ח – סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ז

דברים אלה אינם הסבר כי אם קביעה: יוֹתֵר מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן אֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִסְבֹּל אֶת הַסְּתִירָה הפנימית וְאֶת אִי־הָאַחְדוּת הַנַּפְשִׁית. לעומת זאת, בפסקה הקודמת למדנו שיותר מאחרים אנחנו מסוגלים לפירודים ומחלוקות. ההסבר לכך הוא שפירודים ומחלוקות מצביעים על אי-היכולת לסבול את הסתירה, כי אם יכולים לסבול אותה, נפרדים בטוב וכל אחד הולך לענייניו, עד שחדלים להיות עם אחד. זה פיתרון פשוט מאוד: אם ישנן יותר מדי מחלוקות חריפות, פשוט נפרדים לקבוצות שונות. לכן הרב אומר שמצד אחד אנחנו עלולים לפירודים, כי יש בנו דעות שונות, אבל אנחנו מובילים זאת למחלוקת, מלחמה פנימית וקנאות. יסוד הטוב שבקנאות, הוא שהיא מבטאת ביטחון ודאי בכך שהעולם צריך להיות מאוחד, וחייבים להיות התאמה ושיתוף פעולה, לא רק חלקי וחיצוני, כי אם מלא: הרמוני, נפשי, רגשי וחברתי, הנובע מתוך רצון ואהבה, בין כל הברואים, וממילא כל מה שפחות מזה הוא פְּגם. הרעיון המשיחי, רעיון הגאולה, הוא רעיון השלום והאיחוד בצורתם האידאלית, של שלום והשלמה לא רק מתוך חוזה חברתי ותועלת הדדית. זו גאולת האדם, הנפש, האנושות וכל העולמים, וזו השאיפה הבוערת והגדולה, ולרבים מאוד יש מושג כלשהו איך להביא לידי המצב הטוב הזה. זה טוב, אבל גם יוצר ויכוחים רבים, כי אם יש אנשים רבים שכל אחד מהם חושב שהוא יודע כיצד להביא את הטוב, קשה לפשר ביניהם. כל אחד מביא צד מסוים והבנה מסוימת של המציאות, ולכן יש מחלוקת וויכוח חריף.

סְגֻלַּת עוֹלָמִים הִיא בָּנוּ הַשָּׁלוֹם וְהָאִחוּד בְּצוּרָתָם הָאִידֵאָלִית. וְלָכֵן כָּל פִּזּוּרֵנוּ הוּא רַק אֲרָעִי, הגלות באה אחרי תקופה של פירוד פנימי ומחלוקת קשה. בשלהי בית שני היו דעות ומפלגות שונות, תסיסה והתנגשויות בין המחנות. ואז, כביכול אמרו לנו: אתם לא יכולים לשבת יחד, אתם רבים ביניכם? התפזרו! לכו כל אחד למקום אחר, וחיו שם כל אחד לפי רצונו. לכאורה זה פיתרון מצוין, אבל הגלות רק הדגישה את אי-היכולת ואי-הרצון לחיות בצורה כזאת. עצם הגלות ועובדת הפיזור, נתפסו לא כפיתרון אלא כעונש. מצד אחד זהו "עַם… מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, ח), ומצד שני זהו "עַם אֶחָד… וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (שם), כלומר, דעתם אחת. אפילו שהם רחוקים אחד מהשני, הם לא משתלבים, הם עדיין עם אחד ועדיין יש קשר ביניהם. אפילו שהם לא יחד באופן גיאוגרפי, פוליטי או ממשי כלשהו, הם עדיין רוצים משהו ביחד. וְלָכֵן כָּל פִּזּוּרֵנוּ הוּא רַק אֲרָעִי. זאת גם היתה תחושתם של האנטישמיים, אלה ששמו לב ליהודים. הם ראו שהיהודים הם נקודות-נקודות, מיעוטים קטנטנים, אבל הם בכל זאת שונים, מפני שהם קרובים לאחיהם במקומות אחרים. היהודים מעולם לא פגשו את אחיהם החיים במקומות אחרים, ובכל זאת הם היו קרובים אליהם, ולא אל העמים שבתוכם ישבו.

סגולת האחדות בלטה דווקא בגלות, ואילו כשהיינו כאן בלטה סגולת ההיפרדות והמחלוקת (כמו שקורה עכשיו). כל קהילה ועדה בטוחה שהיא יודעת הכי טוב, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות. כולם בעד אחדות – אבל מסביבם. זה קורה מפני שרוצים את האחדות האידאלית, ולא מסתפקים באחדות הטכנית. רוצים אחדות בדעה, ברגש, במעשה ובכל התחומים. אבל כשנפרדים, מתגעגעים אל אחינו. אם בא יהודי ממקום אחר, כולם רוצים לדעת מה הוא מספר, ונדהמים מהדברים הדומים. ארעיותו של הפיזור היא אמיתית, כי על אף הפיזור והריחוק, התחושה הפנימית של אחווה וקרבה היא עצומה. אנחנו רבים הרבה כי אנחנו רוצים להיות ביחד, אחרת היינו נפרדים מזמן. היתה לנו הזדמנות פז להיפרד – הופרדנו בפועל למשך דורות, לאקלימים וארצות שונות, אבל לא רצינו להיפרד, למרות שרבנו קודם וגם כאשר חזרנו לארץ אנו רבים שוב. אם אֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִסְבֹּל אֶת הַסְּתִירָה וְאֶת אִי־הָאַחְדוּת הַנַּפְשִׁית, פירושו של דבר שאין לנו סובלנות, ולכן יש מחלוקת וויכוח. כשיש סובלנות, אפשר לסבול את העובדה שהאחר אינו חושב כמוני. הסתפקות במצב שבו אף אחד לא מפריע לשני, היא פירוד גמור. זו הסובלנות שהרב מדבר עליה במאמרו 'למלחמת האמונות והדעות' (ספר אורות, זרעונים, עמ' קכט) כסובלנות רעה, הנובעת מחולשה והצטמצמות נפשית. לעומתה, הקנאות הטובה אינה מסכימה שהזולת לא ימצֵא ברום מעלתו. כל עוד הוא לא הגיע לשם, האדם עצמו מרגיש שזה מפריע לו. אם היינו מתפשרים על אחדות בינונית, כמו שנעשה בעמים אחרים, פירושו של דבר היה שיסודה של האחדות הוא באי-אכפתיות, ואילו אצלנו: "בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב בתריה – וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹ-ת אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (תענית יא, א). לכן עלינו לזכור, שעל אף שהרצון לאחדות הוא אדיר, אין אצלנו התפשרות על אחדות שהיא פחות מזו האידאלית. זה גורם לקושי גדול, לכן הדרך לאחדות ישראל לא יכולה להיות בהתגבשות סביב המכנה המשותף הנמוך. זה פשוט לא יחזיק מעמד. האחדות חייבת לעבור דרך בניין תרבות רוחנית גבוהה, ואידאל גדול שיכול לאחד את כולם.

לכאורה, הניסיון להתפשר צריך היה להצליח, למה לריב? אבל הוא לא מצליח, כי הרצון הפנימי האמיתי הוא למשהו גדול. אנחנו מציירים לעצמנו את המציאות אחרת, כמציאות של אחווה ואהבה גדולה, אכפתיות עצומה, התאמה ושיתוף פעולה מירבי בכל התחומים. אנשים שבאים מחו"ל, גם לא יהודים, מספרים שאחד הדברים המפתיעים ברחוב הישראלי הוא המעורבות והאכפתיות, לפעמים קצת מעבר למה שמקובל. אם אדם שואל כיצד למצוא רחוב מסוים, שואלים אותו מה יש לו לחפש שם ומי גר שם, מאיפה הוא בא ומה יש לו במזוודות. עד שיגלו לו, הוא עובר חקירה משטרתית… יש אנשים שזה מפריע להם, הם לא מבינים מאיפה זה מגיע. זה סוג של הרגשת מעורבות ומשפחתיות, וגם המריבות הן קשות. אדם לא יכול להשלים עם זה שבתוך המשפחה שלו יהיה דבר כזה. כך אנחנו תופסים את עצמנו, ולכן הכאב עצום והשמחה גדולה.

אי אפשר להגיע לעמק השווה, כי משמעות הביטוי היא המכנה המשותף הנמוך. צריכה להיווצר תנועה רוחנית של התעלות יחד, גם מתוך ויכוח. ניסיונות האחדות של היום אינם מצליחים, מפני שהניסיון העיקרי הוא למצוא את עמק השווה. אבל זה לא מאחד באמת, כי ישנה תחושה גדולה של אי שביעות רצון. ישנה ציפייה גדולה לרעיונות נעלים ומאמצים נעלים יותר, שיבואו מתוך התרבות והנפש היהודית, לא כמשהו ששואלים מבחוץ כדי להסדיר את העניינים. השלום העולמי של חזון אחרית הימים אינו עניין של חתימת חוזים או מאזן אימה. אלה יכולים להיות אמצעים ששומרים, גם אצלנו יש אמצעים כאלה. אנחנו חיים בחברה שיש בה גבולות המאפשרים את הקיום ביחד. אבל אי שביעות הרצון שיש לנו מן הקיום הזה, מצביעה על כך שזה לא מספק אותנו כעם, על מגוון החוגים שבו. במקום אחר, הרב מתאר שיש שלושה זרמים בישראל, הזרם הליברלי, הלאומי והדתי.[80] כל אחד מעמיד רעיון מרכזי אחר, ואומר ששאר כל הרעיונות הם ענפים ממנו. ישנה התגוששות בין הרעיונות הגדולים, וצריך ללכת אל מה שיותר גבוה מהם, אל היסוד שממנו מתפצלים הליברליות, הלאומיות והדתיות (במובנה המסורתי והמחייב), למצוא את השורש האחד העמוק של הכל.

ניתן לחשוב שהאיחוד הזה אינו בכוחנו. רק לעתיד לבוא, אומר הקב"ה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד), ואיך אפשר לומר שאנחנו מסוגלים לעשות זאת? אלא ש"שֹׁלֵחַ" לא חייב להיות במשמעות של מישהו שנוחת מן השמים. גם אדם בעל כישרון, אם הוא רציני, מכיר בכך שחייו הם שליחות. הרי הקב"ה גם אומר שלעתיד לבוא הוא "יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם" (ישעיהו לב, טו), זה דבר שאינו מחוץ לנו. יתכן, ואולי ראוי, שהוא יבוא מתוך נפשותינו. בתפיסה הכוללת של הנבואות השונות, אכן ניתן לראות בגאולה מעשה הטרונומי, שבא מחוץ לנו, אנחנו צופים בו והוא עושה לנו את הטוב. אבל ניתן גם לראות את הגאולה כנעשית בדרך הטבע, כאשר היא אמנם מלווה בהתעוררות מופלאה של כוחות, אבל זה קורה מתוך ההכרה האנושית. הכישרונות והרצונות האנושיים הגדולים, הם הבונים את הגאולה הזאת. ואולי יהיה זה שילוב של שתי האפשרויות, שליחות מבפנים, והשלמה ניסית יותר מבחוץ. על זה אמר הרמב"ם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים, יב, ב), אבל בוודאי שגם התעוררות הכוחות והרצונות איננה עניין אנושי רגיל. גם לזה צריך לקרוא שליחות. לאדם שאוסף את יבולו ואומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז) אומרת התורה שזה נכון, אבל זכור מי נתן לך את ה"כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם יח). אדם הגון זוכר מי נתן לו את הכל, מברך את ד' על שנתן בו את הכוח, הכישרון והיכולת, ומצטרף אליו באופן פעיל כדי להגשים את תוכניתו ורצונו. זה מה שעלינו לעשות, ואם מעבר לזה תהיינה פעולות נוספות משמים – אי אפשר לדעת.

וְהִנְנוּ עֲתִידִים לְהִתְאַחֵד, כמובן, צריך לזכור שהדברים נכתבו לפני הרבה זמן, כאשר הפזורה היתה רבה מאוד. גם היום יש פזורה רבה: יותר ממחצית מעמנו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ואינם שותפים בפועל, באופן מלא, בכל מה שקורה איתנו כאן. עדיין אנחנו נפרדים, מפורדים ומפוזרים. ובכל זאת, במשך קרוב למאה השנים שעברו מאז שנכתבו הדברים הללו, עברנו התקדמות עצומה. וְהִנְנוּ עֲתִידִים לְהִתְאַחֵד, לא רק להיות בארץ, אלא לִהְיוֹת גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. (שמואל ב' ז, כג). העתיד הגדול שלנו טמון במאמץ לחפש, למצוא ולחשוף את יסוד האחדות והאחווה שבנו במובן הנשגב שלו. ודאי שהמכנה המשותף קיים, אבל אין להסתפק בו. לא צריך שכל אחד יוותר על חלק מהאידיאלים שלו, וגם אם רוצים – אי אפשר. כשאנשים מנסים לוותר, הם מקסימום מגיעים ליכולת לוותר על האידאלים של אחרים… לכן העצה איננה לוותר על האידאלים, אלא לחפש ביחד, גם מתוך ויכוח (שאיננו דבר פסול, וגם בלתי נמנע), את הדברים היותר גדולים והשאיפות היותר גדולות. זה יכול להיות אך ורק כשאדם מתעלה ממצבו הפשטני השטחי, למצב יותר נעלה. אם למשל, יש אדם שמגדיר את עצמו כהומניסט ואומר שאיננו דתי כלל ואינו מאמין באלוהים. אפשר לומר לו: אתה הומניסט – בסדר, אבל מהו האדם? באדם יש כישרונות גדולים ושאיפות גדולות. אחד קורא לזה 'הניצוץ האלוהי' שבאדם, ואחד מבין שזה האנושי שמעבר לחייתי. יש לטפח את זה, ואז כולם יבינו שגם מושג האלוהים איננו כל כך רחוק. ישנו מאמר גדול וחשוב מאוד של הרב, הנקרא 'דעת אלוהים' (הודפס בספר אדר היקר עמ' קל). שם הרב אומר שהא-ל אינו זר, בניגוד לעבודה זרה בה האדם עובד לזרות, משהו שאיננו הוא. זה דבר גדול, נשגב ועמוק, אפשר ללכת לשם יחד, גם ההומניסט. הוא יחזיק בשלו – אל יוותר בשום אופן! אדרבא, הויכוח צריך להיות לוהט, ככה מגיעים למשהו. למה לוותר על גדולת האדם? מסכנה היא הדתיות האומרת שצריך לוותר על גדולת האדם למען גדולת הא-ל, מתוך מחשבה שהיא מעיבה עליה. אך גם מסכן הוא ההומניזם החושב שמושג הא-ל יהרוס את מושג האדם. גם את החולשות צריך לגלות ביחד, בלי לוותר. ההסכמה הינה רק על דבר אחד – ישנם דברים גדולים. מזה יכולים להתקרב ולחשוף אותם. יכולים להיות ויתורים זמניים על מנת לעצב מסגרות חברתיות שתאפשרנה דיון תרבותי ומתחשב יותר, זה אפילו רצוי. הבעיה היא שישנם כאלה שלא מבינים שזו רק מסגרת שצריכה לאפשר משהו אחר, אלא רואים בזה את המטרה בעצמה. נימוס הוא דבר חשוב מאוד כמסגרת לקשר בין אנשים, אבל אם הנימוס הוא הקשר, זה הופך להיות חיצוני, חלול וקר, וממילא ברור שמתקוממים נגדו וטוענים שהוא מיותר.