ח – סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ט

הָעוֹלָם הַמּוּסָרִי, הָרוּחָנִי וְהַשִּׂכְלִי, הוא החוויה המוסרית, הרוחנית והשכלית שישנן בתוך החוויה האנושית – מחשבות, ערכים, רגשות, נטיות ואידאלים. לעומתו ישנו הָעוֹלָם הַחָמְרִי, הַמַּעֲשִׂי, הַטֶכְנִי וְהַחַבְרוּתִי, שהוא המציאות המוחשית. לכל עולם בפני עצמו יש דרכי טיפול והתייחסות משלו. בחברה האנושית ישנו מיעוט קטן של יחידים שהם אנשי רוח, מופת, אמנות ומחשבה, ואילו השאר, ההמונים, עוסקים יומם ולילה בעניינים כלכליים וחומריים. לכאורה ישנו מאבק בין קבוצת המיעוט – היחידים המיוחדים, וקבוצת הרוב – הציבור, החברה. רוב האנשים אוהבים להיות דומים אחד לשני. אם ישאלו אחד מהם מדוע הוא עושה משהו, יענה על פי רוב שהוא רוצה להיות כמו כולם, ולא להתבדל ולפרוש. לעומתם, האינדיוידואליסטים המעטים אינם אוהבים להיות דומים זה לזה, ואם אומרים להם שהם דומים, זה מעציב אותם, הם מרגישים כאילו מאבדים משהו מיחודיותם. לפעמים המאבק בין הקבוצות קשה, לפעמים קל, לפעמים יש דו-קיום בשלום ואפילו עזרה הדדית, אבל בעיקרן אלו שתי קבוצות שונות.

הָאַחְדוּת הַמְגֻלָּה של שני העולמות הללו, מִתְבַּטֵּאת בָּעוֹלָם עַל־יְדֵי יִשְׂרָאֵל. זהו עם שלם, שבתודעתו ובייעודו הלאומיים חרותים הערכים והעקרונות הרוחניים הנשגבים ביותר מצד המוסר, המחשבה והרוח, והם חייבים להתבטא גם במעשה הטכני והארגון החברתי. לא יכול להיות שאדם יהיה יהודי באמונתו ובמחשבותיו, ולא יהיה מחובר לעם ולצד החומרי, הטכני והחברתי של הרעיונות הגדולים – המצוות. לעומת זאת, יהודים רבים המאבדים את הקשר עם העקרונות, נמצאים במצוקה ובמשבר זהות, כי אין להם זהות מלבד זו. עם ישראל הוא עם שלם שיש בו כל סוגי המעמדות והאנשים, וכולם יחד צריכים לממש את העקרונות הנשגבים ביותר, גם בתחום המוסר, הרוח והמחשבות. הרמב"ם אומר שכשאנשי ההמון מאמינים שמה שמתואר בפסוק בפשטנות מתאר ממש את האלוהים, זו כפירה. אפשר היה לומר שבשביל פילוסוף גדול כמוהו זו כפירה, אבל לא בשביל אדם רגיל, אבל לא כך הוא בעם ישראל. שם, גם עם-הארץ והאיכר ההולך אחרי המחרשה, צריכים להאמין באמונה הטהורה ביותר. הָאַחְדוּת בין שני העולמות הללו מתגלה על ידי ישראל, וזוהי בשורה לאנושות כולה. בשורה האומרת שאותן שתי קבוצות – היחידים המיוחדים, ואנשי ההמון, צריכות להיות יחד.[82] זהו עם שלם, שהקדושה מתגלה בכל מרחבי שדרות הציבור שלו. הוא מאחד את הרעיונות הנשגבים ביותר, עם המציאות הכלכלית המעשית הטכנית החומרית.

וּסְגֻלָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא לְכוֹנֵן בָּעוֹלָם גִּלּוּי אַחְדוּת זוֹ, מפני שהיא זו שבה העם מאוחד, ובה התכונה הישראלית באה לידי ביטוי בפועל. בגלות נעשינו עם של קבוצות קטנות, שכולו אנשי רוח לומדי תורה שאינם מחוברים לרוב מערכות החיים. גם אם היה חיבור, הוא היה רופף, כי לא היתה לנו האחריות של רוב, מדינה וממלכה. לעומת זאת, בארץ ישראל יש חיבור מלא אל הקרקע, הממלכתיות. יש לנו מדינה שלמה בה אנו האחראים על כל שדרות החיים ומערכות הקיום האנושיות, הפרטיות והציבוריות: הכלכלה, הפוליטיקה, מוסדות המדע, החינוך וכו'. רק באופן כזה יכולים ישראל לממש בפועל את האחדות. לכאורה, נראה שלצורך העניין די היה להקים מדינה יהודית במקום כלשהו, כמו באוגנדה. לכן צריך להדגיש שהמצווה היא לכונן את הממלכה היהודית בארץ ישראל דווקא. יש לארץ גם סגולות משלה: זוהי "אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). רבים ציינו סגולות שונות של ארץ ישראל, למשל שהאקלים שלה ממוזג והיא באמצע היישוב. לפי המדרש זוהי הארץ שבה היה גן העדן, שם אבן השתייה שממנה הושתת העולם. היא שוממה אם העם שומם, בגלות,[83] ומתחייה כשהעם חוזר אליה. בכל הצדדים שאנחנו מוצאים בספרות התורנית, ואפילו בספרות של לא-יהודים המתייחסים לעם ישראל, ארץ ישראל תופסת מקום חשוב. כמובן שכל הסיבות הללו אינן עומדות לעצמן, והעיקר הוא שהמצווה היא לשבת דווקא בארץ ישראל, וממילא כל מקום אחר הוא גלות. היא יכולה להיות שלווה ויכולה להיות איומה ונוראה, אבל היא עדיין גלות, ובה איננו מצווים על מלכות ועל קידוש החודש – סדר הזמנים הלאומי הכולל.

מכאן הרב עובר לעניין נוסף – עֵרֶךְ הַדִּבּוּר, ומתייחס אל התופעה הבולטת והמרשימה ביותר של ההופעה הישראלית בעולם – הנבואה: העמדת החזון במילים והיכולת להצית את הדמיון, לעורר את הלבבות, לשכנע. "שֶׁבִּרְכָּתָם בְּרָכָה וְקִלְלָתָם קְלָלָה" (יומא נד, ב) לא רק באופן המיסטי של העניין, אלא בכך שדבר שהם מאירים אותו ומדברים עליו, נעשה בעל משמעות רבה, לטוב או למוטב. הדיבור הוא עניין מרכזי מאוד: התורה היא דבר ד', ובכלל, "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א), "הוּא אָמַר – וַיֶּהִי" (תהלים לג, ט), "דבר ה' – זו הלכה, דבר ה' – זה הקץ, דבר ה' – זו נבואה" (שבת קלח, ב). הדיבור הוא הממצע בין המחשבה – הרוחניות הטהורה, לבין המעשה – החומריות הגמורה. דיבור הוא פעולה רוחנית מאוד, כי ההתייחסות היא לתוכן, אבל הוא מתגלה בחומר – באוויר, בצלילים, בגלי הקול. החיבור בין המקור הרוחני הנשגב לבין העולם החומרי הוא המייחד את האדם – "רוח ממללא" (תרגום אונקלוס ל"נפש חיה", בראשית ב, ז). גם המילה 'נביא' היא מלשון "נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיהו נז, יט), זהו היסוד הגדול היוצר את החיבור בין הַמּוּסָרִי, הָרוּחָנִי וְהַשִּׂכְלִי, לבין הַחָמְרִי, הַמַּעֲשִׂי, הַטֶכְנִי וְהַחַבְרוּתִי, שכן לדיבור יש גם משמעות חברתית רחבה. אנשים נעשים חברה על ידי כוח הדיבור. גם התורה נותנת את הדוגמא של דור הפלגה – הם נפלגו מפני שנתבלבלו הלשונות, כאשר דיברו ולא הבינו איש את שפת רעהו. כשלא מבינים זה את זה, זה כבר לא דיבור אלא רק הרעדת אוויר. הדיבור הוא הכוח הַמְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח". לפעמים נדמה שהוא מצליח, אבל ד' ידאג שהוא לעולם לא יצליח עד הסוף. ואילו "וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט", את בעצמך "תַּרְשִׁיעִי" (ישעיהו נד, יז) – זה בכוחם של ישראל. "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" זה כוח הדיבור, "וְהַיָּדַיִם" הן כבר "יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב), זו החומריות הגמורה.

מֻכְרָח הוּא לְהַפְלִיא אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּחִדּוּשׁוֹ, שהוא ערך הדיבור ובאופן יותר כולל רעיון האחדות בין העולם הרוחני והחומרי. וּלְהוֹצִיא אֶת הָאִמְרָה כלומר, לא רק שד' יעיד כך על עמו, אלא שכָּל עַם וְלָשׁוֹן יודו שאכן "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). חכמתו היא החיבור האחדותי שבין שני העולמות, וזו אכן החכמה הגדולה ביותר. הרצי"ה היה מצטט את דברי הרמ"א (או"ח ו, א): "שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". הודאת העולם תהיה בעת הִגָּלוֹת סְגֻלַּת הַתְּחִיָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית. הדבר שהחזיק את ישראל בגלות במשך עשרות דורות, הוא הדיבור. הדיבור האלוהי בתורה, הדיבור הנבואי בחזון, הדיבור של יהודי בתפילה, בזיכרון של דיבור, לזכור את ארץ ישראל וקיבוץ הגלויות. עשרות דורות אמרו ליהודים שאלה דיבורים בעלמא. דחקו בהם לראות את העולם האמתי, בו ממלכות אמתיות קמות ונופלות במציאות הממשית, בעוד הם חיים על הדיבור. אבל כאשר הולכת ומתכוננת תחיית ישראל בארצו, מתגלה כוח הדיבור המפליא בחידושו, כי מכוחו מתרחש התהליך המפליא הזה. והתהליך הזה מתרחש בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שכפי שבארנו היא המאחדת בפועל, או על כל פנים, המאפשרת את האחדות שבין העולם החומרי והרוחני לצאת לפועל. בִּכְלִיל תִּפְאַרְתָּהּ של ספירת ה'תפארת', המאחדת את העליונים והתחתונים. הרב לוקח את הרעיון המרכזי של אחדות המציאות, ומראה שהוא עובר אל העולם בצינור המרכזי – עם ישראל מקבל התורה, ושאין דרך אחרת להתממשותו מלבד בארץ ישראל על ידי התחייה הלאומית. ערך התחייה הלאומית אינו רק דבר טוב וחשוב שהוא עניינם של המהדרין, אך אפשר היה בלעדיו, אלא נוגע לעצם ערך קיומו של העם. וזאת, מפני שהוא הביטוי לרעיון הגדול והנשגב ביותר שהקב"ה רצה שיהיה נחלת האנושות. "כל הדר בארץ ישראל" – הפעולה המעשית בארץ, "וקורא קריאת שמע שחרית וערבית" – מחובר לרעיונות הגדולים, "ומדבר בלשון הקדש" – כוח הדיבור, "הרי הוא בן העולם הבא" (ילקוט שמעוני ישעיהו תלט).