בדברים אלה הרב מעמיד בפנינו שאלה שנידונה באופנים שונים בספרות הישראלית לדורותיה. ברור וידוע שעם ישראל הוא עם נבחר, "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), דרכו ואורח חייו מיוחדים. אך מהי מהות הנבחרות, הייחודיות הזאת? האם היא תוספת על גבי הצורה האנושית הרגילה, כשם שאפשר לומר שפלוני מוכשר ביותר בציור או במתמטיקה, אבל זהו אדם מוכשר מאוד. הוא מיוחד בתחום בו כישרונו מופיע, אבל מלבד זאת הוא אדם רגיל. יכול להיות אדם המתוקן במעשיו, צדיק, ויכול להיות להיפך, כך או כך הוא עדיין אדם. או שמא יש כאן בריאה חדשה, חידוש גמור מֵעָקֵב עַד רֹאשׁ, והדמיון הינו חיצוני בלבד? גם על כך ישנה קושייה גדולה, כי אם זו בריאה חדשה, מדוע היא נראית כל כך דומה לישנה? בדברי רבי יהודה הלוי בכוזרי, למשל, נדמה שהאומה הזאת מיוחדת לגמרי, כי הוא מכנה אותה "נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם" (כוזרי מאמר ראשון, מא). דומם, צומח, חי ואדם, אלו ארבע הדרגות הידועות ביותר, וישנה הדרגה החמישית – ישראל. אמנם הם דומים מאוד, אבל זו דרגה נפרדת. ישנם אולי מחברים אחרים שניתן לראות אצלם נטייה לומר את ההיפך: אדם מישראל הוא ממין האדם, אבל עם כישרון מיוחד במינו של קדושה, ירושת המידות הטובות, נטילת התפקיד, המחויבות, ועוד ביטויים שונים של הייחודיות הזאת. כמו כן ישנה שאלה מהו מקורה: האם היא באה מתוך בחירה, במעמד הר סיני, או בירושה, או שמא שילוב של השתיים.
בתחילת דרכו ברבנות, הרב כיהן כרבה של זיימל, עיירה קטנה בלטביה. הרבנות השנייה שלו היתה בעיירה מכובדת מאוד ועשירה יותר – בויסק. לפניו, ישב בבויסק הרב מרדכי אֶליאשברג[16] שהיה מראשוני ועד 'חובבי ציון', יחד עם הנצי"ב[17] והרב מוהליבר.[18] זיימל היתה לא רחוקה מבויסק, ולפעמים הרב היה מגיע ונפגש עם הרב אליאשברג. הרצי"ה סיפר שבאחד הביקורים האלה, נסובה השיחה גם על שאלת ייחודיותו של עם ישראל. דרש הרב אֶליאשברג בעקבות דרשה של חז"ל, את המושג "קוֹמְמִיּוּת – … שתי קומות" (בבא בתרא עה, א; עי' רשב"ם שם ורש"י סנהדרין ק, א) ואמר שקומה אחת היא אנושית; כך הוא גם ראה את התנועה הלאומית של פינסקר[19] (שקדמה לזו ההרצליאנית) של 'חובבי ציון' – כמו כל עם, גם אנחנו צריכים ארץ, מדינה וסדר חיים. על גבי הקומה הזאת של תשתית הקומה האנושית, של דרך-ארץ שקדמה לתורה, ישנה קומת הקודש, של מקדש, סנהדרין ותורה. נענה לו הרב קוק, שהוא חושב אחרת: קומת ישראל היא קומה אחת, כולה מיוחדת וכולה קודש. אין בה אותה ההבדלה של החול הרגיל שבו היא כמו כל שאר האומות, ועל גבי זה תיקון מיוחד של הקודש. וכראייה לכך אמר שעובדה היא שכשהתקלקל הקודש התקלקל הכל. ואז באה הגלות, הפיזור והחורבן, וממילא גם מה שאנחנו רואים בפשטות כשאיפות החול – שאיפות קודש הנה, ואין להסתפק בשום אופן בלאומיות האירופאית הרגילה שהיתה בכל התנועות הלאומיות הרבות שהיו באותה תקופה. גם שאיפת הלאומיות הישראלית היא שאיפת הקודש וממעמקי הקודש באה, ואל רום הקודש היא מכוונת.
שנים רבות לאחר מכן, נכתבו דברים אלו ביפו (שמונה קבצים א, תשיא). הרב שוב ניגש לשאלה הזאת, אך לא מתוך ויכוח ופולמוס, אלא במתינות של שיקול הדעת. דבריו כאן הם שמלכתחילה צריך היה להיבנות הבסיס האנושי המתוקן, הרחב והנאה, ועל גביו היה צריך להופיע היסוד של האומה המיוחדת. "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כשם שהכהנים אינם בניגוד לישראל, אלא בני ישראל המה ובנוסף לכך יש בהם כישרון קודש מיוחד של עבודה ושירות בבית המקדש, אבל זה לא שוני גמור; כך היה צריך להיבנות הבסיס האנושי, באופן נאה והגון, ועל גבי זה יצמח הכישרון הישראלי המיוחד, מתוך חיבור אל היסודות האלה. אולם, לא כך יצא הדבר. בני ישראל כאומה, נולדו מתוך המשבר של יציאת מצרים. לא בידידות, באחדות ובחיבור עם אחת התרבויות הגדולות, פאר היצירה של האנושות עד אותו הזמן – מצרים, אלא מתוך קרע וניגוד, עד כדי כך שהמצרים טובעים בים. חיל פרעה, חוד החנית של מצרים, העוצמה, נמחים מפני האדמה כמו בימי המבול. ומי נשאר? ישראל, שעברו ביבשה, עומדים בגדה השנייה של הים ושרים את שיר האמונה. לכן בפועל מֵעָקֵב עַד רֹאשׁ, מיעקב עד ישראל, מן הפחותים שבישראל שנקראים יעקב, "עָקוֹב יַעְקֹב" (ירמיהו ט, ג) עם כל מה שזה כולל, על כל הצדדים הפּוֹלִיטִיִּים וְהאֶקוֹנוֹמִיִּים כלכליים. הרב נותן פה תשובה המכירה בשני הצדדים גם יחד. היא מכירה בצורה האנושית הכללית כראויה באופן פוטנציאלי מצד עצמה, אבל גם בכך שבפועל במציאות, האומה הישראלית נולדת אחרת.
חשיבות ההבנה של השניות הזאת, כלומר, של מה שראוי היה להיות לעומת מה שקרה בפועל, חשובה ביותר. חזון הנביאים הוא שלעתיד לבוא ישראל צריכים להושיע גם את האנושות כולה. זאת אומרת שיש איזה חיבור פוטנציאלי בין ישראל לעמים, הנמשך אל יסוד היסודות של בריאת האדם. אבל בפועל, ישראל זו בריאה חדשה בקרב האנושות המקולקלת. ה'לעתיד לבוא', מגלה את רמת ה'בכוח', הצורך בישועה של האנושות המקולקלת, ישועה שתבוא על ידי ישראל. שם יתגלה החיבור, אבל במציאות שעד אז, צריך לדעת שישראל זו מדרגה אחרת, ולכן אין לדון ואין לשפוט את המציאות הישראלית בכלים הרגילים של המציאות האנושית. מי שילך בדרך זו, לרוב יטעה. הדבר מתחיל ממצרים, משנתהווה אותו משבר, קרה דבר היוצא מגדר הרגיל: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). איך זה שפתאום, לא במקביל ועל ידי גורם אחר, אלא דווקא באופן זה – "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"? זו מציאות לא רגילה ולא אנושית, הקיימת ביסוד ההוויה הזאת – האומה הישראלית. והוא הדין שכל תחום וצד שלה – תורני, תרבותי, רוחני או אחר, איננו ניתן לשפיטה בכלים רגילים. גם אם לעתים נדמה שזה אפשרי, מעבר לגבול מסוים הכל משתנה ומתהפך, וישנן תוצאות בלתי צפויות.
אילו האנושות היתה מתוקנת, החיבור היה גלוי, אפשר היה לראות את כל המבנה. אבל אם לא, זה מוכרח להופיע ממקום אחר, כמו בריאה חדשה, ואכן כך זה מופיע. אילו המצרים היו 'בני אדם', במובן של 'מענטשלעכקייט' (התנהגות אנושית סבירה), היו אומרים משהו בסגנון: "הרי היה לנו פה נער עברי, יוסף, שכל כך עזר ועשה טוב בשבילנו. אחר כך באה המשפחה שלו, וגם הם עסקו במקצוע שאנחנו לא עסקנו בו – רועי צאן, סוף סוף גם לנו זה עזר. עבר זמן והם רוצים ללכת? בואו נחשוב במה אנחנו יכולים לסייע להם. אנחנו מדינה גדולה, חזקה, שם יש עמים שבינתיים השתלטו על ארצם, נפעיל את השפעתנו הדיפלומטית והצבאית, נעניק להם ביד רחבה קצת אחוזים מהעושר הגדול שהביאו לארצנו, ונלווה אותם בכבוד, הדר ותפארת לארצם. כך נזכה בשכן טוב ומיטיב, נלמד מהם ונסייע להם". אין דבר מופלא או יוצא מגדר הטבע בתמונה הזאת. הכל בסך הכל צודק וישר, אלא שהמדות המקולקלות, תאוות הממון והשררה, משבשות את הכל. "עוד לא ניצלנו אותם מספיק, אבל אם ננצל אותם הם יתמרמרו, ואז יהיו אויבים שלנו, ומכיוון שכך – נתחיל להרוג אותם כבר עכשיו". זה הקלקול הנורא, ואז כל מה שיכול וצריך היה להיות מתוך הכרה והוקרה, להצלה הגדולה שהעניקו יוסף ומשפחתו לארץ ההיא, נתהפך, וישראל צריכים היו להיברא לא באופן של טוב, הגינות, יושר, אחווה וסיוע, אלא באופן של משבר, בנס. ההופעה היא ניסית, כי היא לא יכולה להופיע מתוך הטבע, מפני שהטבע מקולקל. הנס בא רק כאשר הטבע מקולקל. אם הכל היה מתנהל כשורה, לא היה צריך להיות נס. גם מבחינת ההכרה, הרמב"ם אומר שכל אחד צריך להכיר בבורא עולם, לא צריך ניסים בשביל זה. הטבע של הרמב"ם היה מתוקן, אז הוא לא היה צריך ניסים. להיפך, הוא חש עלבון בעד הקב"ה שצריך לעשות 'קונצים' כדי שיכירו בו. אבל כשהטבע מקולקל – צריך. כי כשעיוורים לא רואים, לא יודעים ולא מבינים. כדי להושיע אותם, צריך שיקרה משהו שיהפוך את כל העולם. ולפעמים אפילו זה לא עוזר.
בריאת עם ישראל לא באה מתוך התשתית הטובה של האדם הטוב המתוקן המיישב את עצמו כראוי, אלא מתוך נס, משבר וניגוד. אותו האופי הישראלי, אותה המהות הישראלית, נבראה מתוך משבר, וממילא מערכת היחסים שנבנית היא קשה. ולא בִּכְדִי אמרו חכמים דבר נורא: "למה נקרא שמו סיני, שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן" (פסיקתא זוטרתא לקח טוב שמות יט). קנאה נוראה, "מדוע אלה כן ואנחנו לא!". אולי תסתכל על עצמך, ותבין למה אתה לא? "לא חשוב, גם אני רוצה!" הקנאה בנבחרוּת, במיוחדוּת, זהו הניגוד שמצריך נס כדי לקיים את הבריאה הזאת בתוך המציאות המקולקלת. הפרדוקס הוא, שכדי להושיע את המציאות ולהוציא מן הכוח את הישועה העתידה, הבריאה המיוחדת צריכה להיות מודעת למיוחדותה, לניגודה שבפועל. ככל שישראל יהיו פחות מודעים לנבחרותם, למיוחדותם ולניגודם כלפי המציאות האנושית המקולקלת, כך ירצו את האחווה עם המקולקל, ואז יהיה פחות סיכוי שיוכלו להושיע אותו באמת. לעומת זאת, ככל שיהיו יותר מודעים למיוחדותם, כך יהיו יותר מודעים לתפקידם ולעוצמתם להושיע את המקולקלים, לא על ידי ההתחברות אליהם בקלקלתם, כי אם על ידי ידיעת הפוטנציאל האנושי הבראשיתי של האדם הראשון.
זהו גם ההבדל בין נביא אמת לנביא שקר. נביא שקר רוצה להתחבר אל המציאות כשהיא מקולקלת, כשם שבזמן ירמיהו היו נביאים שאמרו "לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם" (ירמיהו יד, יג) – הכל יהיה בסדר, לא יכול להיות שבית המקדש יחרב. פה-ושם אפשר קצת לסדר יותר, אבל אתם כבר טובים, הכל יהיה בסדר. ואת ירמיהו שמו בחצר המטרה, בכלא, ורצו להרגו, מפני שראה את גודל הקלקול ודיבר עליו. האם הוא אמר את הביקורת כדי להתעמר, האם הוא שמח לאיד? הרי כל דבריו היו בבחינת אזהרה אחרונה, בדם ליבו הוא זעק, אבל הם חשבו את זה לעלבון. למה הוא אומר להם דברים כאלה, זה לא נוח לשמוע. יותר טוב שיתחבר ביחד איתם, וזהו.
למעשה, השאלה היא לְמה מתחברים ולְמה לא מתחברים. באותו הזמן שאמר הקב"ה לירמיהו שלא יתחבר לרשע שבעם, הוא אומר לו לקנות חלקת אדמה (ירמיהו לב). וירמיהו תוהה: ה' הרי גילה לו שתהיה גלות. ממש עסקה יפה הוא מציע לו… השיב לו הקב"ה: קנה, חתום ושים למשמרת. ישנם ערכי יסוד של אהבת ישראל ואהבת האדם שהיא יסוד הגאולה. אבל מי שחושב שאהבת האדם היא אהבת הקלקול והחיבור אליו, טועה. זו בעצם שנאת האדם. כשרואים אדם מסומם שמבקש כסף, אם נותנים לו כסף מתוך תחושת רחמנות, למעשה מקרבים את קיצו. זו אינה רחמנות. לדעת את מה שראוי להיות ולחבור אליו, לחפש דרכים כיצד להביא אותו לידי מימוש, זו דרך נכונה. לטשטש בין הראוי למצוי, בייחוד כשהמצוי מקולקל, ועוד לשים על זה דגל של אהבה, זה מעשה לא טוב, המוכיח את עצמו כשקר פעם אחר פעם, בכל רמה שלא תיבחן. אין בכך אמירה שלא לנסות לתקן. ירמיהו הלך לכיכר ואמר את דבריו למלך, זו כניסה לפרהסיא הציבורית. אבל להחלפה בין הטוב לרע בניסיון התיקון הזה, יש השלכות רעות שניתן לראותן גם במציאות שלנו. הניסיון לחבור למקולקל, ואם לא להתחנף אליו, לפחות לשתוק ולא לגנות אותו, גרם לתוצאות רעות מאוד בתחומים רבים: הציבורי, התרבותי, האישי ועוד. זה נוגע ליחידים ולרבים, לציבורים למוסדות ולמושגים, והתוצאות לא מרנינות במיוחד. לעומת זאת, תוצאות החיבור אל הערכים הנכונים, האמתיים, של קיבוץ גלויות, עזרת ישראל מיד צר ואהבת ישראל, הן נפלאות. המערכות האלה מתנגשות זו בזו. כל אחד יכול לראות זאת, והבוחר יבחר.
