ה – יִשְׂרָאֵל – וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, פסקה ד

העיקרון בדברים הללו הוא אחד: הכרזה מחדש של מושג הא-ל הבלתי נתפס, שהוא עיקרון יסוד מכונן וכולל-כל בתודעה היהודית. מושג הא-ל הוא בלתי נתפס בעצמותו, וניתן לתפוס רק את פעולותיו. כלומר, בעת ובעונה אחת ישנם שני עקרונות: השלילי והחיובי, או כפי שהם מופיעים בעשרת הדיברות: "אָנֹכִי ד' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) – החיובי, הוצאה זו פעולה בפועל. אתה מכיר את נוכחותי מן המאורע המרכזי שבחייך. הוצאתיך ממצרים, ובזה אני מודיע לך את קיומי ונוכחותי המלאה את כל המציאות. ומיד – "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם), אל תחשוב שעכשיו אתה מכיר אותי ויכול לצייר או לדמות אותי. אינך יכול לחשוב שום סוג של מחשבה חיובית אודותיי, כלומר, לתאר אותי באותם תארים בהם אתה מתאר את עצמך. נודעו לך רק פעולותיי, מפני שאתה הוא השדה שבו הפעולה הזאת נעשתה. בך הוטבע הרושם הזה. אבל כיצד, באיזה אופן ומהו המקור לכך, זאת לא תדע, לכן אל תנסה ואל תתאמץ לגלות זאת. זה נכון באופן כללי כלפי עם ישראל, וגם באופן אישי כלפי משה, שהוא לא רק "עֶבֶד ד'" (דברים לד, ה) אלא "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א), והוא מבקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח) ונענה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ), כי אתה בכל זאת אדם.

עיקרון זה טומן בחובו מתח עצום בין הקצה החיובי שאין למעלה ממנו, של התייחסות מתמדת לאלוהים בכל המציאות, בכל הברכות והתפילות, על כל צעד ושעל; על ידי היחיד, הקהילה והעם; במרחב ובזמן. לבין הקצה השני – שלילה גמורה, מוחלטת ללא סייג ושיור. לא יעזור אם תגדל ותשתכלל, גם אם תהיה משה רבינו, לא תוכל לראות את פניו. המתח העצום נוצר מפני שבסופו של דבר, שני הקצוות הללו מחוברים. במהלך ההיסטוריה, הביא המתח הנורא את האנשים לדעות שנוטות פעם לקצה האחד ופעם לקצה האחר. הרב עובר כאן שלב אחר שלב במהלך הרוח האנושית. מזו שקדמה בפועל לישראל – האלילות, ועד מה שיצא משורש ישראל – הנצרות והאסלאם (שהרב מכנה הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת, בשֹי"ן שמאלית).

הרב פותח סעיף זה בעיקרון נוסף, חשוב בפני עצמו. כשאנחנו מתבוננים במאמצים האנושיים השונים, ניתן להבחין שכָּל דֵּעָה כּוֹזֶבֶת, הַמְהָרֶסֶת אֶת הָעוֹלָם,שלכאורה צריכים להילחם נגדה,נוֹבַעַת עַל־פִּי רֹב, שכן יש כאלה הבאות באמת משחיתות ורוע, אבל על פי רוב הן נובעות מִמְּקוֹר הַחֵפֶץ לְהִתְעַלּוֹת בְּלֹא גְּבוּל וּבְלֹא הֲכָנוֹת הַנְּאוֹתוֹת, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לִנְפִילָה וְהִשְׁתַּבְּרוּת.שוב יש לנו מתח בין הרצון לעלייה כמה שיותר גבוהה, וחוסר ההכשרה לעלות. זו מעין ילדותיות – הילד חושב שהוא יכול הכל, הוא יכול להיות טייס חלל בלי שום בעיה. ואם ישימו אותו בכלי טיס כזה, הוא יתחיל להפעיל את הכפתורים השונים וזה באמת יעוף. התוצאה תהיה איומה. מה רצינו? זוהי תפיסתו הילדותית. וכי הוא רוצה דבר רע? לא, אבל הוא לא יכול. ההכשרה, ההכנה, זה פיתוח היכולת שכולל את פיתוח המחשבה, (במיוחד אם אנחנו מדברים על עקרונות רוחניים, ודאי שזה עיקר העיקרים) אבל גם את הפיתוח המוסרי, ובמידה לא מבוטלת אפילו פיתוח כוח הסבל, כוח הסבלנות, היכולת לעמוד בכישלונות, ללמוד מהם ולנסות שוב, וכן כוח הזהירות. כל אלה צריכים להבשיל כראוי כדי שתוכל להיות התעלות משלב לשלב.

כמו כן, כל שלב דורש שוב הכנות מיוחדות בפני עצמן. לא תמיד הניסיון שהצטבר מן השלב הקודם תקף באותה מידה בשלב הבא. לא כל מי שיודע לטפל היטב במנורת נפט יוכל לטפל היטב במנורה חשמלית, אף ששתיהן מאירות, שכן העקרונות שונים לחלוטין. לא כל מי שהיה עגלון מעולה, יהיה נהג מוצלח, ולא כל נהג יכול להיות טייס.

הרצי"ה היה מספר סיפור חסידי על ר' ישראל מרוז'ין, שהיה מנהיג גדול ואיש פיקח מאוד, והיו לו חסידים רבים. סיפרו שפעם, בחורף, בא אליו חסיד, יהודי טוב שהיתה לו המון השתוקקות לעלות למדרגה יותר מעולה, והוא בא לרב'ה עצוב ובוכה. "מה יש?" שאל הרב'ה. אמר החסיד: "אני קראתי בספרים הקדושים, שמי שמתענה תענית דיבור במשך ארבעים יום, אוכל בהם רק אוכל פשוט ומתגלגל בשלג, זוכה בסיומם לרוח הקודש. עשיתי הכל, ולא זכיתי". אמר לו האדמו"ר: "בוא איתי". בחוץ, חיכתה מרכבה רתומה לסוסים (שכן האדמו"ר מרוז'ין הנהיג עצמו בהנהגה של מלכות), ניגש לאחד הסוסים, טפח על שכמו, ואמר: "אתה רואה את הסוס? הוא עושה תענית דיבור כבר יותר מארבעים יום, פעמים רבות ראיתי אותו בשלג, והוא אוכל רק אוכל פשוט. גם הוא לא זכה לרוח הקודש, תנוח דעתך. זה לבד לא מספיק בשביל להגיע לרוח הקודש. אתה יהודי טוב, יש לך רצונות טובים, אתה אבא טוב, חבר טוב בקהילה, נותן צדקה, מתפרנס מיגיע כפיך, אבל רוח הקודש זה סיפור אחר. אילו היתה לך הכנה נפשית רוחנית מתאימה, יתכן שכל מה שהיה חסר הוא תעניות דיבור. אבל אם אין לך, לא יעזור שתהפוך את עצמך לסוס. המשך להיות יהודי טוב לפי מדרגתך".

פעמים רבות יש לנו אשליה ונטייה לחשוב שבאותו האופן שהגענו עד מקום מסוים מבחינה רוחנית, אנחנו יכולים להמשיך. זה לא כך, אלא יש צורך בבירור גדול של אדם עם עצמו, על מנת להבין מה משמעות העלייה לשלב חדש, שכן לכל שלב של התעלות צריך הכשרה, לפעמים ממש מן היסוד. מה שנשאר אז מן השלב הקודם, הוא הבשלות הנפשית שמאפשרת לקנות את ההכשרה הבאה, כמו מידות של סבלנות, יכולת התמודדות, אורך רוח ורצון. ברם, הידע וצורת ההתנהגות בפועל משתנים משלב לשלב של התעלות, במיוחד כאשר מדובר על התעלות רוחנית. למשל, בספר מסילת ישרים – ספר ההתעלות במידות, יש לכל מידה הכשרה ושיקול משלה. יכול אדם לקנות יפה מאוד את מידת הזהירות, אבל כשהוא בא למידת הזריזות, אותן ההכנות שיש לו ממידת הזהירות כבר אינן תקיפות מספיק. על אחת כמה וכמה, שאם קנה את מידת הפרישות, קשה יהיה לו על ידי זה לבד לקנות את מידת הקדושה. בפרישות, הוא הכשיר את עצמו להימנע, ועכשיו הוא צריך להכשיר את עצמו להתקרב ולראות בזה קדושה. זה לגמרי שונה, מבחינה מסוימת האדם נדרש לעבור היפוך. פעמים רבות אדם שהשיג מדרגה אחת חושב שניתן להשיג באותה דרך את המדרגה הבאה, ונכשל. הוא לא מבין את זה, ושואל את עצמו מדוע קודם כן הצליח וכעת לא. כאשר מדובר על דרגות טכניות, קל יותר לראות שיש כמות מסוימת של ידע שצריך ללמוד. במדרגות רוחניות קשה יותר להעריך זאת, כי זה גם עניין של הרגשות ותחושות, ולפעמים של אשליות שאדם משלה את עצמו. הוא יכול להיות איש טוב מאוד בעניין אחד אבל לא מספיק טוב בעניין אחר, ולכן להיכשל, אך בלא להבין מדוע, וזה מאוד מבלבל. אם לא מבררים היטב את תהליך ההתקדמות, ישנה נפילה ואכזבה – לפעמים מעצמו, ולפעמים מהתורה, כי הבטיחו לו והדבר לא התקיים כפי שחשב.

הרבה מאוד דעות כוזבות, יסודן ומקורן הוא דווקא בשאיפת ההתעלות, אבל ללא הכנה והכשרה מתאימה, ואז התוצאות רעות מאוד. מכאן ואילך, הרב נותן את הדוגמאות לכך מתוך המציאות האנושית הרוחנית:

עֲבוֹדָה־זָרָה חָפְצָה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלוֹהוּת בְּחוּשִׁים. יסודה של עבודה זרה נעוץ בחוויה החושית הטבעית שאדם חווה במציאות. ואז, כאשר הוא נותן את דעתו לא רק על המציאות המוחשית הגשמית שמסביבו, אלא גם על שורשה העליון יותר – האלוהות, הוא רוצה לעלות הלאה, עד אליה. הוא שואף לחוש את האלוהות באותה מידה של חוויה עוצמתית חושית בה הוא חש את עצמו ואת הטבע. הנטייה הזאת, שהיא כמובן בלתי אפשרית למימוש, הינה חזקה ביותר. היא אינה נובעת ממקום רע, שכן רצון האדם לחוות את חווית האלוהות הוא רצון חיובי, הוא פשוט אינו יודע כיצד. הוא יודע רק כיצד חווים חוויות אחרות – אכילה, שתייה, עונג רב, מגע עם גוף, עץ, אבן, רוח או ים. אלה חוויות חזקות מאוד, והוא מנסה להשליך מן העולם החוויתי והחושי המלא הזה, אל הכרת האלוהות. על כן האדם אומר שהאלוהות היא כאן. אם היא מקור הכל, אז כשאני נוגע בים, ברוח, בחול או בעץ, כאשר אני מריח, חש או טועם, אני חווה אלוהות. הרב לא תולה את היותה של תפיסה כזו עֲבוֹדָה־זָרָה בכך שיהיה בה ריבוי כוחות ואלים, אלא בכך שיש בה הגשמה. זו גם הגדרת הרמב"ם לעבודה זרה: "חמשה הן הנקראים מינים… והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" (רמב"ם תשובה ג, ז). מכאן, שהשאלה האם התפיסה כוללת ריבוי היא משנית בלבד. אפשר לחלק את ההשקפה לאלילים שונים לפי סוגי החוויות, כשכל אחד אחראי על חלק מהן, ואפשר לא לחלק, אבל עדיין זו עבודה זרה. הזרות היא בכך שהאדם מדמה שהחוויה החושית שלו ממלאת את הרצון לחוות את האלוהות, ועל ידי כך מחליף את חווית האלוהות בחווית החושים.

האלילות נכשלהכִּי רָצְתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת. כמובן שכשהאדם מנסה לחוש את האלוהות, הוא לא משיג אותה באמת, אלא נשאר בחוג המצומצם של החושים שלו. לו היה תופס את האלוהות באמת, היה מבין עד כמה נלעגת המחשבה שבטווח הקליטה המצומצם של ראייה, שמיעה וחישה, ניתן להכיל את האלוהות, לנגוע בה ולחוות אותה, ועד כמה המאמץ לעשות זאת מעליב את האלוהות. הרי אפילו בין בני אדם, זהו שקר נורא לחשוב שכדי להזדהות עם אדם אחר די לחבק, לחוש, לשמוע, לנגוע בו ולחוש את גופו. זה רחוק מלהספיק. לחשוב שניתן להזדהות עמו בלא להבין את נפשו ולהיות קשוב לעצמיות שבו, זהו שקר גדול של החלפת ההזדהות עם האדם עצמו בחוויה החושית. על אחת כמה וכמה שזהו שקר גדול כאשר מדובר על האלוהות, שהשוני בינה לבין חווית החושים הוא גדול ללא שיעור. עם זאת, חשוב להבין שהאמירה שניסיונה של האלילות הינו ילדותי ומנוגד לשכל, אין פירושה שהוא לא רציני. החושים של הילדים אינם פחות חזקים מאלה של המבוגרים, ולפעמים אפילו חזקים יותר. הבעיה אינה שהילד אינו חש נכון. תחושותיו אמיתיות, אבל הוא אינו מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון. התחושה שהעולם מלא חיוניות הנובעת ממקומות נסתרים, היא נכונה. המסקנות שנבעו מן התחושות האלה והניסיונות לעבד אותם למושגים, כללים, חוקים דתיים-פולחניים ותמונות, הן הבעיה. הרצון להזדהות ולהתמזג עם האלוהות הוא רצון גדול, אך התוצאות הן נוראות – נפילה אל תהומות השקר, ומכאן ההפקרות. שכן הריבוי בשקר שהאלוהות נמצאת בחוויות החומר, גורם לחיטוט יתר בגשמיות שמסבך את האדם יותר ויותר.

הפגם שבניסיון להביא לידי ביטוי בצורה פשטנית וישירה מדי את התחושות, לזהות אותן עם הסמלים, וממילא לקדש את הסמלים יותר מדי ולשכוח בעצם את העניין העיקרי, הוא מאֵרת האליליות, ולכן היא יָרְדָה לְשִׁפְלוּתָהּ. היסוד השגוי הזה גרם למשברים מוסריים, דתיים, תיאולוגיים ופילוסופיים. אבל הוא גרם גם למשברים תרבותיים וחברתיים, כי מתוך התפיסה הילדותית, הפשטנית, שאפשר להבין את הא-ל על ידי דימויו לאדם, באה גם ההבנה כיצד ניתן לרצות אותו. כמו שהאדם רוצה שליטה, גם הוא רוצה שליטה. כמו שהאדם רוצה לאכול, גם הוא רוצה לאכול – תן לו. לך יש משפחה – גם לו יש משפחה. לך יש אויבים – גם לו יש אויבים, עזור לו. כמו בטבע – לפעמים האש מתגברת, ולפעמים המים. אור וחושך, והתגוששות מתמדת ביניהם, פעם זה למעלה ופעם זה. למי אתה מצטרף? תפיסה זו בעצמה היא בעייתית מאוד, ונוצר משבר, שכן חברה שהולכת בדרך לא נכונה, אבל מתאמצת מאוד למצות אותה, מגיעה פעמים רבות למסקנה שהבעיה נובעת רק מפני שלא השתדלנו מספיק. אם קרבן של בהמה לא מביא לתוצאות המקוות, אולי נעבור לקרבן אדם. אם קרבן של אדם אחד לא מספיק, אולי נקריב עשרים, או אלף בני אדם. ואם הקרבנו בלי לעשות ברירה, ובין המוקרבים היו אולי זקנים ונכים, עכשיו ניקח רק את המובחרים, היפים, הילדים מלאי החיוניות – אולי זה מה שרוצים שם למעלה. זה הולך ומסתבך יותר ויותר ויורד לשפלות. כי הניסיון, שאפשר להבין את ההיגיון שלו, להתאמץ יותר כדי להשיג משהו, הוא זה שמסבך עוד יותר. כמו אדם שחושב שאין להרוויח אלא בגניבה, אבל לא מרוויח כמו שהיה רוצה. הוא מסיק שצריך להיות גנב יותר גדול, ואחר כך גם שודד ובסוף גם רוצח. מראש ברור לאן הוא יגיע, כי היסוד הראשון הוא הבעייתי.

הרב מבאר בקצרה מה האלילות צריכה היתה להבין. היה עליה לקנות את הַהֲכָנוֹת הַדְּרוּשׁוֹת, שֶׁהֵן דַּרְכֵי הַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה,שכן יש דרך לדעת ודרך להרגיש. צריך לדעת מהי הדרך להתקרב ולהזדהות. הדרך הנכונה היא זוהַמַּכְשֶׁרֶת אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת מְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד'. ראשית, להבין שישנו ד' וישנו היכלו, היינו המציאות שיצר, ורק להיכלו יכול האדם להגיע. ושנית, להבין שגם בהיכל הזה האדם אינו תושב קבע כי אם מבקר. הוא יכול לבקר רק על פי ההכנות המתאימות של התחושות והדרכים, שיכשירו אותו כיצד לא לטמא ולחלל את ההיכל, או להתנהג בו בגסות רוח. אז, ישנה אפשרות לעלות. אדם יכול להתקרב, אבל רק כשהוא יודע את הדרגות.

את הדיון על הנצרות והאסלאם, הרב פותח בהערה כללית על שתיהן: הַנְּטִיָּה מִקַּו הַמְּקוֹרִי, מִמְּקוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כל סטייה מהקו המאוזן מאוד בין "אָנֹכִי" ל"לֹא יִהְיֶה", יֵשׁ לָהּ תָּמִיד מֵעֵין עֲבוֹדָה־זָרָה, דְּהַיְנוּ חֵפֶץ וּפֹעַל לְצַיֵּר אֶת הָאֱלוֹהוּת בְּהַכָּרָה מֻחְלֶטֶת חִיּוּבִית. אין בזה את אותה העבודה הזרה הגסה השואפת לחוויה חושית שדיברנו עליה קודם. אבל גם במאמץ להגיע לחוויה אינטלקטואלית של הכרה מושגית חיובית, הגדרתית, יש מעין עבודה זרה. ההגשמה יכולה להיות חושית, ויכולה להיות על ידי ציורי המושגים. רַק גִּלּוּי הָאֱלוֹהוּת שֶׁעַל־יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִמֵּד לוֹ, כִּי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) וְ"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שם). זֹאת הִיא תַּכְלִית הַהִתְעַלּוּת שֶׁל הַצֹּרֶךְ הָאֱנוֹשִׁי אֶל דַּעַת הָאֱלוֹהִים, שֶׁיֵּדַע אֶת חֵלֶק הַיְדִיעָה וְאֶת אִי־אֶפְשָׁרוּתָהּ בִּמְלֹאָהּ, שֶׁעַל־יְדֵי כֵּן תִּהְיֶה תָּמִיד הַהִתְעַלּוּת שֶׁבָּהּ, עַל־יְדֵי הַחֲלָקִים הַמִּתְגַּלִּים בְּהַכְשָׁרַת הָאָדָם, הַכֹּחַ הַדּוֹחֵף אֶת הַתַּרְבּוּת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה. "שִׁוִּיתִי ד' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), זה בוודאי לא לשוות ציור מסוים. בהדרכות מסוימות של המקובלים, אפשר לצייר את אותיות שם הוי"ה, ומי שמבין יודע עמוק בחכמה הזאת, יכול כל פעם לצייר אותן בצירופים שונים, בניקוד שונה וכדומה. "שִׁוִּיתִי ד'" – לקשר את המציאות אל שורשה, אבל לא על ידי ציור והכרה מושגית חיובית. אפילו מושגים מוסריים כמו לומר שד' אוהב, אם הכוונה בכך היא שד' אוהב כמו שאני אוהב, זו כבר הכרה לא טובה. התארים שלנו הם בעצם שליליים, וגם כאשר הם מנוסחים באופן חיובי, זה רק כדי לשלול את ההיפך: חי, כדי לומר שאינו מת, ולא כדי להשוות את חייו לחיינו ורק לציין שהם ארוכים יותר. אוהב, קנאי או גיבור, אין הכוונה – כמו האדם רק יותר בעוצמה, אלא רק לומר שאין אצלו חיסרון של אדישות, של מי שאין בו אהבה, גבורה או קנאה. אין לו שום ציור, גם לא ציור מוסרי, מפני שהוא שונה באופן מוחלט מאתנו. ועם זאת, אנחנו קולטים את הפעולות האלוהיות ואת ההשפעה האלוהית ומתייחסים אליהן. "מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). פירוש האמירה שהוא רחום, הוא שפעולותיו נתפסות אצלנו כרחמים. אבל אל יאמר האדם "על קן ציפור יגיעו רחמיך" (ברכות לג, ב), כי אם הוא מייחס לד' את הרחמים במובן העצמי, זה לא בסדר. כשהאדם מדבר על האופן בו הוא נפעל מזה, הוא יכול לומר שלגביו הוא רחום, חנון, נוקם, מעניש ומכוון. עניינן של החכמה ותורת התארים, הוא שהם שליליים בלבד או תארי פעולות. אני לא מתאר אותו, אלא את פעולתו כפי שהיא נתפסת אצלי. אל התחושות הטובות צריך לצרף גם חכמה, וכשהיא איננה – הדבר ניכר היטב בתוצאות…

מתוך משבר האלילות באה הפילוסופיה, בתור ביקורת אינטלקטואלית על התפיסה האלילית המיתית, מיתולוגית. היא מצננת מאוד את הרוחניות, הופכת את כל המיתוס לסמלים, ואת הסמלים למושגים. כמו כן, היא מצמצמת מאוד את אישיותם של האלים, ומשאירה אותם לתפקד באופן מכני ככוחות הטבע. הבעיה היא, שעל ידי הפעולה השכלית הזאת, חסרה אותה תחושת החיוניות של הרצון הקיים והשופע. למה להתחבר? קודם, כשחשבו שהעץ הוא יצור חי, אפשר היה לדבר איתו, להתחבק איתו, להקריב לו ולבקש ממנו. עכשיו כשיודעים שהוא רק עץ, זו כבר טיפשות. מצד שני – אז מה לעשות, במה אפשר לדבוק? מכך באו ההרכבות:

הַנַּצְרוּת, היא ההרכבה הראשונה של האלילות על גבי היהדות. היא מכירה אלוהות אחת, יחידה ובלתי נראית. בתפיסתה יש מוסר – סדר חברתי אלוהי, תודעה של חטא ושל אחרית הימים, שהוא דבר חדש לגמרי. יש בה נוכחות אלוהית חזקה מאוד בעלת רצון ואישיות, ומצד שני בלא כל ביטויים. בכך הכשילו הנוצרים את התחושות והרגשות הדתיים, והפכו אותם למשהו פרימיטיבי, מוחצן. זו בשורה גדולה, אבל זה לא כל כך מובן. אם האלוהות אינה השמיים, הארץ, האור, החושך, הברקים ורעמים או האוקיינוס, אז מה היא כן? בתשובה לשאלה הזאת, נכשלה הנצרות.

הַנַּצְרוּת חָשְׁבָה, שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת הָאֱלוֹהִים.אמנם לא בסוג הידיעה הקודם, החיצונית לגמרי, של העבודה הזרה. לא היתה זו ידיעה מוחשית פיזיקלית, של זיהוי של האלוהות עם כוחות הטבע ותופעות טבעיות מרשימות רבות יופי ועוצמה. כיוון שבאה ממקור ישראל, העלתה הנצרות את המוסר והטוב למרום הפסגה. היא המירה את התמונות המוחשיות למושגים רגשיים נעלים של חסד ואהבה. הא-ל הוא האהבה, החסד. זה כאילו לא סותר את העיקרון הבסיסי של האלוהות שאין לה תמונה, שהרי לא ניתן לצייר תמונה של אהבה או של חסד. זו גשמיות עדינה יותר מזו של הטבע החיצוני המוחשי, אבל עדיין הגשמה. שכן, האלוהות זוהתה עם הרמה המוסרית האנושית הגבוהה ביותר, עם טוב הלב והחסד הגדול ביותר שאדם יכול להגיע אליו. כמובן שיש פה קריאה מעוותת של התורה. הא-ל אומר שהאדם הוא בצלמו ובדמותו, ואז אומר הנוצרי: אם הא-ל הוא בצלמי ובדמותי, אני צריך לחשוב איזו דמות אנושית יכולה להיות מזוהה אצלי עם החסד והאהבה הרגועה, שאינה ניתנת לתשוקה ולהטיות של אינטרסים. לכך, תתאים בודאי דמות של איש זקן ונשוא פנים (שכמובן, הוא באמת הרבה יותר זקן ממני…). מי שרואה את תמונת הא-ל של הצייר הנפלא מיכאלאנג'לו בקפלה הסיקסטינית בותיקן, רואה זקן נשוא פנים בעל שיער שיבה וזקן, כמעט יהודי, הבורא את העולם באצבעו. הוא לא צריך להתאמץ יותר מדי, הכל רגוע. הדימויים האלו לא הגיעו סתם מתוך גחמות, יש בהם היגיון שניתן להבין אותו ברגע שהכל מתחיל ממושגי יסוד חיוביים, כלומר תיאור הא-ל באמצעות אותם המושגים של האדם. שהרי אדם יכול לדבר עם זולתו על חסד ואהבה, והם מבינים זה את זה. ואז אותו הדבר נאמר לגבי הא-ל, וממילא ממשיך תהליך ההגשמה.

לאחר מכן נעשה ויתור נוסף, ונאמר שיש ביטוי ממשי לאהבה והחסד האלוהי העצום. הביטוי הזה – הקרבת הבן האלוהי למען כל האנושות, למען האהבה והחסד, זה כבר מושג אלילי מובהק: לא רק שיש בו הקרבת אדם, אלא גם עצם זה שיש לאלוהים בן, לא בדיוק מסתדר עם שלילת הגשמות.[10] הויתור הזה נעשה, מפני שהעמים עדיין היו רגילים לתבניות מחשבה אליליות. הם ללא ספק התקדמו צעד אחד יותר מן ההגשמה הגסה ביותר, אבל זה לא היה מספיק.וּמִן הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְדִיעָה בְּמַה שֶּׁאֵין לָהּ וּלְכָל נוֹצָר כָּל מֻשָּׂג,ושיש לההַרְגָּשָׁה בְּמַה שֶּׁאִי־אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ, הִתְקָרְבָה בְּטִבְעָהּ לָאֱלִילִיּוּת,כפשוטה. לאחר תקופה של הרהורים וויכוחים, התקבלה בנצרות גם הדמות האנושית של האלוהות. שהרי, אם יוחסו לה אמות מידה מוסריות נעלות של התמסרות גמורה למען הטבה לאחרים, זאת האלוהות בעצמה. נעשה כאן שימוש בעיקרון היהודי הבסיסי, שהא-ל הינו מיטיב. אבל בעוד היהדות מכירה בכך שההטבה נעשית בדרכים שונות: חלקן גלויות ומורגשות, וחלקן נסתרות, פעמים בחסד ופעמים בדין, בנצרות עיקרון ההטבה כאילו הוכר הכרה אנושית חיובית. ההטבה הגמורה של האדם היא לתת את הכל: את רכושו, הרגשותיו ואפילו חייו למען הזולת וישועתו. זה אכן המרב האנושי, וזה נעשה המושג אודות האלוהי. בתחילה, נאמר שהא-ל הוא כזה, ואחר כך כבר אפשר היה בנקל לקבל את האדם המסוים, שיוחסו לו התכונות האלה באגדה או בסיפור (ואולי אף במציאות, אך השאלה בדבר זהותו ותכונותיו האמיתיות אינה מעניינת). במסלול זה, שתחילתו הכרת הא-ל החיובית באמת מידה מוסרית, הגיעה הנצרות לאותה התוצאה של העבודה הזרה הקדומה: האלהת דבר גשמי – אדם מסוים, והפיכתו לאלוהים. לכאורה, תיאור הא-ל היה רק במושג רוחני מוסרי, אבל אם המושג הזה הוא חיובי, ידוע ומוכר לאדם עד תומו, סופו להגיע לידי הגשמה בוטה של אדם-אלוהים ואלוהים-אדם.

הרב מוסיף עוד משהו, שמדגיש במיוחד את מידת המוגבלות האנושית של אותה אמת המוסר ששימשה כקנה מידה להכרה חיובית של הא-ל: הִיא מָדְדָה אֶת הַבִּלְתִּי־נִמְדָּד, את האלוהות, לא רק בְּאַמַּת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי, שזה כשלעצמו כבר דבר רע, כפי שראינו, אלא המדידה נעשתהעַל־פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּעֵרכלומר, שאפשר היה לשער ולמדוד אותה על פי המכשירים של אז,בִּימֵי הִתְגַּלּוּתָהּ. הנצרות נולדה בערך עם תחילתה של האימפריה הרומית (כנראה בזמן הורדוס או מעט אחר כך, בזמן האימפראטורים הראשונים). זה אמנם היה בארץ ישראל, אבל במתחם תרבותי רומי, שכן הארץ היתה חלק מן האימפריה. פירושו של המעבר הרומי מרפובליקה לאימפריה – מדינה רבת ממדים ועוצמה, היה להכפיף באופן חוקי את כל המרחב האנושי והתרבותי לרצונו של אדם יחיד. כאשר רצה איש המעלה שחי במציאות ההיא, לשער מהו הדבר המוסרי ביותר, הוא ראה את האימפריה ואת האימפראטור, והלך לקצה השני. בגלל האופי המושחת של האימפריה, ההשערה היתה שכל סוג של שלטון הוא מושחת. כל סוג של חוק אינו אלא שרירות לב, אכזריות וניסיון לשעבד ולנצל את האנשים – אם בשירותם הצבאי, ואם באופן כלכלי או אחר. לעומת הרודנות העמוקה, ההחלטית, המבוססת על כוח צבאי – באה הבשורה המוסרית של הטבה על ידי חסד ומסירות. אל מול הצד של החוק והשלטון – באה בשורה מוסרית. הקצה השני, ההיפך הגמור מן הדמות של האימפראטור, שהיה השליט היחיד בכל: ברכושם, חייהם, מותם, סבלם ותענוגיהם של כל תושבי האימפריה, היתה הדמות המיטיבה במובן של חסד עד כדי המסירות העצמית הגמורה. לא רק שלא לנצל את הזולת, לא רק שלא להיות אדיש כלפיו – לא להועיל ולא להזיק, אלא להעמיד עצמו עד תום לכל סוג של סיוע, עזרה, הצלה וישועה שלו.

אמנם, המצב השתנה בחברה האנושית המתוקנת יותר שצמחה מאות שנים אחר כך, זו שלא נשלטת על ידי רצונו של היחיד האכזר, שמכפיף את החברה כולה לטובתו ולטובת האינטרסים שלו. חברה שלפחות שואפת, גם אם באופן כללי, שמושגי היושר והצדק ישלטו, ומנסה ככל יכולתה ליישם את השאיפה הזאת, גם אם יש ביישום מושגים אלה כדי להגביל אנשים שמתפרצים נגד הצדק. בחברה כזו ישנו מושג מוסרי אחר לגמרי, לאו דווקא של חסד, התמסרות ונתינה, ואף על פי כן יש בו הטבה לא פחותה מאשר בראשון. נכון שאם אנחנו מצליחים להפוך רשע לצדיק על ידי חסד הטבנו הטבה גדולה, אבל גם אם אנחנו מצליחים להפוך את הרשע לצדיק על ידי עונש, הטבנו לו הטבה גדולה. יש יותר מדרך אחת לעשות זאת, ואחת אינה פחות מוסרית בהכרח מן השנייה. למרות זאת, האפשרות להיטיב באמצעות צדק, אפילו לא נלקחה בחשבון בכנסייה הנוצרית.[11] לעומת זאת, ניתן לראות שבמשך הזמן, התרבות האנושית, דווקא מתוך הניסיון הרע עם הרודנות, צועדת בכיוון של חברה מתוקנת ונאמנות למושגי הצדק, לפחות באופן תיאורטי. ומכאן, שלאו דווקא החסד מהסוג שהנצרות דגלה בו, הוא המושג המוסרי העליון. כלומר, לא זו בלבד שהנצרות החילה על האלוהות מושג אנושי של חסד, אפילו מושג זה עצמו הוא יחסי לפי זמנו. על כן, לקתה האלוהות במובנה הנוצרי בכפליים: לא רק שהפכה להיות דומה לאדם, אלא לאדם מסוים דווקא, ולא לאדם אחר שאולי הוא לא פחות טוב, מיטיב וחכם מן הראשון.

כעת הרב עובר לדבר על גורלה של הנצרות כדת ותרבות: הנצרות נִסְתַּבְּכָה בְּמֻשָּׂגִים אֱלִילִיִּים כָּל־כָּךְ.בקיצור נמרץ ביותר, מעביר הרב לנגד עינינו את תולדותיה של התרבות הנוצרית. יש בדינמיקה ובתהליכים היגיון פנימי, שמסביר מדוע על אף ניסיונות התיקון שבאו לה מפעם לפעם והתחלקותה לכתות שונות, היא לא הוכשרה בעיני היהודים. האמירה שישנו אדם שהוא א-ל וכל מה שהתפתח מזה, כל הפסלים והתמונות שבהיכלות, אינם שורש הבעיה של הנצרות. בתולדות הנצרות היתה רפורמציה לותראנית, קלוויניסטית, צווינדליאנית, ולאחריהן הכתות המתודיסטיות השונות, אבל כל זה לא עזר. בעיני היהודים היא לא הוכשרה, מפני שלא רק הביטויים שלה שקריים, אלא גם מושגי היסוד שבה נגועים במהותם בהגשמה אלילית. נכון, הרפורמיסטים הוציאו את הפסלים והתמונות, מי באופן חלקי ומי באופן שלם, וביטלו טקסים ומעמדות מסוימים, ודאי שזה שיפור מסוים. היו כאלה שהיו נגד התמונות והפסלים, ואפילו נגד האלהת האיש. אבל המירוק הזה, השטיפה ברותחין, אפילו ניסיונות של ליבון קל וכבד, אמנם הוציאו קצת ניצוצות, אבל לא הכשירו את הכלי. וזאת מפני שמושגי היסוד אליליים – הן מצד המוסר, שהוא יסוד היסודות הראשון של הנצרות: הכרה חיובית של האלוהות באמות מידה מוסריות אנושיות, והן מצד הדמות הראשית וההאלהה שלה, לפי דעת רובם המוחלט של הנוצרים. בין אם מגושמת בפסלים ותמונות, ובין אם במושגים מופשטים, ההגשמה עדיין קיימת באופן מהותי בתוך האידאה הנוצרית והשתקפותה ביחס לאדם, לעולם, למוסר ולתבונה.

עַד שֶׁלֹּא תּוּכַל לַהִנָּקוֹת מֵהֶם כִּי־אִם עַל־יְדֵי שִׁבָּרוֹן גָּמוּר בְּעַצְמוּתָהּכמו כלי החרס, ש"שבירתן היא טהרתן" (כלים ב, א). כשהם חוזרים להיות חומר גלם – חול וחימר, אולי אפשר יהיה ליצור ממנו מחדש כלי.כמה שלא ישטפו, ימרקו ויבשלו אותה, זה לא יעזור, עדיין טומאתה בה, שכן תמיד נשארו התארים החיוביים, שמקורם בהחלטה שהא-ל הוא האהבה והחסד – אותם אהבה וחסד שהאדם מכיר מתוך עצמו, שהרי גם הוא לפעמים אוהב ולפעמים יש בו חסד. אלא שאם אצל האדם זה מופיע רק לפעמים, אצל הא-ל זה מתמיד. זה כמו להגיד שחיי האדם הם כחיי הא-ל, אלא שהאדם חי רק פרק זמן מסוים, והא-ל חי לנצח. התואר החיובי הזה הוא האלילות המחשבתית. יש ממנה הרבה מאוד מסקנות ישירות ועקיפות, גלויות וסמויות, המשפיעות על הכל. זהו השורש שמאפשר להגיד אחר כך שלא-ל יש בן בשר ודם, כי אם הוא דומה לאדם במשהו, אז ההבדל כבר אינו גדול כל כך ואולי הוא דומה לו בעוד כמה דברים. אם האדם יכול לתאר לעצמו את החסיד האוהב, אז הוא יכול גם לתאר את הא-ל בדמות אדם. ואין ברירה אלא שיברון גמור באיזו דרך שהיא, הדרגתית או פתאומית,שֶׁיִּגְרֹם בִּטּוּל צוּרָתָהּ וַהֲשָׁבַת חֲלָקֶיהָ הַטּוֹבִים לַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם לֻקְּחוּ,לאותה אדמה שממנה היא צמחה,שֶׁהוּא אוֹצַר הַתּוֹרָה וְאוֹר יִשְׂרָאֵל. מבחינה זאת, הרב רואה את הכפירה האירופאית המובהקת כסלידה מן האליליות שבנצרות, תחילת ניסיון לגרום לשיברון הזה. הבעיה הקשה היא, כמובן, שלא נמצא לכפירה האירופאית משהו אחר להיאחז בו, ולכן תהליך זה עלה וירד בעוצמתו. עוד חזון למועד.

האסלאם הלך בדרך מאזנת מבחינה כלל עולמית, ולקח את החכמה והגבורה. בתפיסת הזמן היהודית, השנה היא שנת השמש, והחודשים נקבעים על פי מחזור הירח. הנוצרים לקחו את השמש, והמוסלמים בחרו לעצמם כסמל את הירח. הנוצרים, מתוך שתפסו את עצמם כמתקדמים יותר מן היהדות, בחרו את יום ראשון, והמוסלמים בחרו את יום השישי (כביכול אמרו לנוצרים: "אתם התקדמתם? אנחנו כבר היינו לפני כן"…). הנצרות נוצרה על רקע החברה הרומית העשירה והמושחתת. שם, הטהרה לא היתה של גבורה צבאית, אלא במובן של אהבה, חסד ולכידות אנושית, במיוחד בשכבות העניות יותר שנזקקו לכך מאוד. לעומתה, הופיע האסלאם בחברה לגמרי אחרת. לא היתה זו אימפריה רומית מפותחת ומלאה בחכמה וחיפושים רוחניים, אלא אוסף שבטים ערבים ובדואים, שרובם עסקו בחיפושים אחרים – כמו כיצד להיות שותפים במסחר, או איפה השיירות עוברות כדי לשדוד אותן. זאת לא היתה תרבות מפותחת באותה מידה. הערכים העיקריים שהיו באותה חברה, ובמידה מסוימת עד היום, הם להיות "ג'אבר" – גיבור. אין ספק שהאדם מחפש באלוהות את התכונות הנערצות ביותר בחברה שלו, את מה שהוא רוצה להיות. גם באסלאם יש פה ושם קצת חסד, כמו בכל מערכת ערכית, אבל זה לא העיקר.מַה שֶּׁהִיא הַנַּצְרוּת בְּיַחַס אֶל הַחֶסֶד וְהַמּוּסָר, שֶׁהִיא חָשְׁבָה שֶׁהִיא מְבִינָה בָּהֶם אֶת הָאֱלוֹהוּת וּמַרְגִּישָׁתָהּ, כֵּן הִיא הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת בְּיַחַשׂ אֶל הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה, שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִכִּירָה בָּהֶם אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָאֱלוֹהוּת, וְעַל זֶה בָּנְתָה אֶת יְסוֹדָהּ. האל הוא חכם, כלומר בעל סדר, כי הוא יצר את הסדר שיש בעולם, ומשגיח עליו בהשגחה גמורה. והוא גיבור, כי הוא מחזיק את כל העסק הזה. "אללה הוא אכבר" – הא-ל הוא כביר, גיבור, זו קריאת היסוד של האסלאם. הכל בחכמה והכל בדין. יש דין – דין מוחמד בסיף. כאן, האסלאם לוקח מן היהדות את המושגים האחרים, של דין הצדק והדיוק ההלכתי. אלו המושגים שהנצרות מאסה בהם, וחשבה אותם לחיסרון הגדול של היהדות – מצוות מחייבות של בתי דין, סוגים שונים של הידיינות, צדק ופרטים. מה זה חשוב לעומת החסד והאהבה? המוסלמים חשבו בדיוק להיפך. בעולם יש סדר, וגם בחברה האנושית צריך להיות סדר, שיישמר בגבורה. ואכן, החברה הערבית שהתלכדה מסביב לאסלאם, יצאה קודם כל לכיבוש של מרחבים עצומים מבחינה גיאוגרפית.

בזמן יצירת האסלאם, הנצרות כבר היתה מפותחת, עם פסלים ותמונות וכל המיתולוגיה הנוצרית. כבר לא היה רק בן, היתה לו גם אמא, והיו לו ידידים, חברים וחברה שלימה שאת כולם צריך היה לצייר. התגלה הגירעון הגדול של הנצרות וברור שזה לא התקבל. הביקורת על הנצרות מצד היהדות היתה ברורה, והאסלאם הפנים את הביקורת הזאת. בכל זאת, הוא לא נמנע מלייחס לאלוהים תיאורים חיוביים, רק לא של חסד ואהבה, אלא של חכמה וגבורה. היו, אמנם, מעט ציורים בהתחלה, אבל ככלל אין באסלאם שום ציורים ותמונות של האלוהות. ההסכמה הראשונית, גם של הנצרות, היתה שלא יהיו פסלים, שהרי הן באו מן היהדות. אָמְנָם חָכְמָה וּגְבוּרָה מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמַּעֲמָד בַּלֵּב בְּצוּרָה יוֹתֵר אַמִּיצָה מֵחֶסֶד וְאַהֲבָה. אף על פי שהאסלאם אימץ לעצמו את התארים החיוביים, כלומר את ההנחה שאת האלוהות אפשר להכיר לפחות בשתי התכונות האלה – חכמה וגבורה, הוא החזיק מעמד בלא סממנים נוספים של אלילות. שכן הפרשנות של מושגי החכמה והגבורה יותר בהירה וברורה, קל יותר להגדיר אותן. ממילא, אפשר יותר להחזיק את זה, לעומת החסד והאהבה, הַמְרַכְּכִים אוֹתוֹ וּמְבִיאִים לִנְטוֹת פָּנִים לְכָל צַד.כל אחד מבין מה זה חסד ומה נקרא לאהוב. הגבולות מטשטשים, וכבר הלב נוטה לצדדים וצידי צדדים, וזה נותן אפשרות להתקרב אל האליליות הגמורה. אהבה וחסד הלוא אפשר לבטא, זה חל על הכל, גם על הרגשות שלנו. אז ניתן ביטוי רגשי – נצייר תמונה המעוררת את הלבבות, משפיעה ומשאירה עליהם רושם רב ביותר. אם אנשים מאוד רוצים, וזה באמת יופי גדול, למה לא ננהג בחסד עם הרגש הזה? הרי תועלתו גדולה מנזקו. לעומת זאת, בחכמה ובגבורה יש גבולות וריסון, אין נשיאת פנים כלפי הרגשת הלב. אם זה הסדר וזה הדין, צריך להיות גיבורים ולא ללכת אחר נטיית הלב בעשיית ציורים ופסלים. הסיבה להבדל היא, שבניגוד לחסד שניתן למצות אותו בהופעה מסוימת, בדמות אחת, הן לחכמה והן לגבורה, יש כל כך הרבה הופעות אפשריות, עד שלא ניתן לבטא אותן בדמות מסוימת אחת. לתת רק הופעה אחת, זה בעיני האסלאם חילול הקודש. הבהירות הזאת חשובה, ולכן האסלאם יותר רחוק מהאלילות הבוטה, המגושמת, של פסלים, תמונות והאלהת אדם. אולי פה ושם ישנם כמה דברים קטנים, אבל ככלל, ישנו ריסון, כיוון שמדובר על מושגים יותר בהירים והגבולות יותר ברורים.

אבל זה רק מפני הכמות, לא מפני המהות, ולכן אֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָאֱלִילִיּוּת חַיִץ הֶגְיוֹנִי. ישנו חיץ מעשי, החלטה שאין פסלים ואין תמונות. אבל אם מייחסים לא-ל חכמה וגבורה במובן שהאדם יודע מה הן, כלומר באופן חיובי, אין חיץ הגיוני. כִּי הָאֱלוֹהוּת הַמּוּבֶנֶת וְהַנִּכֶּרֶת עַל־פִּי מִדָּה נִבְרֵאת, כְּחָכְמָה וּגְבוּרָה,היא בעצם מוגשמת, גם אם בצורה עדינה יותר. וְכָל מִינֵי מַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, מִמַּה שֶּׁהַפֶּה וְהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם הַמֻּגְבָּל יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַחֲשֹׁב, זו אמנם חכמה לדעת שהאדם הוא מוגבל, אבל זה כבר ידוע. ואז, אם האלוהות ניכרת ומובנת, נמצאת בתוך מסגרת עולמו המוגבל – זו באמת אלילות. כי מתחייב מכך שהאלוהות מוגבלת אף היא, וזוהִיא בְּעַצְמָהּ תְּכוּנָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת, מִפְּנֵי שִׁקְרוּתָהּ וְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתָהּ, בחשבה שהא-ל הוא דמות שבאופן מהותי דומה לאדם, גם אם חכמה וחזקה יותר. אמנם קל יותר להיכנס למסגד, מפני שהוא לא מזוהם בפסלים ותמונות, אבל אף על פי שמי שהתנצר גרוע יותר מבחינת הביטוי המעשי של העבודה הזרה שלו, יהודי שהתאסלם אינו כמו יהודי שלא שומר תורה ומצוות, אלא כאילו עובד עבודה זרה. בסופו של דבר, גם כאן ישנם מושגים מוגשמים של הא-ל, ולכן גם דת האסלאם תְּנֻצַּח מִן הַכְּפִירָה הַשּׁוֹלֶלֶת.

כאן אנחנו עוברים מתוך המערכות הדתיות למערכה הרביעית, שהיא התגובה לאליליות מאז ומעולם – הכפירה. עניינה של הכפירה הוא לשלול את כל הניסיונות שהיו לפניה לבסס את היחס בין אדם לאלוהים בתחום ההכרה וההרגשה. בין את הניסיונות על תחושה בלתי אמצעית שהופכת לסמלים ממשיים – האלילות, ובין את הניסיונות לבסס אותו על קרבה לתכונות הנפש הנאצלות ביותר שיש באדם והחלתן על האלוהות מגודל ההערצה שיש כלפיה, אבל אלו תכונות נפש אנושית, כמו אהבה וחסד אצל הנצרות, או חכמה וגבורה אצל האסלאם. היא שללה כל סוג של אמירה חיובית, ובזה צָּדְקָה הכפירהמִמֶּנָּה, יותר מכל הניסיונות הקודמים, כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלוֹהוּת. שהם מדברים עליה באופן חיובי. היא טענה שזה לא יכול להיות, מפני שלמרות העדינות, זאת הגשמה הורסת ורקובה מבפנים. היא שוב הופכת את האלוהות לאליל, סוג של אדם. על כן צדקה הכפירה כאשר באה לטהר את מושג האלוהות ולטאטא לכל צד את הדעות הכוזבות האלה, גם אם בזמנן הן נבעו מתוך הכוונות הטובות ביותר של הערצה וכניעה, טעותם בם. אם הא-ל דומה לך, אני לא רוצה אותו, ובצדק. אדם בקושי סובל את עצמו, ביודעו שהוא מוגבל. עכשיו צריך גם את אלוהים מהסוג הזה?!

היהדות הפנימה לתוכה כיסוד דתי עצמי את מושג התארים השליליים, שהם היודעים לסמן את הגבול בין הכרת האדם לבין מה שהוא לא מסוגל להכיר, ואף על פי כן מקבל על עצמו כהוראה מחייבת בתוך המערכת הערכית, הדתית והמוסרית. הכפירה יצרה את השלילה כדבר בפני עצמו, השלילה תובעת את שלה מפני שהיא יודעת את גבול ההכרה האנושית ולא מסוגלת להשלים עם אלוהות מוכרת דמוית אדם, אם מבחינה גופנית ואם מבחינה נפשית. כִּי הַהֶעְדֵּר וְהַשְּׁלִילָה הֵם סוֹף־כָּל־סוֹף סוּבְּיֶקְטִיבִיִּים לָאָדָם,הם שייכים לאדם מצד מוגבלות ההכרה שלווּבָזֶה הֵם אֱמֶת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַשִּׂיג, מְשַׁעֵר וּמַשְׂכִּיל, בְּאֹפֶן חִיּוּבִי, הַכֹּל הוּא שָׁלוּל וְאָפוּס מֵאֲמִתַּת הָאֱלוֹהוּת, מִפְּנֵי שֶׁהַהַגְבָּלָה וְהָאַפְסִיּוּת הִנָּן הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מְסַמְּנִים אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מִמַּה שֶּׁתְּהֵי מוּצֶצֶתכלומר, נצפית ומוכרת, שאפשר להציץ,בָּהֶן הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת.

באופן מוזר, הכפירה היא דת במהופך. היא סוג של דת מפני שגם היא באה לענות על השאלה האם יש יחס וקשר בין אדם לאלוהים. לאלילות, לנצרות ולאסלאם יש תשובה. וגם הכפירה היא תשובה: לא, אין קשר. אבל זו התייחסות לאותה השאלה עצמה, והכפירה מעולם לא היתה נולדת לולא השאלה הזאת. כל הדתות מעצבות סוג של יחס, והכפירה היא העמדת היחס על שלילה גמורה, על אי-יחס. זו דתיות במהופך, ניסיון לנתק הכל, לשלול את אותן התחושות, הנטיות, הכוונות והרצונות שבאו לידי ביטוי מגוון במערכות האליליות והדתיות האחרות. הרב מסביר בקיצור את היסוד הפילוסופי של היכולת להתקשר עם הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת,מבלי להיכשל בכישלונות שכנגדם יצאה הכפירה. יש להבין שֶׁהֵן בִּמְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים רַק מִפְּנֵי הוֹפָעַת הָאֱלוֹהוּת עָלֶיהָ וְלֹא מִצַּד עַצְמָהּ.זהו שימוש במושגים הקנטיאניים של 'ההופעה של הדבר' ו'הדבר בעצמו'. כלומר, ישנו העצם בעצמו, כמו שהוא באמת באופן אובייקטיבי. אלא שהאדם אינו מסוגל לתפוס אותו כך, אלא רק להכיר באופן סובייקטיבי את ההופעה של החפץ הזה כלפיו. במקרה שלנו, העולם והמציאות הם רק הופעת האלוהות, הופעת הרצון האלוהי, אבל לא האלוהות מצד עצמה.

מהי, אם כן, הדרך הנכונה? יש כאן תמצות מאוד קצר של מאמרו הגדול של הרב – 'דעת אלוהים':[12]עַל־כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלוֹהִים הָעוֹמֶדֶת, לא מתמוטטת, לא עוד פרק ושלב בהתפתחות ההיסטורית כמו האלילות, הנצרות, האסלאם והכפירה,לָעַד ולא רק לתקופה היסטורית מסוימת. היסוד הוא שמצד אחד, הָאֱלוֹהוּת היא טרנסצנדנטית לאדם, היאהַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, אין להחיל עליה, כקטגוריה חיובית להכרה, שום דבר היוצא מתוך התבונה וההרגשה. האלוהות מתעלה מעל זה. מושג הא-ל איננו מתבאר על ידי מושגי התבונה או ההרגשה. ומצד שני, האלוהות אימננטית לאדם – הַחֲתוּמָה, הנוכחת,בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה,אבל הנוכחות היאבַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה. דבר מופלא הוא, שהמגע והמפגש בין אדם לאלוהים, הוא בענוותנות האדם. ענווה זו הידיעה הפנימית הברורה שֶׁל אִי־אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. של מגבלות התבונה וההרגשה שלו. דווקא שם קיים המגע. לא בכדי הפליגו חכמים במעלתה של הענווה יותר מאשר כל מידה אחרת – "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – עשתה ענוה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת פ"א ה"ג). החכמה מתעלה ומתעלה, עד להתעלות הטרנסצנדנטית המוחלטת, ואז היא נוגעת בגבול, שהוא הענווה. הנכונות הפנימית להשלים עם אִי־אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה, ומתוך שמחה, מפני ההבנה שזו בדיוק אמיתות האלוהות. כל מה שאפשר להשיג ממנה, סימן הוא לשקר, כי זה אתה ולא הוא. תפסת משהו – את היד של עצמך תפסת, אין כל סיבה לשמוח בזה. המגע הזה של גבול עצמך הוא הענווה העליונה. שם אתה תופס.

בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה. כי ידיעת הגבול היא עומק העומקים של התבונה. תכלית הידיעה – שלא נדע. הידיעה מתכלה, מגיעה לסופה, אחרי ועם כל הידיעות, תוך כדי כל ההתוודעות. אתה חוקר את כל מה שאתה מסוגל להבין, כדי להתקרב למה שאתה לא מסוגל להשיג.

וְהַהַרְגָּשָׁה, כי במערכות יחסים בכלל, פירושה של קרבה רבה הוא שאתה יודע כל כך הרבה, עד שאתה מגלה את הפלא שבזולת. זה שפיענחת את כל החלקים החיצוניים שלו, ועכשיו אתה מסוגל לפרק ולהרכיב אותו מחדש כמו לגו – אין פירוש הדבר שהכרת אותו. העצמיות שבו נשארת פלא, וזה מושא להערצה, ענווה וקשר נכון שבנוי לא על ניצול, אלא על יחס אמתי.

עניינה של דעת אלוהים מבחינה אינטלקטואלית, הוא הנחת הטרנסצנדנטיות האלוהית מראש, והבנת הרוממות שלה, המתעלה מעל לכל סוג של תבונה. יחד עם זאת, התבונה וההרגשה חותרות לקרבה ומגע. בחתירה זו יש התמלאות עצומה, עוצמה אדירה של הבנה והרגשה. האישיות מתמלאת, אבל בטהרתה, התמלאות זו מביאה את האדם לענווה, להסתפקות במשהו שלא ניתן להכרה ולביטוי. זה נראה מעט אבל זה הרבה מאוד. הנקודה הזאת היא המשאירה את החיוניות האדירה והרעננות של הגעגועים והכוסף לאלוהות, התעלותו המתמדת של האדם לקראת אותו הגבול, אל האופק הזה. זה סוג של מגע שאינו יוצר אלוהות מגושמת, כלומר – חלקית וממילא לא באמת אלוהות. לכן זו דַּעַת אֱלוֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד כי יסוד אישיותו של האדם זו השאיפה והיכולת התמידית להוסיף דעת, הרגשה, עוצמה וגעגועים, להתרחב ולהתעמק. כל הדעות הקודמות הן חלקיות, ולכן בשלב מסוים הן ממצות את עצמן. בתחילה מתפלאים ונהנים, אבל לבסוף, כל דבר מוכר וידוע נמאס.[13] האדם הולך הלאה, עובר את השלב הזה, ומשאיר את הדברים מאחוריו. ואילו מגע של נוכחות וחיוניות המושך ומעצים את האדם, ממלא אותו וממצה את כל הגודל, הטוב, היושר והחכמה שבו. אבל, וכאן מקומה של הענווה, זהו מגע שלא מתיימר להכיר את האלוהות עצמה, אלא למצות את המגע עמה, את הקיום הזה.

וְדַוְקָא מִצַּד זֶה של ענווה ואי אפשריות ההשגה,הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. כלומר, זיכוך החיים, עידונם ועידוד תהליך התנועה, שהיא יסוד האדם. אדם לא יכול לעמוד, כמו שפירשו את הפסוק "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז), שהמהלכים הם בני האדם, שתמיד נמצאים בתנועה. האדם תמיד מרגיש שהוא צריך יותר, עוד. הפעולה הגדולה על החיים היא הכוונת ה'עוד' הזה, הכוונת הגעגועים והכוסף. הכוונת התהליך הפנימי, התנועה הפנימית הנשמתית של היחיד והחברה לאורך ההיסטוריה, לא תנועות כאוטיות מצד לצד, כי אם כפעולת בניין, התווספות, היטהרות ותיקון. היא מצליחה דווקא מפני שהיא לא מתיימרת לקבע את האדם אל מקום אחד, לא בתחום התבונה ולא בתחום ההרגשה, אלא למשוך אותו הלאה לגבהים חדשים, עד שהִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם– את החיים, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, יש פה משחק מילים: עַד, במובן של ולא עד בכלל, הגבול, ועַד במובן של נצח, עדי הנצח. השאיפה היא נצחית. אנחנו כל הזמן רוצים לנגוע בנצח, באינסוף, ויש לנו דרך עֲדֵי עַד. אנחנו תמיד נוגעים, וכשנוגעים הולכים הלאה. לא מושכים אלינו, והופכים את המגע למשהו שכל כך דומה לנו, כי אז כבר לא צריך את זה. אלא מתעודדים מזה, זה מקרין עלינו.וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.דעת אלוהים היא תפיסה שמראש ומלכתחילה כוללת את כל המאמצים וההישגים האנושיים, מעודדת אותם ומכוונת אותם. היא מעניקה להם ערך נצחי, שכן היא רואה אותם כחוליות בשרשרת. גם אם כבר עבר זמנה של חוליה מסוימת, היא עדיין חשובה לצורך הבנת השרשרת והתהליך. לכן ערכה הזמני פחת, אבל ערכה הנצחי עדיין כאן. דווקא בדרך זו הכל מוצא את תפקידו, ערכו ושעתו.

אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה לא רק איזה איש יחיד, אלא חברה ואומה שלימה,היְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאֹד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִיתכונות שמעבירים מאב לבן, כישרונות ונטיות נפש. וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי, שכןלא די רק בגנטיקה. צריך חינוך על מנת לפתח את התכונות האלה.וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי,כי זה לא בדור אחד, אלא תרבות ארוכה, שבה גרעין של כישרון מולד מתפתח במשך דורות על גבי דורות בשיטות של טהרה מוסרית עם כל ההתנסויות ההיסטוריות לאורך הדורות.וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל.אין לתאר אומה או חברה אחרת בעלת הֶכְשֵׁר גִּזְעִי וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי ככנסת ישראל. ועל כן אומר הפסוק:"אַךְ עַמִּי, כלומר רק עמי,הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, לא יכשלו עד תום, כי הם לא רק תדמית. יש בהם ממש.וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ"(ישעיהו סג, ח). שם תבוא הישועה, שפירושה – בירורה של דעת אלוהים ומעמדה בקרב הארץ והאדם.