ראשית כל, יש לשים לב שהרב משווה כאן שתי מציאויות שונות: נְשָׁמָה, ונֶפֶשׁ. מבחינת הנֶפֶשׁ, החיוניות הבסיסית, רַק הֶבְדֵּל כַּמּוּתִי נִמְצָא, בֵּין נֶפֶשׁ הָאָדָם בכלל, כל אדם, כל מי ששייך למין האדם, לבין נפש בעלי החיים. גם לבעלי חיים, ובודאי המפותחים שבהם, יש הרגשות, התנהגות מורכבת והרבה מאפייני אופי שדומים לאלה של האדם. לחלקם יש אפילו התחלה של פעילות שכלית אינטליגנטית. ישנם בעלי חיים שיודעים למשל, להשתמש בכלים ולבנות לעצמם מגורים. הפלא שבבניית קן של ציפורים, נמלים, טרמיטים או כוורת של דבורים, הוא פלא של ארגון חברתי. אנו חושפים את האינטליגנציה של בעלי החיים גם כאשר עובדים איתם באילוף, והם משתפים פעולה. לא מדובר רק על אילוף לשם קרקס, אלא גם לצרכים אחרים. בעלי חיים ביתיים כמו כלבים, חתולים, פרות ועיזים, כל אחד לפי דרגתו, משתפים פעולה ומתקשרים עם בעליהם, גם בקשרים רגשיים וגם בקשרים של הבנה. לפעמים זה נשמע מופלא: בעל הכלב אומר – והכלב עושה, ויש גם תחושה שהוא מבין עד לדרגה מסוימת. ברור שגם מבחינת הפעילות הנפשית, בתחום הרגשות וגילויי החיים הנמוכים יותר, ההבדל הוא עצום, אבל בעיקרו הוארַק הֶבְדֵּל כַּמּוּתִי.
לכן זה לא מפליא שאריסטו, הפילוסוף הקדום שהרמב"ם מצטט ב'שמונה פרקים' (פרק א), החליט מתוך מחקר והתבוננות בעולם החי, שבעצם יש קרבה רבה בין הנפשות. לדעתו, הנפש הזנה והמתעוררת של האדם היא כמו אצל בעלי חיים, ורק הנפש המשכלת היא שונה, כי היא מיוחדת אצל האדם. אפילו בתחום הנפש המשכלת ישנה איזו קרבה, ויש התחלות של אינטליגנציה לא מעטה אצל בעלי חיים. כיום, למשל, עובדים הרבה עם קופים ודולפינים. כל מי שעובד איתם, מתפעל מן האינטליגנציה, יכולת הלמידה והזיכרון שלהם, ואחר כך מהפעילות שדומה מאוד לפעילות של קשר, בסימנים המוסכמים. כשהרמב"ם אומר: "נפש האדם אחת היא" (שם), כוונתו לומר שהיא לא מתחלקת לחלקים, באופן שניתן לומר שבחלק הזן היא בדיוק כמו נפש של חמור, והחלק המתעורר כמו הנפש של קוף. נפש האדם אחת, על כל חלקיה, וכשאנו אומרים שגם לאדם וגם לחמור יש נפש זנה, זהו 'שיתוף השם' בלבד, כלומר שימוש באותה מילה לציון שני דברים שונים במהותם. לכאורה נראה שיש מכאן סתירה לדברי הרב שכתב שההבדל הוא כמותי בלבד, אלא שכאן אנחנו מתקרבים יותר אל תפיסת הנשמה. הרמב"ם לא מחלק שם בין נפש, רוח ונשמה, שכן הוא מתבונן גם על הפעילות הנפשית הנמוכה מזווית הראייה של הנשמה, של אותו סוג שלמות מוסרית, שכלית ורצונית שיש באדם מעצם בריאתו. מזווית הראייה הזאת, בודאי שנפש האדם שונה לגמרי מנפש בעלי החיים. אבל אם נשווה רק את מה שאנחנו קוראים נֶפֶשׁ, כלומר רק את רובד החיוניות הבסיסית, בלי לקחת בחשבון את הקשרים שלו למאפיינים הגבוהים יותר של האדם, נראה שיש הרבה מאוד דמיון בין האדם ובעלי החיים, אף שהשוני הכמותי עצום.
לעומת זאת, ההבדל בין נשמת ישראל לנשמת הגויים אינו כמותי, אלא עַצְמִי אֵיכוּתִי. זה מזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, כאשר מלך הכוזרים שואל את החבר מה מיוחד בישראל, משיב החבר שיש דומם, צומח, חי, מְדַבֵּר, ואז שואל את המלך מה מעל המדבר. המלך אומר שדרגת החכמים הגדולים, אך החבר דוחה זאת, משום שזה רק הבדל כמותי. בין בני האדם יש שלמדו ופיתחו את החכמה שלהם יותר, ויש שפחות. אז מציג החבר הבדל דרגאי – הדרגה החמישית, ישראל, ונותן כדוגמא את משה הנביא הגדול (כוזרי מאמר ראשון, לו-מג). סוג הקשר של משה עם הקב"ה, מקור המציאות, וממילא עם המציאות כולה, גם המוחשית, הרגשית, החברתית וכל שאר סוגי המציאות, הוא שונה. זו דרגה אחרת, דרגתם של ישראל, ושם מונחת הנשמה הישראלית. באופן פוטנציאלי, זו הדרגה של כל ישראל – "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א). כל אחד יכול להיות נביא, כלומר לממש את הפוטנציאל הנשמתי הזה. השאלה האם זה יקרה בפועל, תלויה בשליחות המוטלת עליו מן השמיים ובמאמץ האישי שהוא עושה כדי לפתח ולממש את הפוטנציאל הפנימי שלו. אבל עצם האפשרות היא העושה אותו לבן ישראל מטבע בריאתו.
לעומת זאת, אף שגם גוי יכול להיות נביא (אפילו מבלי להתגייר), זהו נביא מסוג אחר. זה מה שדייקו חכמים מהפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) – "בישראל לא קם אבל באומות העולם קם… זה בלעם בן בעור" (במדבר רבה יד, כ), שנבואתו היא סוג אחר לגמרי של נבואה. חז"ל מעמיקים זאת, באמרם שגדולתו של בלעם היתה בכך שהוא ידע מה שאף אחד לא ידע – את הרגע שהקב"ה "כועס" (ברכות ז, א). הוא ידע להיתפס דווקא בחיסרון שבבריאה, ולהפעיל את הכוח האדיר הזה. זה סוג של התקשרות אחרת לגמרי, שהיא אמנם גבוהה ובעלת עוצמה, אבל זו נשמה אחרת, המממשת את עצמה בסוג אחר של התקשרות. כדי להבין זאת, צריך להבין שבאופן עקרוני ישנה דרך המלך, שהיא דרך הטבע, סדר העולם הרגיל, שאנחנו מתרשמים עמוקות מן הסדר והחוקיות שבו. את הטבע הזה חווים רוב בני האדם במסגרת חייהם הרגילים, אבל יש לה שני קצוות, מימין ומשמאל. מימין – זו הקדושה העליונה והנס האלוהי, אשר פורע את הסדר הזה, ואומר שזה בסך הכל סדר על תנאי. משמאל, הקצה השני הוא המקרה, אין אמונה בסדר, הכל יכול להיות. ננצל את המקרה, ננצל את ההזדמנות. בשניהם יש עוצמה אדירה של יכולת לשנות את המציאות הרגילה, "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלוֹהִים" (קהלת ז, יד). דרך אחת, היא זו של נשמת ישראל, שהתממשה באופן המלא ביותר (עד כה), באישיותו של משה "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א) "עֶבֶד ד'" (דברים לד, ה). זו עוצמה של התקשרות לרצון האלוהי מעל ומעבר לחכמה שבבריאה, ועל ידי זה יכולים היו להתרחש כל הניסים של יציאת מצרים. כוחה של ההתקשרות הזו נובע מכך שהעמידה אינה מול חוקי הטבע, אלא מול ד'. ולכן אחרי קריעת ים סוף נאמר – "וַיַּאֲמִינוּ בַּד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
כנגדה, ישנה דרכו של בלעם, שהכל במקרה. וכך הוא אמר לשליחים שבאו לבקש ממנו לקלל את ישראל: הוא מוכן לקבל את הצעתם, אך בתנאי אחד: אם יִקָרֶה אליו אלוהים בלילה ויהיה אפשר לנצל את ההזדמנות, מה טוב, למה לא. אבל אם לא, הוא לא יכול לעשות שום דבר. כמו ששוכרים מומחה למציאת נפט, והוא אומר שאמנם הוא באמת מומחה, אבל אינו יכול להבטיח, כי גם הוא תלוי במציאות האובייקטיבית. יחפש, אם יהיה – מה טוב, השוכרים יקבלו את שלהם, והוא יקבל את האחוזים שלו. ואם לא יהיה, אז גם כן ישלמו לו עבור הטרחה ויעזבו אותו לנפשו. כך בלעם: אם יִקָרֶה, מה טוב, נדבר ונראה. כולו עומד על עניין המקרה לגמרי, ואז אם מזדמן הדבר ויש מקרה, הוא יודע מה לעשות. הוא אומר שאין חוקים, זה הכל עניין סטטיסטי. יש מי שתופס את הסיכוי היחיד למיליון, ובלעם יודע לתפוס. נכון, גם הוא לפעמים לא תופס, אבל הוא יודע שיש פרצות במה שנדמה לאחרים כחוקיות, זה המקרה. התפיסה הזו רעה מצד עצמה ולא רק מצד השימושים שלה, מפני שעיקרה אינו לטובה, תיקון ועלייה, אלא לניצול. זו התקשרות אחרת, הנובעת ממקור אחר – ממלוא הבית כסף וזהב, מצורך השליטה. זו התקשרות למען עוצמה, למען המזמינים. כמו שבלק אומר לו שהוא הרי מכיר אותו, שמע שמזמינים אותו, מי שבלעם מקלל – מקולל, ואם יברך זה גם כן עובד טוב. בלעם בעל מלאכה מצוין, והוא, בלק, מזמין אותו. שיבצע את הזמנה. בלעם אפילו לא מתעניין מיהם ישראל והאם הם צדיקים או חבורה של פושעים. יש מזמין שמשלם, והוא מבצע את ההזמנה. כמו אדם שהוא צלף מעולה, שיכול להיות שומר ראש ויכול להיות רוצח שכיר, תלוי מי משלם לו ומה מזמינים ממנו. זה הכל, הוא לא שואל. מי שמשלם, הוא הצודק. הלקוח תמיד צודק, זה הרי עיקרון מסחרי. ואם הלקוח שלו הוא במקרה בלק, זה בסדר גמור, אלא שהחוזה מותנה בכך שיהיה מקרה.
אלה שני הקצוות, "סטרא דימינא וסטרא דשמאלא" (זהר יתרו סח, ב). בהופעה העוצמתית במציאות, הם דומים. כי לאדם העומד באמצע, זה וזה הם פלא גמור. השוני המהותי הוא במשמעות, במילוי הערכי ובכיוון הנשמתי. האחד הוא נצלן, כמו בעל חיים שאוכל מה שהוא אוכל, מנצל. לא מעניינות אותו בעיות אקולוגיות או שיקולים אחרים. מה שיש לו – הוא אוכל, זה האינסטינקט הפשוט, החייתי. "אָכוֹל וְשָׁתוֹ!" (ישעיהו כב, יג) מחר? אם נמות, אז לא נספיק. מי שואל מה יהיה אחר כך? כמו ששאלו את לואי החמש-עשרה מלך צרפת, שחי בפאר עצום: "אדוני המלך, מה יהיה אחריך?" וענה: "אחרי – המבול! זו בעיה שלי? טוב לי. מה אכפת לי מה יהיה אחר כך". ובאמת היה מבול של דם ואש. ראשם של בנו, לואי השש-עשרה, "הרופס" וזוגתו, מַרִי אַנְטוּאַנֶט, נערף במהפיכה הצרפתית.
עם ישראל נולד בעולם כדי לפעול עם א-ל, לא להיות נצלנים. חזון הנבואה הישראלית הוא חזון של עולם מאושר ונפלא. המאמצים האדירים ומסירות הנפש שקיימת בעם ישראל, החל מן האב הראשון, אברהם, ואילך, הם למען הגשמת החזון הזה, למען מימוש הכוונה האלוהית בבריאת העולם, ולא למען ניצולו. המקרה הוא ההיפך הגמור, הכפירה המוחלטת באלוהים, בבורא המְכוון, המציב מטרה ויעד. לכן דרשו דורשי רשומות, שעמלק הוא "ספק" בגימטרייה. גם זה כוח עצום. "יש בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ולעומתו "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ). זה בדיוק הקוטב השני. היחס כלפי המציאות הוא של שוד וניצול החולשה. ישראל נחלשו, אם חולשה מעשית מפני השהייה במדבר, ואם, כמו שאומרים חז"ל "רְפִידִים… שריפו עצמן מדברי תורה" (סנהדרין קו, א), שבעו קצת ממראות אלוהים. זה הזמן לנצל, לשדוד, לשעבד ולהרוג.
הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, עַצְמִיּוּתָהּ, כלומר מקור הופעתה, מַאֲוַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים, מאוויים הם נתיבי ההופעה (עי' במדבר לד ז, ח),שְׁאִיפָתָהּ– החזון,תְּכוּנָתָהּ– האיכות של הנשמה הזאת, התנועה שבה (תכונה היא גם תזוזה),וְעֶמְדָּתָהּכלפי המציאות ובמציאות.וּבֵין נִשְׁמַת הַגּוֹיִים כֻּלָּם, וכאן זה לא משנה איזה עם. כמו שעמלק נקרא "רֵאשִׁית גּוֹיִם". יש הבדלים בין העמים השונים, יש מהם נעימים או מוכשרים יותר ויש שפחות מוכשרים, אבל ראשיתם, בנשמתם, ממקור אחר – עמלק. זו העמידה נגד אלוהים, הפיתוי, הניחוש והמקרה, הניחוש קשור למקרה, כי כשלא ברור מה יקרה צריך לנחש. כשהנחש מופיע ליד האדם, האדם מגיב בשני אופנים: זה שנכנע לנחש (ויש אומרים שהנחש הוא אלגוריה לחלק הזה עצמו של האדם) והחלק השני שבאדם, זה שבעיקרו הוא צלם אלוהים. נשמת ישראל מתגלית בצלם אלוהים שבאדם. הגויים כולם הם בניו של אדם, רק שמאותו האדם היה פיצול, כמו שאומר רבי יהודה הלוי, "נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה" (כוזרי מאמר ראשון, צה). יש חלק חיצוני, ויש חלק פנימי. לְכָל דַּרְגוֹתֵיהֶם, יש דרגות גם בין הגויים, אבל ההבדל הזההוּא יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר עָמֹק מֵהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין נֶפֶשׁ הָאָדָם כולל ישראל, כי הם גם בני אדם,וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה. אמנם, חז"ל אומרים על עם ישראל ש"אתם קרויין אדם ואין העובדי-כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא, א), והגויים יכולים להיקרא רק 'האדם' או 'בני אדם'. את ה"א הידיעה מוסיפים לחפץ סתמי כדי שיהיה ידוע. אם למשל, לא יודעים לאיזה שולחן הכוונה,אומרים 'השולחן', ואז יודעים שהכוונה לשולחן המסוים, הידוע. אבל אם מוסיפים את ה"א הידיעה לשם פרטי, התוצאה הפוכה. ה-יצחק, זה כל מיני אנשים שונים בעלי שם זה. אדם זה שם פרטי, וכשאומרים האדם, כשהופכים את הפרטי, המסוים, שברורה בו הכוונה האלוהית, למשהו כללי, בני אדם, אז מדובר על התוצאות של האדם, שפחות ברור מי ומה הם. כשאומר כאן הרב נֶפֶשׁ הָאָדָם, זה כולל את כל מי שהוא במין הזה, בסוג הזה. ישראל בלבד קרויים 'אדם' במובן הנשמתי של היצירה הראשונה, אבל בתחום הנפשי הטבעי, אין שום ספק שאנחנו שייכים לאותו סוג ביולוגי ונפשי של שאר בני האדם. כמובן, כפי שביארנו בדברי הרמב"ם, אם נתבונן מהפרספקטיבה של הנשמה, במערכת שבה הנפש נכללת בנשמה, אז גם הנפש האנושית שונה. אבל אם מבודדים את הנפש לעצמה ומודדים אותה במדדים פסיכולוגיים ואחרים, ודאי שאנחנו רואים שיש דמיון עם בעלי חיים והנפש דומה, רק שיש הבדל כמותי.
הרב אומר שמדובר בהֶבְדֵּל עַצְמִי כלומר, מדובר על מקור אחר, אֵיכוּתִי, סוג שונה של קרבת אלוהים. מבחינה זו, זה מה שאמרו חכמים במדרש "בתחלה הלך לו [הקב"ה] אצל עשו להר שעיר, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לֹא תִּרְצָח (שמות כ, יב), אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ), אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה. הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לֹא תִּגְנֹב (שמות כ, יב), אמרו לו: היא ירושת אבינו: יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית טז, יב), אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה. הלך אצל עמונים ומואבים, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יב). אמרו לו: עיקר כל אותן האנשים [הכוונה לעצמם] אינו אלא מכלל ממזרות, שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן (בראשית יט, לו), אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלוה. בא לו אצל ישראל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: הין הין, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (איכה רבה פרשה ג ד"ה 'אני הגבר') בני כל אומה שאלו, באופן טבעי מתקבל על הדעת, מה יש בה. כאשר שמעו מה מציעים להם לקנות, הם מסרבים בנימוס. ישראל לא שאלו מה, אלא אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). ו"בשעה שהקדימו ישראל נַעֲשֶׂה לנִשְׁמָע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פח, א). זה ההבדל האיכותי, כי אם הא-ל מופיע, זה כל מה שרצינו, את קרבתו. אם אפשר להשיג את הקרבה הזאת ולקבוע אותה באורח חיים גמור, יחידאי וחברתי לאורך ההיסטוריה, אז מה השאלה בכלל. זהו ההבדל. כן, אני רוצה להיות בקרבתך, אני רוצה אותך, בלי לשאול. אין צורך בשאלה, כי "אַחַת שָׁאַלְתִּי" (תהלים כז, ד), להיות בקרבתך. לא ניצול – מה אתה מציע לי, כי זו תפיסה של לקוח, של מנצל. מתאים לי – אני לוקח, לא מתאים – אני לא לוקח. אם מביאים לאדם מסמך מבית משפט, הוא קודם רוצה לדעת מה כתוב שם: אולי תובעים אותו, הוא לא רוצה לראות את זה. אבל אם מביאים לו מכתב מאהוב ליבו, הוא לוקח אותו בלי לשאול, כי עצם המכתב חשוב. הוא לא יודע מה כתוב שם, אבל הוא רוצה את הקשר. זו האיכות האחרת של הנשמה הישראלית, והיא מתבטאת לאורך כל הדורות, לעומת נשמת הגויים כולם, שגם היא מתבטאת לאורך כל הדורות.
