בדברים אלו הרב מסביר את ההבדל שבין ישראל לעמים אחרים, וכן ברוחניות – בין הדת הישראלית לדתות האחרות. זהו הסבר סכמתי, מבני בלבד, שכן הרב לא אומר מהו ההבדל, רק שאף על פי שיש הרבה דברים דומים, יש משהו שונה שאינו בטל בדמיון, והוא קובע הכל. הדוגמא שהרב מביא לכך חריפה ביותר – כדוגמת האדם ובעלי החיים האחרים. יש המון דברים שווים ודומים בין בני אדם לשאר בעלי החיים בתחום הפיזיולוגי, ואפילו בתחום החושי והרגשי. קשה לנו לנתח את רגשות בעלי החיים כי התקשורת איתם לא קלה, אם בכלל אפשרית, אבל על פי מה שאנחנו יכולים להתרשם, במיוחד מבעלי החיים העיליים, כלומר – הדומים יותר לאדם מבחינה פיזיולוגית ובעיקר יונקים, אנחנו יכולים להתרשם שישנם רגשות, סוגים של נאמנות, רוגז, חיבה או קרבה עזה, עזרה הדדית או דברים מעין אלה שאנחנו מוצאים גם בחברה האנושית. ככל שמעמיקים את המחקר בקרב בעלי חיים, כך רואים עוד ועוד נקודות דומות. חוקרי הקופים והדולפינים (שכיום יש אומרים שהם בעלי החיים האינטליגנטיים ביותר) ואפילו כלבים וחתולים, רואים שיש הרבה מאוד נקודות של דמיון ביניהם לבין האדם. עם זאת, ברור לכל אחד באופן בלתי ניתן לטשטוש, שאדם הוא אדם וקוף הוא קוף. יתרה מכך: גם אדם שמודע לכל נקודות השוויון והדמיון, אם יציעו לו באופן דמיוני להיות אחד מבעלי החיים, שהרי בסך הכל זה די דומה, הוא לא ירצה. וזאת אף על פי שייתכן שבשוני שלו כאדם יש גם הרבה סבל וייסורים לעומת החיים שיכולים לצפות לו כבעל חיים. משל זה מבהיר לפנינו את המבנה: במציאות ישנם הרבה בעלי חיים, וגם האדם הוא בעל חיים במידה ידועה, אבל הוא שונה מכל השאר בנקודה האנושית שלו. גם כאן הרב לא מפרט מהו ההבדל, אבל ברור שיש בו משהו אנושי שאינו דומה לבעלי החיים. אפשר להגדיר את ההבדלים הכמותיים, הפיזיולוגיים ואלה שבתחום האינטליגנציה והתפיסה, כי הם ניתנים למדידה וכימות. ובכל זאת, לא בטוח שהדברים הנמדדים האלה הם באמת ההבדל העקרוני, העצמי, שבין האדם לבעלי החיים.
אמנם, צריך לשים לב שהנמשל אינו ההבדל שבין יהודי לגוי, ואפילו לא בין ישראל לעמים, אלאבֵּין דַּת יִשְׂרָאֵל לְיֶתֶר הַדָּתוֹת, כפי שכתב רבי יהודה הלוי: "לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר… אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים" (כוזרי מאמר שלישי, ח-ט). האדם החי מזדקן ולעתים נכשל, ואילו הפסלים נהדרים ויפים מאוד, ומשמרים בצורתם את יופי הנעורים. אבל הם לא חיים, וזה ההבדל הגדול ביותר. גם כשמדובר על בעלי החיים, ישנו הבדל עקרוני בין הנקודה היוצרת אנושיות לבין הנקודה המגיעה עד האנושיות, אף שיש בה חיות בלי ספק, אבל לא האנושיות והאמת האנושית.
בוודאי שתהיינה הרבה מאוד נקודות דמיון בינינו לבין הדתות האחרות בכלל, ובמיוחד אלו שינקו מתוך תורת ישראל, מפני שרוח האדם הינה בסך הכל דומה. נקודת החיוּת, השאיפה אל הנשגב, הגדול ובעל העוצמה. השאיפה לאיזה סדר, הבנה של המציאות הכללית והנפש, הרצון לנחמה, כל אלה שווים בכל הנפשות. לכן בנקודות דמיון אלה ישנה חיוּת רבה והן לא נעזבות כל כך בקלות, מפני שהן לא רק רשימה של עקרונות לימודיים, אלא דבר הנובע מן הנפש ומחייה אותה. מידת המאמץ שעושים אנשי כל דת להביע את הנטיות הנפשיות, החיוּת הפנימית והשאיפות, קובעת את העוצמה וההישג הרוחני של הדת, וממילא אם תהיה גדולה או קטנה, מספקת יותר או פחות. כמו שנקודת האנושיות היא מעבר לנקודת החיוּת של בעלי החיים, כך נקודת הישראליות שבדת ישראל היא מעבר לזו שבדתות האחרות, זהו הבדל מהותי ולא רק כמותי. ברור שגם היא מבוססת על החיוּת שיש בכל הנפשות, אבל נקודת האמת שלה נמצאת במקום אחר, וממילא חוזרת ויוצרת צביון מיוחד גם לחיות עצמה. כפי העיקרון שקבע הרמב"ם בפרק הראשון של 'שמונה פרקים', כאשר הוא מתפלמס עם הסוברים שהחלקים 'הזן' ו'המתעורר' שבנפש האדם זהים לאלה של שאר בעלי החיים, ורק הנפש השכלית מיוחדת לאדם ואינה נמצאת אצל בעלי החיים – הרמב"ם אומר שלא כך הדבר; אמת שזה דומה, אבל נפש האדם אחת היא. הוא משתמש במושג תקיף מאוד, ואומר שהכוחות של החמור (בעל החיים הנגיש יותר, כי אז השתמשו בו הרבה, וגם המבטא את חומריותם של בעלי החיים) דומים לאלה שבאדם. בודאי שחמור אוכל, בודאי שיש לו רגישויות וכואב לו אם מכאיבים לו. הוא גם עקשן, וזה בהחלט רגש חשוב. אבל בכל זאת זו טעות להגיד שעד לנקודת השכל הוא שווה לאדם. הדמיונות הם 'שיתוף השם' בלבד, כלומר מדברים עליהם באמצעות אותה מילה, אך היא מתארת שני דברים שונים. לענייננו, הרב אומר זאת באופן מעודן יותר: בכל הדתות יש חיוּת, דמיון ושיווי נפשי, אבל כאשר האמת של הדת הישראלית זורחת, היא מעניקה צביון מיוחד וייחודיות גם לאותן הנקודות הנמצאות בכל נפשות האנושות, ולכן זה לא ממש אותו הדבר.
באופן עקיף, הרב מתווכח כאן עם חוקרי הדתות: חקר הדתות הוא ענף במדע ההיסטורי הרחב שהתפתח במאה התשע-עשרה, שכלל פרשנות, תולדות הספרות והדתות ופילוסופיה. חוקרים רבים עסקו במה שנקרא 'מחקר השוואתי', מחקר מעניין ומפרה שנותן הרבה תוצאות. בתחום הדתות, הם ראו שישנם הרבה מאפיינים דתיים כלליים אשר מבחינה פסיכולוגית והיסטורית משותפים לכל הדתות. מאפיינים משותפים אלו גם באו לידי ביטוי ממשי באופני הפולחן השונים. כמובן שכאשר השוו את היהדות עם הנצרות והאסלם, ראו הרבה מאוד דברים דומים. קודם כל, הרב אומר שזה לא ייפלא, שהרי הם השתמשו באותה המורשת. יש איזו נטייה דתית בנפש המשותפת לכל האנשים. בתרבויות שונות, יש לנטייה זו ביטויים שאמנם שונים במעט, כמו באלו מילים מתפללים, באיזה אופן מקריבים קרבן, כיצד בדיוק רוקדים באיזשהו חג חקלאי וכדומה, אבל השוני אינו חשוב כל-כך כי בסך הכל היסודות דומים. כל אדם חי עם נפשו, חי בחברה וחי במציאות, ולכל זה יש ביטוי גם בתחום הדתי, אז זה העיקר לדעתם. מחקר זה לכאורה הפריך את הייחודיות של דת ישראל, כשם שבמידה מסוימת היתה למחקר הביולוגי נטייה להפריך את ייחודיות האדם על פני שאר בעלי החיים, ולומר שהאדם הוא בסך הכל בעל חיים מיוחד. ודאי שישנם הבדלים: לבעל חיים פלוני יש שיניים גדולות, לאלמוני שמיעה יוצאת מן הכלל, ולאדם יש מוח – אבר פיזיולוגי מפותח ביותר המאפשר לו לתפקד את אותם התפקודים שבעל החיים משיג על ידי חושיו המפותחים או יכולות אחרות מיוחדות שיש לו. אבל זהו אינו הבדל מהותי. היה אפילו ניסיון להסיק מכך מסקנות חברתיות, ולומר שבעצם גם החברה האנושית היא כמו להקה של בעלי חיים ואנחנו חיים בג'ונגל. יש דרוויניזם חברתי, שבו החזק והמותאם ביותר לסביבה, הוא השורד. ביטויים של התפיסה הזאת קיימים גם בחלק ניכר של מאה השנים האחרונות, ולמעשה עד היום מדענים רבים (שרובם גם מקבלים את תפיסת ההתפתחות של דרווין), מסבירים הרבה מאוד התנהגויות אנושיות כתוצאה או שריד של התנהגויות חייתיות ומשווים אותן לאלו של בעלי החיים. הטענה שאדם הוא בסך הכל סוג של בעל חיים הרבה פחות חריפה כיום, אבל בכל זאת לפני כמה עשרות שנים יצא לאור ספר בשם 'הקוף העירום'[20] – כלומר, רוב הקופים הם שעירים, ואילו האדם חסר שיער, זה ההבדל. זו תפיסה שעדיין יש לה אחיזה.
הרב לא מאריך להתפלמס עם תפיסה זו ביחס לאדם. כמה שלא יתחכמו, ההבדלים די ברורים – בודאי במבנה החברה והחקיקה האנושית. אם כי גם כיום ישנן אגודות שונות של צער בעלי חיים המשווים אותם לבני האדם בכל, ואפילו מכנים את הריגתם 'רצח' במובן האנושי. ברור שאסור להתעלל גם ברמש קטן וזה דבר נורא, אבל מכאן ועד להגדרה המוסרית של רצח, המרחק הוא לא רק גדול אלא גם מהותי. ישנה מידה מסוימת של פרסוניפיקציה, האנשה של בעלי חיים, ואולי להיפך – הורדת בני אדם למדרגת בעלי חיים. הרב לא מתווכח עם זה, ונותן משל שלכאורה מובן לכל אדם סביר. לעומת זאת, במה שקשור לישראל ולמחקר הדתות, הויכוח קיים. החוקרים נטו, ונטייה זו לא הסתיימה, להביא את כל הדתות לאיזשהו מכנה משותף. כל אחד מבטא את המכנה הזה בדרכו, לפי התנאים ההיסטוריים שנוצרו במקומו ובזמנו, אבל ההבדלים אינם עקרוניים. בסך הכל צריך להדגיש את הדומה והמשותף. באשר ליהודים, המסקנה שרבים הסיקו מן האמירה הזו היתה לא פשוטה: התבוללות, רפורמה וניסיון להשתתף בתנועת הרפורמה הכללית, שפעלה על פי העיקרון שאפשר להשיל מדתות שונות את המיוחד שבהן כדי להשאיר את המשותף והאוניברסלי. מבחינת העם היהודי, שעצם הישרדותו כמיעוט קטן התאפיינה בעוצמת הנאמנות הערכית-הדתית שלו, היה זה גזר דין מוות. לעומת מגמה זו, קמה התנועה הלאומית ואמרה שאינה רוצה להתווכח על ענייני הדת, אבל יש כאן אומה עם סממנים לאומיים כמו שפה, זיקה לארץ ממשית ורצון להגדרה עצמית מדינית שהיתה לה פעם. את הסממנים האלה אפשר להעמיד במקום המסגרות הדתיות הקודמות, ואז האומה הישראלית תהיה מובטחת בקיומה הלאומי הייחודי. היא תשרוד ללא קשר לתוצאותיו של מחקר הדתות, בין אם ייצמדו ליסודות הפרטיקולריים הייחודיים של דת ישראל ובין אם לא.
למעשה, הרב מתווכח עם עצם הנחת היסוד שכאשר מזהים הרבה מאוד נקודות משותפות, פועל הכלל המכני של 'ביטול ברוב' (שגם בהלכה זה נכון רק בתנאים מסוימים). לפעמים המעט השונה הוא העיקר, והמשל שהרב מביא מצביע על כך הרבה יותר ממה שהוא עצמו ידע. אז אפשר היה לדבר רק על דמיון חיצוני, אבל היום לאחר הסקירה המסודרת של הקוד הגנטי, אפשר לראות עד כמה הדמיון בין אדם כיצור לבין הפרימטים (קופי האדם) עצום. הרצפים הגנטיים של שני הקופים הקרובים ביותר לאדם מבחינה גנטית, האורנג-אוטנג והשימפנזה, זהים לרצף הגנטי האנושי בכ-98.25%. ההבדל שנשאר מבחינה כמותית הוא קטן ביותר, ולכאורה זה ודאי בטל ברוב. אם ניקח רק את הנקודה הניתנת למדידה הזאת, נוכל להבין שהמעט הזה עושה את הכל. בודאי שזה נכון גם בין בני האדם עצמם. פעם רווחה הלצה, שההבדל בין גאון לחצי גאון היא שהגדרת הגאון היא מאה ארבעים נקודות במבחן IQ; מאה זה האדם הנורמלי, וחצי גאון זה שבעים… ברור שאדם כזה הוא הרבה פחות מחצי גאון, אבל אפשר להגדיר את זה גם ככה. הרבה מאוד נקודות דמיון, במיוחד אם זה דמיון חיצוני, אינן מצביעות על המהות הפנימית, שהיא זו שקובעת את המציאות, גם הביולוגית, גם החברתית וגם הרוחנית. המעט הזה הוא הכל, ובדת ישראל הוא לא ניתן לטשטוש וביטול על ידי הצבעה על נקודות רבות של דמיון. ואכן, כשמתבוננים בכל נקודה ונקודה רואים שזה רק דמיון ולא שוויון. וההבדל הקטן הזה גורם להיפוך ממש, להבדל בין שקר לאמת. כידוע, השקר הטוב ביותר והקשה להפרכה, הוא זה הקרוב ביותר לאמת, עם שוני קטן.
הרב עוסק רק בשוני המבני העקרוני, אבל נרחיב מעט בקשר להבדל עצמו: דת ישראל היא הדת היחידה שנולדה לא מתוך מאוויי נפש, חכמתם של חכמים או טהרתם של צדיקים, יהיו בעלי כוונות טובות ורצונות טובים כאשר יהיו. מקור דת ישראל הוא האמת שבהתגלות האלוהית שבדבר ד' לישראל. מכיוון שההתגלות היא לישראל שהם חלק מן האנושות, וכמובן שיש דברים דומים בכל האנושות, כמו החיוּת הנפשית והשאיפות הנפשיות, והתורה עונה לשאיפות שיש בנפש, יש הרבה מאוד נקודות דמיון. יתירה מזאת, הרב רומז שעל כל הַדָּתוֹת שֶׁבָּאוּ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה וְהוֹפָעַת יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, היתה השפעה מסוימת. אפילו אם הן לא נִמְשְׁכוּ מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, ולא היתה עליהן השפעה ישירה, הרבה מאוד עקרונות ורעיונות כבר התפשטו, גם אם לא באופן ישיר. על אחת כמה וכמה אוֹתָן שֶׁבְּיִחוּד נִמְשְׁכוּ מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל. ואף על פי כן, ההבדל העצמי לעולם ישאר. דווקא ההבדל העצמי הזה, המתבטא בדיוק של הקריאה בתורה, דבר ד' באותיותיו, מבטא את האמת הגמורה שניתנה בהר סיני. אפילו אם יהיה משהו מאוד דומה, כמו ספר התורה של השומרונים, שיש רק כמה אותיות שונות בין הנוסח שלנו לזה שלהם, זה כבר ספר חול. ההבדל בין דת ישראל לשאר הדתות הוא חריף ומוחלט, כהבדל המהותי שבין האדם לבעלי החיים. אין כאן הדרגתיות, אלא משהו שונה לחלוטין.
