ח – סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ח

כהקדמה, צריך לומר שבהגות המודרנית ישנם שני יסודות המתחרים זה בזה, שגובשו לפני כארבע מאות שנה. הראשון הוא ההומניזם – האנושיות, הַהִתְגַּלּוּת עַל־דְּבַר גֹּדֶל עֶרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם וההבנה שהוא בעל ערך מרכזי בהוויה. הכל קשור לאדם, ועל פי הנוסחה הקדומה של סוקרטס (כפי שמביא אותה אפלטון), האדם הוא קנה המידה של כל הדברים. כלומר, כל דבר נמדד בשאלה האם הוא מתאים לאדם, ועד כמה. יש לרעיון הזה השלכות מוסריות ומשטריות, והוא משפיע רבות על ארגון החיים האישיים והציבוריים של האדם. כך, למשל, משתמש האדם בטבע למען עצמו, לעתים באופן אכזרי. הרעיון השני הוא התפיסה הקוסמולוגית הטבעית של המדע המודרני, שהולך ומתגלה כאנטי-הומניסטי. תחילתו במעבר של קופרניקוס מגיאוצנטריות – המחשבה שכדור הארץ במרכז, להליוצנטריות – השמש במרכז (הליוס – שמש ביוונית); כיום התפיסה האסטרונומית מורכבת אפילו יותר: ישנה מערכת השמש, היא נמצאת בתוך גלאקסיה, כאשר ישנן כמאה מיליארד גלאקסיות ידועות בתוך ממדי היקום הנצפה. כך הוא גם בתחומים אחרים של המדע: האדם איננו מן היצורים הגדולים ביותר על כדור הארץ, וגם ההיסטוריה האנושית הביולוגית קצרה יחסית. לרוב היונקים יש היסטוריה ארוכה משלנו, וכל שכן לחרקים, שהם מזקני הזקנים בכדור הארץ שלנו. הממדים האדירים האלה יוצרים את התחושה שהאדם הוא רק חלקיק בהוויה. בנוסף לכך, נראה שֶׁהָאָדָם בְּיַחַשׂ לְהַמְּצִיאוּת הוּא רַק פָּסִיבִי, מֻשְׁפָּע וְלֹא מַשְׁפִּיעַ. כולו מעוצב על ידי כוחות טבע. גם אם לעתים הוא מנצל את המדע למען עצמו, באות האזהרות שעל ידי ניצול הטבע עלול האדם להחריב את העולם, לפחות זה שהוא יושב בתוכו, ולכן עליו למעט בערך עצמו לעומת שאר חלקי העולם הטבעי. לרעיון הזה יש סיוע גם מניתוחו של קרל מרקס את ההיסטוריה החברתית-כלכלית האנושית. הכלכלה היא זו שמחברת את האדם כיצור בעל נפש אל העולם החומרי, כי היא מבטאת את התלות שלו בגוף – הצורך שלו במזון, בגדים והגנה חומרית מפני מזג האוויר. כשמרקס דן על המיוחד שבאדם – ההכרה, הוא טוען שאם כי הכרתו של כל אדם מושפעת מאוד גם מהסביבה האנושית שלו. ההכרה האנושית בכללותה הינה תוצר של הסביבה הטבעית – הנסיבות הכלכליות. האדם היחיד אינו אלא חלקיק שהזרמים שמסביב מעצבים את מציאותו: מושגיו, התנהגותו וסדרי חייו, והוא עצמו כמעט לא-כלום.

רָחוֹק רָחוֹק מְאֹד הוּא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵהַכָּרָה זוֹ של ערך האדם. הַכֹּל חוֹשְׁבִים, שֶׁהָאָדָם בְּיַחַשׂ לְהַמְּצִיאוּת הוּא רַק פָּסִיבִי, מֻשְׁפָּע וְלֹא מַשְׁפִּיעַ. וגם התפיסה ההומניסטית כבר אינה זוהרת כמו פעם. ניתן להכיר בכוחו של האדם להרוס, אבל גם האריה יכול לטרוף אנטילופות, גם הפיל אוכל עצים וגם הכרישים טורפים דגים. אין בזה שום דבר מיוחד. בעלי החיים כולם מולידים, טורפים ונטרפים. מבחינת הכרתנו, לקיחת ונתינת חיים זה דבר גדול, אבל מבחינה ביולוגית זה לא מרשים במיוחד. יותר מזה – גם השיקולים שלנו מונעים על ידי כוחות גדולים. הרעב, למשל, הוא כוח אדיר, עד שיש אנשים שהגיעו מכוחו לידי רצח ואכילת בשר אדם. גם התשוקה המינית היא כוח אדיר: ילדים נולדים לא רק מתוך החלטה רציונלית של האדם שהוא רוצה לבנות את העולם; אלא מכך שהוא נמשך, ובקושי מצליח – אם בכלל – לעצור בעצמו. התפיסה הביולוגית, וגם התפיסה הסוציולוגית של מרקס את האדם, היא תפיסה פסיבית. כל כולו מעוצב על ידי כוחות הטבע הגדולים, או כוחות הטבע והחברה, שאצל מרקס גם הם קשורים אל החומר.[81] האדם יכול גם לבנות, הוא מכין לעצמו אוכל – קוצר, טוחן, אופה ומבשל, אבל הכל נעשה כדי שיהיה לו יותר נוח לעכל. הרי גם בעולם החרקים ישנן הרבה פעולות מורכבות, ואפילו שיתוף פעולה קהילתי. לדבורים יש חברה מאורגנת מאוד המבצעת פעולות מורכבות, הדבורה אינה אוכלת את מה שהיא אוספת אלא מביאה את זה לכוורת, שם זה מעובד והיא אוכלת משהו אחר, ויש להן חלוקת עבודה. השאלה היא האם האדם פועל על המציאות באופן כולל, ולא רק על חייו ועל סביבתו. האם לפעולותיו יש ערך מהותי, כך שהן חורגות מתחום פעולותיהם של בעלי החיים?

אֲבָל הַקְטָנָה זוֹ אֵין לָהּ כָּל עֵרֶךְ בֶּאֱמֶת. וַדַּאי שֶׁהַהֶאָרָה הָרוּחָנִית שֶׁל סְגֻלַּת הָרוּחָנִיּוּת הַהֲוָיָתִית שֶׁל עַצְמִיּוּת הַמְּצִיאוּת קְשׁוּרָה הִיא הַרְבֵּה עִם הַיְדִיעָה בְּעַצְמָהּ. המודעות היא כוח. כולנו יודעים, אמנם, שהיא כוח גדול מאוד לגבי עצמנו ובקרב בני מיננו, אלא שפעמים רבות אנחנו חושבים שזה רק עניין של רעיון ומחשבה, בעל השפעות פסיכולוגיות לכל היותר, ואין לו השפעה של ממש על המציאות החומרית. המדע המודרני גילה שהכרתנו הינה כוח אובייקטיבי המשפיע על המציאות. במכניקת הקוואנטים, ברור שכאשר עושים ניסוי בתת-חלקיקים, הצפייה עצמה משפיעה עליהם, כלומר: העולם מושפע על ידי הצופה. מבחינה מדעית זה יוצר בעיה גדולה, כי אי אפשר לעשות ניסוי סטרילי – נקי מהשפעת האדם, שכן משמעות הדבר היא שלא ניתן לצפות בו, וממילא לא ניתן ללמוד ממנו דבר. נעשים ניסיונות רבים לנטרל את ההשפעה של עצם היות האדם ומודעותו, או לפחות להקטין אותה למינימום כך שבכל זאת ניתן יהיה להסתמך במידה כלשהי על התוצאות. על כל פנים, מובן שלמעשה גם במערכת המאקרו, הגדולה; זו הנגלית לעינינו בלי מכשירים – הכוח הזה קיים, אבל אנחנו לא שמים לב אליו. כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם יוֹדֵעַ יוֹתֵר אֶת עֶרְכּוֹ, כָּכָה עֶרְכּוֹ בֶּאֱמֶת גָּדוֹל הוּא. כאמור, ברור שזה נכון מבחינה פסיכולוגית, בחברת בני אדם. הכרת ערך עצמו תורמת לביטחון העצמי, שיש לו השפעה גדולה על כושר השפעתו של האדם. פעמים רבות כאשר אנשים נכשלים בתחום מסוים, עושים להם סדנאות בהם לא מלמדים אותם מיומנויות מעשיות, כי אם להיות בטוחים בעצמם ולראות שהם יודעים, וממילא יצליחו. אבל הדבר המופלא הוא, שיש כאלה שבאמת לא יודעים, ובכל זאת כאשר מלמדים אותם רק להתנהג כאילו שהם יודעים, הם מצליחים. וְכָל מַה שֶּׁיַּכִּיר יוֹתֵר בְּשִׁפְעַת הַחַיִּים, שֶׁשְּׂדֵרוֹת הַהֲוָיָה הַשּׁוֹנוֹת מְקַבְּלוֹת עַל־יְדֵי הַהֲוָיָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁלּוֹ, ככל שהאדם יהיה מודע לכך שהוא משפיע על יותר הוויות ועולמות, כָּכָה תִּגְדַּל עַצְמוּתָהּ שֶׁל הַשְׁפָּעָה זוֹ. "אי בעו צדיקי – ברו עלמא". אם היו הצדיקים רוצים – יכולים היו לברוא עולם (סנהדרין סה, ב), מפני שזה תלוי בכוח הרצון וההכרה. ככל שהאדם יודע שהוא מרכזי ומסוגל – כך הוא באמת מסוגל.

מוּבָן הַדָּבָר שֶׁיְּדִיעָה כָּזֹאת אִי־אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתִּהְיֶה רַק יְדִיעָה גְּרֵידָא. עיקר העניין הוא הידיעה, אבל הידיעה אינה מספיקה. היא צריכה קישור אל כל תכונות הנפש: מַהוּת הַחַיִּים, הָרָצוֹן, וְהַהִתְמַשְּׁכוּת הַנִּשְׁמָתִית, כלומר, ההשפעה הנשמתית; הדבר שהנשמה ממשיכה – משפיעה, על המציאות, צְרִיכִים לְהִתְקַשֵּׁר בְּקִשּׁוּר אוֹרְגָּנִי בִּידִיעָה זוֹ. וְקִשּׁוּר זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְהַוֶּה עַל־פִּי סְגֻלָּה הִיסְתּוֹרִית אֲרֻכָּה, הקישור נעשה על ידי חינוך, המבוסס על התאמה בסיסית. כדוגמא לכך, כדי שאדם יוכל להלחין מנגינות, עליו לפתח את הכישורים הנדרשים: החוש המוזיקלי, התכנים שבנפש, ועוד דברים רבים שככל שהם מפותחים יותר, הם בונים יותר את המנגינה. זה נעשה על ידי הכשרה במשך זמן, וכמובן, צריך שיהיה בו כישרון בסיסי לכך. כל הדברים האלה יחד יביאו לתוצאה – הלחן. וְזֶה, כלומר, הסְגֻלָּה ההִיסְתּוֹרִית האֲרֻכָּה, הוּא גַּם־כֵּן אֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא מְצֻיֶּנֶת בָּהֶם. יש לה יותר משלושת אלפי שנים של קיום, מסורת, צמיחה, מיקוד, חינוך, הכשרה וטיפוח, שפירושו שדווקא הנביאים, עובדי עבודת הקודש, החכמים והצדיקים הם דמויות המופת והמנהיגים. מדור לדור זה מטביע את חותמו באומה, מכשיר אותה ויוצר לה דרכים ושיטות נוספות לטיפוח הכישורים הפנימיים האלה.

הרב קורא לתהליך הזה הַהִתְבַּגְּרוּת הַנִּשְׁמָתִית, כמו שילד יכול להיות בעל כישרון, אבל הוא צריך הכשרה, חינוך ובגרות כדי שיוכל להגיע עַד כְּדֵי הַהַפְעָלָה עַל הַהֲוָיָה – היכולת לממש את הכישרון. התבגרות זו יָצְאָה אֶל הַפֹּעַל בְּיִשְׂרָאֵל בְּיִחוּד, ולכן בישראל יש יותר אישים ורעיונות שהשפיעו ומשפיעים על המציאות. כמובן שלא מדובר כאן על מהפכת חצר, שהחליפה את הדמויות אבל לא שינתה דבר, כי אם על מהפכה מהותית: העמדת חזון לכלל האנושות, שימת מטרות ואופקים ויכולת להמריץ אנשים לפעול למען החזון הזה. מאברהם אבינו, יסוד המהפכנים, דרך יציאת מצרים, שהיא מהפכה עצומה, ואחר כך קבלת התורה, תקופת השופטים, המלכים והנביאים. התהליך הזה היה כולו מלא ברעיונות מהפכניים ואי-השלמה עם המציאות הרגילה. מעולם לא היתה אמירה שאם כולם ככה – אז גם אנחנו. להיפך – לא רק שאנחנו לא נהיה כך, אלא גם את כל האחרים נשנה ונתקן. זה יסוד המהפכנות היהודית, אם-כי כיום יש לזה מילה אופנתית יותר – חתרנות. היהודים בגלות אמנם לא היו חתרנים באופן פעיל, אבל עצם מציאותם קראה תיגר על התפיסות השליטות, כמו האסלאם והנצרות. היינו אתגר לכולם, שתמהו איך המיעוט הקטן והמושפל הזה מצליח להחזיק באמונתו. גם כיום, מדינת ישראל הקטנה מכל בחינה, היא מעצמה בתודעה העולמית. גם בתוכנו יש תנועות שונות ביחס לעוצמה הזאת: יש האומרים שעלינו להפסיק להיות אתגר, ולנסות להסתדר עם המציאות ולהסתגל אליה; ויש המוכנים להיות מורדים ומהפכנים, בעלי חזון. בסופו של דבר הם יורשי הארץ, על כל משמעויות הביטוי הזה. החזון הוא המטרה הנשגבה, וככזה הוא חשוב יותר מכל סוג של סתגלנות ופשרנות.

הַמּוּסָר הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא לֹא רַק מוּסָר אִינְדִּיוִידוּאָלִי, אישי, שעל פיו אדם צריך להתנהג באופן מצפוני והגון. וְלֹא גַּם רַק מִשְׁפַּחְתִּי וּלְאֻמִּי, שעל פיו האדם צריך להיות הגון בתוך המשפחה או החברה שלו, וְלֹא גַּם רַק אֱנוֹשִׁי כְּלָלִי, שמחייב התנהגות מוסרית כלפי כל מי שדומה לנו. אַף־עַל־פִּי שֶׁהַכֹּל כָּלוּל בּוֹ, כלומר, כל דרגות המוסר הללו כלולות במוסר הישראלי. אֲבָל בְּעִקָּרוֹ הוּא אֱלוֹהִי, תּוֹרַת ד' בּוֹרֵא עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁהִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַיְצִירָה, לֹא פָּחוֹת מִזֶּה. מוסר אלוהי הוא הדאגה למציאות כולה, שצריכה להיות מתוקנת ולהתקיים בשיא זוהרה. כביכול ישראל אינם עומדים בתוך המציאות, וממילא אינם מושפעים ממנה לדאגה אגואיסטית בסגנון: "כדאי שלכולם יהיה טוב, כדי שגם לנו יהיה טוב". מבחינה זו, הם כמו הקב"ה, בורא העולם ויוצרו. הוא אינו תלוי בעולם, ולכן יחסו לעולם הוא שיא המוסר הבלתי-נגוע. הוא רוצה שהעולם יהיה בשיא הטוב שלו, במיטבו. זה המוסר הישראלי. אמת שֶׁהַכֹּל כָּלוּל בּוֹ, כי אנחנו גם בני אדם פרטיים, שלכל אחד מהם יש משפחה ואומה, אבל יש קומה למעלה מזה, ועל זה מדברת תּוֹרַת ד' בּוֹרֵא עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁהִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַיְצִירָה האלוהית, מפני שהיא ניתנה באותו אופן: לא רק כספר חכמה והדרכה, אלא כתיקון לעולם. "יוֹם הַשִּׁשִּׁי, ה"א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה (שניתנה ביום ו' בסיוון) – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). המוסר האלוהי הוא זה הקובע שהעולם כולו צריך לבוא על תיקונו על ידי מתן תורה לישראל. אנחנו באים לא רק כחלק מן העולם, התלויים בחסדי הא-ל וטובו כדי להתקיים, אלא גם כנציגיו כלפי העולם.

לסיכום, הרב מתמודד עם ההומניזם והקוסמולוגיה גם יחד, ומתווה יסוד לפיתרון – תּוֹרַת ד' בּוֹרֵא עוֹלָם. היא מגלה לעולם את חשיבות ערכו של האדם ואת העובדה שהוא השלמת תהליך הבריאה, ומופקד עליה על ידי הבורא. מצד אחד, זה לכאורה לא יותר מאשר שיקוף המציאות, שהרי בכוחו של האדם לשלוט בכדור הארץ ואפילו להרוס אותו. אבל האמת היא שזה לא רק שיקוף המציאות. גילוי התורה שהאדם מופקד על המציאות על ידי הבורא, אומר שהוא לא רק בעל כוח, כי אם גם בעל אחריות – על עצמו ועל העולם. הוא זה שהביא את המוות לעולם, והוא זה שאמור לתקן את החטא הזה, ולשנות את העולם לטובה. בנוסף, התורה מגלה לא רק את ערכו של המין האנושי, אלא של כל אחד ואחד מבני האדם: "כל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז, א), ולעומת זאת, גודל הנוראות של הרצח: "כל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (שם), כי הוא שקול כנגד כל מעשה בראשית.

גְּדֻלַּת הַכָּרָה זוֹ של המוסר כהשפעה על המציאות לצורך תיקונה והטבתה; השפעה שאינה קוסמטית בלבד, אלא דומה במהותה לבריאת העולם. והשפעה זו הִיא מוֹרֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם, זו גדולת האדם. זה הרבה מעבר להומניזם שהזכרנו קודם, הגורס שהכל למען האדם. האדם מתגלה כיצור שנברא בצלם אלוהים לא מפני שהכל למענו, אלא מפני שהוא מצטרף אליו בדאגתו למציאות והרצון להיטיב אותה. וְהִיא, הכרה זו, גַּאֲוָתָם – לא במובן של גאוותנות ויהירות, אלא מלשון גדולה, כמו "בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" (איוב לח, יא) – כשהגלים גבוהים מאוד, זו גדולתו של הים. וְעֻזָּם כחם העז, אי-חולשתם, של ישראל, עֲדֵי עַד.