בפסקה זו הרב מתמודד עם שתי עמדות. האחת, העמדה האורתודוקסית הקלאסית, האומרתשֶׁכָּל הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים הוּא מִתְבַּלֵּט עַל־יְדֵי הַמִּצְווֹת שֶׁבְּפֹעַל. כלומר, יש מי שמקיים את המצוות, ויש מי שאינו מקיים אותן. מי שמקיים את המצוות, הוא בן ישראל, ומי שלא – לא. העמדה האחרת, הלאומית הכפרנית, כמו זו שמיסודו של 'אחד העם',[15] טוענת שהעיקר אינו המצוות המעשיות, אלא העמדה הרעיונית, הרוח, מערכת האמונות והדעות, התרבות ולאו דווקא המעשים. עומד אדם מישראל בין שתי עמדות אלה לפני כמאה שנים, וצריך להחליט מי מהן הנכונה.
אֲבָל, אומר הרב, סְקִירָה שֶׁל טָעוּת הִיא זוֹ. ראשית, הרב מתמודד עם העמדה שהוצגה על ידי החוגים החדשים, אנשי התרבות העברית:אִם בֶּאֱמֶת הָיָה הָרוּחַ וְהָרַעְיוֹן מַקִּיף אֶת הַכֹּל לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּאוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל הַמַּעֲשִׂי כְּלָל, וְגַם לֹא הָיָה מוֹעִיל וּמִתְקַיֵּם. אם המעשים אינם מעלים ולא מורידים, לא מועילים ולא מזיקים, אלא האופי התרבותי עיקר, כיצד נשתמרו במשך כל הדורות? מצד שני, ברור שההבדל המעשי אינו היחיד. היחס לבן ישראל שאינו מקיים את המצוות הוא אמנם כאל חוטא, אבל הוא אינו מפסיק להיות בן ישראל (להיפך, אם היה מפסיק להיות, הרי לא היה מוגדר יותר כחוטא. אין לנו כל טענה כלפי בן עם אחר שאינו מקיים את תרי"ג המצוות, שכן הוא אינו מצווה עליהן). אם הפן המעשי היה היחיד, פשוט היינו מפסיקים להתייחס למי שאינו מקיים את המצוות.
אֲבָל תֹּכֶן דָּבָר הוּא, שֶׁהַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי, שֶׁהָרַעְיוֹן הוּא בָּנוּי עָלָיו, שֶׁעַל יְסוֹד אוֹתוֹ הָרַעְיוֹן כָּל הָאֶרֶג הַגָּדוֹל שֶׁל הַחֻקָּה הַמַּעֲשִׂית מִתְפַּשֵּׁט, זֶה הַיְסוֹד הוּא הָעֶצֶם הַנִּשְׁמָתִי, שֶׁהוּא מְצַבְיֵן אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר חֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. המציאות בנויה שלב אחרי שלב. השלב הראשון הוא הַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי, שהוּא הָעֶצֶם הַנִּשְׁמָתִי – אי אפשר להחליף או לשנות אותו או לפגוע בו. אפשר רק לנסות ולהתרחק ממנו במודעות, אבל בקיומו אי אפשר לפגוע. עליו בנוי הרעיון, התרבות והרוח נובעות מן היסוד הנפשי, האופי המולד. משם באות הגישה, הרגישויות והנטיות המיוחדות של האדם והעם.על סמך השכבה השנייה הזאת באים המעשים המבטאים את כל זה בפועל. שלושת הרבדים הללו, הם בעצם נשמה, רוח ונפש. העצם הנשמתי נתון וקיים מלמעלה. הרוח מביאה את הנשמה לידי התפשטות, פעילות, ניסוח רעיוני וכדומה, כמו שבעולם הטבע, הרוח מביאה את מה שיש במציאות היסודית למקומות האחרים, מורידה גשם, מביאה את הזרעים וכדומה. הנפש, שהיא הקרובה ביותר אל העולם המעשי, היא המניע לממש את הערכים, הנטיות, הגישות וכל סוגי תכונות האופי. המעשים אינם עומדים לעצמם כמערכת נפרדת, כי אם מבטאים את היסוד הנשמתי ואת היסוד הרוחני-תרבותי שנובע ממנו. שֶׁהוּא מְצַבְיֵןהרב יוצר פה פועל חדש, שמשמעותו – יוצר צביון,אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר חֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. היסוד הזה יוצר את ההבחנה בין ישראל לעמים. 'לחטוב' זה לחלק בין דבר לדבר, ולכן חטיבה היא דבר (שהוא גם חלק מכלל האנושות, אבל גם) מחולק ושונה מהשאר. השוני הוא בצביון המעשי, וגם בזה הרעיוני הערכי, הנובע מן העצם הנשמתי המיוחד. כשמשווים אומה לאומה או תרבות לתרבות, רואים שלכל אחת יש צביון מיוחד, סך של מעשים, ערכים, גישות ושאיפות שונה משל אחרים.
זוהיחֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. כי היסוד הנשמתי לא רק מחלק כלפי אחרים, אלא גם יוצר קרבה בין בני האומה. אַחַת – יסוד האחדות הישראלית, הסולידריות, התמיכה והרצון לסייע אחד לשני, נובעים מן הנאמנות המעשית והמודעת אל המבנה, שציירנו באופן כללי וסכמתי כתלת שכבתי, של המציאות הישראלית. כמובן שאם אין לכך מודעות, יכולים להיות ניגודים, וכל אחד מפריע לשני ומאשים אותו שהוא נראה יהודי יותר מדי.
וּמֵהַהַבְדָּלָה הַזֹּאת, הנשמתית האופייתנוֹבְעוֹת הֵן כָּל הַהַבְדָּלוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת. אלא שהיא אינה מספיקה בפני עצמה, כי אם היסוד הנשמתי לא יבוא לידי ביטוי, תיווצרנה סתירות פנימיות. כשדבר לא מתממש באופן המלא האפשרי, הוא קטוע. אם לא יהיה ביטוי מעשי ליסוד הנשמתי, תיווצר סתירה פנימית של רוח וערכים מסוג אחד, ומעשים מסוג אחר, שאינם נובעים מאותה רוח. הרב לא נכנס כאן לאבחנות השונות בנוגע לאופי המעשים המדויק, ולשאלה מדוע דווקא מעשים מסוימים מבטאים את היסוד הזה. באופן כללי, ניתן לומר שהתפרשו בתורה שבעל פה אותם היסודות ההלכתיים והמצוותיים שפורטו בתורה שבכתב, ושם נוספו עליהם, על מנת לחזק ולהעצים אותם, סייגים, תקנות וגזירות, ואחר כך מנהגים. היסודות הראשונים באו בקיצור בתורה שבכתב, ובדרך כלל לא באופן מפורט, מלבד מעט מצוות כמו מצוות השמיטה, שעליה דרשו "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא: מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולם, נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני" (ספרא בהר פרשה א), אלא שאי אפשר ולא צריך לכתוב את הכל. כמובן שגם על הפירוט היחסי הזה נוספו פרטים רבים מאוד בתורה שבעל פה.
אין זה בִּכְדִי שלא הכל התפרט והתפרש בחקיקה על אבן בתורה שבכתב. דווקא התורה שבעל פה, על כל סוגי הפרשנות, הסייגים, התקנות, הגזירות והמנהגים, תואמת יותר את האופי וכושר הקליטה הישראלי של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) – אנחנו, באופן פעיל. האופי, העצם הנשמתי, הוא הקשר לאלוהות והרצון בכך שההשגחה האלוהית תתממש ותתגלה בעולם. כל המבנה אדיר הממדים הזה, נובע מן השילוב בין המצווה האלוהית בתורה שבכתב שהיא ההכרח הגמור, לבין כושר הקליטה של כנסת ישראל על ידי חכמיה, שהם כמי שאחראים לכך, המודעים ביותר ליסודות הנפשיים של כנסת ישראל. על תלמיד-חכם נאמר ש"תורה דיליה היא" (קידושין לב, א) – התורה שלו. זו אמירה מקוממת, הרי זה של הקב"ה, אתה עבד ד' ולא עושה כבשלך! אלא שאדם בעל כוונה להיות עבד ד', אין פירוש הדבר שהוא מתרוקן מאופיו ונשמתו. להיפך, הוא עושה את המאמץ המרבי להיות נאמן למה שהוא קיבל מן השמיים – נשמתו, אופיו וכישוריו, על ידי זיכוך וטהרה של יושר וצדק פנימי. על ידי כך הוא נאמן לתורה האלוהית שנאמרה "כלשון בני אדם" (סנהדרין נו, א). כלומר, באופן המתאים לבני אדם, כפי שהם שומעים וקולטים. החיבור המופלא הזה יוצר את התורה בפועל, כמו שהיא מתקיימת במציאות. התורה שבעל פה היא יסוד דינמי, היא נכתבה רק בתוקף הנסיבות הבלתי רצויות של הגלות, אבל היא עונה על המגוון המיוחד של תנועות הנפש הישראלית. כמובן שזו לא אנרכיה, בכל דור יש בית דין ומוסדות הכרעה. אבל החוקים יוצרים את הגמישות הדינמית של התממשות מתמדת של האמירה האלוהית בתוך המציאות הנפשית הלאומית המתאימה.
מכאן אנו מבינים שמלכתחילה בהתגלות אלוהית בהר סיני, אין הקב"ה מתכוון לכפות מעשים שהופכים את העושה למכוֹנה. הדברים נאמרים בלשון בני אדם ופונים אל הנפש, אל השמיעה והקליטה שלה. הם מסוגלים "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ספרי במדבר קמ), ומצד שני יש כאן דרישה של התעלות אל דבר ד', כלומר זיכוך, טהרת הנאמנות והיושר הפנימי העצמי. עבודה מוסרית פנימית של נאמנות היא חשובה ביותר. בלעדיה, עלול האדם להחליף כל סוג של גחמה בתכונות הנפש העצמיות שלו. לכן עיקר עבודתם של תלמידי-החכמים אינה להחליש את עצמם, אלא אדרבא, לזכך ולהעצים את תכונות הנפש העצמיות והשמיעה המיוחדת שלהם, כך שלא תהיה מכוונת אל דברים בני חלוף, אלא אל היסודות האיתנים שבנפשם, ועל גביהם לבנות את היכל הקודש של התקרבות אל התורה והבאת דברי התורה אל הממשות. לכן לא כל אחד הוא תלמיד-חכם ויכול לפסוק על פי הבנתו. צריך להיות אדם שאינו חי באנרכיה, אלא במשטר נפשי שתכליתו אינה כפיית הזרות על הנפש, אלא התנהלותה ביושר, נאמנות, זיכוך וטהרה.
ההבדלות המעשיות נובעות מאלה הנשמתיות, הרוחניות, המוסריות, המידתיות וכדומה. לכן אנחנו מבינים, שההבדל נשאר אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאַחֲרוֹנוֹת, כלומר ההבדלות המעשיות, נִפְגָּמוֹת – אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהַגִּיעַ אֶת פְּגָמֵיהֶן בַּיְסוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא הַחֲטִיבָה הַנַּפְשִׁית, שֶׁהַהַבְדָּלוֹת כֻּלָּן יוֹנְקוֹת מִמֶּנָּה. יכול להיות פגם בנסיבות פרטיות או כלליות מסוימות, אבל זה יכול לשנות רק את הביטוי של ההבדל העצמי, ולא את העיקר – ההבדל עצמו. בכל זאת, זה אינו דבר של מה בכך, ויכולים להיות לכך משקל ומשמעות בחיים בפועל. לאחר כמאה שנים ניתן לראות את תוצאותיו של הפגם בביטוי המעשי, הנאמן והישר של היסוד הנפשי, ולכן אנחנו יכולים להרחיב במה שהרב לא אמר: יהודים שלא מבטאים את עצמיות נשמתם במעשים המסורתיים, נשארו מובדלים, מובחנים ומשונים בעיני העמים האחרים באותה מידה כמו היהודים הדבקים במערכת המעשים הישרה, הנאמנה והמסורתית של ביטוי העצמיות, אם לא יותר מכך. משמעות הדבר היא שתהליכי ההתקדמות הרוחנית לא נעצרים. הם מסתבכים מאוד וכואבים הרבה יותר, יש בהם הרבה יותר אכזבות, אבל הם לא נפסקים, והשאיפות הגדולות, שאיפות הגאולה, לא נעצרות. היהודים שאינם שומרי מצוות חיים בלא פחות מתח נפשי בין מציאותם העכשווית לשאיפת הגאולה שבנפשם. למעשה, יתכן שאפילו ביותר מתח, מפני שהפער בין השאיפות למצב בפועל גדול מדי, ולא ברור מהם המעשים המקשרים ביניהם. הם מנסים מעשים שונים, ומפחי הנפש גם הם איומים וגדולים מאוד, עד שמפני אימתם יש אפילו ניסיון להתעלם מהם. גם אצלם עדיין ישנה פעילות על מנת לממש את הגאולה בין אם בדרך המדע, האמנות, על ידי מהפיכה חברתית עולמית או טיסות לירח, זה לא משנה. המשותף לכולן הוא הניסיון למצוא סוף סוף את מקור המזור לכל בעיות האדם.
שאיפות אלה קיימות גם אצל חלק מן הגויים באופן פרטי, אבל לא ככלל. להיפך, הם נוקמים ביהודים שלפעמים מצליחים בגודל כישרונם לסחוף אותם אל השאיפות האלה, מפני שלאחר שהם נכשלים ומוצאים את עצמם ערום ועריה, הם שואלים: "בשביל מה הגענו לכאן? מה היה חסר לנו קודם, ללא המשוגעים והמטורפים האלה?! השתלטתם עלינו!" ואז באה נקמה נוראית. היסוד הנשמתי העצמי חזק מאוד, וההבדל שהוא יוצר בולט אפילו יותר מזה המעשי. באופן פורמלי, הגויים והיהודים מכירים בדמיון ובקרבה שביניהם, אבל בתחושה, הם מכירים בהבדל, וזהו קושי גדול. מצד אחד עושים את אותם המעשים, כמו שאומר המדרש: "לעתיד לבא באין אומות העולם לקטרג את ישראל, ואומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם! הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים. מפני מה הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין?!" (מדרש תהלים מזמור טו; וכן לעניין יציאת מצרים שמו"ר כא, ז). אין טענות פורמליות המוכיחות את השוני בין יהודים וגויים, ומצד שני ישנה תחושה ברורה שהם שונים. ואז טופלים על היהודים תכונות שלא קיימות, למשל – שהם בעלי מזימות, רוצים להשתלט ורמאים. היהודים משיבים שהם רק רוצים להועיל, ויש להם רעיונות כיצד להועיל, והגויים עונים להם שאינם רוצים את הרעיונות שלהם. ושוב אומרים היהודים שאפשר שיהיה יותר טוב, ומשיבים הגויים שאכן, זה אפשרי, אבל מטריד אותם למה תמיד היהודי אומר את זה ולא הם. סטטיסטית זה לא מתחלק באופן שווה – אז לפי הגויים נחותים? ואז מסיקים הם ששוב זה המזימות של היהודים, שהם מנסים למשוך אותם לכיוונם, וכו'. ההבדל הוא עצמי, אבל דווקא כשנותנים לו ביטוי מסודר, זה יוצר רגיעה. אז ברור שעד כאן זה אני, הייחודיות שלי, מכאן זה אתה. אם תרצה אתה יכול להסתכל פנימה, ואם לא – לא צריך.
וּלְעוֹלָם יִשָּׁאֵר הֶבְדֵּל גָּמוּר בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. כלומר, בסופו של עניין גם אותם בני ישראל שפגמו ברובד המעשי של החטיביות, ההבדל שלהם, יבינו שדווקא המעשים האלה הם המתאימים יותר כְּדֵי לְבַסֵּס עַל־יְדֵי הַהַבְדָּלָה אֶת הַתֹּכֶן הַחֹל וְאֶת הַתֹּכֶן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָעוֹלָם בְּתִקּוּנוֹ הַמְרֻשָּׁם.כלומר, תיקון שהוא גם רשמי וגם מורשם, חתום. שכן המעשה הוא החתימה, הרושם, הרישום. מחשבה ודיבור עדיין מופשטים, אבל כשרושמים את זה, זה כבר חקוק, זה כבר מעשה העומד באופן עצמי, ללא תלות במצב של מי שעשה אותו. כל ההבדל העצמי הזה הוא לצורך תיקון העולם, זהו התהליך העיקרי. אבל תיקון העולם המרושם צריך להיות גם על ידי מימוש מעשי נכון ומתוקן של ההבדל הזה. אז יהיה גם התיקון נכון. ידיעת המדרגות וההבדלים חשובה ביותר לתיקון החברה והאדם. כדי שהאחד לא יקנא באחר ולא ינסה לתפוס את מקומו, וכדי שידע שמה שמתאים לו לא בהכרח מתאים לאחר ולהיפך. הניסיון לטשטש את הגבולות על ידי מעשים דומים, לא רק שלא יצליח, אלא מסבך ומכשיל את כולם. השוויון הטכני, המכני, לעולם לא יכול להצליח. כדי שיהיה שוויון במעמד ובמאמץ, וכל אחד יתרום את חלקו לפי מה שהוא, כישוריו ונטייתו ולא ינסה להחליף את הזולת, חייבים להכיר בהבדלים העצמיים. זהו יתרונו הגדול של התיקון המעשי, של העצה שנותן הקב"ה כיצד לבטא את ההבדל הנפשי במעשים. כיצד להצמיח בתוך המציאות מוסדות וארגון כאלה, שיוכלו תמיד לממש את ההבדל המעשי מבלי לחרוג מגבולותיהם ולנסות לכפות אותם על מי שזה לא מתאים לו, או לוותר למי שכן. וכל זה כְּדֵי לְבַסֵּס עַל־יְדֵי הַהַבְדָּלָה אֶת הַתֹּכֶן הַחֹל– ארגון חברתי על צורותיו ותחומיו, וְאֶת הַתֹּכֶן הַקֹּדֶשׁ – הקשר עם הקב"ה והארת הקדושה בתוך כל תכני החול, שֶׁל הָעוֹלָם בְּתִקּוּנוֹ הַמְרֻשָּׁם.
