באופן כללי, רוחם של יחידים תובעת ביטוי מעשי, אלא שרוב האנשים כְּבָר הֵם צְרִיכִים לְאִידֵאָלִים וּלְהַשְׁפָּעָה קִבּוּצִית, כלומר המעשה שלהם יכול להיות רק במגבלות התרבות השלטת. לעומתם, עֲדִינֵי־הָרוּחַ שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם מבינים שלאום זה חשוב מאוד, אבל רוצים דברים רחבים יותר: לדעת יותר תרבויות, שפות, השקפות וזוויות ראייה. יש להם סקרנות (רוחנית, לא סתם לבידור והרפתקה) הרבה יותר גדולה, מפני שהם שייכים לשורשים האוניברסליים של הרבה תרבויות. הם מתנשאים מעל לתרבות השלטת של מקומם, ונוטים יותר אל הָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת, אל הכלליות האנושית העולמית הטבעית, ממנה הם שואבים את ההשראה והמזון הרוחני. עַל־כֵּן יַרְגִּישׁוּ מַחֲנָק אִם יַסְגִּירוּ אוֹתָם בְּרוּחָם רַק בְּתוֹךְ חוּג לְאֻמָּם.פעמים רבות הם לא מוצאים את עצמם בתוך החברה ואינם משלימים עם מה שהחברה והתרבות הקיימות מציעות להם. ואז, או שהם מתמרדים בדרך פעילה – נעשים מהפכנים וקוראים לשינוי רדיקלי, או שהם מתמרדים בדרך סבילה – מתבודדים, פורשים לפינתם ומסתפקים בחברת עצמם, או בחברתם של מעט האנשים שמבינים אותם.
אֲבָל הָאֻמָּההישראלית, אף שמצד אחד היא אומה בפני עצמה, מצד שני הָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת הַגְּמוּרָה טְמוּנָה בְּעֹמֶק נִשְׁמָתָהּ, "נְדִיבֵי עַמִּים(תהלים מז, י), יש כאן נדיבות, כלומר רוחב לב, המקשר את ישראל אל העמים הרבים והשונים. ועם זאת –עַם אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם"(שם),יחודיות לאומית. אמנם אברהם בעצמו נקרא "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז, ד), וממנו שורש להרבה תרבויות. הרב מסביר את החזון הכלל אנושי שיש בתפיסה היהודית: ודאי שעם ישראל, ככל עם, מתעסק בענייני עצמו – קיומו החברתי, הכלכלי, הפוליטי וכדומה. אבל יחד עם זאת ובאותה המידה, הוא מביט אל כלל האנושות ומצבה. גדולי העם הזה לא פורשים ממנו להתבודד ולא מנסים לשנות אותו באופן עקרוני. הם, המבינים וגדולי החכמים, באים עם בשורה בעלת משמעות וערך לכל העמים, לכלל האנושות, דווקא מתוך התרבות הלאומית. דווקא מתוך חוויות היסוד שעיצבו את הצורה הלאומית הזאת – יציאת מצרים, מתן תורה, היות העם במדבר ושאר תבניות היסוד הללו, יוצאים השורשים לתפיסה הכלל עולמית ואנושית, והמטרה של הארה מוסרית ותבונית ושל קרבת אלוהים.
זהו דבר מיוחד באופייה של האומה, המתגלה בפועל בדיבור האלוהי אליה. הוא אמנם מתייחד למצבה המסוים, אבל יחד עם זה מתווה לה תפקיד בין האומות. ממילא, מונח כאן עיקרון של קשר עם כלל האנושות, שהרי אחרת, לא שייך לדבר על תפקיד בין האומות – אתה תעשה את חובתך, והם את חובתם. עַם ישראל על ידי מעשיו הפרטיים, מצוותיו, אמונותיו, סידור החברה שלו וארצו, נועד להאיר לכלל האנושות. הוא מטהר ומקדש את עצמו, מכשיר את עצמו לתפקיד הגדול של הארת האנושות והעולם כולו. לכן אנשי הרוח שבישראל לא צריכים לחפש את האוניברסליות הגמורה מחוץ לגבול ישראל. להיפך, גם אם יחפשו, לא ימצאו אותה באותה מידה של עוצמה כפי שהיא קיימת במקורות ישראל עצמם.
הרב מתמודד כאן כמובן עם המצב שהוא קורא לוהַחַיִּים הַמִּפְלַגְתִּיִּים, לא במובן של מפלגות פוליטיות דווקא, אלא של פלגים, תנועות וזרמים שונים הקיימים באומה. (כך היה מקובל לפני מאה שנה, וכך כתבו למשל על 'מפלגת החסידים'. כלומר, יש תנועה של חסידים, המתנהגים בצורה מסוימת ויש להם מנהיגות משלהם. לעומתם יש מפלגות של מתנגדים ושל משכילים). הרב מתייחס במקום אחר לכך שישנה מפלגת החרדים, כלומר – כלל שומרי המצוות, ישנם הלאומיים וישנם הליברליים – האוניברסליים, וכל אחד מתגדר בענייניו ורוצה להכפיף את הכל לעצמו (אורות התחיה יח). בימי הרב הפכה הנטייה האוניברסלית להיות דגל לקבוצת אנשים שפעם, במאות השנים שלפני כן, היו מעטים וחשו בושה גדולה – המתבוללים. בזמן החדש התהפכו היוצרות: הם יוצאים בגאון, ואומרים שאיננו צריכים להיות רק במסגרת של אומה מסוימת. אנחנו רוצים לגאול את כל העולם, את כל האישים והתרבויות. וכך, מי שנשאר יהודי צריך להתבייש, כי הם רוצים בטובת העולם כולו, והוא מעוניין רק בטובת עצמו.
ראשית, יש לדון בעצם הטענה, שהיא אכן בעלת משקל: למה לא להיות אדם שרוצה בטובת העולם כולו, מדוע להיות אגואיסט צר אופקים? הרב נכנס ליחס שבין הפרטיקולריות (הייחודיות, במקרה זה – המסגרת הלאומית המסוימת) לאוניברסליות. באומות אחרות, נכון הדבר שאיש הרוח המתנשא מעל לחוג אומתו, הוא המשובח באמת. את נפשו אכן מעסיקות בעיות גדולות ועמוקות יותר מאשר רק הקיום של הקבוצה שלו. בישראל לעומת זאת, לא צריך איש רוח כזה לצאת מגבול האומה. להיפך, רק התעמקותו באופי ובתפקיד של ישראל, תוכל להביא אותו להישגים אמתיים בתחום הרוח ובדאגתו האוניברסלית לכלל העולם. שהרי דאגה אמתית איננה מצטמצמת רק לפן הכלכלי, החברתי או המשטרי, אלא נוגעת לכלל הוויית האדם השלמה ולשאלת האושר האנושי. היא בנויה משאלות רבות, על מהות האושר, הטוב, האהבה, הסדר חברתי, הביטחון הפנימי ויציבות החיים. כמו כן, היא תלויה בשאלות הדתיות והאידאיות העמוקות, על ענייני האלוהות, הצדק והיושר. כל אלה יחדיו צריכים להיות לנגד עיני איש הרוח, כאשר הוא רוצה לפתור את הבעיה האוניברסלית של האדם באשר הוא. מהיכן יקח את העקרונות לשאלות הצדק, הטוב והיופי, לשאלות הנשגבות והגדולות של חיים ומוות, הוויה וחידלון והיחס כלפי אלוהים? הוא יכול להתעמק בתוך נפשו ולהיות איש מקורי מאוד, אבל לא די בכך. יש צורך בתשתית רוחנית, ולכך אין לו מקורות אחרים מלבד כל מה שנכלל בייחודיות הישראלית.
כחלק מהיחס העקרוני, הרב מתייחס גם למעשים. בכל אומה ותרבות, ישנם מעשים מקובלים, מנהגים ופולקלור. הם כולם תוצאה של ניסיון ומאמץ אנושי, להתאים את החיים בפועל לאידאלים הגדולים ולמושגים הרוחניים, כדי לבטא את הרוח הפנימית. בישראל, גם המעשים יסודם בהררי קודש, בדיבור האלוהי ולא בהחלטה ומאמץ אנושיים. על כן,הִיא דּוֹרֶשֶׁת לָעוֹלָם מַעֲשִׂים הַחוֹקְקִים יָפֶה אֶת טִפּוּסָהּ בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, וַעֲלֵיהֶם חָלִים בְּשֶׁפַע הָמוֹן אִידֵאָלִים נֶאֱצָלִים אוּנִיבֶרְסָלִיִּים, שֶׁהַכְלָלָתָם עוֹלָה עַד מְרוֹמֵי עַד, עַד מָקוֹם שֶׁהָעַיִן מִתְעַשֶּׁשֶׁת שָׁם, כלומר, אינה רואה בבהירות,וְהָרוּחַ הַמֻּפְשָׁט הַמָּלֵא זֹהַר רַק הוּא מִתְנַשֵּׂא עַד אוֹתָן הַגְּבָעוֹת הָרָמוֹת. בטעמי המעשים ומשמעויותיהם יש הרבה רבדים, מהגיון משפטי וצדק חברתי דרך מוסר עמוק יותר וטעמים פילוסופיים, עַד מָקוֹם שֶׁהָעַיִן מִתְעַשֶּׁשֶׁת שָׁם, ורק חכמי הסוד יודעים לרמוז כיצד העולמות העליונים מתגבשים דווקא לכלל הוראה מעשית מסוימת. יש בישראל צִמְצוּם, כלומר, דיוקמַעֲשִׂי וְהַרְחָבָה רוּחָנִית יַחְדָּו. המעשה הוא הקצה המדויק המחזיק את המרובה ומהווה ביטוי להרבה מעשים ועולמות, והם הִנָּם הַמַּטְבֵּעַ הָרָאשִׁי כלומר, הטבעה במציאותוההשפעהשֶׁל צִבְיוֹן יִשְׂרָאֵל. המעשה הינו מסוים, מסודר ומדויק, אבל תוכנו והקישורים שלו לעניינים הרוחניים עמוקים וגדולים. ניתן להמשיל זאת לקצה חבל, שככל שהאדם מטפס בו גבוה יותר, האופק שלו מתרחב והוא רואה עד כמה חשוב שהקצה יגיע דווקא לנקודה שאליה ירד, שכן דווקא ממנה אפשר לראות עולמות שלמים – "עָם לְבָדָד" (במדבר כג, ח) וְ"אוֹר גּוֹיִים" (ישעיהו מב, ו) יַחַד.
כעת הרב עובר לדבר על הויכוח הקונקרטי בין אנשי המפלגות. באותה תקופה התעוררו ויכוחים ופולמוסים רבים, בין השאר על רקע התפתחותה המהירה של העיתונות היהודית, בעברית ובשפות אחרות כמו רוסית, יידיש וגרמנית. את העיתונים צריכים הרי למלא במשהו, ואכן נמצאו אנשים רבים בעלי דעות המוכנים למלא אותם. הפרהסיה היהודית נעשתה כמרקחה, ורבים דנו בשאלות השעה, בין במובן הצר של פעולה מיידית, ובין במובן הרחב יותר. גם כיום, עיקר הדיון באמצעי התקשורת הוא בבעיות השעה, אלא שבעיות השעה שלנו קשורות בעיקר להתנהלות המדינה: כלכלה, מדיניות פנים וחוץ, תאונות דרכים וכדומה. באותם הימים, השאלות היו אחרות: איזו השכלה לתת לילדים? האם לנסוע לאמריקה? האם לנסות להשתלב באירופה, וכיצד? האם להמשיך עם מה שהיה פעם או לא, ואולי למחצה, לשליש ולרביע? בכל ויכוח הביאו נתונים ונתונים שכנגד, מידע על החוקים בכל מדינה, למה צריך לחתור וכיצד להשתלב, איך אפשר להרוויח ולשנות את המצב לטובה לכאן או לכאן. היו שאלות גדולות בנוגע להתמודדות עם האנטישמיות, האם להשתתף במלחמה או לא, האם אנחנו, כיהודים, יחד או בנפרד? אלה היו חלק משאלות השעה של העולם היהודי החילוני יחסית, אך העולם היהודי המסורתי של 'חֵיידֶרים' וישיבות היה שקוע בשאלות השעה, כמו כיצד לחנך ולגדור את הילדים מפני ההשפעות מבחוץ.
ללא קשר לעצם הטענות, הרב אומר שהַשְּׁקִיעָה הַמֻּחְלֶטֶת של כל הצדדים,בִּשְׁאֵלַת הַשָּׁעָה לֹא תּוּכַל לְהַתְאִים לְרוּחוֹ של העם. שאלות שעה הינן תמיד שאלות חשובות, אבל הן אינן קשורות לאידאות הגדולות של חיי עולם – הערכים האוניברסליים, ולכן עם ישראל לא יכול להסתפק בזה. אפשר להציע פתרון מצוין מבחינה ארגונית-כלכלית לשאלת החינוך היהודי. אבל השאלה הגדולה היא בשביל מה בכלל כל זה, מה זה נותן לעולם? רבים מהיהודים התפרצו אל הזירה האוניברסלית בעוצמה אדירה, והם תקפו בחריפות את מחנה שומרי המצוות: מפני מה אתם רוצים לגונן על ילדיכם? אתם לא רוצים שהם יהיו גאונים כמו מרקס,[6] פרויד[7] ואיינשטיין,[8] אלא רק שמשים של בתי כנסת? נניח שתצליחו, מדוע אתם רוצים לשמור את הילדים מפני ההשפעות החיצוניות? זה כמו שיבוא מישהו ויגיד שיש לו שיטה מעולה לעשות ילד קטן לעיוור וחרש בלי שהוא ימות. נניח שזה עובד, אבל איזו טובה יש בזה? – ואז הוא עונה, שעל כך הוא דווקא לא חשב…
הרצי"ה קוק היה מספר שכאשר הגיע הרידב"ז[9] לארץ דרך הנמל ביפו, זה היה טרם מלחמת העולם, הרב עוד כיהן כרב ביפו והרידב"ז כמובן נכנס אליו כפי שהיה מקובל. הרב שמח בביקור, ומעניין לעניין נסובה השיחה גם על אמונה. אמר הרידב"ז: "האמונה צריכה להיות כמו שסבתי מאמינה – בתמימות ובפשטות". השיב לו הרב: "אין לי ספק שהסבתא של כבוד תורתו היא אישה מאמינה ויראת שמים מאוד, אבל בדורנו אין להסתפק באמונה של הסבתא, יש ללמוד אמונה". מכאן בא המושג שהשתרש אחר כך בישיבת 'מרכז הרב', של לימוד אמונה. לא מדובר רק בלימוד הספרים העוסקים בענייני אמונה, אף שזהו דבר חשוב מאוד, כמובן. מדובר באותה הדרישה הפנימית, האמתית, הנכונה והצודקת, שהאמונה היהודית תהיה התשתית הערכית והמושגית לבניית תרבות חלופית לזו הקיימת בעולם. זה לא אומר שהיא צריכה להיות דווקא אויבת שלה. היא יכולה לכלול חלקים רבים מן ההישגים האנושיים הגדולים, אבל לא די בהם. כבר לפני תשעים שנה ידע הרב שאם זה לא יקרה, המצב ילך וידרדר. היום כבר לא צריך להיות נביא כדי לראות שהוא צדק, בקשר לכל זרמי העולם היהודי. וזאת מכיוון שהשאלות האוניברסליות הגדולות, המתאימות דווקא לאנשי הרוח, שהם באופן טבעי ההנהגה המובילה את הדור, לא נחקרו ולא עובדו כראוי במחנה שלומי אמוני ישראל שהסתפקו באמונה פשוטה. למעשה, זה רחוק מלהיות מספיק.
בדברים אלה של הרב יש גם מעין קריאה לאנשי הרוח להתעמק ולא להתייאש מלחפש. אל להם להגיד שאם הרבנים וראשי הישיבות, שהיו המועמדים הטבעיים להציג את עמדת היהדות, אינם עושים זאת, כנראה שלא מצאו ביהדות שום דבר משמעותי לשאלות הרוח הכלליות. אף שזה לכאורה ההיגיון הפשוט, יש לחפש ביהדות ולא במקומות אחרים.
הַטְּמִיעָה שֶׁל רוּחוֹת מִפְלַגְתִּיּוֹת, שֶׁכָּל עִנְיְנֵיהֶן הֵם מִחְיָה וְכַלְכָּלָה חָמְרִית וְסִפּוּק אֶסְתֶּתִי, רַק כְּפִי מַה שֶּׁהָעַיִן הַקְּצָרָה, הַכְּבוּשָׁה בְּחֹמֶר בּוֹעֵר, מִתְנוֹדֵד לְכָל תַּאֲוָה אֲרָעִית, תּוּכַל לְהִתְרוֹמֵם אֵלָיו, מַכְשִׁילָה הִיא אֶת כֹּחוֹשל ישראל. היו בעיות אמיתיות, כמו העוני הנורא במזרח אירופה, וצריך היה לתת להן מענה. אבל הרב אומר שהמענה שיינתן חייב להיות קשור אל השאלות הגדולות, וזה נכון לגבי הצדדים כולם. עַל־כֵּן לֹא תִּדֹּם כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִזִּמְרָתָהּ הַפְּנִימִית. בְּכֹחָהּ הַכְּלָלִי תַּחְבֹּק בְּקִרְבָּהּ אֶת הֶהָמוֹן הַמִּפְלַגְתִּי, תְּמַתֵּק אֶת מְרִירוּתוֹ, על ידי הבנת האמת הפנימית שבכל אחד מן הזרמים בסולם ערכים אוניברסלי גדול, ולא רק כצד במריבה העכשווית המיידית. על ידי הבנה שכל אחד מדבר על אמת חלקית מסוימת, וְתֵאָגֵד הָאֻמָּה עִם כָּל דְּרִישׁוֹתֶיהָ. וּמֵרֵיחַ הָעֲדָנִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלָּהּ יָשׁוּבוּ הַחַיִּים הַמִּפְלַגְתִּיִּים גַּם הֵם לִהְיוֹת מֻטְבָּעִים בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה הַחֲבִיבָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹב וְנִשְׂגָּב, לֹא רַק הֶכְרֵחַ וּמִלְחֶמֶת בָּשָׂר, שהרי זו היתה תמונת המצב הלאומי: מלחמה של כל מפלגה, תנועה ואידאולוגיה באחרות. מִלְחֶמֶת בָּשָׂר, כלומר מי חזק יותר ויכול להבטיח יותר פתרונות מיידים. הרב חש זאת גם ביפו, שם יהודים רבים שלחו את בניהם לגימנסיה, כי אמרו שכך לפחות יהיה להם מה לאכול, ומה יהיה אם ישלחו אותם לחדר? הרב ידע ששאלות אלה זקוקות לפתרון, אבל רק בקישור לשאלות הגדולות. וְהַצּוּרָה הַכַּלְכָּלִית גַּם הִיא תִּתְרוֹמֵם עַל־יְדֵי הַבִּטָּחוֹן הַמּוּסָרִי, אֲשֶׁר יַסְפִּיק לַחְדֹּר בְּכָל הָאֻמָּה, בְּצוּרָה מְתֻקֶּנֶת הַמְּלֵאָה אֵמוּן שֶׁל אַחִים, שמתבטא, למשל בציווי התורה "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג, כ). זה עניין של ביטחון מוסרי, שהוא יסוד לתיקון כלכלי. לֹא רַק בְּבִטּוּיִים רֵיקִים כִּי־אִם בְּעֶצֶם מַעֲמַד הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן הַקָּבוּעַ, הַמְרַכֵּז אֶת הַחַיִּים וּדְרִישׁוֹתֵיהֶם.
וְחִלּוּק הַמִּקְצוֹעוֹתשל כל מפלגה לפי עניינה, בַּעֲבוֹדַת הַמַּעֲשֶׂה וַעֲבוֹדַת הָרוּחַ לֹא יוֹלִיד עוֹד דַּלּוּת וּמַשְׂטֵמָה, כִּי־אִם עֹשֶׁר וְאַהֲבָה מְלֵאָה חַיִּים וְתַעֲצוּמוֹת לָעָם. והרב ניסה לייצר עמדה כזאת, בה כל תנועה תשלים את חברתה ולא תתקוטט עמה, על מנת לחשוף יחד את ערך הרוח הישראלית הגדולה, האוניברסלית, כדי לקדם את האומה ואת המציאות כאחד.
