ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ה

בדברים קצרים אלה הרב מציין את מהלכו של עם ישראל במשך למעלה מאלפיים שנה. הרצון לקיבוץ הלאומי בהיות ישראל בארצם לפני הגולה הארוכה, נִטְמָא עַל־יְדֵי טֻמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה. הכוונה היא גם לעבודה-זרה ממש, שהעם ואפילו המלכים נלכדו בה פעם אחר פעם. אבל יש פה כוונה יותר מעמיקה, שנוגעת לעצם הרָצוֹן שֶׁל הַקִּבּוּץ הַלְּאֻמִּי. הזהות שלנו היא לאומית ואידאית כאחד. זהו דבר מורכב, שכן אילו היו בה רק עניינים של אידאה, ערכים ודביקות בד', לא היה חשוב לנו מאיזו אומה בא האדם בעל הרצון, הנטייה והנפש הזו. "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה), הכוונה היא שאברהם ושרה קרבו את כל מי שהייתה לו הנטייה, ללא קשר למוצאו. אלא שיש פה עניין של האומה דווקא, הכוללת את כל מי שנולד בתוכה, יהיה מי שיהיה.

מכיוון שהצד הלאומי הוא כל כך גדול וחשוב, התורה מדגישה שהבחירה האלוהית היא באומה, ומפני הבחירה הזאת האומה כולה היא זו שזוכה להתגלות ולמתן תורה. בכל זאת, יכול להיות מצב בו דווקא הרוח הלאומי הופך את נטייתו לעבודה זרה. זהו תהליך דומה לזה שמצייר הרמב"ם לגבי האדם היחיד: בתחילה, הכיר אדם הראשון את הבורא, ואמר שאמת היא שהבורא ברא את הבריאה, אבל אנחנו בתוך הבריאה; בעולם הזה יש כוחות, ועלינו לעבוד את הבורא על ידי הבריאה. כדי לבטא קרבה וחיבה לאדם, אפשר ללחוץ את ידו או לחבק אותו. זה לא הוא עצמו ממש, אבל זה מה שאפשר לעשות. כך גם כאן – מה שאפשר לעשות הוא לכבד את מה שהא-ל ברא, לשבח את הנהרות, היערות, השמש והירח, הם הנציגים שלו. בהתחלה התכוונו לאמצעים וידעו שהם אמצעים, אחר כך שכחו מהמקור ונשארו עם לחיצת היד, כביכול לקחו מהאדם השלם רק את היד… (עי' הלכות עבודת כוכבים פרק א). אותו הדבר נכון לגבי האומה בכללותה. ההזדהות העמוקה עם הכישרון, הגדולה והסגולה הלאומיים יכולה להיות חזקה עד כדי כך שזה הופך להיות עבודה זרה. לא רק הנטייה אחרי העבודה הזרה בפועל ואחרי האלילים, אלא שהלאומיות עצמה הופכת להיות עבודה זרה. בהתחלה עוד זוכרים שהקב"ה בחר בנו, אולם כשעובר הזמן נוצרת תחושה שהבורא רחוק והאדם בתחתיות ארץ, ומתחילים לעבוד עבודה זרה – לעצם הביטוי של האומה: מלכות, מלך, מסגרות המדינה, גיבורים, צבא. כל ביטוי בפועל לאומה, יכול להיהפך לעבודה זרה.

מִפְּנֵי שֶׁבַּכֹּחַ שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת, הַנּוֹגֵעַ לָרָצוֹן שֶׁל הַקִּבּוּץ הַלְּאֻמִּי, נִטְמָא יִשְׂרָאֵל, עַל־יְדֵי טֻמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה, נִתְחַלְחֲלָה הַטֻּמְאָה כָּל־כָּךְ, עַד אֲשֶׁר הֶכְרֵחַ הָיָה לִשְׁבֹּר הַכֹּל, את כל המוסדות והביטויים החיצוניים, כשם שכשישראל יצאו ממצרים, הם באו למדבר. זה היה ניסיון למנוע מהם עבודה זרה, שכן אם היו באים לארץ נושבת, מלאה כרמים ושדות, שוב היו מתאהבים באמצעים. חייבים להטמיע בהם את ההכרה שאם לא ד' – אין מים, אין לחם ואין כלום. לשם כך יש לבודד אותם מכל סוגי האמצעים, ולהעמיד אותם אל מול ההשגחה האלוהית בעוצמתה הגלויה ביותר עד כמה שהאדם יכול לסבול. זו מציאות שבה רק על ידי התפילה, שהיא הפנייה לד', יש מה לאכול ולשתות. במציאות הרגילה אין סיבה להתפלל – הולכים לעבד את השדה והיא מצמיחה. הבעיה היא שזה יכול להיהפך לעבודה זרה. זה נכון ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), אבל אם האדם לא זוכר מי נתן לו אותם, גם אם הוא לא משתחווה לשום פסל הוא בעצמו עבודה זרה. הוא עובד לעצמו, שהוא חכם וגיבור. כך יכולה להיות גם האומה, כשנשכח ממנה שגדולתה היא מפני הבחירה האלוהית. נשאר רק ה'אני', כל מה שיש לי, כל מה שאני יכול, אז אני עובד לעצמי, ולכן הֶכְרֵחַ הָיָה לִשְׁבֹּר הַכֹּל, כדי לחשוף את היסוד הראשון.

וְלֹא הָיְתָה הַנְּטִיָּה הלאומית יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בְּטָהֳרָתָהּ כִּי־אִם בִּהְיוֹתָהּ מִפְּנֵי אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל עוֹלָם־הַבָּא, בלי שום דבר מן העולם הזה. קודם, כשאמרו "ישראל" ידעו שזו ארץ, מולדת, מדינה, מלכות יהודית, המקדש, השפה וכל הסממנים הלאומיים. ואילו בגלות זה שום דבר – לא ארץ, לא מלכות, לא כלום. מה זה יהודי? מי זה? דווקא פה מתגלה מהו, על ידי אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל עוֹלָם־הַבָּא. כביכול נתבטל הגוף הלאומי, אבל היהדות לא נתבטלה, זה חשף מחדש את העניין. זה לא נעשה כדי לבטל עולמית את הגוף, אלא כמו שאמרו חז"ל על הנזיר, שהוא או חוטא או קדוש (תענית יא, א). אם הוא סתם מתנכר לעולם הזה, הוא חוטא. אבל אם פתאום הוא חש שהוא מתחיל להיות עבודה זרה לעצמו, שהוא מתאהב בעצמו יותר מדי, אם אדם צעיר מלא בכוח נעורים חש בעצמו שהנרקיסיזם[27] הזה מטה אותו יותר מדי, אז טוב שיתנזר. הוא מרחיק את עצמו קצת מהביטוי של הנעורים כדי לאזן את עצמו ולזכור את המקור האלוהי, וזה דבר שנכון לעשותו (עי' נדרים ט, ב). כך נשארה היהדות בקיומה, בלי כל הסימנים של הגוף הלאומי, אלא על ידי אמונתה בקדושת העולם הבא. מושג העולם הבא התפתח מאוד בשלהי הבית השני, ואחר כך ניתן לו מקום גדול. "הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא" (דברים א, יז), כי בעולם הזה אנחנו בשפל המדרגה, אבל יש עולם הבא שהוא עולם האמת, לעומת העולם הזה – עולם השקר. אין הכוונה שהוא שקר לגמרי, אך זה שקר ביחס למקור המוחלט. כמו שגוף הוא שקר ולא שקר, תלוי במצב: אם הוא מחובר אל הנשמה באופן נכון, משקף ומבטא אותה, הוא אמת. ואם הוא עומד לעצמו הוא בודאי שקר, כי סופו לנבול, להתקמט ולהתפורר. אם האדם נותן את מבטחו בגוף, זה שקר. אבל אם הוא יודע שיש משהו מעבר לזה והגוף רק מבטא אותו, אז "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א), ופניו, גם אם יש בהן קמטים, מוארות.

זה מה שהיה בהיות ישראל על אדמתם, הקלקול הנורא של עבודה זרה והתיקון על ידי שבירה. כמו שכלי חמר (חרס), חומרי ביותר, שנטמא – אין לו הכשרה, רק אם "נשברו – טהרו" (שבת טז, א). כששברו וכתשו אותו ואחר כך עוד פעם הוא מתערב במים, אפשר לעשות ממנו כלי אחר, אבל כמו שהוא – אין לו הכשרה. כך היה גם לגבי האומה.

וְעַתָּה אַף שֶׁנִּטְהַר הָרוּחַ שהביא את העבודה הזרה הַרְבֵּה, עַל־יְדֵי צֵרוּף הַגָּלֻיּוֹת, נצרפנו במצרף הגלויות. על ידי החום הגבוה, מפריד המצרף בין המתכת עצמה לבין האבנים והמינרלים שמעורבים בה, ואז אפשר לשפוך את המתכת לכלי אחר ולהשתמש בה. מִכָּל־מָקוֹם הוּא עֲדַיִן צָרִיךְ טָהֳרָה מְרֻבָּה, כִּי לִפְעָמִים רוּחַ לְאֻמִּי יִהְיֶה כָּרוּךְ בְּרוּחַ שֶׁל טֻמְאָה וְשֶׁל רִשְׁעָה, עַד שֶׁיַּשְׁפִּיעַ רִשְׁעוּת גַּם עַל הַדְּבֵקִים בּוֹ. זו אמירה מפוכחת מאוד של הרב, בניגוד לאופן שבו לפעמים מתארים אותו, כמוכה סנוורים שהלך אחרי הלאומיות החדשה מבלי לחוש את כל הסכנות שיש בה. ודאי שבלאומיות יש סכנות, ראינו את זה כמובן בצורה נוראה ומפלצתית בלאומיות המודרנית הלא יהודית, עד כדי הנאציזם, שהוא סכנה איומה, עבודה זרה לעצמה ללא ספק, ועוד הניסיון להשליט את זה על העולם באופן המרושע, הזדוני והנורא ביותר שאפשר לתאר. לא מדובר חלילה על דבר שכזה, אבל גם המעט של חזרה אל הרִשְׁעוּת והטֻמְאָה שיש ברוח הלאומי אפשרית, מפני שזו עדיין תופעה חומרית. הקמת המוסדות, חיזוקם והצורך להשקיע בכך הרבה מאוד כוח, יכולים להטות את ההכרה ולהפוך את הלאומיות לעבודה לעצמה, שהיא כבר עבודה זרה. זוהי הרשעות והטומאה, וחלילה שיהיה כדבר הזה, ולכן צָרִיךְ טָהֳרָה מְרֻבָּה, דווקא כשכבר נִּטְהַר הָרוּחַ הַרְבֵּה, כשכבר מתאים לשוב אל עוצמות החיים שבגוף הלאומי, כשהגיעה העת בו הנשמה תיזרק אל תוך הגוף בשנית. כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּכָל בְּחִינָה שֶׁבִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. 'כנסת ישראל' היא האומה בתמציתה, כפי שראינו בתחילת הפרק הראשון. יש בה בחינות רבות, בחינה של הופעה ממשית-ריאלית-כלכלית-פוליטית, ויש גם בחינה של הופעת האופי והקישור האלוהי שלה. אי אפשר להעדיף בחינה אחת על פני האחרת, אחרת אנו עלולים להגיע לקלקול. צָרִיךְ טָהֳרָה כדי שבד-בבד עם הצמיחה המחודשת של כוחות הגוף הלאומי, התחייה החומרית הלאומית, תהיה גם צמיחה מחודשת רבת אונים של החזון הלאומי, הרוח הגדולה, הקודש, שכן מטרתנו היא לָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ. זה לא בִּכְדִי שמלכתחילה מרכז מחנה ישראל (במדבר, ואחר כך בארץ ישראל) היה המשכן. השראת השכינה בישראל היא המרכז, ומידת הטהרה והטומאה קובעת את מידת הקרבה של האדם אליו.

ללא טהרה לא נוכל לבוא אל הקודש עם כל הבחינות שבכנסת ישראל, כִּי לִפְעָמִים רוּחַ לְאֻמִּי יִהְיֶה כָּרוּךְ בְּרוּחַ שֶׁל טֻמְאָה וְשֶׁל רִשְׁעָה, עַד שֶׁיַּשְׁפִּיעַ רִשְׁעוּת גַּם עַל הַדְּבֵקִים בּוֹ. שיוכלו להעדיף את עצם הקיום הלאומי על כל החזון הגדול שבקיום הזה. כשם שלגבי אדם פרטי יש קדושה וטהרה, ויש גם טומאה. אם אדם לא יודע להעדיף את המטרות הגדולות של נשמתו, אלא מעדיף את הגוף, הוא בא לידי טומאה ורשעות. כל סוג של רשעות, כמו גזל, רצח וניאוף, נובע מכך שאדם אומר שזה מה שהוא רוצה, כלומר – זה מה שהגוף שלו רוצה. "העין רואה והלב חומד" (רש"י במדבר טו, לט). כמו שזה יכול לקרות אצל אדם פרטי, זה יכול לקרות גם באומה, בדמות העדפה מוחלטת וגמורה של הגוף הלאומי על פני כל מטרות העל והעומק של הקדושה ושכחתם. "כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלוֹהִים" (תהלים ט, יח), השִכְחָה הזאת, החשֵכָה, המחיצה בין הקדושה לבין הגופניות, זה עניין של טומאה ורשעות. וגם הַדְּבֵקִים ברוח הזאת, כלומר האנשים הפועלים בבניין הגוף הלאומי, עלולים להיות מושפעים מזה.

למקרא דברים אלה אנו עלולים להיבהל ולחשוב שזו גזירה, מעגל סגור. אם נבנה את הגוף הלאומי – ניפול במלכודת של עבודה זרה, הקב"ה יהרוס את הכל ונצא לגלות. כשנצא לגלות – אין לנו גוף לאומי, אנחנו חסרים, ונצטרך לשוב לארץ. טלטולים מן הפח אל הפחת וחוזר חלילה. לכן הרב אומר שהתהליך הזה אינו הכרחי, אפשר וראוי להגיע לתיקון. אָמְנָם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כְּשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאַהֲבַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְתִהְיֶה תְּשׁוּקַת הָאֻמָּה גְּדוֹלָה אֵלֶיהָ, יִהְיֶה נָקֵל לְקַדֵּשׁ אֶת הָרוּחַ, בעת שיתעוררו לאהבת הארץ, יהיה יותר קל לסדר את זה. וזאת, מִפְּנֵי שֶׁרַעְיוֹן הַקְּדֻשָּׁה קָשׁוּר הַרְבֵּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁעֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה בְּפֹעַל נְעוּצָה בָּהּ. הבּיאה לארץ ישראל ואהבתה צריכה לבוא לפני בניין הגוף הלאומי, כך שלא הגוף הלאומי יהיה קודם, אלא אהבת הארץ, מכיוון שעיקר העניין שבארץ הוא הקדושה שבה. היא לא העשירה שבכל הארצות ולא הגדולה ביותר, ואם כן, למה מתעוררות חיבתה ואהבתה בליבותיהם של ישראל? מפני קדושתה. על ידי כך רוצים לבנות את הארץ ולהפריח את שממותיה, כלומר לבנות את הגוף הלאומי. רעיון אהבת ארץ ישראל הוא הבסיס לרוח הקדושה ולתיקון הגוף הלאומי,[28] והערך המחבר ומטהר את הרוח הלאומית.

כבר כמה דורות ניתן לראות שכשנשמט היסוד של אהבת הארץ מבחינה אידאית ולעומתו עולה ערך הנאמנות למוסדות המדיניים, נוצר מצב נורא ואיום. כמו שבעניין בית המקדש, קודם כל ישנה קדושת "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'" (דברים יב, ה), ורק מכיוון שכך צריך לבנות שם בניין יפה, חשוב ומסודר. אם לא אכפת מהקדושה אלא רק מהבניין, זה לא יותר מאשר עצים ואבנים. להעמיד את מדינת ישראל מול ובניגוד לארץ ישראל, זה חילול הקודש, שהרי עצם המוטיבציה והאנרגיה לבניין המחודש ולתחייה המופלאה של הגוף הלאומי בארץ, כוח הפרחת השממות, בנין המוסדות, ההגנה והגבורה, באו מתוך אהבת ארץ ישראל שיסודה בקדושת הארץ. אם מנסים להפריד ביניהם ולהפנות את האהבה כלפי המוסדות המדיניים בלבד, כמובן שזה מריח רשעות וטומאה. ואם כן ודאי שאין להשתתף בדברים שהם עצמם טומאה ורשעות. אך מנגד, כל עוד אנחנו אותה אומה, אל לנו לתת למוסדות המדיניים ליפול לגמרי. צריך להעמיד מחדש את ערך אהבת ארץ ישראל וקדושתה, ועל ידי כך לטהר אותם ואת הרוח. בדומה לכך, כשבית המקדש היה קיים, היו בני כת מדבר יהודה שרצו להינתק מהכהנים הגדולים המושחתים – "זה בית מקדש של השטן", אמרו הם. אולם אנו איננו כמותם, אלא כל עוד המקדש קיים, צריך לעשות הכל כדי לטהר אותו. אבל כמובן שאסור ולא צריך להיות עובדי עבודה זרה כדי לעשות זאת.

עַל־כֵּן תְּטַהֵר גַּם אֶת הָרוּחַ אֲשֶׁר נִפְגַּע וְקָלַט בְּקִרְבּוֹ אֵיזֶה זֻהֲמָא, כִּי "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ" – אדמת הארץ, על "עַמּוֹ" כְּתִיב (דברים לב, מג) – הצד הלאומי. הכפרה היא הטהרה, התיקון והחיבור. האדמה מכפרת על העם. אהבת אדמת ארץ ישראל מפני קדושתה מכפרת על הבניין הלאומי, על גופו של העם. ואכן, ניתן לראות דבר מפליא: הדורות הראשונים של אנשי הלאומיות היהודיות, שאמנם לא כולם היו שומרי מצוות, אבל בערה בהם אהבת הארץ – הצליחו לבנות הרבה. לא תמיד הם פעלו בשכל רב, אבל זה הצליח להם, כי אהבת הארץ הייתה היסוד. הם באו לכאן על אף הקשיים, וחלק מהם אף התמסרו לזה לחלוטין. הכוונה היא לאהבת ארץ ישראל במובן הרחב ובצדדים השונים שלה, גם ההיכרות עם הארץ, הרצון להפריח את השממות, לבנות, והעובדה שכשבא עוד יהודי זה היה דבר נפלא מבחינתם. למרות הדלות, חוסר המיומנות והכישרון, הצליח הדבר בידם. לעומת זאת, כיום, כאשר יש גם אנשים אינטליגנטים, מיומנים, מסודרים ובעלי כושר ארגון – שהתנתקו מאהבת ארץ ישראל ויותר ויותר מדגישים את ערך הגוף הלאומי, כאילו בניגוד לארץ ישראל – זה לא עוזר להם. הם חושבים שאם יוותרו על הארץ כיוון שכבר לא אוהבים אותה, ישיגו יותר טובה, שלום וביטחון, אבל הכל קורה בדיוק להיפך. אף על פי שהמוסדות המדיניים חזקים יותר ויש פי-עשרה יהודים בארץ ישראל, אנחנו עומדים בושים ונכלמים מול הפורעים, כשאז, עם הרבה פחות אנשים ונשק, ניצחו בכל המלחמות. עכשיו אומרים שיש "מגבלות הכוח", ולכן לא יכולים לנצח. זו חולשה נוראה.

הערך הנפלא של אהבת ארץ ישראל חיבר בין כל חלקי העם, גם בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות. כאשר מתנכרים לו, יוצרים חברה יהודית מפולגת ומסוכסכת בתוכה. אז, כאשר באו כל העליות הגדולות, הרי היה יותר גרוע, לא הבינו איש שפת רעהו, כמו מגדל בבל. אבל כולם באו מפני אהבת הארץ, ידעו להירתם לעבודה יחד ולא הייתה לאחד טינה גדולה על השני, מפני שכולם ידעו שזה למען ארץ ישראל. ואילו כעת, אף שכולם כבר הרבה יותר מסודרים מבחינה כלכלית, יש טינה ופילוג בין החוגים השונים. עיירות הפיתוח והערים הגדולות, בני הקיבוצים ובני המושבים, אין משהו שמלכד את כולם, כי אהבת הארץ חסרה. ואז, כשיש ניסיון להטיל בכוח חובת ציות, יהודי שואל את עצמו האם דמו של האחר סמוק יותר מדמו שלו, שצריך לציית לו. אם יש ערך אחד גדול של אהבת ארץ ישראל ובניינה, יש שיתוף פעולה וסיוע הדדי ראוי, אך ללא זאת כל אחד עושה לביתו. כמו במלחמה: אם יודעים על מה נלחמים, כשאדם מקבל פקודה ממפקדו, הוא מקבל בהכנעה, מתוך הבנה שהמפקד יותר מיומן ממנו, או שבכל אופן כיוון שהוא המפקד, ולכן יציית. אבל אם אין מטרה משותפת, אם אין ערך שבשבילו נלחמים, אדם שואל את עצמו מדוע הוא צריך לציית לאותו המפקד שכל ערכו הוא בתגים שעל חולצתו.

רוח אהבת ארץ ישראל יצרה רוח אמנות גדולה, שירה וגבורה וחידשה את השפה העברית. כיום, החלקים השונים של העם כמעט מדברים בשפות שונות, מפני ההתנכרות והפגיעה באהבה שתמיד חיברה אותם ויצרה את התעצומות. אהבת ארץ ישראל היא המפתח, מפני שהיא לא נובעת מתוך הערכות חיצוניות, כמו שהארץ היא עשירה ובעלת מִכְרות, אלא מפני קדושתה העצמית, ובמשך הדורות – הגעגועים והתקוות אליה. קדושה של דם, דמעות, תפילות, זה מה שחיבר. אם זה לא נחשב, הכל נופל בתהליך של התפרקות והתפוררות. הפתרון הוא רק בחזרה לערך אהבת ארץ ישראל, על ידי תהליך שהוא בעצמו לא פשוט, של לָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּכָל בְּחִינָה שֶׁבִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. חשיפת הקדושה שבארץ הינה הערובה היחידה לבניינו וחיזוקו של הגוף הלאומי. אם זה לא יקרה חלילה, שום דבר לא יוכל לעמוד.