העניין העיקרי שהרב דן בו כאן, עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, הוא ערך הגאווה האישית והלאומית. ישנם שני סוגים של גאווה – האחת פסולה, והשנייה נצרכת. הגאווה הפסולה היא השקר, כאשר אדם משקר לעצמו ולאחרים ומציג את עצמו כמשהו שהוא לא. הגאווה הנצרכת היא הכרת ערך עצמו, כלומר הכרה ברורה בכישרונות ובנטיות של האדם. ברובד עמוק יותר, זו הכרה בהיותו לא רק יצור בזוי, רחוק ובהמי (אף שגם פן זה קיים בו), אלא גם כצלם אלוהים. יש בו גם נשמה, ומצד זה הוא ראוי לגדולה רבה. גם כאן, אם יחשוב שגדולה זו היא שלטון, עושר או כל מיני דברים הנמדדים באופן חומרי בלבד, תהיה זו גאווה שקרית. אבל אם ידע שגדולתו היא קרבת אלוהים, הרוממות הנפשית, אז זו האמת. כך זה אצל אדם יחיד, וכך זה אצל אומה שלמה. יש גאווה פסולה, שהיא לאומנות מזוויעה שבאה להשתלט בכוח הזרוע ובגסות על אחרים. ויש הכרת ערכה העצמי של האומה, גאווה בגאות ד', כלומר הכרת הערך הנשמתי ושראויים ישראל להיות מקבלי ההתגלות האלוהית, לשמוע את דבר ד' ולהישמע לו.
על ידי שני מושגים אלה הרב מתייחס לבעיית הזמן והדור. מסורת ארוכה הייתה במשך דורות ישראל מאז חורבן הבית, שאנחנו, כפרטים וכאומה, מרגילים את עצמנו לענווה ולשפלות, מקבלים על עצמנו את הגלות, המכות והיסורים. לא מתלוננים, ואדרבא – אומרים שבאמת אנחנו לא בסדר, לא טובים. זוהי מסורת המדגישה את הענווה כמידה היסודית ביותר. אחד הצדדים במהפכה של הזמן החדש, הוא התנערות יהודים רבים, כיחידים וככלל, נגד המגמה הזאת. היחידים אומרים שלפי גודל הכישרונות והנטיות שלנו לעומת השאר, איננו ראויים להיות היצורים המסכנים ביותר בעולם, אלא משוררים, הוגים, מדענים, שרים וראשי מדינות. הרי כל מה שאנחנו לוקחים לידינו – מצליח, ואם כן למה דווקא אנחנו צריכים להיות השפלים ביותר ולהסתתר בחצר האחורית של החיים? כך הייתה גם התחושה היהודית הלאומית: למה אנחנו צריכים להיות האומה הגולה? נדרוש ונתבע את גדולתנו הלאומית, מולדתנו, מדינתנו ועצמאותנו. איננו רוצים להמשיך לחיות כיצור המסכן שבין האומות, כשהכל מכירים בלאומיותנו ורק אנחנו לא מכירים בה. גדולה אנחנו מבקשים. אז באה, כמובן, התנגשות בין ההתנערות הזאת לבין מה שהמסורת היהודית מושיטה מזה דורות. האדם מתקומם, ומושיטים לו על קצה המזלג את המינימום העלוב לקיום? הוא הרי רוצה את המקסימום! הוא רוצה חיים גדולים, מלאים, גם באופן פרטי וגם באופן לאומי, ואם המסורת לא מסוגלת לתת לו את זה, הוא יסתדר בלעדיה. אז הייתה הפניית המבט אל גיבורי התנ"ך: המלכים, הנביאים, הלוחמים, הגיבורים והכובשים. זאת גדולה, אלה הגיבורים האמתיים. הם ידעו לכעוס ולרחם, לאהוב ולשנוא, לחיות ולמות, לפעול ולהתמסר, ולא במינונים קטנים אלא במינונים גדולים, כפי הראוי לאישיות גדולה ולעם גדול. התחושה הייתה שהמסורת מקלישה ומצמצמת את התכונות האלה, את האהבה והשנאה, המלחמה והשלווה. היא מוציאה אותן מן הפשט אל הדרש הרחוק, שכבר לא תואם את הנטייה הנפשית הטבעית.
קַטְנוּת הָאֱמוּנָה וְרִחוּקוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְרוֹמֵם אֶת עֵרֶךְ עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל אֵיךְ שֶׁגְּדֻלָּה אֱלוֹהִית רְאוּיָה לוֹ. ישנה תחושת שפלות – "מי אני ומה אני, דייני איכשהו לחיות את היום הזה בלי צרות מיוחדות. גדולה אלוהית אני מבקש? קיום מצומצם אני מבקש, לא יותר". זו קַטְנוּת הָאֱמוּנָה. האדם מתרחק מן הקדושה, כי אם יתקרב אליה, שמא יכשל ויחטא ואז מי-יודע מה יקרה. ככה הוא רחוק, בטוח בארבע אמותיו הקטנות, מה הוא צריך יותר. הוא מאמין, אבל בקטן. האמונה שלו לא משמשת לו פרוזדור לקרבת אלוהים; היא בעיקר אזהרה: אל תתקרב יותר מדי כי אתה עלול להיכשל, לחטוא וליפול. זו אמונה קטנה וניסיון לשמור מרחק מן הקדושה ולהתעסק עמה כמה שפחות. מכאן נובעת גם הפסיביות: ארץ ישראל, מקדש ונבואה אתם אומרים? לא אני, אני לא יוזם. כשיבוא המשיח הוא יעשה את זה. אל תתערב, לא אנו צריכים לפעול להקמת המקדש כלל. הקב"ה רוצה שנהיה בארץ ישראל? הוא יכול לקחת אותנו ולשים אותנו שם. הוא לא עושה? אנחנו לא נתערב לו בתוכניות, דיינו במעט שיש לנו, למה להסתבך? זה סוג של ענווה, אבל גם ענווה יכולה להיות לא טובה. קבלת הגזירה עד כדי חוסר הרצון הפנימי לשנות אותה זאת לא ציפייה לישועה, אלא אמונה שתהיה ישועה, באיזה זמן, באופן לא ברור, מבלי שנצטרך ליטול בכך חלק פעיל. אני מתפלל רק שלא יהיה יותר גרוע. יש לי כבר איזה בית, שדה, פרנסה וקצת ילדים, רק שלא יהיה יותר גרוע. ההסתפקות הזו במועט היא ענווה לא טובה, כי היא קטנות הנפש והאמונה, ריחוק מן הקדושה. וכל זה מפני שנקבע כבר בנפש אי הכרת הערך העצמי של האדם. הגלות, החורבן, הצרות וההשלמה עם קבלת העונש, הרסו את הביטחון העצמי ויצרו תשתית מוסרית עמוקה של שפלות, בסגנון "מי אני ומה אני, מה אבקש ומה אדרוש?". יש בזה כביכול אמונה וענווה, אבל באמת יש פה אי-הכרת ערך עצמו, מפני שעמוק בתוכו, האדם חושב שהדברים הגדולים לא מגיעים לו, הוא לא ראוי להם, אז עדיף לא להתחצף בלקוות אליהם או לבקש אותם. לכן צריך האדם לְרוֹמֵם אֶת עֵרֶךְ עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל אֵיךְ שֶׁגְּדֻלָּה אֱלוֹהִית רְאוּיָה לוֹ.
יש סיבה טובה לפחד מן הַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, מפני שהיא הַמַּסְעֶרֶת אֶת כָּל רַעְיוֹן מֻגְבָּל, יש סערת נפש, בדיקה מחדש של כל האוצרות, כל מה שנאמר ונכתב, כל מה שהתרגלנו אליו, אֲשֶׁר לְהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלוֹהִית, כלומר, המחשבה אודות האלוהות, יחסנו אליה ויחסה אלינו. הִיא, הגדולה העליונה, בְּאִיּוּמָהּ הַנּוֹרָא מְגָרֶשֶׁת אֶת רוּחַ הָאָדָם מִגְּבוּלָהּ. כלומר, יש בסערה הזאת אימה ונוראוּת: הלוא "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד), ומי יקרב לאש?! אלא שנוח לאדם להיות מגורש ממנה, רק כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יְרוֹמַם וְיִנָּשֵׂא, כי כשהוא בעצמו לא במצב של רוממות – בְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ וּבְאָרְחוֹת חַיִּים שֶׁל טֹהַר, הוא לא יכול לָחוּשׁ בְּעַצְמוֹ אֶת הַתְאָמָתוֹ אֶל גְּדֻלָּה זוֹ. הסיבה לפחד היא שהאדם לא טיהר וקידש את עצמו. כשהוא שוכב בתוך הבוץ והרפש, בוודאי שלא ילך אל ארמון המלך, ואם ילך יגרשו ויכו אותו כחצוף. ולכן הוא מעדיף להמשיך לשכב היכן שהושלך. המאמץ הנפשי צריך להיות בכך שיתאים וירומם את עצמו, יחפש את הדרך ויבקש את הטוהר, הזוך ועומק המחשבה כדי להכין עצמו להשראה. הדרך הזו יכולה להיות ארוכה וקשה, אבל היא מתחילה מהכרת ערך עצמו, והבנה שראוי לו אחרת.
האמת היא שהעיקרון שאם האדם לא יודע את ערך עצמו וממילא לא מוכן לעבוד עבודה קשה של הכנה פנימית אל הגדולה הרוחנית-המוסרית, האלוהית – לא יגיע אליה, נכון לגבי כל אדם בעולם. אבל בְּיִחוּד הַדָּבָר נוֹגֵעַ לְיִשְׂרָאֵל, כפרטים וכאומה, מכיוון שישראל כבר זכו לגדולה. כל אדם יכול להיות אכול ספקות: מי יודע אם בכלל מגיע לי? אבל ישראל כבר יודעים שכן. הם יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, משה היה מנהיגם. הם זכו לעשרות נביאים שדבריהם מאירים עד היום. הם זכו למלכות, להיות מגדלור לכל העולם כולו, זהו דבר עצום. יש כבר בסיס ברור לאותה גדולה שהם ראויים לה, לכן התהליכים האלה נוגעים ביחוד לישראל. קִרְבַת־הָאֱלוֹהִים הַלְּאֻמִּית צְרִיכָה אֱמוּנָה גְּדוֹלָה שֶׁל גֵּאוּת לְאֻמִּית. גֵּאוּת זו גאווה, הכרת הגדולה, הערך הקיים האמתי. לא שקר וכזב, לא לאומנות מתנפחת, אכזרית ומפלצתית שבנויה על תהו ושיגעון, כמו שהיה אצל הגרמנים, האיטלקים או הרוסים, ועדיין מתגלה מפעם לפעם. אלא על יסוד האמת, בְּמִדָּה רוֹמֵמָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בַּלֵּב הָרַעְיוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הַלְּאֻמִּית רְאוּיָה לָהּ – לאומה. צריך להבין שהעובדה שהאומה זכתה להִתְגַּלּוּת הַלְּאֻמִּית אינה מקרה או עובדה שולית. לא בִּכְדִי בחר ד' בישראל, אלא מפני שיש בהם הכוח והנפש המתאימה להפוך את ההתגלות לאורה לכל ההוויה כולה.
אָמְנָם גֵּאוּת קֹדֶשׁ זוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִיא עֲדוּיָה בְּגָאוֹן כָּךְ הִיא שְׁבוּצָה בַּעֲנָוָה גְּדוֹלָה, שכן היא לא גסות הרוח של השתלטות אלימה ואכזרית. משמעותה היא להיות אור לכל העולם כולו, לשרת את כל האנושות. להביא בשורה של טוב, יושר וצדק, זו התעודה והמטרה של הגאות הזאת. וְהָעֲנָוָה הָאֱלוֹהִית, הַבָּאָה מִתּוֹךְ הַגְּדֻלָּה, כמו שאומרים חז"ל על הקב"ה עצמו, "מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא, א), וּמִתְחַבֶּרֶת עִמָּהּ, הִיא מוֹפִיעָה עַל הָאֹפִי הַנִּשְׁמָתִי שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. אופי שכולל מצד אחד תחושה פנימית של כישרון ויעוד גדול, ומצד שני את הנכונות לעשות חשבון נפש מתמיד, להתנקות מחטאי העבר, ולהעביר ביקורת נוקבת כלפי עצמם. כשהביקורת אינה מרוסנת בגבולות הנכונים, היא הופכת להיות שנאה עצמית. כי אם אנחנו כאומה לא מופיעים באופן היפה, המרומם, הצודק והטהור ביותר, נדמה לנו שאין לנו כבר זכות קיום כלל. זהו אופי יהודי מובהק, הנובע מן הנשמה הישראלית. זה הרעיון המתבטא ב"חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט" (שמות כח, ל), שהוא אמנם תכשיט יקר מאוד, אבל יש בו מיסוד המשפט, כלומר הריסון, החשבון והדין שיש ליחיד ולאומה כלפי עצמה וכלפי אלוהיה. כשם שהחושן על חזהו של הכהן הגדול הוא תכשיט נפלא ויפה, המבטא גדולה, הוא גם הנותן תשובות על ידי אבניו המאירות. הגדולה הזאת היא רק אמצעי וכלי לביטוי הרוח האלוהית, ולא של גאוות עצמו.
וֶאֱמוּנָתָהּ בְּקִרְבָתָהּ אֶל אֵ-ל־עוֹלָם, פה הרב דווקא מדגיש את האוניברסליות הגדולה. ד' הוא לא רק אלוהי ישראל במובן השבטי-לאומי, אלא קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִגְדֻלָּתוֹ. והקרבה הזאת מִשְׁתָּרֶשֶׁת בְּתוֹךְ מַעֲמַקֵּי נִשְׁמָתָהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִתְעַלָּה, מִשְׁתַּחְרֶרֶת מן המגבלות של קטנות הקיום, ומוכנה להעמיד את עצמה כאומה שהיא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), לשירותה של האנושות וההוויה כולה על ידי הארת דרכיה ותיקון מעשיה. כל סוג של מעבר משלב לשלב, כל סוג של שחרור, הופעה, גיוון ויצירה, יש בו מן הגאולה. אבל כדי להביא את הגאולה השלמה, צריך להכין את המציאות, ולכן האומה הישראלית מַתְכִּינָה עַצְמָהּ לִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה. היא מכינה את עצמה ואת המציאות כולה, על ידי הכרת ערך עצמה. גאולה שלמה היא שחרור התכונות הפנימיות והרצון העצמי אצל היחידים, האומות והוויה בכללותה. כל התכונות שנבראו ביסוד ההוויה, באות אל המיצוי, הגדולה והשלמות. גם הגאולה צריכה להכיר את ערך עצמה, בהיותה בריאה אלוהית. זו הבשורה הגדולה, ואמונת הגאולה היא האמונה הגדולה של ישראל. הענווה היא בכך שהאומה הישראלית משימה עצמה כלי להתכנת הגאולה. לא ממקדת את הכל בעצמה, אלא ממקדת את עצמה בגדולתה בקרבת אלוהים, שירות וכהונה עבור האנושות וההוויה, בעבודת הא-ל. זו הענווה המוחלטת, שהיא גם הגאווה המוחלטת, וממש במקום הגדולה נמצאת הענווה.
