ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה ב

יש כאן שלוש מערכות מקבילות הקשורות אחת בשנייה, כאשר בכל אחת ישנו מושג נמוך יותר ומושג גבוה יותר: האחת היא של תכונות הנפש – רֶגֶשׁ ושֵּׂכֶל. השנייה היא מערכת המושגים הקבליים מַלְכוּת וחכמה/בינה. השלישית היא בתוך האומה – תְּכוּנַת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, בְּיִשְׂרָאֵל. כלומר, השראת השכינה בישראל או האומה הישראלית בפועל, והמושג העליון ממנו – מִשְׁפָּט עֶלְיוֹן, שהוא אושר האנושות וההוויה כולה.

הָרֶגֶשׁ, קליטת המציאות, הוא על פי יכולת הקיבול האנושית הפשוטה. לפעמים כאב גדול מאוד אינו מורגש, מפני שהוא עובר את סף הקליטה של הרגש, זה נחסם. אור גדול מאוד מסנוור את האדם עד שהוא לא יכול לקלוט אותו, ומבחינתו זה חושך. זאת הַנְּטִיָּה שֶׁהִיא מְצֻמְצֶמֶת לְפִי הַתְּכוּנָה שֶׁל הַכְּלִי הַמְקַבֶּלֶת אֶת הַחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, כְּעֵין אוֹר הַפְּנִימִי. גם זה מושג קבלי, שעניינו התוכן שיכול להיקלט בתוך המציאות. מידת החיים של האומה הישראלית בפועל ובממשות, נקראת מַלְכוּת. מידת קליטת האור, החיוניות והעוצמה, היא לפי התיקון של הכלי. אם המלכות מתוקנת, מתנהגת לפי החוקים והכללים הנכונים והטובים, היא קולטת הרבה מאוד. אם היא לא מתוקנת, פגומה ומושחתת, היא קולטת הרבה פחות, וממילא המציאות פחות טובה.

הַמְּגַמָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּכְלָלוּת הַהֲוָיָה, שֶׁתִּהְיֶה מְסֻדֶּרֶת יָפֶה בִּפְנִימִיּוּתָהּ. אי אפשר שכל העולמות העליונים והספירות העליונות יהיו מתוקנים, ורק ספירת ה'מלכות' תישאר פגומה. המגמה היא דווקא לתקן את ה'מלכות'. 'סוף מעשה' – כי זה עולם המעשה, 'במחשבה תחילה' (מתוך הפיוט 'לכה דודי'). יש מגמה, והיא תיקון עולם במַלְכוּת שד-י. כלומר, החוקים והכללים צריכים להיות נשאבים מן המקור העליון ביותר, כדי שה'מלכות' תהיה מסודרת – קולטת את מירב האורה האפשרית הראויה לה. כְּלוּלָה הִיא המגמה הזאת בִּתְכוּנַת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, בְּיִשְׂרָאֵל. ישראל כאומה, נבראו בעולם הזה כדי לתקן את מלכות ד' ולהמליך אותו בעולם. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). סיפור תהילת ד', במובן של השרשת הידיעה הזאת במציאות והדאגה לכך שתהיה המובילה והמנהיגה. יסוד יצירתה של האומה הישראלית הוא תיקון ההוויה, לכן היא מזוהה עם ספירת ה'מלכות', ולעתיד לבוא תהיה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כשם שבתוך עם ישראל, מטרתה של עבודת הכהנים בבית המקדש הגשמי, היא לתקן: להתקין לפי הכללים והחוקים את מערכת היחסים הנכונה בין ההארה העליונה לבין הכוחות הארציים הגשמיים – המקום שעליו המקדש בנוי, הזמנים שבהם הוא פועל, הפעולות עצמן – בדומם, בצומח ובחי, וגם במדבר על ידי כוונת הכהנים כאשר הם מקריבים את הקרבנות, מדליקים את האש, מביאים את הסולת ואת לחם הפנים. כל הפעולות האלה הינן תיקון ה'מלכות', תיקון הקשר הקיים בין העולמות העליונים לבין העולם הארצי, הגשמי. זה, בזעיר אנפין, מה שצריך להיות בהוויה כולה. כל הכוחות הגשמיים צריכים להיות מתוקנים, ערוכים ומסודרים לקליטת ההארה העליונה, כלומר – הקשר הנכון שבין הרבדים השונים, הספירות השונות של ההוויה, מן המקור העליון ועד לרובד הגשמי והתחתון ביותר.

עַל־כֵּן הָאֻמָּה הִיא בִּכְלָלָהּ מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד מול הַשְּׁכִינָה, ד' שוכן, נוכח על ידי החיוניות, ההארה והקשר הנכון. אם ישראל מתוקנים – המלכות שלהם מתוקנת, השכינה גלויה: "עשרה נסים (גלויים) נעשו בבית המקדש" (יומא כא, א). אפשר היה להתרשם ולהרגיש שיש שכינה בישראל, וממילא שיש מגע לשכינה בעולם כולו, וצריך ללכת ולתקן אותו. גלו ישראל ממקומם – "שכינתא בגלותא" (זוהר בראשית כז, ב), הסתר פנים, כאילו "עָזַב ד' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב), כי הכלי לא מסוגל לקלוט, הרגש כהה, מעורפל, לא גלוי ולא ברור. האומה הישראלית מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד הַשְּׁכִינָה 'מלכות' מפני שזו הנוכחות. בתוך הכלים הגשמיים מופיע כוח אלוהי. וְאוֹר מַלְכוּת ה' שׁוֹכֵן בְּקִרְבָּהּ של האומה הישראלית בִּכְלָלוּתָהּ. כמובן גם על ידי קבלת העול של תורה ומצוות. האומה נוצרה במעמד הר סיני, ובסיום מעמדות קבלת המצוות שאחריו נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט). כאומה בעלת ערך, תפקיד, תרבות, חוקת חיים וייעוד; זו שמקבלת את התורה, מצייתת, לומדת ומחדשת בדברי תורה, היא נוצרה במעמדות קבלת התורה והמצוות. לגביה, החוק האלוהי הוא הקובע והעליון על כל שאר החוקים, ושאר תחומי החיים מסתדרים על פיו.

עכשיו הרב עובר אל השכל: אֲבָל מְקוֹר הַשֵּׂכֶל הוּא יוֹתֵר עֶלְיוֹן מִזֶּה. הכוונה כאן היא לא רק לשכל כתכונה נפשית, אלא גם כרמז לשלוש הספירות העליונות, 'חכמה' 'בינה' ו'דעת', שעניינן (המתבטא גם בכינוי שלהן), הוא יותר בצד העליון של ההוויה, כשם שבנפש האדם השכל הוא הצד העליון. לֹא רַק מַה שֶּׁכְּבָר מוּכָן בַּהֲוָיָה, כִּי־אִם מְגַמַּת הַהֲוָיָה לְמַה שֶּׁהִיא נוֹטָה לְאָן תִּתְעַלֶּה, כלומר, מאוד חשוב שמה שכבר ישנו יהיה מתוקן, אבל זה לא מספיק. האדם השכלי הוא האדם המתפתח, הרוצה להבין, לדעת, להשיג, להוסיף ולחדש. לא די לו לאדם שהכל יהיה בסדר, שמה שנברא יהיה כמו שנברא, בלי קלקול. זה עצמו צריך לעבור דרגה אחר דרגה ולהימצא בשאיפה להתעלות. מבחינה זו, ה'חכמה' וה'בינה' עליונות יותר מה'מלכות'.[41]

זֶה תָּלוּי לֹא רַק בִּנְטִיַּת צֶדֶק לְבַד כִּי־אִם בְּמִשְׁפָּט עֶלְיוֹן, הרב מבחין בין שני מושגים: צֶדֶק ומִשְׁפָּט עֶלְיוֹן. משמעותו של הצדק היא השבת האיזון הבסיסי הראשוני על כנו, ותיקון מה שהתקלקל[42] – "וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק" (דברים כה, א). הלא צודק הוא זה שגרע וקלקל, ועל בית הדין להשיב את הצדק ולתקן את מה שעוות והתקלקל. לכאורה, מִשְׁפָּט זה מושג מאוד דומה, אבל יש הבדל ביניהם. כוח השיפוט זה לא רק להשיב את המצב המקולקל לקדמותו, אלא גם לשפוט מה ראוי שיהיה, להוביל לקראת מצב יותר ראוי ונכון. מִשְׁפָּט עֶלְיוֹן הוא היעד הגדול של אושר האנושות כולה. ענייני הצדק, כמו לא לרצוח ולא לגנוב, הם ברורים. אל תקלקל; אם יש אדם חי – אל תרצח אותו; אם משהו שייך למישהו – אל תגנוב אותו; האיסור לפגוע הוא הגבול המינימלי והצדק הבסיסי, אבל לא די בו. נניח שאין בעולם רצח, גניבה ואונס. הרי גם אז, עדיין יש בעולם פגמים: מחלות, שגיאות וכישלונות. זה קורה לא מפני שמישהו עושה זאת בזדון, אלא מפני מה שמכנים חכמים 'חטא הארץ'. הקב"ה אמר לה להוציא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א, יא), ואילו היא הוציאה רק "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (שם יב), שאין טעם העץ כטעם הפרי (בראשית רבה ה, ט), כלומר, ישנו פער בסיסי בין העולם הגשמי לעולם הרוחני העליון. כאן בא האדם, שנברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (שם כז), ועליו המצווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם ב, טו) – את האדמה, לתקן את החטא הבסיסי הזה. אחר כך האדם נפל והוסיף אי-צדק, קלקל את ה'מלכות', ולכן צריך לגדור אותו גם בזה. ועדיין, עניינו העיקרי הוא לרומם ולהעלות את הארץ, את הארציות והגשמיות, למצב מאושר. זהו האושר הגדול והגאולה השלמה, לגאול את כל הכוחות לא רק מן הזדון, אלא גם להביא אותם אל המרב והמיטב שיש בהם ולקרב אותם אל הרמה העליונה ביותר. זה העניין השכלי, זה של המִּשְׁפָּט העֶלְיוֹן.

הַכּוֹלֵל אֶת קֶשֶׁר הַכְּלָל בְּתִפְאֶרֶת עֻזּוֹ. "והתפארת – זו מתן תורה" (ברכות נח, א), משפט עליון, שכלי, צריך תפארת של תורה, של כללים וחוקים. ישנה מגמה עליונה, וישנו היישום המושגי שלה – ה'תפארת', וזו הספירה שנחשבת המרכזית שמתחת לשלוש העליונות הקודמות. במובן זה, ישנן 'חכמה', 'תפארת' ו'מלכות', עשר הספירות מתכנסות לשלוש אלה. עניינה של ה'תפארת' הוא ריבוי מאוחד, כמו תפארת העץ, שהיא הרבה ענפים, עלים ופירות, אשר כולם מאוחדים בגזע אחד. עניינו של המשפט הוא לכונן 'תפארת', לסדר את כל העולמות באופן שיוכלו לקשור את ה'מלכות' התחתונה הגשמית אל הספירות העליונות – ה'חכמה', ה'בינה' וה'דעת' (או ה'כתר', ה'חכמה' וה'בינה', באופן אחר). בקשר הזה יש פרטים רבים, אבל כולם מאוחדים בהשתייכותם אל הכלל. וְהַשֶּׁפַע לִבְרָכָה נִמְצָא בָּעוֹלָם לְפִי גֹּדֶל הַיַּחַשׂ כלומר, תלוי בשאלה עד כמה נכון וגדול היחס בין הנְּטִיָּה הַפְּנִימִית הָאַדִּירָה שֶׁבְּתוֹכִיּוּת הַהֲוָיָה, שזו ה'מלכות', הרגש, אֶל הַמְּגַמָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל תַּכְלִיתָהּ וְהִתְעַלּוּתָהּ, שזו החכמה. ישנו רצון החיים של ההוויה, וזו נטייה אדירה מאוד, אבל היא יכולה להתמלא ולקבל את המענה לרצונה רק מן המקור העליון.

וּכְפִי קִשּׁוּר הַצֶּדֶק עִם הַמִּשְׁפָּט, כלומר עד כמה פירושו של הצדק יהיה קשור אל המשפט. לפעמים חושבים שצדק הוא לפי מה שאנחנו מרגישים בתוך המציאות הרגילה, ובגלל זה הרב אומר במקום אחר שישנם אנשים שתוהים על חלק מחוקי התורה וחושבים שאינם צדק. דוגמא מפורסמת לכך, היא דין הממזר – מדוע הוא אשם שההורים שלו חטאו?! התשובה היא שאף אחד לא מטיל עליו אשמה, אבל במציאות הצדק הוא הקישור עם המשפט העליון, כלומר השלמת ההוויה. אלו מושג ותחושה אחרים של צדק, מאשר אלמלא הייתה המגמה העליונה הכללית של טהרה. אם היא לא הייתה, באמת אפשר היה להגיד שיש ילד ולא חשוב מי היו ההורים שלו ומה עשו. ישנה גם בחינה כזאת, שכן מבחינה חברתית, כשזה נוגע לבחירה שלו, "ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ" (משנה הוריות ג, ח). אבל אי אפשר לנתק אותו ממקורו, כמו שעל אף הרצון הטוב, אדם שנולד בעל מום, לא יוכל להיות שווה לגמרי לאחרים בכל התחומים. מי שאין לו רגל לא יוכל להיות אצן אולימפי, אין מה לעשות. אפשר להגיד שיש לו זכות להיות כזה, אבל להיות בפועל הוא לא יוכל, כי הוא עדיין קשור גם למקור הוויתו והתהוותו, וכדי לקדם את המציאות, חייבים להיות מודעים לכך. מידת ההתאמה בין הצדק למשפט חשובה מאוד, כאשר הצדק צריך להיערך על פי עצמו, אבל גם על פי ההתאמה אל המושגים העליונים של הבאת הגאולה והאושר לעולם בכללו. וּכְפִי קִשּׁוּר הַצֶּדֶק עִם הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הַבְּרָכָה מִתְרַבָּה וכך ממילא תהיינה פחות בעיות של פגימה בצדק הטבעי, הפשוט לכאורה. ככל שתרבה יותר הברכה, כך לא נצטרך לעסוק בשאלות הנובעות מן ההתרשמות שהצדק הטבעי אולי לא מתאים כל כך עם חוקי התורה.

בתיאור המשכן שבתורה, מתוארים הכרובים "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה, כ), ומקשה הגמרא, שהרי כתוב: "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דברי הימים ב ג, יג)! והתירוץ: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום" (בבא בתרא צט, א). כרוב אחד מסמל את כנסת ישראל, והשני את הקב"ה. כשהם עושים רצונו של מקום, פניהם זה לזה, האהבה שרויה ביניהם. כשהם לא עושים רצונו של מקום, המצב לא טוב: וְלִפְעָמִים כְּשֶׁאֵלֶּה הַכְּרוּבִים פּוֹנִים פְּנֵיהֶם זֶה מִזֶּה, הָעוֹלָם שָׁרוּי בְּצַעַר, כי ישנה מועקה קשה. איך נגיע אל המגמה העליונה, מהי הדרך הסלולה? נדמה שאין דרך לתקן את המציאות המלאה שחיתות וחטאים. עַד שֶׁצַּדִּיקִים, שהם קודם כל מלשון צֶדֶק. הם אלה שיודעים למסור את עצמם למען הצדק ותיקון הפגם. אבל הם עושים זאת לא על פי אור החמה ואור הלבנה, אלא על פי האור הראשון של "וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית (חגיגה יב, א). מבחינתם, הצדק נמדד על פי האור הגנוז – ההתאמה שלו אל המשפט העליון, ולא על פי המושגים המצומצמים של המציאות הלא מתוקנת. הם מַחְזִירִים הַכֹּל לְטוֹבָה, וְעַל־יְדֵי תּוֹרָתָם בירור היסודות שבתורה, המושגים, הדקויות, העמקויות שבתורה, כדי לתקן על ידי זה את העולם, וּשְׁפִיכַת נַפְשָׁם בִּתְפִלָּה, הַמַּבִּיעָה חֶפְצָם הַכְּלָלִי לְעִלּוּי כָּל הַמַּעֲשִׂים. ומזה נגזרים כמובן, גם מעשיהם הטובים של הצדיקים, אלא שבניגוד לתורה והתפילה, המעשים מוגבלים פעמים רבות על ידי התנאים המעשיים. אנחנו רוצים מאוד, למשל, לקיים את המצוות שבבית המקדש, אבל אנחנו לא יכולים. כמה שנהיה צדיקים – זה לא יעזור לנו. כשה'חפץ חיים' התחיל לאסוף את הלכות קדשים מכל הש"ס, הוא אמר שזו ההכנה לבית המקדש (הוא היה כהן בעצמו, וגם ביקש מהרב קוק הצעיר להצטרף אליו ל'כולל הקדשים' שלו). זה מה שאפשר היה לעשות, וכמובן להתפלל, לבקש מהקב"ה לקרב את זה.

על ידי הצדיקים מִתְגַּלָּה בְּפֹעַל, כלומר בחייהם, באישיותם, הַקְּדֻשָּׁה וְהַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהָעוֹלָם מִתְבַּסֵּם, וּבְרָכוֹת חוֹזְרוֹת אֵלָיו, "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק" (משלי י, ו). ברכה זו הארה וריבוי. כשמברכים, לא מברכים רק שיישאר מה שיש, אלא שיתרבה ויגדל. הרצי"ה קוק תמיד היה מזכיר את דברי הרב, שיש הבדל בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי: בשניהם שואלים על המשנה האומרת שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, שעה אחת מתפללים, ושוהים שעה אחת אחרי התפילה. אם כן, כיוון ששוהים תשע שעות בתפילה, מה יהיה על תורתם? בבבלי כתוב "מתוך שחסידים הם – תורתם משתמרת" (ברכות לב, ב). גם אם הם לומדים שעתיים-שלוש, הם לא שוכחים מה שאצל אנשים אחרים נשכח ומצריך לימוד נוסף, וממילא הם לא מפגרים אחרי השאר. בירושלמי כתוב "ברכה ניתנת בתורתן" (ברכות פ"ה ה"א). לא זו בלבד שנשמר מה שלמדו, אלא היא כמעיין הנפתח ונובע. זו הכוונה באמירה וּבְרָכוֹת חוֹזְרוֹת אֵלָיו, אל העולם. "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק", הברכות הן מהראש, משלוש הספירות הראשונות, הראשיות, של 'חכמה', 'בינה' ו'דעת', אל הצדק וממילא אל תיקון ה'מלכות'. כשיש שלימות בין הראש לבין הצדיק ('צדק'), הברכות חוזרות, ונמצאות בפועל ב'מלכות'.