ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ד

בתחילה הרב מסביר את העיקרון הבסיסי של שיווי המשקל: החיים מצריכים שיווי משקל בכל התחומים – אקולוגי, ביולוגי, רוחני ומוסרי, כדברי הפסוק "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, טז). אפילו בתחום הזה, אל תחשוב שאם תאחז רק בצד האחד, תוכל באמת לגאול את עצמך ואת העולם. גם מבחינת ההלכה, ניתנו גדרים ואומדנות, למשל בעניין מצוות צדקה. אדם לא רוצה להיות אנוכי, מותר לו לפזר את ממונו, אבל ההמלצה היא שלא יתן יותר מחומש ורוב הכסף יישאר אצלו, כדי שלא יאבד את הבסיס החומרי למציאותו (עי' כתובות נ, א). אחרת, הוא בעצמו יהפוך לנזקק, ואז מה הועיל? זו כמובן התפיסה המוסרית הכוללת של הרמב"ם, 'שביל הזהב', כלומר שיווי המשקל בין הנטיות השונות. אמנם בעת התשובה אפשר לחרוג, אבל רק על מנת לתקן. הרב קובע שגם בחיי עמים יש עניין של שיווי משקל – בין הנטייה החומרית לרוחנית. כל עוד יש איזו אידאה, נטייה רוחנית או רעיון שמלכד את האומה, היא מתבססת מבחינה חומרית, וגם פועלת בזירת הפעולה ההיסטורית. כאשר מתגברת הנטייה החומרית, כלומר – אובד הצד הרוחני, אין כבר חידוש, אין אידאה של ממש בקיומה של האומה, וממילא היא הולכת ומאבדת את מציאותה הייחודית. אין לה יותר כוח לקיום והעצמיות שלה נחלשת. האנשים נשארים פחות או יותר באותו מקום, אבל נוטים להיטמע באומות אחרות, אם על ידי כיבוש או מלחמה ואם בדרכי שלום. עד שלבסוף שיווי המשקל מופר לגמרי, וכך אומות גדולות ונכבדות שהיו קיימות בעבר נעלמו מן העולם בפועל, ונשארו מהן רק שרידים.[26]

בְּיִשְׂרָאֵל שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל חָקוּק בְּעֶצֶם טִבְעוֹ. אָמְנָם זה רק במובן שהאומה לא תלך לאבדון. באומה אחרת, כל עוד קיים שיווי המשקל היא מצליחה, וכשיש זעזוע, זה נגמר. ישראל, לעומת זאת, הם יצור רגיש מאוד, כמו שאומר רבי יהודה הלוי על הלב, שהוא "רב חלאים מכלם ורב בריאות מכולם" (כוזרי מאמר שני, לו), הוא רב הבריאות מכולם, מפני שהוא מקיים את כל הגוף. הוא רב החלאים, כלומר הוא רגיש מאוד – כל סוג של התרגשות וכאב מפרים מיד את האיזון הרגיל, הדופק משתולל, הלב מגיב. כך ישראל: יש להם רגישות גבוהה, והפרת האיזון יכולה להיות מהירה מאוד, אבל לא עד מצב של אבדון גמור. משהניח הרב את העיקרון הזה, הוא הולך ומראה זאת מבחינה היסטורית:

בימי בית ראשון, היתה בישראל התגברות של הנטייה החומרית בדמותה של העבודה הזרה, עד אשר הושחתו המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא ט, ב), שהם דברים איומים; עבודה זרה מבטאת את נטיית התאווה החומרית לקחת את הדברים בידיים ולהשתלט עליהם באופן גס, בוטה וחומרני. צריך היה לאזן את זה על ידי יציאה לגלות, שהיא חורבן של כל התשתית החומרית של האומה. שם היתה בחינה מחדש מה אנחנו ומה רוחנו באמת. כל זה כבר היה קיים קודם, אבל עכשיו קיבל אישור ובחירה, ולכן דווקא אז מתרחשת ההופעה הגדולה, במרכז הבמה היהודית, של חכמי התורה שבעל פה הבוחרים ברוח היהודית ונותנים לה הנהגה רוחנית. קודם היו נביאים, אנשי מופת בעלי עוצמה רוחנית גדולה, אבל הם לא הצליחו לתפוס את העם ולהפנות אותו לעבודת ד'. כאן אין, אולי, אותה עוצמה רוחנית גדולה, אבל יש בחירה ברוח, ועיבוד הרוחניות להנהגות, הלכות וסדרי חיים. ומכיוון שאז, בימי בית שני, נעשה האיזון – הייתה גם שיבת ציון.

אז התחילה סכנה אחרת – שִׂנְאַת חִנָּם. זו לא כל כך הנטייה החומרית בפשטותה, והרב לא מגדיר בדיוק האם היא בתחום החומרי או הרוחני. לכאורה יש לה יותר פן רוחני, במובן שהיא לא שנאה גסה כמו קודם, שאדם רוצה משהו, ומוכן לשדוד ולקחת אותו על ידי שפיכות דמים. זה אפילו לא גילוי עריות, של אדם החושק באשת חברו. אין משהו מסוים שגורם לשִׂנְאַת חִנָּם. היא נובעת מתפיסה גאוותנית של האדם, תחושה שהוא גדול מבחינה רוחנית, ולכן עולה המחשבה מה בכלל עושה פה מישהו אחר, לא רוצים שום דבר ממנו, רק שלא יהיה. אי אפשר לסבול את מציאותו, הוא מיותר ומפריע. גם אם לא עשו לו כלום, עצם זה שהזולת קיים זה כבר לא טוב לאדם ששונא. במקום בו יש התפתחות של האישיות הרוחנית, כלומר מודעות לעוצמה הרוחנית, יש סכנה של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, י), ומתפתחת שנאת החינם. הבית חרב בגלל הקלקול הזה, של עוצמה רוחנית, וממילא גם התנגחות והתנגשות חומרית בין אנשים, בתי מדרש ומוסדות. החורבן בא כדי לתקן את התכונה הזאת, והַגּוֹלָה הָאֲרֻכָּה מוציאה את כלל האומה אל מציאות שהיא לגמרי מופשטת מן הדאגות החומריות. אין מלכות, אין מקדש, אין צבא. כל הביטויים החומריים המציאותיים של האומה אינם. הַיְחִידִים נָטוּ לְחָמְרִיּוּתָם, כְּפִי מִדַּת הֶכְרַח הַחַיִּים וְתַאֲווֹתֵיהֶם. כי כמובן שכאנשים פרטיים הם צריכים לחיות, ולכן ברור שיש להם תאוות חומריות, כרגיל, ולא יכול להיות אחרת. אך הביטוי הכולל של האומה הוא אחר, ביטוי של דביקות בתורה. בגלות, האומה הישראלית היא רק תורה וערכים רוחניים מופשטים, ואין כלים חומריים אפילו כדי לשנוא, כי כמעט שאין לאדם עוצמה מעשית שהוא יכול להפעיל כלפי האחרים ששונים ממנו. מלבד זאת, הפירוד והפיזור בדרך כלל מגבירים את הסולידריות והגעגועים אחד לשני, ולא את השנאה. סוף סוף צריכים לפעמים להיעזר במישהו, אז יהודים במקום אחר עוזרים. זהו התיקון המוסרי הגדול, הארוך והקשה שבגלות.

כעת עובר הרב לדבר על השלב השלישי, שלב ההתעוררות הלאומית: וְהִנֵּה עַתָּה בְּעֵת הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית הִיא לָנוּ הָאוֹת. עצם התחייה הלאומית, כלומר הגעגועים העזים, וגם היכולת לממש אותם לביטויים חומריים של האומה, כמו חזרה לארץ ישראל, עיבוד הקרקעות, הקמת מוסדות לאומיים יותר ויותר מסודרים וכו', עצם התחייה הִיא לָנוּ הָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאָה הַמַּחֲלָה הַכְּלָלִית, הקודמת, שהגלות היתה התרופה המרה כנגדה. אם כן, מה טיב המשבר שאנחנו חווים בעת החזרה, של יותר ויותר חומריות? הַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵהַהַפְלָגָה הָרוּחָנִית אֶל הַחָמְרִית מֻכְרַחַת לִהְיוֹת בְּהַפְרָזָה קְצָת לַצַּד הָאַחֲרוֹן, כאשר חוזרים מן המצב הרוחני מדי, אז בוודאי, כפי שאומר הרמב"ם (הלכות דעות ב, ב), כשמתקנים צד אחד נוטים יותר אל הקצה השני. גם כאן – ההתלהבות מן החומריות, מזה ששוב אנחנו יכולים להיות בעלי קרקעות, גורמת לחוסר איזון. וְזֶהוּ מְקוֹר חֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא שאמרו חכמים (סוטה מט, ב) שהיא מסימני הגאולה והקץ. זה ביטוי שכולל מכלול עניינים של חוצפה, בוטות והעזת פנים כלפי הערכים הקודמים, כלפי הנורמות וצורות החיים שנתקדשו קודם בגולה. החֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא נובעת מן החומריות הבוטה, והיא מתפרצת כנגד הקודש המופשט והמנותק מהחומר.

מִכָּל־מָקוֹם לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן שֶׁל הַנְּטִיָּה הַקִּיצוֹנִית הַזֹּאת, כֵּיוָן שֶׁבִּיסוֹד הָאֻמָּה מֻנָּח שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל. לא ברור למה הכוונה באמירה שזה לא יארך זמן, שהרי זמן זה עניין גמיש. בחיי האדם הפרטי מאה שנה זה הרבה מאוד זמן, אפילו אולי מעבר למה שהוא יכול להרשות לעצמו. בחיי אומה, ועוד אומה כל כך עתיקה, מאה שנה זה זמן מועט. בכל זאת, כיום, כמאה שנה לאחר שהדברים נכתבו, ניתן לראות דבר מעניין: הנטייה הראשונה שמאוד הדגישה את הגבורה החומרית, הולכת ומתחלפת, רוח הגבורה החומרית עוזבת את הציבור היהודי הכללי בארץ ישראל. המופת של הזמנים ההם היה הארגון הראשון שהוקם בארץ ישראל, 'בר גיורא' (ואחריו 'השומר'), שביטאו חזרה אל דמות המורד, החמוש. הייתה מוטיבציה גבוהה לבניין המשק, היישוב וכוח מגן. היו גם דברים אחרים, אבל זאת הייתה המגמה הכללית המרכזית של תנועת ההתעוררות הלאומית. היום, אף שבאופן מעשי הניסיונות האלה הצליחו מעל ומעבר למשוער אז (שהרי לא חלמו שיהיו צבא כל כך חזק ותעשייה מצוינת), נפש הציבור נוקעת מזה. מדברים על מגבלות הכוח ועל "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!" (שמואל ב' ב, כו). מתחילים להתגעגע לחיי הגלות הרוחניים ולפאר אותם, שהרי שם הייתה רק רוחניות. כדוגמא לכך, ניתן לראות את נאומו של שמעון פרס בקבלת פרס נובל, על הרוחניות, היסוד הרוחני הנצחי של עם ישראל. כשלעצמם הם דברים יפים, אבל זה בא כנגד הארציות, ומזה יוצאת אמירה שלא משנה לנו יותר או פחות שטח. העיקר הוא היסוד הרוחני המוסרי, התרומה האדירה של עם ישראל לתרבות העולמית דווקא בתחום זה, וגם כאן בארץ ישראל, אנחנו מכירים בקיומם של השכנים, משלימים איתם ומוותרים להם. כי לא זה העיקר בחיי ישראל. מצדדים שונים אכן ישנה הקלשה של הנטייה הראשונה, החומרית הבוטה, והיא מתאזנת ללא ספק ועוברת לנטייה השנייה, הרוחנית. זה תהליך שהתחיל בערך בעשור השני לקיומה של מדינת ישראל, כבר אז היו ניצוצות של אמירות כאלה.

טעות היא לראות בזה אובדן האידאלים. זה עניין של שינוי ערכים ורצון לבסס תפיסה אחרת. אז, נמאס היה להיות יושבי בית המדרש, היה מופת של "טוב למות בעד ארצנו". עשרות שנים זה היה הטוב. הביטוי של הגלות, שמפעם לפעם מזכירים אותו גם עכשיו, לרוב בלעג, של מי שממית עצמו באהלה של תורה, היה דבר מאוס. היה בעבר וישנוֹ גם כעת שינוי ערכים, זה לא רק שנמאס ממה שהיה. ערכים חומריים הופכים להיות כמו ערכים רוחניים. נהנתנות למשל, זה סוג של ערך חומרי שקיים בעוצמה רבה היום. הדברים שבלטו מאוד מפני שביטאו את הצד הכללי של האומה, נקלשו. זו עובדה. אבל מתוך התפיסה ההיא, הקרבה אל החומריות, נשארה הנהנתנות הפרטית, התאוותנות, אבל היא כבר מגובה על ידי ערכים נוספים, רוחניים יותר. בעיקרו של דבר, האידאל לא התבטל, אלא יש אידאלים אחרים; למשל – האידאלים המוסריים, שיש לנהוג יפה עם השכנים המסכנים. השינוי כל כך חזק, עד שהוא מעוור: האמנם המסכנים באמת מסכנים? האם מי שרואים בהם את הקרבנות הם באמת הקרבנות ולא הרוצחים? זה אכן לקח זמן לא רב, כשלושה-ארבעה דורות. אלא שזמן הוא לא הגורם היחידי. כדי שזה יהיה מתוקן, צריך לפעול בתוך הזמן הזה. אם לא יפעלו, בכל זאת יהיה שינוי, אבל לא בהכרח לטובה. אז התלוננו אנשי התורה על יותר מדי חומריות: "מה הם רצים לשממות, להיות שומרים על סוסים, לירות ברובים, מה קרה להם, עוזבים את בתי המדרש?" היום מתלוננים על זה שהולכים להופעות ובתי קולנוע. התלוננות מתקנת מעט מאוד, אלא שאם לא פועלים נשאר רק להתלונן, ותמיד תהיינה סיבות להתלונן, אם מהצד החומרי ואם מהצד הרוחני.

בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה, תלמידי החכמים ואנשי הקודש שבדור, צְרִיכִים לעשות שני דברים: א. לִמְצֹא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, על ידי חיפוש אינטלקטואלי רוחני. ב. לדעת לגלות אותה ברבים, לא רק למצוא ולהמתיק סוד בינם לבין עצמם. הדברים האחרונים של הרב הם לא רק הסבר לתופעה הכללית, אלא גם פנייה אל הרצון והבחירה של לומדי התורה ואנשי הקודש. בשנים בהן נכתבו דברים אלה, הרב כתב גם קריאות גדולות לכל מיני רבנים, שכן בזה הוא ראה את המפתח לתיקון. וזאת, מפני שבסופו של דבר הנטייה החומרית תימאס ויהיה שינוי ערכים, תהיה תנועה אל שיווי משקל. זה יכול להיות על ידי גילוי הערכים הרוחניים הגדולים שבנטייה הזאת עצמה, על ידי בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה – תלמידי החכמים ואנשי הקודש. אם הם ימצאו את הערך הזה וידעו לגלות ולמרק אותו, הרי זה יהיה השלב הבא. אם יצליחו ליטול את הדברים הרעים שבחוצפה, תישאר רק ההעזה, האומץ שיהיה גם אומץ רוחני, אומץ של התקדמות.

אך אם בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה לא ימצאו את הערך מפני שלא יחפשו אותו, וממילא גם לא יגלו אותו ברבים, יסרח הדבר מעצמו. לבסוף כולם יראו שיש דברים רעים בחוצפה וישאלו את עצמם למה הם צריכים להיות כך, שהרי אחרי הכל עם ישראל לא בכדי מכונה 'עם הספר', ולא עם הארץ. שיווי המשקל יהיה לכיוון השני. הוא יתאזן, אבל לא באופן הנכון, ועדיין נקבל נטייה אל שיווי המשקל – אל הרוח והמוסר, רק שזה לא יהיה אל הרוח היהודית והמוסר היהודי. שוב יווצר ניגוד: אז קידשו את ספר יהושע המספר על כיבוש הארץ, והיום רוצים לאסור ללמוד אותו, וללמוד רק את ישעיהו (ולא את כולו, כמובן, אלא רק את החלק העוסק בחזון אחרית הימים). זה יקרה מפני שלא יבינו את מידת הקדושה של הארץ ושבחרב, ולכן לא יוכלו להוביל את המציאות למידה הנכונה של החרב ושל הארץ.

הפתרון הוא, אם כן, לִמְצֹא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁיֵּשׁ בַּנְּטִיָּה הַחָמְרִית, וְאֶת מַטְּרָתָהּ הַפְּנִימִית, וזה לא פשוט כל כך, וגם לגלות את זה ברבים. יש לחבר את התקופה של ההתעוררות הלאומית אל מקורות הקודש של התורה שבכתב ושבעל פה לדורותיה בעוצמה רבה, ולייצר חזון ממשי שיוכל להיות האידאולוגיה המחייה את הציבור בכללותו. צריך שיהיו לו מטרות, יעד ומגמה ברורה, ולא תחושת אובדן דרך וחרטה של האשמה עצמית על כיבוש ודיכוי, אמירה ש"אם היינו נשארים מסכנים לגמרי כמותם, מה היה לנו להגיד, אבל הצלחנו יותר מדי, נעשינו עשירים על חשבונם". כמובן שזה הבל, כזב ושקר, אבל כך נדמה לאנשים. ישנה תחושת אי-נוחות שאנחנו חזקים, עשירים ומלומדים מדי. אלה נטיות מוסריות, אבל מוסר בלי תשתית של תורה שוב הופך עצמו לאויב המעשה וההתעוררות הלאומית. גם היום צריכים למצוא את היסודות ההם, למרות הכל אנחנו עדיין בתהליך של התבססות חומרית. אבל צריכים למצוא את האיזון בין כל הנטיות, גם המוסריות. כמו שאז צריך היה ללמד מהו באמת קידוש הארץ ומה קדוש בזה, היום צריך ללמד מהו באמת מוסר ומה חשיבותו.