחלקו על פי הסיווג המקצועי: בית כנסת של סנדלרים, של בעלי עגלות, של חייטים וכדומה. הם מצאו שפה משותפת אחד עם השני. אם מתייחסים רק לצד החול שבחיים, האנשים נפרדים על פי עיסוקם, כל שכן אם הם באים ממקומות שונים ומדברים בשפות אחרות. אמנם יש כמה דברים אוניברסליים, כמו הצורך לאכול, והם בכל זאת מאחדים את האנשים במידה מסוימת.
בישראל, בגלל השורש הקדוש והעיסוק בפועל בקדושה – לימוד התורה המחייב כל יהודי באשר הוא, כשהסנדלר והחייט נפגשים, אמנם אין להם הרבה מה לדבר על המקצוע, אבל הם יכולים לדבר דברי תורה. אפילו אם שניהם עמי-הארץ, הם יכולים לספר אחד לשני איך שניהם לא הבינו את רש"י. על אחת כמה וכמה אם העיסוק בתורה נותן פירות, והוא בדרך כלל נותן. ככל שמשקיעים יותר בלימוד, יודעים יותר טוב חומש, משניות, מדרשים, הלכות וגמרות. זה הקשר הפנימי הקיים בפועל בין בני האומה. העיסוק בפועל בקדושה והוצאתה מן הכוח אל הפועל על ידי רבים מבני ישראל, הוא זה שמחזק ומעודד את אחדות האומה. זה מלכד את היהודים אפילו אם הם מפוזרים ומפורדים, על אחת כמה וכמה כאשר הם לא מפוזרים. זאת בניגוד לדברי 'אחד העם', שטען כי "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות', 'השילוח' תרנ"ח), מפני שכך הם היו מיוחדים ושונים, אבל כאשר כולם יחד אפשר להפסיק לשמור אותה. גם אם הקשר העתידי הוא יותר חזק מצד החיים יחד, אין בכך כדי לומר שהוא אינו צריך להיות יותר עמוק. אדרבא, כאשר יש פחות צורך להתגבר על השוני, אפשר לחזק עוד יותר את קשר הקודש, שיהיה לא רק על ידי שפה משותפת, אלא גם על ידי חזון ויעד משותפים, רצון ומרץ לבנות חיים שיקרבו אל אותו חזון.
הרב נזהר בלשונו, ואינו אומר שכל מי שעוסק בתורה הוא גדול הדור, אבל גם אינו מציב רף איכות שמתחתיו אין ערך ללימוד. גם כשיהודי הולך להתפלל אחרי העבודה, ולפני 'מעריב' הרב אומר שיעור קצר ב'עין-יעקב' או ב'משנה-ברורה', יש בזה עניין היקפי. הם מַקִּיפִים תָּמִיד אֶת הַתֹּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה בְּשֹׁרֶשׁ קָדְשׁוֹ. גם אם הם לא האנשים שמהם תצא תורה לישראל ולעולם, גם אם הם לא מגיעים ישר ללב העניין, הם מַקִּיפִים אותו. עצם העובדה שיש ציבור שלומד תורה ולימודה נהוג בחברה הזאת, הינה בעלת ערך רב, כי היא מבליטה את העניין הקדוש שבשורש הלאומי. ההיקף הוא המוניות ציבורית של רבים ושונים, צעירים וזקנים, מוכשרים ופחות מוכשרים, עירניים יותר או פחות. נכון שישנו קשר נשמות פנימי בין בני ישראל וערבות של ההשפעה הסגולית של לימוד התורה של אחד על חברו, אבל אלו דברים שקיימים ברובד המיסטי העליון יותר. כשמדובר על החיים בפועל, על התגלות ממשית של הקשר הזה, זה נעשה על ידי לימוד תורה. כשיושבים יהודים שונים מסביב לשולחן אחד ולומדים, זה מחזק את הקשר הקדוש. פעולה חיובית של עיסוק בתורה, חושפת את השורש הקדוש של היהדות, זה שקיים בכל יהודי. זהו הקשר החיובי, הנכון והראוי, ואם אין כזה, מפני שלא עוסקים בתורה, ולצערנו זה המצב היום במקומות רבים בארץ ובגולה – יתכן שלא יהיה קשר בכלל. אכן, ניתן לראות עד כמה זה נורא, אם בהתבוללות ממש של נישואי תערובת, ואם בהתבוללות רוחנית של התנכרות קשה מאוד לעם היהודי וניסיון לפרום את הקשרים, לומר: "מה יש לי איתו?! אני כאן והוא שם!". רק אם יבואו כוחות חיצוניים שטניים ויגידו ליהודי שגם אם הוא לא מבין את הקשר שלו ליהודי אחר, הם מבינים אותו, ועל כן הם ירצחו את שניהם יחד, הוא יזכר שהוא יהודי. זו מציאות איומה ונוראה, אבל גם אם ברוך ד' לא מגיעים למצב כל כך נורא, פעמים רבות הקשר הוא שלילי: גם אצלכם יש אנטישמיות ומכים יהודים? אם כך אנחנו אחים! מבחינה תרבותית-כללית, ניתן לראות עד כמה ההתייחסות לשואה נעשתה בעלת ערך רב. רצחו יהודים באשר הם יהודים, את כולם: החילוניים, המתנצרים, הדתיים, החסידים, המתנגדים, זקנים, צעירים ותינוקות, מפני שהם יהודים. אין ספק שזה חושף משהו עמוק וגדול, אבל רק מהצד השלילי. פעם, כשיהודי היה נכנס לבית הכנסת או לבית המדרש והיה רואה זקנים וצעירים עוסקים בתורה, זה היה גילוי חיובי של הקשר. כך גם כשיושבים כולם מסביב לשולחן השבת או הסדר, אומרים דברי תורה ושואלים לא רק את הסבא, הסבתא, האמא והאבא, אלא גם את הילד שרק החל ללמוד מה יש לו להגיד. אבל כאשר הצד החיובי חסר, נשאר לצערנו רק הצד השלילי, שכל המוכים מתקבצים לפינה אחת. זה כמובן מצב מאוד לא טוב, כי זה לא קשר שמישהו היה בוחר בו מרצונו.
