ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה ח

דברים אלו הם מעין המשך לסעיף ז', כאשר העניין המרכזי כאן הוא החינוך. הרב חוזר על העיקרון הבסיסי – שהחינוך יצליח להשפיע על הנפשות ולבנות אותן מן המסד ועד הטפחות, רק כאשר במרכזו עומד האידאל האלוהי. כלומר, אין להסתפק בחינוך שיוביל להצלחה ברבדים המעשיים של החיים, או אפילו בתועלת החברתית שתצמח ממנו. אלו דברים חשובים, אבל אסור שגבולות אלה יגבילו את האדם. ביסוד החינוך צריכה להיות השאיפה הנשגבה ביותר – הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי, הכולל את כל הצדדים שבעולם, את ההטבה המלאה שצריכה להיות לעולם בכלל, ולכל פרט מבני האדם, בעלי החיים והצמחים. הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי נותן משמעות לכל הקיים והמצוי. אם נגביל את החינוך על ידי תועלת הפרט או החברה, או על ידי הרצון לפתח צד מסוים בנפש האדם, נפסיד את כל הדברים האחרים שאליהם לא נחנך, ובסופו של דבר זה יביא לידי משבר, התנגשות וטרגדיה. וזאת, מפני שגם אם אנחנו מוותרים על משהו – הוא עדיין קיים, ובתהליך כואב ומלא נפילות והשלמות, יתברר שלא ניתן להתעלם ממנו. הרב מתמודד עם הטענות כלפי החינוך הישן בתלמודי התורה וב'חדרים'. טענו ששם לומדים רק חומש, גמרא משניות, ומתעלמים מצורכי החיים, המדעים, המקצועות והאמנות. הרב אינו שולל את הטענות הללו, אבל אומר שגם אם הן נכונות, אסור לשכוח את העיקר.

העיקר הוא הַיְסוֹד הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה שהוּא בְּוַדַּאי הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַצֶּדֶק הָאֱלוֹהִי בְּרַעְיוֹן מבחינת המושגים והערכים, וּבְפֹעַל מבחינת ההוראה ההלכתית המעשית. כמובן שגם את התורה אפשר ללמוד באופנים שונים. אפשר לזכור פסוקים בעל פה, לעשות חידוני תנ"ך, או להתייחס אליה כאוסף של מנהגים וחכמות. יש יהודים טובים ונכבדים שהתורה מאוד מעסיקה אותם, אבל הם חושבים שהיא רק גימטרייה ושעשועי לשון. יש לשים לב אל הַיְסוֹד הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה. גם ילד צעיר שלומד את התורה, צריך לדעת שהעלילה מפגישה אותו עם הנוכחות האלוהית ועם גיבורי התורה החיים את הנוכחות הזאת. אין בכך כדי לומר שהם אינם טועים או נכשלים, אבל העיקר הוא שהם חיים את הנוכחות האלוהית ומה שמניע אותם זו השאיפה לתקן את עצמם בהתאם לנוכחות הזאת – הַצֶּדֶק הָאֱלוֹהִי בְּרַעְיוֹן וּבְפֹעַל. הם יודעים שהעולם מלא התנגשויות, תחרויות, קנאה ושנאה, ובכל זאת שואפים להפוך אותו למקום שיש בו צדק, שולטים בו הערכים המוסריים ונעשים בו המעשים הנכונים. אפשר ללמד את הילד מדעים שונים, אבל אם יוציאו את התורה מחינוכו ומחייו, תחסר לו ההתרשמות הבלתי אמצעית הזאת. ממילא, יחסר לו היסוד הפנימי המחבר בתוכו את השמיים והארץ, היחיד והחברה, העבר, ההווה והעתיד, הצדק והמעשה. לימוד שלא במסגרת סיפורי התורה והוראותיה, לא מעורר את ההתפעלות והשאיפה הגדולה, את התחושות הנפשיות של אהבה ויראה, משיכה ורתיעה, לא רק כלפי דברים זמניים כמו בני אדם ומוסדות, אלא כלפי הנשגב ביותר. כל מעשה צריך להיבחן בקנה מידה של קריטריונים מוחלטים וגבוהים הרבה יותר מאלה האנושיים, וזה יכול לקרות רק כאשר הילד מודע לאור האלוהי.

עַל־כֵּן תִּגְבֹּרֶת הַתּוֹרָה בָּאֻמָּה מְאַמֶּצֶת אֶת כֹּחָהּ של האומה. והאומה זקוקה לכוח הזה לצורך המשימות האדירות שהיא הציבה לעצמה בזמן שהדברים נכתבו ולא הושלמו במלואן עד היום, כמו קיבוץ גלויות, הקמת מדינה, התחברות מחדש אל ארץ ישראל והטבע ובניית תרבות ישראלית מקורית. צריך לאמץ את כוחה כדי שתוכל לעמוד בהצלחה במשימות האלה, ומה שיכול לעשות זאת הוא רק תִּגְבֹּרֶת הַתּוֹרָה, שהיא המציאות הרוחנית המחברת את כל החזונות והאידאלים. היא מעמידה את האדם היהודי אל מול המשימות האלה כאשר הוא מודע לכוחו, לשרשרת הדורות שלו ולערכים ולמושגים שישנם באמתחתו כבן לאומה היהודית. ממילא "כְּשֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". "אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם" (איכה רבה, פתיחתא ב ד"ה 'רבי אבא'). ידי עשו מסמלות כאן את הגלות, הנסיבות החיצוניות וכל שאר הדברים שעומדים לשטן ולמכשול למשימות הלאומיות האדירות. אם יתגבר קול יעקב, החינוך היהודי, והדור הצעיר ידע את הערכים והשאיפות האלוהיות הנשגבות, ידי עשו לא יוכלו לו. הוא יהיה חזק וגיבור דיו כדי לעמוד מול מכשולי הגלות, האנטישמיות וההתנגדות הרוחנית והמעשית של אומות ותרבויות למימוש החזון העברי של קיבוץ גלויות, עצמאות מדינית, תרבותית ורוחנית, וכדומה.

וְהַשְׁפָּעָה זוֹ מוֹצֵאת מְקוֹמָהּ בְּיִחוּד בְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. וזאת מפני שהילדים הקטנים מתרשמים באופן בלתי אמצעי. המושגים הראשוניים, "גירסא דינקותא" (שבת כא, ב), הדמויות, הערכים והמושגים שנרשמים באדם בילדותו, נשארים במידה רבה התבנית של פעילותו הרוחנית והנפשית במשך כל חייו. אמנם כל אדם, אפילו זקן חלוש וחולה, יכול לשנות, לתקן ולהוסיף, אבל יידרש לו לשם כך מאמץ גדול הרבה יותר, הוא כבר "נייר מחוק" (משנה אבות ד, כ). הילד הוא "נייר חדש" (שם), זה תרגום של המונח הלטיני Tabula Rasa, 'לוח חלק'. פעם כתבו על לוח עץ שהיה משוח בשעווה, וחרטו עליו בחרט ברזל שהיה מחודד מצד אחד, ומצד שני עגול כדי שניתן יהיה למחוק בו את מה שכבר נכתב ולכתוב מחדש. לוח חדש היה חלק, ומה שחרטו בו נשמר יפה. אחר כך, לא משנה כמה מטשטשים, כבר יש עקבות של הקודם, ומה שכותבים על גבי מה שכבר היה כבר לא כל כך ברור, חלק מן השעווה נופל וכו'. תינוק הוא לוח חלק, ומה שרושמים בו – נשאר. אדם מבוגר גם הוא לוח ועדיין אפשר להטביע עליו רושם, אבל הוא לוח מחוק, והרבה יותר קשה לעשות זאת. לכן דברי הרב אמורים בְּיִחוּד בְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.

דעתו של הרב היתה שבשנים הראשונות של החינוך צריך להשקיע בעיקר ביְסוֹד הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה. בחג סוכות לפני כמה עשרות שנים ישבתי בסוכה עם הרצי"ה קוק, ובאו כמה מתלמידיו הוותיקים להתייעץ אתו על תכנית הלימוד של תלמוד-תורה 'מורשה', שהוא כיום תלמוד-תורה פועל ומשגשג. היה ברור שמתחילים מגיל שלוש כמו ב'חדר', ואחד מהם אמר שאולי בכתה א' או ב' כבר יתחילו ללמוד חשבון. הרצי"ה חייך ושאל האם כוונתו לחשבון הנפש. הוא כמובן לא התנגד ללימוד חשבון, אבל צריך להדגיש באופן ברור שחשבון הנפש חשוב יותר, והוא יסוד עמוק, פנימי ואמתי יותר. אם לא שוכחים את זה, יכולה להיות מערכת לימודים טובה הכוללת את כל המקצועות המדעיים. לשם כך צריך ללמוד קודם כל את היסודות הראשוניים, ולא לטשטש בין העיקר לטפל. ילד יהודי מחובר קודם כל לתורה וליסוד הפנימי שלה, הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי. כאשר הוא נחשף למכלול המציאות שלו, הוא לומד שקיימים בה לא רק משפחתו, אלא יש גם נוכחות לאלוהים, ולא בתור סבא נוסף שמחלק ממתקים או מכה, אלא כמו שהתורה מתארת אותו: בורא העולם ושופט הצדק. אלו הערכים הבסיסיים והחשובים ביותר לכל אדם ולחברה האנושית בכללותה: טוב, צדק, יחס נכון של ענווה ויראה, שאיפה ואהבה, ברית בין ישראל לאלוהיו. גם פרטי ההלכות וזכירת הפסוקים חשובים, אבל העיקר הוא ההתרשמות הנפשית הזאת, קניית היסודות האלו במודע. האם זה ייקח שלוש, ארבע או חמש שנים, זה עניין של הערכה, וככל שהאדם מתבגר והדברים כבר הוטבעו בו כראוי, אפשר להוסיף מקצועות נוספים ולהרחיב את חוג ההתייחסות. אם משקיעים כמו שצריך, יום מלא, אפשר להוסיף עניינים נוספים על גבי הגרעין הראשוני הזה, ועד לגיל שש עשרה או שמונה עשרה ניתן לתת חינוך מלא (כמובן שהדבר תלוי לא רק בבית הספר אלא גם בהורים, ולא אמור להיות הבדל גדול בין הבית לבין בית הספר). באופן כזה לא צריך לוותר על המדעים, המוזיקה, הציור והנטיות האמנותיות השונות, אבל "לַכֹּל זְמָן" (קהלת ג, א), ותמיד צריך לזכור שישנם ערכים יסודיים יותר הבונים את אישיות האדם. ישנם דברים נוספים המועילים, מפתחים את החשיבה, מעניקים לאדם כלים להשתלב בקלות וביעילות בעולם ולרכוש מקצוע. אסור לזלזל בהם, אבל הם יכולים להשתנות עם הזמן, התקופה, הצרכים וסדרי העדיפויות של המציאות. לעומתם, היסודות הראשוניים, שאיפת הצדק והטוב, תכונות הנפש הבסיסיות כמו ענווה ושאיפת הצדק והחכמה, הם העיקר ואינם צריכים להשתנות. הדברים אינם סותרים, אלא שאת השנים הראשונות, כארבע או חמש שנים, צריך להקדיש בעיקר לדברים שבקדושה. אחר כך אפשר לפתח ולהוסיף עוד מקצועות. כך, בכל אופן, הייתה דעת הרב.

כְּשֶׁהַחִנּוּךְ מְיֻסָּד לְשֵׁם הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי, לֹא רַק בִּשְׁבִיל מִלּוּי צָרְכֵי הַחַיִּים הַחָמְרִיִּים וְתַאֲווֹתֵיהֶם, אָז הָאֲצִילוּת שֶׁל הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי כלומר העדינות, הרגישות, הנכונות לשתף פעולה ולרצות את הדברים הטובים במקום הפירוד שנובע מתחרות ומקנאה, מִתְגַּבֶּרֶת בָּאֻמָּה, וְכֹחָהּ הָעֶלְיוֹן מִתְגַּלֶּה עָלֶיהָ. ראוי שנצייר לעצמנו את הציור הטוב שבו האצילות מתגברת, האנשים מוכנים לעזור אחד לשני ולהתאחד למען המטרות הגדולות בלי לוותר על יחודם ופרטיותם. זאת, לעומת הציור שניתן פחות או יותר לראות היום במציאות – התחרות, הקנאה והשנאה שאנו מוצאים גם במגזר הפוליטי, גם במגזר העסקי וגם במגזרים אחרים, שם אנשים מכשילים זה את זה, דואגים רק לעצמם ולא משתפים פעולה למען המטרות הטובות והאמתיות. אלו שמושחתים ומשחיתים את עצמם, ילדיהם וסביבתם באופן הבוטה ביותר. אין שם אחווה, ידידות, אצילות, רגישות או עדינות; אלא רק בוטות, גסות רוח, דורסנות, אלימות, לעגנות והתכבדות בקלון חברו. במידה רבה, כל זה קורה מפני שהַיְסוֹד הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה – הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי, לא נמצא שם.

כַּמּוּבָן צְרִיכִים בְּכָל עֵת לַחֲשֹׂף אֶת הַמָּקוֹר הָאֱלוֹהִי, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַבַּקָּשָׁה שֶׁל הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי מְאִירָה יָפֶה, גם את לימוד התורה אפשר להפוך למקצוע או נושא לחידונים, גימטריאות וידיעות פרטיות 'מי אמר למי' ומתי. על המורה מוטל כל הזמן, גם בעת העיסוק בפסוקים, הסיפורים, העלילות וההוראות, שלא להסיח את דעתו מן העיקר – הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי. זאת לא מלאכה קלה, שכן קל הרבה יותר להסתפק במה שעל פני השטח, מבלי לחשוף את העיקר. אלא שאז, פעמים רבות הרושם מתעמעם. אם קודם ראינו את הביקורת על יומרה חינוכית להוציא את התורה מהחיים, כאן יש ביקורת על מוסדות שהתורה קיימת בהם, אבל אין אלוהים.

צְרִיכִים בְּכָל עֵת לַחֲשֹׂף אֶת הַמָּקוֹר הָאֱלוֹהִי, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַבַּקָּשָׁה שֶׁל הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי מְאִירָה יָפֶה, ולא מעומעמת בחשיכה. וְשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֶדֶת בְּכָל הַתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה. אל לנו להעמיד את בקשת האידאל האלוהי ככזו שאפשרית רק על ידי התבודדות במדבר. עליה לעמוד בְּכָל הַתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה, של הזמן הזה, בו יש לנו, כחברה, משימות גדולות. גם לאדם הפרטי יש עת חיה – המאורעות שקורים לו. אם, למשל, מישהו העליב אותו, הוא צריך לשאול מה התורה אומרת על זה, מה אלוהים אומר לו באותו רגע. זוהי חשיפת האלוהות שבתוכו. אחרת, אם הוא אומר שזה לא חשוב ולא מעניין את התורה, אז היא דבר רחוק. האדם הוא דבר אחד, התורה דבר אחר והחברה דבר שלישי, הכל בנפרד. מי שירצה להיות איש דתי מאוד, ילך להתבודד ביער, במדבר או במנזר, ושם יוכל להיות דתי בלי שיפריעו לו. אמנם, נכון שכל אחד צריך להיות לבד מדי פעם, זה פשוט, אבל לא כדרך חיים של פרישות מהחברה ומהכל. אפילו הנביאים שהיו הולכים למדבר, לא הלכו כדי לפרוש מהציבור אלא למענו, אלא שהיו צריכים תנאים מיוחדים כדי להתרכז יותר, ואז לחזור אל החברה ולומר את דבר ד'. מבחינת התפיסה היהודית, פרישה מן הציבור היא דבר נורא ועוון גדול. האמת היא שהחיים והבריאה לא מפריעים לבקשת ד', ואם זה מפריע למישהו, סימן שיש לו בעיה קשה בהבנה. הַבַּקָּשָׁה שֶׁל הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי צריכה לעמוד בְּכָל הַתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה, וזה מצריך מאמץ אדיר. יש מקומות שיש בהם תורה, אבל אין קשר ברור בינה לבין הָעֵת הַחַיָּה. וכשנוצרת התנגשות ביניהן, זה דבר נורא.

וְשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֶדֶת בְּכָל הַתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה, שֶׁתּוּכַל לְנַצֵּחַ אֶת זְרָמָיו של הזמן. זהו ביטוי של מורכבות היחס שלנו אל הָעֵת הַחַיָּה. צריך לעמוד בתנאים שלה, אבל אין להיכנע לה, ויש הבדל גדול בין השניים. רבים מדברים על הצורך להשתלב בעולם. למשל, בימי הרומאים, כשכל העולם הלך לקרקס לראות איך אריות טורפים בני אדם חיים, אמרו שאם זה כך, צריך להשתלב. השתלבות כזו אינה אלא כניעה, והיא פסולה מכל וכל. מהם, אם כן, הַתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה שצריך לעמוד בהם? גם אלו שאימנו את הגלדיאטורים שנלחמו עם החיות בקרקס, פיתחו שיטות ומיומנויות לחימה. צריך לדעת את שיטות הלחימה, להבין כיצד פועלים הגוף, הנפש ובעלי החיים, אבל לא בשביל להשתמש בזה לדברים מושחתים ורעים, ולא להיכנע למציאות שמבחינה ערכית איננו מסכימים עמה ושואפים לשנותה. צריך לעמוד בתְּנָאִים שֶׁל הָעֵת הַחַיָּה, אבל לא להיכנע לה. לדעת את כל הישגיה, אבל לא להסכים שישתמשו בהם לרעה, ואדרבה, לנצח ולשנות את זה. בכל ידע ואמצעי שאדם רוכש, ניתן להשתמש לטובה ולרעה. השינוי צריך להיות לא על ידי ניתוק כל קשר עם ההישגים שמאפשרים את המעשה הרע, אלא דווקא על ידי ידיעת כל ההישגים המדעיים, החברתיים והאחרים, והפנמתם. כמו בניהו בן יהוידע מגיבורי דוד, צריך לקחת "אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי" (שמואל ב' כג, כא) ולהשתמש בה. צריך לדעת להילחם, אבל לא להיכנע. אם יש לו חנית – כלי מלחמה משוכלל, אין לומר שבגלל שאדם רע יצר אותה ומשתמש בה לרעה, היא דבר לא טוב. מצד שני, זה לא משנה את העובדה שהוא משתמש בה לרעה. את זה אין לחקות ועם זה אין להשלים. אדרבא, הטוב צריך להשתמש גם בחנית של הרע כנגדו, ועל ידי כך לנצח אותו.

הכוונה במילים 'להלחם' ו'לנצח' היא לאו דווקא ליזום התנגשויות אלימות בכיכר העיר. אופן ההשפעה והמאבק נגזר פעמים רבות מהתנאים, לפעמים הוא מאבק ישיר ולפעמים עקיף. אלא שהמחשבה שצריך רק לצאת ולהילחם ובזה אפשר לפתור את כל הבעיות, היא מוטעית. הדבר לא יצליח אם אין לנו עם מה להילחם, אם לא יצרנו קודם תשתית רוחנית וערכית מבוססת שמתוכה אנחנו רוצים להשפיע. כך נוצר דבר לא שייך, כמו למשל יהודי שעומד בקרן רחוב ומניח תפילין למישהו – זה אמנם מעשה יפה מאוד, וטוב שמי שלא הניח תפילין יניח. אבל אם נשאל את האדם שמניח שם תפילין מדוע הוא עושה זאת, הוא יגיד, נניח, שהוא מסורתי. ואם נשאל אותו מה זה נוגע לחיים שלו, וכיצד זה ישפיע עליו עכשיו כשהוא הולך לעבוד, הוא יאמר שמן הסתם זה לא כל כך ישפיע. יפה שהוא גם רוצה להניח תפילין, אבל החיבור הבסיסי והיסודי חסר, והמעשה הזה אינו מאיר את חייו. הוא חש שהוא משלם איזה מס לעבר, למסורת או אולי להורים או לסבא שלו, או שהוא לחוץ לקראת איזה מבחן, ואומר מי יודע, אולי גם זה יעזור, אם לא יועיל לא יזיק. שאלה גדולה היא לתוך איזו משבצת האדם מכניס את המושגים החשובים ביותר של הקשר שלו עם האידאל האלוהי, התורה והיהדות. אם זו משבצת של נוסטלגיה או פעולות מיסטיות שיסדרו לו את החיים, על זה אמרו שגם הגנבים שהולכים לגנוב מתפללים שהקב"ה יעזור להם. הרי גם הם צריכים להצליח, וכמובן שהם לא שמים לב לתרתי דסתרי. השאלה היא לא האם לצאת או להתכנס, אלא מה לעשות ביציאה הזאת. עיננו לא צרה ביהודי שמניח תפילין או באשה שלוקחת נרות לקראת שבת, אבל זה בהחלט רחוק מאוד מן הדבר האמתי. הבעיה היא שלצערנו, לפעמים זה לא רק רחוק מאוד, אלא גם מסתיר את הדבר האמתי, כי נדמה שניתן להסתפק בכך, שכבר פעלנו ויצאנו ידי חובתנו. נרות חילקנו, תפילין הנחנו, שלטים שמנו, השקענו את מרב הזמן והמאמצים, מה עוד אפשר לעשות? יכולים להיות מקרים פרטיים, בהם בזכות מעשה כזה יהיה מהפך בחיים של מישהו, אבל חברה שלמה בנויה נדבכים-נדבכים, והדברים העיקריים הם מושגי וערכי היסוד שלה, אלה שהאדם מזדהה איתם ומנסה לבנות את חייו על פיהם. מידת ההצלחה משתנה תמיד מאדם לאדם ומזמן לזמן, אבל באופן עקרוני כך נבנית תרבות, ורוב האנשים ימשיכו להתנהג על פיה. לא יועיל לצרף לתרבות כזאת עשיית מעשה, כאשר ערכו בעיני העושה הוא קטן בהרבה מערכו האמתי. זו הסיבה שעל אף המאמצים הרבים באופנים שונים של הפצת היהדות, ההצלחה ברמה החברתית הכללית היא אפסית. יש אנשים שבשלבים שונים של חייהם מתאכזבים ומתייאשים באופן אישי מצורת החיים הקודמת ומחפשים משהו אחר, ואז יכול להיות שהם מוצאים מישהו שעומד ברחוב ומתחברים דרכו ליהדות, אבל רוב האנשים לא מגיעים למצב כזה.

כדי לממש את האידאלים והמשימות הגדולות הניצבות בפני האומה, צריך לְהִלָּחֵם נֶגֶד כָּל הַמַּפְרִיעִים, הַקָּמִים מִכֹּחוֹ של הזמן. הם אמנם חמושים בכל האמצעים החדישים, אבל אפשר לנצח אותם אם משתמשים נגדם באותם האמצעים עצמם, אבל מתוך מערכת ערכים שונה. הם מנסים לְהַכְשִׁיל אֶת מַהֲלַךְ הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי בעולם בכלל, ובמה שנוגע לאומה הישראלית בפרט. הם רוצים לעכב את קיבוץ הגלויות, את העצמאות המדינית, הרוחנית והתרבותית שלה, ובכך לְהַחְשִׁיךְ אֶת אוֹרוֹ של מהלך הטוב האלוהי בְּעוֹלַם הַחַיִּים וְהַמַּעֲשֶׂה. עולם החיים הוא מושג רחב יותר, הכולל גם את הרגשות, האמונות, הנטיות והשאיפות, כל מה שמחייה את האדם, לעומת עולם המעשה שהוא רק הביטוי של כל אלה בפועל.

על ידי אותם האמצעים אפשר להחשיך, ואפשר להאיר. ראינו כיצד ערכים חשובים של חופש, שוויון ואחווה לאומית, נוצלו כל כך לרעה במהלך המאה העשרים, והביאו בין השאר לשתי מלחמות עולם, ובמיוחד לשנייה, הנוראה ביותר, שבאה ממש על גבי הערכים הללו. אבל עלינו לזכור שאידאולוגיה מפלצתית כזו אינה המסקנה היחידה האפשרית מאימוצם של ערכים אלה, אלא ניצול נורא ומחפיר שלהם. ערך האחווה הלאומית יכול להיות טוב מאוד אם הוא מגבש את האומה, ויכול להיות איום ונורא אם הוא מתפרץ בשנאה נוראה כלפי אחרים. ערכים והישגים חשובים בתחומי המחשבה והמדע, יכולים להפוך לדברים איומים אם אינם מעוגנים ביסודות העמוקים והגבוהים ביותר, שהרב מכנה כאן הָאִידֵאָל הָאֱלוֹהִי. "רַק אֵין יִרְאַת אֱלוֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בראשית כ, יא). אם השיקולים הם רק שיקולי תאווה ותועלת אישית או אפילו חברתית, אם אין יראת אלוהים, שהיא האידאה הכוללת שקיימת מתחילת מסד הבריאה ועד אחריתה, יש סכנה גדולה שגם ערכים טובים כשלעצמם, יורכבו יחד באופן שייתן תוצאות רעות של אי צדק, עוול ורצח. כנגד מגמות כאלה, צריך לעמוד מַהֲלַךְ הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי – רצון ההטבה לאומה ולכלל המציאות.