דברים אלה ממשיכים את הסעיף הקודם, בקשר לתפיסה המזוככת והעליונה של דעת אלוהים. העמדת דעת אלוהים בעולם זהו תהליך מורכב של התמודדות נפשית, אינטלקטואלית ורגשית, עד אותם היסודות שבנפש היחיד. יסודות הבאים מן הקשר אל האומה שממנה היחיד הזה בא ואליה הוא קשור, אפילו מבחינה גנטית, ובודאי מבחינה חברתית. זו המשימה המרכזית והעיקרית של המציאות העולמית האנושית, שעם ישראל נבחר למלא אותה. יש פה מורכבות מסוימת: מצד אחד, הצלחת המשימה תנחיל את דעת האלוהים גם לשאר האומות, כלומר, לכל העמים יש יכולת לקלוט את האלוהים. ובכל זאת, הרב מבאר מדוע בינתיים זה חייב להיעשות דווקא על ידי ישראל, ושום אומה אחרת אינה מסוגלת לכך.
קודם כל, הרב מעיר בקצרה על המורכבות של עצם הדבר. לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלוֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּשל ההבנה הזאתהִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע", מושג זה, שרווח בספרות הראשונים, נכנס אחר כך גם לספרות המקובלים – תכלית הלימוד, תכלית פיתוח הידיעה, היא לדעת את כל מה שאפשר לדעת, ולדעת מה אי אפשר, את אי-אפשרות הידיעה. זה לא דבר קל. אם לא יודעים כלום, נדמה שכל ידיעה קלה הינה רוממות מופלאה. מצב כזה יכול להיות מטעה מאוד, וצריך להיזהר שלא להחליף בין הבורות לבין הענווה כלפי מה שמעבר לגבול. בורות זו פחיתות, וענווה אל מול המציאות הרוממה זו מעלה גדולה שאין יותר גדולה ממנה. בורות כשלעצמה, כלומר, אי ידיעה בדברים שאפשר וצריך לדעת, מביאה את האדם לחשוב בהתחלה שאי אפשר לדעת שום דבר. כשהוא קצת לומד ורואה שאפשר לדעת משהו, זה גורם לו לחשוב שאם את זה אפשר להבין – אפשר להבין הכל. גם כאן הוא טועה, שכן ישנם דברים שבאמת לא ניתן להבינם. צריך גם לעודד את הידיעה, וגם לדעת שגבול הידיעה זו המודעות למה שאי אפשר לדעת. יותר מזה, ללא הידיעה של מה שאפשר לדעת, אי אפשר כלל להשיג את אותה המעלה הגדולה. לפעמים אנשים מתחכמים ואומרים שאם בכלל אי אפשר לדעת, אז בשביל מה ללמוד. כבר מעכשיו אנחנו לא נדע שום דבר, וחסכנו לעצמנו את כל המאמץ. זה לא חיסכון, כי-אם טיפשות כפשוטה. אין פה חסכונות, כי כשאין הבדלה בין מה שניתן לדעת למה שלא, הכל מתערבב, וערבוביה אינה ענווה ולא ידיעה.
וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ, כלומר, שתכלית הידיעה היא שלא נדע,הִיא שְׁלִילִית, אנחנו בעצם חותרים אל ההגדרה המדויקת של שלילת ידיעת העצמיות האלוהית. אף על פי כןתִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלוֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים. צִיּוּרִים, זהו התרגום של הרב למונח 'אידאלים'. כשם שבימי הביניים התרגום למונח 'אידאה' היה 'צורה', כך למונח 'אידאלים' התרגום הוא 'ציורים'. כלומר, מה מצטייר לאדם מן הנוכחות האלוהית. הוא לא מצייר את הא-ל, אלא יש בנפשו ציורים אלוהיים. המונח 'אידאלים' שווה גם למונח הקנטיאני 'פנומנים' – הופעות. מה מופיע, מה מצטייר בנפשי כאשר אני חש בנוכחות האלוהית. אלו תכונות זה מעורר, מעדן ומרומם בנפשי? תכונות כמו גבורה, אומץ, רחמים, גדולה, ענווה, אהבה וכדומה. זה נקרא צִיּוּרִים אֱלוֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, כלומר, להתוודעות המתמדת לנוכחות האלוהית יש שני צדדים: האחד, של הענווה היודעת שלא תוכל לדעת לעולמים את העצמות האלוהית. והשני, ההתרשמות החיובית ההצטיירות של הנוכחות הזאת בנפש. היא מצטיירת בנפש, כי היא מעוררת בנפש האדם את תכונותיה הנפלאות והגדולות ביותר. מצד אחד יש כאן הרחקה הכרתית של כל הגשמה, אפילו במחשבה, של עצמות הא-ל. ומצד שני, יש כאן קרבה מקסימלית של התפעלות נפשית מתמדת מן הנוכחות האלוהית. התפעלות שגם מצטיירת, וכך נוצרים בנפש מושגים, הרגשות, אידאלים. הנפש מתפעלת, נפעלת מקרבת האלוהים.
כדי ששני הדברים האלה יהיו, לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלוֹהִית. לקשר את כל הפרטים של חיי היחיד, החברה, האומה, החומר והרוח, ולערוך אותם במערכת אחת, כשבמרכזםהַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלוֹהִית."רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות כג, ב). ריבוי המגעים במחשבה, בדיבור, במעשה, בחיי היחיד והחברה, בזיכרונות האישיים, החברתיים והלאומיים, בגעגועים ובתקוות. ריבוי של מפגשים עם הנוכחות האלוהית בתפילות, במצוות, בברכות, בימים ובמעשים המיוחדים. מעשי היחידים, מעשי הקהילה ומעשי האומה. מעשים שנמשכים ומצטברים מדור לדור. כל הפרמטרים השונים של מערכות הקיום של החיים, ערוכים מאוגדים מתאימים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלוֹהִית.כולם מזכירים, מאירים, ממקדים ומעוררים את הרבדים הנפשיים של הכרת תודה, ציפייה, קרבה ובקשה. אלה הרבדים הנפשיים המקבילים למערכות המעשיות של החיים.
אם המערכת לא תהיה כזאת, אלא קרעים-קרעים, יווצר מצב שבו יש תחום אחד שבו האדם מסתדר בעצמו, ותחום אחר שהוא הדתי והאמוני. התורה לא מכירה בשניוּת בחיי האדם: מחד, זמנים שבהם אין לו עֲרִיגָה אֱלוֹהִית, חֶמְדָּה ויְנִיקָהמהמקור העליון, אלא הוא מנהל את חייו איך שהוא רוצה. ומאידך, זמנים אחרים, מוגדרים, בהם הוא מוכן לבוא לכמה זמן אל ההיכל, להקדיש זמן ולפנות שעה למחשבות אחרות, אלוהיות. התורה לא מכירה בכך, כי החיים אינם קרועים, אלא מאוגדים. צריך להבין שהרב קושר את זה לעניין הראשון שדיברנו עליו: הענווה מצד אחד, והרוממות החיובית, הצִיּוּרִים האֱלוֹהִיִּים, מצד שני. במצב של קרע, היינו שקיים תחום מסוים של קיום, חיים ופעילות שבהם יש ציורים שאינם אלוהיים, ישנה סכנה אמתית שהאדם ירצה להשתמש בניסיון הזה לא רק בקשר לעצמים או תחומים מסוימים, אלא גם בקשר לאלוהים. אם אדם יחשוב שהכרה מדעית היא הכרה שלמה ומלאה, שעל ידי חקירה במעבדה הוא יודע משהו מסוים עד תומו ועצמיותו, ומוכח שאין שם רובד של יניקת העריגה והחמדה האלוהית, למה שלא ידע עוד משהו? הקרע הזה יוצר סוג של עבודה זרה. כשיש משהו מוכר, גשמי לגמרי, ידוע וברור, ולעומת זאת משהו אחר שאינו מוכר, זה יכול להיות רק מפני שיש אלוהים ויש עולם, הם שניים נפרדים, ואדם חייב לפעול גם בזה וגם בזה, זו כבר עבודה זרה, בה האדם הוא קצת עובד אלוהים וקצת עובד עולם.
זוהי דרישת האחדות הגדולה. כדי שמערכת כזאת תהיה מתאימה וערוכה, לָזֶה אֵין דַּי בַּמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים שֶׁיִּהְיוּ רְצוּיִים, כלשונו של רבי יהודה הלוי בפתיחה לספר הכוזרי, כאשר מלך כוזר המחפש את דרך האמת שומע בחלומו "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים" (פתיחה לכוזרי) וּמְשֻׁקָּלִים בְּשֶׁקֶל שֶׁל מוּסָר מֵאִיר וּמְתֻקָּן, נכון, יש בעולם אנשים שבאופן פרטי הם באמת מוסריים. הם שוקלים בכובד ראש וברצינות את מעשיהם, באופן של מוסר מאיר ומתוקן, ובאמת ניתן לומר שאלה אנשים נהדרים ומצוינים. זה טוב מאוד, אך לא די בכך, כִּי־אִם גַּם שֶׁהָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, יִהְיוּ מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת.האנשים הפרטיים האלה הם באמת אנשים טובים מאוד ואין לנו תלונות אליהם. אבל הם פועלים רק בתחום המודע. הם מכריעים, בכוח רצונם המודע, לחיות חיים יפים ומתוקנים. זה נפלא, אבל אנו לא מסתפקים בזה. ישנו גם התת מודע, שהרב מכנה:הָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶןבלא שליטה ומודעות, בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה. כשזה יוצא אל המעשים, אדם יודע לשלוט בעצמו וקובע לעצמו עקרונות נאים ומצוינים מבחינה מוסרית. אבל מה עם כל מה שפרויד כינה 'המרתף'? מבחוץ, הבית נאה מאוד, נקי ומסודר. מה עם המרתף? שם העכברים והנחשים מתרוצצים? נכון שאדם השולט בעצמו, לא יתן לנטיות הרעות שלו דרור, אבל מאין זה בא? מהו אותו מרתף, מדוע יש שם דברים כאלה? מפני שהוא באדמה, וכבר שייך לצד הטבעי הרחב. אדם שבנה בית נאה לא תיקן בזה את כל האדמה בעולם. לאדמה יש חוקים משלה. המקור שלו, המקום שאליו הוא שייך וממנו בא, נוגע בו כל הזמן. טוב ומשובח מאוד שהוא יודע לשלוט, אבל לא די בכך. גם הרגשות האלה צריכים להיות מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת, ולא על בסיס הפראות והחושך.
וְדָבָר זֶה אִי־אֶפְשָׁר כִּי־אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם־כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי. כלומר, גם היסוד – האוצר הגנטי והתרבותי שמתוכו נולד היחיד, צריך להיות מיוסד ברוחניותו עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי. האומה הישראלית נוסדה ונולדה מתוך המפגש עם הא-ל: כך הוא לגבי אבות האומה, וכך לגבי האומה עצמה, שנולדה מתוך דבר הא-ל, מתוך ההסכמה הפנימית הנפשית של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), של קבלת המשימה של הנחלת דעת אלוהים בעולם. זה עומד בבסיסה וביסודה, והיחידים היוצאים ממנה יונקים מזה. המרתף שלנו הוא בית האוצר הזה, שנבנה משם. הוא לא נבנה מתוך התהליכים הטבעיים שבונים אומות בדרך כלל, כמו התאספות לצורך, או ניצחון צבאי עקוב מדם ואונס, ואחריו כבר ממילא מתפתחת אומה, שהפראיוּת והאכזריוּת שבבסיסה משפיעות עליה גם בהמשך. בישראל זה נולד אחרת, מתוך מעשה חסד של ישועה – גאולת מצרים, של הליכה במדבר, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב), של ההתפעלות המתמדת מגדולת ד' וטובו.
כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם־כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי, שֶׁאָז מַתְאִימוֹת הָרְגָשׁוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם מִצַּד לְאֻמִּיּוּתוֹ אֶל הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁל הַמּוּסָר הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן.צריכה להיות התאמה בין האוצר שממנו הוא שואב לבין הפעולות שלו. הדעת, הרצון והמאמץ שלו. המאמץ הכרחי, כי אף על פי שאדם ירש כישרון גדול, אם לא יתאמץ כלל ולא יעשה בו דבר, הוא ישאר רק בכוח ולא בפועל. אֲבָל אִם הָאֻמָּה הִיא רְשָׁעָה בִּתְכוּנָתָהּ, ורשעות פירושה התנכרות ליסוד האלוהי והאחדותי, ליסוד הטוב. יש בה ניסיון לבסס את הקיום על גזל, מאנשים ואפילו מאלוהים. לא בִּכְדִי אמרו חז"ל ש"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא" (ברכות לה, ב) זהו חטא. אולי זה בשבילך, אבל זה עוד לא שלך. אם אתה לא יודע לחבר את הכרת התודה, אם אתה לא מחבר את עצמך למקור, מה שאתה לוקח הוא גזל. ברור שאומה שיש לה אמונה דתית, בייחוד כזו שיש בה עומק ורוממות מסוימים, מעדנת את התכונות הללו או לפחות מרסנת אותן. אבל הרי אפילו אצל היחיד יש הָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן ואז ההתנהגות המוסרית שלו לא תהיה שלימה. על אחת כמה וכמה באומה שלימה שאינה כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי. למשל, יש מחוקרי האסלאם שאומרים שיש בו הרבה יסודות יפים, ישרים ומוסריים. זה נכון, הלוא סוף סוף הוא מבוסס על היהדות, אבל השאלה היא מה הם עושים עם זה. היסודות היפים מתגלים במשהו אכזרי, מרושע ונורא, כלפי פנים וחוץ כאחד. בודאי שהעובדה שיש להם יסודות דתיים מוסריים פועלת ומרסנת משהו, אבל ככלל המצב לא טוב. אותו הדבר נכון לגבי הנוצרים. הדת נותנת מנוחה נפשית ליחידים בעלי רמה גבוהה יותר, שהם טהורים יותר מבחינה מוסרית ויודעים לשלוט בעצמם. הם נלחמים ברוע, ואולי גם מצליחים לפעמים. אבל ככלל, היסוד הגנטי והתרבותי מעכב, אלא אם כן הרצון גבר עד כדי כך שהיתה מהפיכה, ויחיד זה מצטרף לעם ישראל. בהתנהגות פרטית מוסרית, אף שזה דבר נפלא שצריך לשבח, הוא לא יוכל להוציא את הטוב והמוסר לפועל במערכת החיים וללמד את זה לעולם, אלא רק ליישם זאת בתוך עצמו בחוגו הפרטי הקטן לפי אופיו ומצבו. אִם הָאֻמָּה הִיא רְשָׁעָה בִּתְכוּנָתָהּ, אִי־אֶפְשָׁר שֶׁהַיָּחִיד הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה כֻּלּוֹ בַּר וְטָהוֹר,יכול להיות חלקו, אבל לא כולו,כִּי הָרְגָשׁוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת מֻכְרָחוֹת לְהָטִיל בּוֹ אֶת זֻהֲמָתָן.
לְהַדְרִיךְ נְפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מְלֵאוֹת זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, אִי־אֶפְשָׁר בְּאוֹר הַזִּיו הָאֱלוֹהִי כִּי־אִם עַל־יְדֵי עִלּוּם גָּדוֹל, וְכָל שֶׁהָרִשְׁעָה יוֹתֵר שַׁלֶּטֶת כָּךְ הָעִלּוּם צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר מְעֻבֶּה. הרב עונה כאן לשאלה שלא נשאלה לכאורה בתורה שבכתב. אחד הניסוחים שלה, הוא זה ששם רבי יהודה הלוי בפי מלך הכוזרים: "אין תורתכם מחייבת כי אם אתכם בלבד!" (כוזרי מאמר ראשון, כו). למה שלא יהיה הדבר פתוח ומופנה כלפי כל עמי העולם? הרי על פי כללי הצדק הטבעי, אם יש דבר טוב, מדוע שיהיה נחלת מעטים בלבד? ניסוח אחר של השאלה הזאת, היה בתקופות אחרות בהיסטוריה: אולי מן הראוי שהיהדות תפנה אל האומות במין מיסיון? נציב בפנינו משימה להפיץ את היהדות על מצוותיה וכלליה בקרב כל האנשים, נגייר את כולם. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים בכך – זה כנראה נובע רק מצרות עין, כי אחרת מדוע הם לא רוצים לזכות את האחרים. ומן העבר השני, ניתן לשאול את השאלה ההפוכה: האם אין העובדה שהיהדות נחלת מעטים בלבד, מצביעה על כך שהיא לא כל כך טובה?
לשאלות אלה עונה הרב: אנחנו רוצים לְהַדְרִיךְ נְפָשׁוֹת, גם כאלהשֶׁהֵן מְלֵאוֹת זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, הקב"ה רוצה להדריך אותן. התורה לא אומרת שרק האדם היהודי יגאל וייוושע, וכל שאר העמים ילכו לאבדון. אבל לזה צריך עִלּוּם גָּדוֹל, העלמה. חייבים לקחת בחשבון שהמערכת הרוחנית שממנה נגזרים המעשים, צריכה להתאים באופן רוחני וחינוכי למי שאנחנו רוצים להיטיב איתו. במקום שיש זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, צריך להתאים את מנת הרוחניות והצדק לפי הנקודות הטובות הזעירות שיש באותן הנפשות. צריך להדריך את האדם על פי ההיגיון שלו והמקום שבו הוא נמצא. היום, זה נקרא לדבר 'בגובה העיניים' של מי שמדברים איתו. אפשר להגיד הרבה דברים חשובים ונכבדים, אבל זה הרבה מעל לאזניים של מי שמדברים איתו. זה כמו שפה זרה עבורו, ולא תהיה לכך כל השפעה חיובית. העִלּוּם הגָּדוֹל הזה בא לידי ביטוי למשל, בכך שהתביעה המוסרית מכל אדם בעולם מצטמצמת לשבע מצוות בני נח. לא תרי"ג מצוות, אפילו לא עשרת הדיברות, אלא שבע מצוות בלבד. המינימום שבמינימום, יסוד הקיום האנושי, שגם הסברתן יכולה להיות הסברה של היגיון חברתי ומוסרי פשוט. ניתן לבאר אותן אפילו על ידי יראת העונש המוסרית, כלומר, שעליכם לנהוג כך אם אינכם רוצים שהחברה שאתם חיים בה תתפרק לגמרי. אם אתם לא רוצים שהיא תהיה מופקרת ותהיה בוקה ומבולקה, אם אתם רוצים שיהיה סדר בסיסי – שלא ירצחו, יגנבו ויגזלו. אם אתם רוצים שיהיה סוג של דין וחוק, יראת אלוהים הפשוטה ביותר, המבדילה את החברה הזאת מהחברה שעליה נאמר "רַק אֵין יִרְאַת אֱלוֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בראשית כ, יא). אם אתם רוצים בכך, והרוב רוצים, אלה שבעת העקרונות שיובילו אתכם למצב הזה. אתם, לבד ולפי המצב שלכם, תגדירו את היישום המעשי שלהם: מה יקרא בחוק הפלילי רצח, הריגה או גניבה, אתם תגדירו את כל דיני הממונות, ותחליטו מה היא עבודת אלוהים היותר טובה עבורכם, רק אל תשקעו בהגשמה הכי נוראה. אם העולם ינהג בסדר כזה, אפשר יהיה בתהליך ארוך להעלותו לרמה גבוהה יותר, של פעולה על פי הערך המוסרי העצמי של הדברים, ולא רק מיראת העונש. אז יכולה לבוא הדרכה של עיון עמוק יותר, שיכלול תיקון וסידור יותר מדויק של הדברים.
עִלּוּםהוא לא פועל רגיל, והוא מובא כאן כהנגדה לגילוי ד' שיש בישראל: על ידי הנבואה הקולקטיבית הגדולה של מתן תורה, הניסים שבמצרים ונבואת הנביאים כולם. אצל מי שלא זכה לכך, יש צורך בעִלּוּם. העולמיות והטבעיות צריכות לדבר באופן טבעי. אנשים רוצים סדר וצדק מינימליים, חוק ומוסר. לכן עִלּוּם גָּדוֹל הוא הבסיס שעליו צריך לבנות בהתחלה.וְכָל שֶׁהָרִשְׁעָה יוֹתֵר שַׁלֶּטֶת כָּךְ הָעִלּוּם צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר מְעֻבֶּה. הרב מסביר את התהליך הרוחני-מוסרי ההיסטורי של האנושות. מוטב אמונה אלילית שגודרת משהו, מאשר הפקרות גמורה. עם כל ההתנגדות הנוראה לאלילות, היא כבר קצת מקדמת את האדם הפראי. אחר כך, הנצרות כבר נראית כמו גאולה גדולה. עבודה זרה, אבל כבר בשיתוף – כבר יש נצנוץ של מושגים יותר נכונים. יותר יחידים בתוך החברה הזאת יוכלו אולי לתקן מאות שנים אחר כך, חוקה שמוארת במשהו מן העקרונות המוסריים הגדולים. זהו העילום, ההיעלמות הזאת.
הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָה,מלשון עבים, שהם עננים כבדים אפורים, עד כדי שחורים, נמוכים מאוד מפני כובד המים שבהם, ונדמה שהם מכסים את השמיים והאדם כמעט נוגע בהם. הגילוי האלוהי מתעבה בעננים לבנים, כמו עמוד הענן שהיה יורד ומכסה את המשכן כשמשה היה נכנס אליו. החטאים גורמים לכך שהענן הזך מתעבה ומשחיר, העננים הצחורים נעשים יותר ויותר עבים ואפלים מפני כובד החטאים. הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָהשל מושגים. הרב חוזר לדבר כאן על הסוגיה המרכזית של אי הגשמת מושג הא-ל. בתחילה, היתה לנו הכרה חזקה של זִּיו הָאֱלוֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית,היתה נשמתנו מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלוֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים. שלילת הכרת הא-ל בדעת מחד, והתמלאות הרגשת נוכחותו מאידך; איזון בין היסוד השלילי והחיובי.ההכרה הזאת ירדה ירידה מאוד קשה בגלל החטא, הגלות, ההתרחקות והסתר הפנים. היו ניסיונות להכיר הרבה מושגים שצריכים להיות משוללים מן ההכרה, ושכחת הרגשות הנוכחות שצריכות היו להיות חזקות מאוד. בגלות, הכל התהפך לגמרי: מצד אחד, נדמה לאדם שעזב אלוהים את הארץ, הוא אינו מורגש. מצד שני, בלימוד הפסוקים נדמה לו שהנה הוא יודע מה זה "יַד ד'" (שמות ט, ג) או "וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיהו סב, ח), והכל מתבלבל. זוהי העֲבִיבוּת שבנו – בתפיסות ובתחושות שלנו. את העננים הכבדים אנחנו חושבים לאלוהות, לעמוד הענן, נדמה שהנה אנחנו תופסים ומכירים את זה. ואז, כשמתוך הענן לא באה לנו הישועה, אנחנו מרגישים ריקים וחלולים.
דווקא כדי לפזר את העננות הזאת ולגרום לשידוד מערכות בתחום היהדות המסורתית כפי שנתגבשה דור אחרי דור, ירידה אחר ירידה וריסוק אחר ריסוק של הגלות, באה השלילה שלעִקְבְתָא־דִּמְשִׁיחָא – הכפירה, אם כל השלילות.וְעִמָּהּ הַחֻצְפָּה, כלומר זו אינה שלילה עדינה, אלא תוקפנית, כזו הנוגחת במבנה של היהדות כפי שהתבצר במאות השנים של הגלות, אבל גם הִיא מְכֻוֶּנֶת מִצַּד תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן. השגחה אלוהית יש בזה, כשם שאשור נקרא בפי ד' "שֵׁבֶט אַפִּי" (ישעיהו י, ה), הוא השבט שבו יוכה עם ישראל, שכן הוא בא להעמיד את הדברים על דיוקם. כך גם עכשיו, כשהשלילה הזאת, הכפירה הנוראה, החצופה והמזעזעת, גם היאתַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹןכדי לְטַהֵר אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן,כי המושגים צריכים להיטהר. אם הכרתנו את הזיו העליון תימשך רק באופן הפשוט שהתרגלנו בו, המצב לא יהיה טוב. תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן לְטַהֵר אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן מִכָּל סִיג שֶׁל צִיּוּרִים חִיּוּבִיִּים בְּתוֹךְ הָעַצְמִיּוּת הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה,כי אמנם בנו יש עביבות גדולה,אֲבָל בְּתוֹכִיּוּת תְּכוּנָתֵנוּ נִמְצֵאת הַיְכֹלֶת לִחְיוֹת בְּאוֹר ד' הַבָּהִיר. אל נחשוב שמנת חלקנו היא לראות כיצד הכפירה תשלול ותהרוס את הכל. אנחנו נקראים לשוב ולחיותבְּאוֹר ד' הַבָּהִיר, כל בניין היהדות צריך להיבנות מחדש לאחר זעזוע הכפירה הפורצת חלונות ודלתות, במה שנדמה לנו כבקיעים בלי סדר ותכנית.וּלְהַמְשִׁיךְ עַל יָדוֹ, על ידי האור הבהיר הזה, הַדְרָכוֹת כּוֹלְלוֹת וּפְרָטִיּוֹת, את כל סדר המצוות, המנהגיםוהמעשים, מתוך העיקרון של סדר החיים החדש הזה.
זה יעשה עַל־יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי־אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם. אין ספק שאנחנו לא יכולים להביט אל השמש בעין חשופה, ולכן ענן או ערפל דווקא מיטיב אתנו. הראשונים אמרו שכדי להביט בשמש צריך זכוכית מפויחת – בעבר היו שמים זכוכית מעל האש כך שתשחיר, ובאמצעותה מביטים לשמיים. זהו עיקרון דומה למשקפי השמש של היום. כי כשהאור מסנוור, התוצאה מבחינת עצבי הראייה היא חושך גמור. כבר אין הבדל אם אתה הולך בחושך או באור המסנוור. דווקא כדי שאפשר יהיה לראות, צריך שיהיה מסך כלשהו. אנחנו צריכים ליצור מסכים כאלה עַל־יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת – מושגים חדשים. על עוצם השלילה של העצמות האלוהית, צריכים להלביש ציורים, כשם שהתורה אומרת הרבה שמות קודש, המכוונים לפעולות ותארים שונים. בלשון הזוהר זה נקרא "לבושין דמלכא" (זהר רעיא מהימנא בהר קי, א), אנחנו לא רואים את הגילוי עירום. אדרבא, הלבושים מדגישים את מלכותו, ובכל זאת רק טיפש יחשוב שזה הוא בעצמו, ואילו הפיקחים יודעים שזה לא חלק מהגוף שלו. כך צריך לדעת שישנן הלבשות, תארים של הופעה ופעולות של הא-ל, אבל זו אינה העצמות האלוהית, אלא רק הופעתה. צריך הלבשות רבות מסוגים שונים – מוסריות ודתיות, פרטיות וכלליות, ועוד. אבל רק כאלהשֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי־אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם. כדי שאפשר יהיה לחיות באור הזה.
אֲבָל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּמוּבַן הָאֻמּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, כלומר שאר האנושות,אֵין גַּם אֻמָּה אַחַת הַמֻּכְשֶׁרֶת לָזֶה. עַל־כֵּןהתיקון חייב להיעשות על ידי עם ישראל, ובינתייםמֻכְרָח הָעֲרָפֶל לְכַסּוֹת לְאֻמִּים. הערפל המושגי, האידאי. עיקר המרץ הרוחני התרבותי של האומות צריך להיות מושקע בסידורי חברה ושאר עניינים חשובים ונכבדים, אך לא באלוהות. שם, זה כבר מעל. זה נכון עד כדי כך, שבהסכמה לבבית נפשית באומות המתוקנות, מפרידים את ענייני האמונה מענייני החיים והחברה. אדרבא, הם אומרים, אולי על ידי כך אפילו רוב האנשים יהיו מאמינים, אבל אין זה מעניינה של החברה בכללותה להתערב במושגי האלוהות המוסריים או הפילוסופים-תיאולוגיים של כל יחיד ויחיד, אלא כל אחד יבטא ויממש זאת כרצונו. הפתרון הזה הוא באמת פתרון מרפא עבורם, כי האומה כתרבות עוסקת במאמץ משותף ומתוך הזדהות כללית. העניינים האלוהיים הם נחלת היחידים, כל אחד לפי דרגתו, מקומו וקהילתו, המורכבת מיחידים המתאגדים ומתפרדים באופן חופשי כרצונם. לעומת זאת, ישראל יכולים לעסוק במושגים האלוהיים. הם האומה היחידה שיש לה את הסביבה, ההיסטוריה הלאומית, התרבותית והחברתית המתאימה לתקן ולבסס את הנוכחות האלוהית החיובית מבחינת הרגש והתחושה בנפש. שהרי, היסוד לרגשות הנוכחות האלוהית של היחיד אינו רק דעתו הפרטית וההישגים האינטלקטואליים שלו, כי אם גם הרגשות שהיו קיימים בישראל קודם לכן.
האיחוד בין ישראל לאומות גם בעניינים האלוהיים, יבוארַק כְּשֶׁנִּהְיֶה מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת. כאשר תטוהר עביבות הגלות, ותתוקן השלילה החצופה על ידי ההלבשות של החיים היפים, חיי ישראל, חיי הרוח והתרבות. אז תָּשׁוּב לָאֱנוֹשִׁיּוּת הַסְּגֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהַתַּמְצִית שֶׁלָּהּ שהיא כנסת ישראל (כמבואר בפרק א), תִּהְיֶה מְסֻגָּלָה לָאוֹר הָרוּחָנִי הַגָּנוּז בִּתְכוּנָתָהּ, וּמִמֵּילָא תִּתְרוֹמֵם כֻּלָּהּ וּבְגָאוֹן תַּכִּיר אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁלָּהּ, בְּמַה שֶּׁזָּכְתָה שֶׁהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר שֶׁבָּהּ יִהְיֶה מְמֻלָּא בָּאוֹר הָאֱלוֹהִי הַזַּךְ, וְעַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ תֵּדַע בִּכְלָלוּתָהּ אֵיךְ לְהִתְרוֹמֵם לְפִי מִדָּתָהּ.לא יהיה יותר ניגוד. כמו שבתוך עם ישראל אין ניגוד בין ישראל לכהנים, כך הדגם יהיה של ישראל כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). האנושות תהיה מאושרת מכך שיש אומה אחת, שהיא ככהן העומד ומשרת, מקריב ומקרב, מטהר ומקדש, המביא את דבר ד' לאדם ודבר האדם לד'. הוא הנכנס לקדש הקדשים והמביא ישועה. היום ישנה קנאה גדולה בין חלקי האנושות, אבל כְּשֶׁנִּהְיֶה מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת, האנושות כולה תהיה מאושרת בכךשֶּׁזָּכְתָה שֶׁהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר שֶׁבָּהּלעניין האלוהי,יִהְיֶה מְמֻלָּא בָּאוֹר הָאֱלוֹהִי הַזַּךְ, וְעַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ תֵּדַע בִּכְלָלוּתָהּ אֵיךְ לְהִתְרוֹמֵם לְפִי מִדָּתָהּ.כמו שבזמן שהמקדש קיים, מי שחטא היה מביא קרבן חטאת, אחרים הביאו שלמים, כל אחד לפי דרגתו. כך יש לתקן, לרומם את הרוח ולבנות את התרבות הרוחנית של העולם לאור האידאה האלוהית שמתגלה על ידי ישראל. זהו מבט אל העתיד שיש בו השלמה, היינו ראיית המבנה האנושי כמבנה אחד שיש בו תפקידים שונים ושיתוף פעולה, גם בנקודה הזאת של קרבת האלוהים ודעתו.
