ה – יִשְׂרָאֵל – וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, פסקה ו

דברים אלה הינם בעלי משמעות רבה, כלפי עיקר המאמץ המחקרי שנעשה על ידי תנועה שלמה של יהודים, חלקם שומרי מצוות וחלקם לא – 'חכמת ישראל' – החקר ההיסטורי והספרותי של הפולקלור היהודי. עיקר המאמץ היה לראות את נקודות ההשקה שבין היהדות, כתרבות עתיקה מתפתחת, לבין דעות, דתות ומנהגים של תרבויות אחרות. ואכן, נמצאו הרבה מאוד נקודות השקה, דמיון והשפעה הדדית. עד היום הזה, כאשר מדברים עם אחד המלומדים בתחומי המקרא, התלמוד, ההיסטוריה היהודית – בעת העתיקה, בימי הביניים או בעת החדשה, או ספרות ישראל, הוא יצביע בדרך כלל על מושג או עניין שבא מתוך התרבות היוונית, המערבית או אחרת. פעמים רבות יש בכך אמת עובדתית. אבל אז נשאלת השאלה הקשה – אם כן, מה כאן הדבר העצמי? שמא היהדות היא אוסף של השפעות, מנהגים, מושגים ועניינים שנקלטו והתערבבו ביניהם בצורה מסוימת? רושם כזה עלול להיווצר מרוב מחקר וזיהוי, כמו שלפעמים כשחוקרים אדם מסוים, בודקים את הגנטיקה שלו ומוצאים שתכונה זו מהסבא, זו מהסבתא וזו מהדוד הזקן, אז מה נשאר ממנו? הכל זה אוסף חלקים מכל מיני קרובים. מי שמעמיק לחקור, רואה את הקשר לא רק בקרובים, אלא גם ברחוקים, עד למיני חיות אחרות, ויכול להיות שהכל אמת מצד המחקר. זו היתה, אם כן, השאלה הקשה שהתעוררה בלבבות. ליהודים תמימים שחיו בקהילה שבעיירה, היה פשוט שמה שיש לנו זה שלנו, הם לא לקחו בחשבון כל מיני השפעות מתרבויות אחרות, והיו בטוחים שסנהדרין זו מילה יהודית. כשמגלים שזו, ועוד מילים רבות אחרות, הינן מילים ביוונית, זה יוצר שאלה קשה מאוד. אז מה היא היהדות שלנו? האם רק ה"יידשקייט"? ובאמת, יש היום חוקרים שאומרים שאין לדבר על היהדות כמושג כללי. אפשר לדבר על פיסה של זמן ושל מקום, שם היתה יהדות מסוימת. יהדות אשכנז בימי הביניים המוקדמים היא כזאת, ויהדות בבל במקביל – אחרת לחלוטין. אין בעצם 'יהדות' כמושג, אין דבר כזה 'כנסת ישראל'. גם מבחינה מציאותית, הם אומרים: תראו איך שהיהודים כל כך שונים אחד מהשני. אלה צאצאים של הסלביים ואלה של הגותיים.

תשובת הרב היא, שכָּל צִיּוּרֵי הָעוֹלָם לֹא עָשׂוּ רֹשֶׁם כְּלָל עַל עַצְמִיּוּתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כָּל הַהַשְׁקָפוֹת, כָּל מִינֵי הַתַּרְבֻּיּוֹת שֶׁשָּׁלְטוּ וְשׁוֹלְטִים בְּרוּחַ הָאָדָם, מִקְּצֵה תֵּבֵל וְעַד קָצֵהוּ, לֹא הִגִּיעוּ לְהַעֲבִיב אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת שֶׁל יִפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית הַחָפְשִׁית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כלומר, צריך להבדיל בין הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית– העצמיות הפנימית של כנסת ישראל, לבין הלבושים השונים שהאורה הזאת מקבלת לפי הכלים של הזמן והמקום. באשר לעצמיות הפנימית, שום תרבות – האלילית הקדומה, היוונית, הרומית, הנוצרית, המוסלמית, המדעית או האמנותית, לא הזיזה את המציאות הזאת כמלוא נימה ולא השפיעה על העצמיות. במידה רבה, להיפך – ידעה היהדות לשאול כלים מאחרים, להטביל אותם ולטהר אותם ולהשתמש בהם כדי לבטא את רוחה העצמית. זהו אחד הדברים הנפלאים ביותר: עוצמת החיוניות הפנימית של כנסת ישראל כל כך גדולה, לא רק שהצליחה להישמר מהשפעות זרות בעצם נשמתה תוך שהיא משפיעה עליהם השפעה עצומה וגורמת להם שינויים כבירים, אלא גם הצליחה לקחת "אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי" (שמואל ב' כג, כא) ולהשתמש בה ככלי שרת עבורה. מושגים, מילים, מנהגים וניגונים, כל אלה גויירו והפכו להיות נכסיה. מקורם של חלק ממערך הכלים הלשוניים, ההתנהגותיים והמושגיים שיש בתרבות היהדות לדורותיה, ברור. רק מי שגוזל, עושה זאת ב'שינוי', מוריד את התווית ומנסה למחוק את שם הבעלים המקוריים. כאן זה נקנה ביושר, התוויות נשארו וניתן לזהות אותן. המבחן אינו מאין הכלים נלקחו, אלא למה הם שימשו, ואיזה סוג של ערכים והוויה הם ביטאו. אותה מילה, ניגון או סיפור, ביטא בישראל דבר שונה לחלוטין מאשר בתרבות שממנה הושאל.

דבר זה בולט מאוד בחסידות, דרך תנועה זו נכנסו שירי עם, אפילו שירי עגבים, והפכו לסמלים של ההוויה היהודית: העמקה, אהבת הקב"ה לכנסת ישראל וציפייה לגאולה. אותם רועי הצאן או רועי האווזים ההונגריים ששרו על אהבת התרנגול לתרנגולת, לא התקרבו להתכוון לדבר על גאולת ישראל. הם לא יכלו לתאר לעצמם מה זה. אבל יהודי שמע את השיר הזה, ואמר שזה בדיוק מתאים למסורת ישראל – כל המציאות כולה מתגעגעת לגאולה, אפילו התרנגול והתרנגולת של ההונגרים. האם דומה סנהדרין של חכמי ישראל, לאותה מועצת זקנים של ספרטה או של אתונה? המילה אותה מילה, זה נכון, אבל הערכים על פיהם פעלו, ואפילו ערך המוסד עצמו ומשמעותו, שונים לחלוטין. גם במושגים שנשאלו מהפילוסופיה, השתמשו לא במשמעותם המקורית אלא כדי לבטא מושגים פנימיים עצמיים. כשנשאלו מתודות ניתוח ספרותיות של האסכולה האלכסנדרונית בכתבי הומרוס לניתוח המסורת של תורה שבעל פה, זה נעשה למען ערכים שונים לחלוטין. יש לנו אפילו דוגמא של מספר שפות שלמות שהפכו להיות 'יהודיות', כמו יידיש, לדינו ואצל יהודי הקווקז לשון הטאטים. עיקר ההבדל הוא בתוכן של הדבר ובאופי הקיום שהוא מבטא. המהות של הניגון היידשאי שונה לגמרי מזו של האוסטרי ושאר הניבים הצפון גרמניים שמשם התפתחה. המילים אמנם דומות, אבל זו הוויה ואופי שונים לגמרי. ביאליק[14] ברוח חכמת ישראל ביקר את השירה העברית לדורותיה, וקרא לשירה חדשה. כמובן שהוא צדק בכך שצריכה להיות יצירה חדשה בשפה העברית, אבל הביקורת שלו על היצירה שהיתה עד אז, היתה שבכך שלקחו תבניות מהעמים והוסיפו איזה ניגון יהודי בשולי התבנית, לא נהפך הדבר ליהודי במהותו וביסודו. אולם הניגון היהודי בשוליים משנה הכל מן הקצה אל הקצה, זו חווית מציאות שונה לגמרי. מה שאצל עמים אחרים הוא שיר של שירה ורוגע, של משתה, אצל היהודים הוא געגועים, טרגדיה, תשוקה, שאיפה ומבט אל מעבר לאופק, אל החזון. זה מה שמבטאים השיר והניגון היהודי, אפילו היו נשארות אותן המילים באותו הניגון. זו העצמיות הפנימית והיא נובעת כולה משורש ויסוד תפיסת העולם, המציאות, האדם, הטבע, האנושות והנפש. ובזה לא נעשה רֹשֶׁם כְּלָל. שום הטבעה, שום צורה חדשה לא ניתנה בעצמיותה הפנימית של כנסת ישראל.

כָּל הַהַשְׁקָפוֹת, כָּל מִינֵי הַתַּרְבֻּיּוֹת שֶׁשָּׁלְטוּ וְשׁוֹלְטִים בְּרוּחַ הָאָדָם, מִקְּצֵה תֵּבֵל וְעַד קָצֵהוּ, לֹא הִגִּיעוּ לְהַעֲבִיבלהשחיר, לערפל,אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת שֶׁל יִפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית הַחָפְשִׁית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל.אותה העוצמה האדירה של בשורת הר סיני לא התערפלה כהוא זה. להיפך, היא גרמה לכל שאר העמים שבאו באיזשהו מגע עם כנסת ישראל להסתכל על עצמם אחרת ולראות פרספקטיבה שונה של מציאותם. היא גרמה להם לקנא, לפחד ולרצות לסלק את המטרד הזה – היהודים, שגורמים לכל כך הרבה בעיות, לא בעיות של התערבות כוחנית במציאות, אלא בעיות נפשיות. הם גורמים לצורך להתחרט, לעשות חשבון נפש, לשאול את שאלת משמעות הקיום ושאלות מוסריות. הם מעלים צורך באחרים לראות את עצמם לאורה של ההתגלות האלוהית. מי יכול לעמוד בזה מלבד כנסת ישראל? העמים האחרים לא השפיעו על העצמיות הפנימית של ישראל.

הרב מדגיש:יִפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית – הַחָפְשִׁית. רוב מאות שנות הקיום היהודי, אפילו ימי בית שני וחלק מימי בית ראשון, היו במידה מסוימת תחת שעבוד. בתחילה למצרים, ואחר כך לפלישתים, לכנענים, לפרסים, ליוונים, לרומאים ועוד. נדמה שלא היו הרבה תקופות שהיתה בהן חירות מדינית ותרבותית. וחוקרים רבים אמרו, שלכן מובן מאליו שהיו השפעות רבות מתרבויות אחרות. זה נכון כאשר מדובר על כלים, אבל לא לגבי העיקר. גם בגלות הארוכה ביותר, יִפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית נשארה חָפְשִׁית. כל עוד השעבוד היה בתחום מסוים בלבד, כמו שעבוד הגוף, הרכוש או הזמן, אפשר היה לכופף את הראש. כשרצו לשעבד את הכל, את הנפש, כשאמרו: "אתם מרצונכם תמירו את אלוהי ישראל", היו יחידים רבים שנשברו באונס, אבל כנסת ישראל לא נשברה, מפני אי-ההסכמה הפנימית שלה למהלך כזה. ההתנגשויות הקשות ביותר היו כאשר רצתה הגלות לשעבד את הכל, והן הביאו למופת המופלא של מסירות הנפש. זאת בניגוד גדול למה שהיה באומות ותרבויות אחרות, אשר נבלעו ונטמעו בתוך התרבות השלטת, אפילו בתנאים פחות קשים מאלו של היהודים. זו רוח החופש הפנימית, האלוהית, שבכנסת ישראל. על החופש האנושי אדם היה מוותר מזמן כדי להתקיים בטוב ולהשתלב בחברה, אבל הנקודה המיוחדת, העצמיות של כנסת ישראל – החיבור אל האלוהות, זה משהו אחר. על זה אי אפשר לוותר, וזה מקור החיוניות והחירות הגמורה.

על כן, עם כל האונסים, כנסת ישראל תְּמִימָה הִיא, תְּמִימָה אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל,וכל כך הרבה עול היה. דור אחר דור, מקום אחרי מקום, ובכל זאת היא נשארה תמימה. עָלֶיהָ, בעצמותה, לא עלה שום עול. על זה מביא הרב את דברי הגמרא (ברכות ד, ב) "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? – מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל… אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר: סוֹמֵךְ ד' לְכָל הַנֹּפְלִים", גם אם מצד עצמם קשה יהיה להם לקום. כנראה שמלכתחילה היה קשה לה לעמוד, אחרת לא היתה נופלת. אם כן, כיצד תקום? "סוֹמֵךְ ד' לְכָל הַנֹּפְלִים" (תהלים קמה, יד). הסברנו, אם כן, מדוע לא מופיעה נו"ן באשרי, אבל מה בדבר הפסוק? "במערבא מתרצי לה הכי: נָפְלָה וְלֹא תוֹסִיף לִנְפֹּל עוד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל". זֹאת הִיא אֲמִתָּתָהּ שֶׁל הַנֶּחָמָה הָעֶלְיוֹנָה הַמּוּצָצָה בְּמַעֲרָבָא. בארץ ישראל תמיד יודעים שהארץ מחכה, ודווקא שם בארץ הקודש, ארץ החיים, יש לה תקומה וגם כשנפלה לא תוסיף לנפול עוד. את זה אפשר לראות שם. במקום אחר, צריך להגיד "סוֹמֵךְ ד' לְכָל הַנֹּפְלִים" ו"על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט, א). אבל כאן רואים זאת באופן טבעי. בארץ החיים הזו, היא תקום ולא תוסיף יותר ליפול.

הרב מחבר את שני הדברים, מפני שהמסקנה הקשה שיכולה להיות ממחקרי חכמת ישראל, היא שכנסת ישראל הולכת ומשתעבדת, מאבדת את עצמיותה, מתמוססת. אין לה מקור משלה, היא מחוברת לכל התרבויות בכל מקום שהיא נמצאת ומשם היא יונקת את חיוניותה, וממילא אין לה תקומה. יש כאן ויכוח עם התפיסה הרואה באופן מוטעה את כנסת ישראל מבחינה תרבותית כתוצר של הסביבה, ומסיקה מכך שאין לה יותר תקומה עצמית לאומית רוחנית תרבותית מקורית. ואילו הרב אומר שהאמת היא שיש לה תקומה, מפני שאין זה נכון שכנסת ישראל משועבדת בנשמתה. מי שחושב שהשעבוד נוקב ויורד עד היסוד, שהכל משועבד, טועה. ואף על פי שהיא מפוזרת, מפורדת וחסרת אונים מבחינה חומרית ומדינית, יש בה כוח – הכוח העצמי. הכוח הזה, דווקא על ידי התום, השלמות והטוהר הפנימי שלו, גדול כל כך עד שהוא מסוגל לגרום למהפיכה שאי אפשר לתאר את גודלה, ולהוציא את ישראל מן הגלות. אחרת, אם העיקר משועבד, אי אפשר להיחלץ, כי זה מבצע שאין כדוגמתו לקושי. עם מפוזר ומפורד כל כך, מסורג בתוך העמים, התרבויות והשפות, יוכל להינתק מהם רק על ידי הכוח העצמי. כדי להבחין בפועל בהבדל שבין הכלים לבין העצמות, צריך שהיא תבוא לידי ביטוי בכל מלוא עוצמתה, וזה יכול להיות רק בארץ ישראל, ארץ החיים. זה הכוח המוציא את כנסת ישראל מן השעבוד ומן הגלות. ואת זה אפשר לראות בְּמַעֲרָבָא. למרות שהארץ בחורבנה ושם היתה הנפילה, מי שנמצא שם יודע את גודל הכוח העצמי שבכנסת ישראל.