הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית צְרִיכָה הִיא לְהִתְרַחֵב, לְהִתְלַהֵב וּלְהִתְגַּבֵּר. בכל מה שיש בו חיים צריך להפיח יותר חיים, כי ההיפך מכך הוא מוות. וְהִנְנוּ כלומר, מה שאנחנו בני ישראל צְרִיכִים לעשות כדי שהנשמה הזאת תוכל להתלהב, להתגבר ולהתרחב, הוא לְהָסִיר מִמֶּנָּה את כָּל מִכְשׁוֹלֵי־דְּרָכִים שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לָהּ לָלֶכֶת אֶת מַהֲלָכָהּ. הגלות, למשל, היא מכשול דרכים, וכן החיקוי של אומות אחרות, כי כשאדם רוצה להיות כמו מישהו אחר, הוא מדכדך את רוחו העצמית. צריך להסיר את מכשולי הדרכים, להביא ליתר מקוריות, לברר בשביל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית את המקוריות שלה. וְעוֹד לַעֲזֹר לָהּ, כלומר, תלמידי החכמים שבנו לא זו בלבד שצריכים להסיר את המכשול, אלא גם לסייע בעבודתם הרוחנית, שהיא ההתעמקות בתורה כמו שהיא נתפסת על ידי הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית ברעיונותיה וערכיה. עליהם להושיט לכנסת ישראל את המושגים המזוקקים והמטוהרים, כך שֶׁהַתְּכָנִים הָרוּחָנִיִּים יִהְיוּ מְצוּיִים לָהּ, וְהַמְּזָגִים כֻּלָּם כלומר, המצבים השונים (שכן כל מצב הוא מזיגה של תנאים מסוימים), יִהְיוּ עוֹזְרִים לִפְרִיחָתָהּ. אם התרגלנו למצב מסוים, מה נעשה כשיגיע מצב אחר? לימוד, התחדשות פנימית וחדירה לעומק המושגים, מאפשרים לנצל מצבים חדשים. אם יש בעולם פריחה של ההשכלה, אפשר לגלות על ידה מתוך המושגים היהדותיים העמוקים והמקוריים הופעות חדשות. כך המזג, המצב החדש הזה, יהיה דווקא לעזר למהלכה של האומה, ולא למכשול. אם יש בעולם פריחה של אמנות או לאומיות, גם הן יכולות להיות לעזר, אבל לשם כך יש צורך בעבודה רבה. אל לנו לראות בכל סוג של שינויי מצבים מכשול, אלא לדעת להיעזר בהם כדי להקל את מהלכה של האומה. כל הופעה חדשה, כל מזג, שינוי וצירוף תנאים חדש, צריך להיות לנו לעזר, אפילו מעז צריך להוציא מתוק, כך שהַמְּזָגִים כֻּלָּם יִהְיוּ עוֹזְרִים לִפְרִיחָתָהּ.
וְזֶהוּ סוֹד הַתּוֹרָה הַמַּעֲשִׂית, כלומר, האופן בו התורה מופיעה למעשה, על ידה מתאפשר לאומה הישראלית לָלֶכֶת אֶת מַהֲלָכָהּ – "אל תקרי הֲלִיכוֹת אלא הלכות" (נדה עג, א). אנחנו, בני ישראל, מהלכים בעולם לאורך ההיסטוריה על ידי הַתּוֹרָה הַמַּעֲשִׂית – ההלכה. בזמנו של הרב היו משכילים יהודים שאמרו שהתלמוד התאים לבבל לפני אלף חמש מאות שנה, אבל כיום הוא לא מתאים, ולכן אנחנו לא מחויבים אליו. אנחנו מאוד מכבדים את מה שהיה, אבל המצב השתנה. לכן משתמש הרב במונח הַתּוֹרָה הַמַּעֲשִׂית, שפירושו – הידיעה מה רלוונטי מן התורה למצב הנוכחי. ידיעה זו תהיה לנו כאשר הַתְּכָנִים הָרוּחָנִיִּים יִהְיוּ מְצוּיִים לָהּ, כשנוציא את התוכן הרוחני של המעשה הקודם כדי שיחייה את המעשה החדש. כאן צריכה להיות עבודה רוחנית ולימודית של ניתוח והבנה, כי הליכה בדרכה של הַתּוֹרָה הַמַּעֲשִׂית היא לא רק עשיית המעשה, אלא קודם כל ההבנה של הַתְּכָנִים הָרוּחָנִיִּים, שעל ידם ניתן לעצב את המעשה.
וְכָל אָרְחוֹת, שוב – אורח, דרך, מהלך, חַיֵּי הָאֱמוּנָה וְהַקְּדֻשָּׁה. צריך להבין איך החיים צריכים להיות בפועל, ומהם חיים של אמונה וקדושה. בכל מצב יש לכך ביטוי שונה: לפעמים חיי אמונה וקדושה זה סיגוף, ולפעמים הנאה; לפעמים פרישות והתבודדות, ולפעמים דווקא "בְּרָב עָם" (משלי יד, כח), בחיבור ובהתכנסות. לכאורה אלו קצוות שונים, אבל הם נובעים רק משינוי המזגים הכללי הפרטי, של האדם והחברה, והעיקר הוא לשמור על התוכן העצמי הרוחני, שיכול להתבטא באופנים שונים. אָרְחוֹת חַיֵּי הָאֱמוּנָה וְהַקְּדֻשָּׁה הם ארחות החיים המבטאים את ערכי התורה במעשים בכל מצב נתון. "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב), אין מצב חדש שאינו מתאים לתורה. אדרבא, לזה חיכינו כדי לבטא את התוכן הרוחני באופן שעד היום עדיין לא היה אפשרי. רבי עקיבא אמר את זה באופן הנורא ביותר: כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, היה קורא את שמע. אמרו לו תלמידיו: "רבינו, עד כאן!", זה מספיק, זה מצב שלא לקחנו בחשבון! "אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בְּכָל נַפְשְׁךָ" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב). גם את המצב החדש הזה לקחתי בחשבון. בזכות העמקה ולימוד שגילו את התוכן הרוחני הפנימי של הציווי לקבל עול מלכות שמיים. עיצובו של המושג 'קידוש השם' בדורות שאחריו, כיסוד הקיום היהודי בגולה במצבים נוראים ואיומים, מראה על כושר ההבנה מהם חַיֵּי הָאֱמוּנָה וְהַקְּדֻשָּׁה – אין גבול שמעבר לו אין מקום לתורה.
