הקשר בין כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, אשר מְיֻסֶּדֶת הִיא כֻּלָּהּ עַל הַבָּסִיס שֶׁל הַמּוּסָר הָאֱלוֹהִי הָעֶלְיוֹן, לבין התנהגותם המוּסָרִית של אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים הוא נושא הסעיף. מבחינה עקרונית-סגולית, המוסר הוא הכוח שעליו מיוסדת כנסת ישראל. זהו כוח הביטוי שלה, כוח ההתבססות שלה במציאות, וכמובן, חלק ניכר מן הבשורה שהיא מביאה לעולם. היהדות מוגדרת על ידי חוקרי הדתות לא רק כמונותאיזם, אלא כ'מונותאיזם מוסרי'. כלומר, לעיקר הראשון של אחדות הא-ל, יש גם השפעה על העקרונות המוסריים של בני החברה השונים. השפעות הן בתחום ההלכה המוגדרת, והן בתחום העקרונות הכלליים יותר של המוסר, הבאים לידי ביטוי בדברי הנביאים והחכמים. כָּל הִתְנַשְּׂאוּת מוּסָרִית לא במובן של גאוותנות, אלא של התרוממות, רוממות מוסרית וצדקות גדולה, הַנִּמְצֵאת בְּאִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים, כלומר – אם יש אישים מבני ישראל שהם צדיקים נשגבים, כל רוממות כזאת מוֹסִיפָה לָהּ לכנסת ישראל כֹּחַ.
וּלְהֵפֶךְ, נְפִילַת מוּסָר, וְכָל רֶשַׁע, לְפִי עֵרֶךְ הַכִּעוּר וְהָרַע שֶׁבְּתוֹכוֹ, ככל שהמעשה יותר מרושע, כך הנפילה המוסרית גדולה יותר, וכָךְ הִיא מַחֲלֶשֶׁת עוד יותר אֶת כֹּחָהּ של כנסת ישראל וְאֶת הַיַּחַשׂ שֶׁיֵּשׁ לִיחִידֶיהָ אֶל כְּלָלוּתָהּ. כלומר, היא מחלישה את כוחה של כנסת ישראל באופן כללי, כתופעה רוחנית, ישות היסטורית וכדו', וגם מרופפת את הקשר שבין היחידים אל הכלל. נפגמת אמונת היחיד בהכרח להיות בכנסת ישראל. למשל, ישנם אנשים פשוטים שעלו ארצה במחשבות תמימות שבארץ ישראל כולם טובים וישרים, שהרי שם כולם יהודים ולא הגויים האנטישמיים, וכאשר הגיעו לארץ התנפצה האמונה התמימה כשראו שמרמים אותם גם יהודים בארץ ישראל. לעתים מגיעים הם אז למסקנה שאין כל עדיפות לעם ישראל ולמסורתו על פני עמים ותפיסות עולם אחרות. ועוד יותר נורא הוא, כאשר מעשים של רשע, רמאות או כל אי-הגינות, נעשים על ידי יהודים שומרי מצוות, שכן זהו ביטוי לצביעות, לקרע הפנימי שבין הדברים הנאמרים והנדרשים על ידי הנפש, לבין המציאות הממשית. בן לאומה אחרת אינו שואל שאלות כאלה. הוא מרגיש שזוהי האומה שלו, איך שלא תהיה. אבל ליהודי יש תנאים: הוא מוכן להיות יהודי יחד עם כל היהודים בתנאי שהם טובים, ואם הם לא טובים – אז הוא לא רוצה. לכאורה זהו חיסרון, אבל למעשה זה מפני שבישראל, האמון הבסיסי בין היחיד לאומה מתבסס דווקא על עניין המוסר הגבוה, הצדקות, היושר וההגינות. לכן יש משהו בתוך הנפש, דרישה פנימית, הבנה שחברה יהודית צריכה להיות יותר ישרה. זה לא פינוק, אלא דרישה יסודית.
לָכֵן דַּוְקָא תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל תְּלוּיָה הִיא בַּתְּשׁוּבָה, והתשובה היא בְּהַהֲטָבָה הַמּוּסָרִית. ספרים שמטרתם לחזק את ענייני שמירת המצוות והדקדוק בהן, נקראים 'ספרי מוסר'. המילה 'מוסר' באה מלשון יסורים, תוכחה. דברי המוסר של הנביאים נאמרו על שמירת המצוות, וכמובן גם על היושר, ההגינות ועל כל מה שהיה טעון שיפור; אולם המונח 'מוסר' עצמו, הפך להיות תרגום של 'אתיקה': ההגינות, היושר והצדק. והרב אומר כאן שלמען האמת כל תשובה, גם אם היא נוגעת רק לדקדוק במצוות, כמו שאדם שלא שמר שבת כראוי מדקדק עכשיו יותר בשמירתה – הרי שהוא שב בתשובה, והתשובה הזו היא הטבה מוסרית. לכאורה זהו רק מעשה טכני, ואף שהוא ודאי בעל ערך רב מבחינת המצווה האלוהית, לא ברור במה אדם זה נעשה יותר טוב. אם עכשיו הוא שומר שבת או כשרות, כיצד הוטב על ידי המעשה הזה? התשובה לכך היא שבתפיסת היהדות ישנם כמה ממדים ביחס שבין אדם לאלוהים: יש ממד של מְצַוֶה ומצוּוה, שליט ונשלט. אבל ישנו ממד נוסף, והוא חשוב ובולט ביותר – של יחס מוסרי; של הכרתנו בא-ל לא רק כשולט וריבון שמוכרחים לציית להוראותיו, אלא גם כמי שמיטיב ומעניק, גומל חסד, ומעניק את כל שפע החיים. יש בתפיסה זו עניין מוסרי מובהק, ולכן למשל אמרו חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל" (ברכות לה, ב) – לא ראוי לקחת משהו ששייך לזולת, ולא לשלם על כך. לא חייבים לשלם בכסף, אבל צריך לפחות להודות על הדבר. אנחנו תופסים את המציאות האלוהית ואת מערכת היחסים שלנו איתה, גם בממד מוסרי של הודאה והכרת הטוב, או להיפך, של כפיות טובה שלנו כלפיו.
גם כשאברהם אומר "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"?! (בראשית יט, כה), זהו ביטוי של ממד מוסרי מובהק – אתה, הקב"ה, קובע לא רק חוקי טבע כגון שהחפצים ימשכו זה לזה, אלא גם חוקי גמול מוסריים – ואתה לא תעשה משפט?! איך ייתכן שיהיה "כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע" (שם), כאילו הכל אותו דבר?! יש כאן תודעה ברורה וחזקה מאד של ראיית מערכת היחסים שבין אדם לאלוהים בממד המוסרי שלה. לכן בכל מה שאנחנו מתקנים במערכת היחסים הזאת, אפילו במצוות שהן מצוות שמעיות, או בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו, ישנה הטבה מוסרית. האדם יותר יודע את מקומו ואת מקורו ויותר מבין ומסוגל לממש את תודעת הכרת הטובה שלו. זהו ממד מוסרי חשוב ביותר, שכמובן בולט גם ביחסים שבין בני אדם. אם אדם הוא גזלן, שודד, רוצח או כפוי טובה, הוא רשע. ואם להיפך – הוא מכיר טובה, מכבד, מוכן לסייע ולעזור, הוא צדיק. זהו הממד המוסרי בחברה האנושית, והוא קיים גם במערכת היחסים שבין אדם לאלוהים.
לָכֵן דַּוְקָא תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל תְּלוּיָה הִיא בַּתְּשׁוּבָה. נחלקו חכמים האם הגאולה תלויה בתשובה או לא (עי' סנהדרין צז, ב), ודעת ר' יהושע שהלכה בדרך כלל כמותו לגבי ר' אליעזר, שהיא אינה תלויה בתשובה. כיצד אם כן, הרב אומר כאן לכאורה שהגאולה תלויה בתשובה? אלא שיש להבין שהתלות הזאת אינה במובן הפשטני – שאם לא תהיה תשובה מלאה, הגאולה לא תתחיל. אמנם יש בגאולה מהלך מצד "בְּעִתָּהּ" (ישעיהו ס, כב), יש זמן ועת שבו הגאולה תתחיל ללא תלות במעשינו. אבל אין צל של ספק שגאולה במלאותה ובשלמותה לא תוכל להיות אלא על ידי התשובה. שכן אי אפשר לתאר שכל המציאות כולה תשתנה לטובה, ורק האנשים יהיו רשעים – זו עדיין איננה גאולה שלמה. על אחת כמה וכמה, שלדעת כולם רק על ידי התשובה ניתן להחיש ולזרז את הגאולה ולגרום לכך שתבוא באופן של "אֲחִישֶׁנָּה" (שם), מפני שזהו גילוי התוכן המוסרי האלוהי העליון של כלל ישראל. לכן בכל תשובה, גם אם היא תשובה שבין אדם למקום, בודאי ובודאי בין אדם לחברו, יש תוכן מוסרי.
הַהֲטָבָה הַמּוּסָרִית שבתשובה, יכולה להיות בְּמַעֲשֶׂה, בְּרֶגֶשׁ וּבְשֵׂכֶל. התשובה יכולה להיות מעשית, במקרה שהאדם קלקל על ידי מעשיו ועליו לתקן את אשר עיוות. אבל יש גם אנשים שמתנהגים באופן תקין ביחס לאלוהים ולאדם, ואינם חורגים במעשיהם משורת הדין והנימוס, אבל הרגשות שלהם מאד שליליים – הם מתנהגים כאילו מתוך הכרח ועבדות. הם מתנהגים כראוי בפועל, אבל מרגישים רע מאד כלפי ההתנהגות הזאת, כי זה מפריע להם: אנשים בעולם מפריעים להם, וגם הקב"ה כביכול מיותר, היה קל יותר בלעדיו. נכון שאין להם ברירה, הם קיימים והוא קיים, ולכן אין ברירה אלא להתנהג אליו יפה, אבל זה מפריע. לכן יש אנשים שבמשך כל חייהם או רובם, מחמיצים פנים, למרות שאי אפשר לטעון שהם מתנהגים לא טוב. הם מתנהגים לפי הסדר המקובל, אבל בִּפְנים לא טוב להם, ובסופו של דבר גם לאחרים לא טוב מהם. הם נותנים את הצדקה שלהם, אבל מסתכלים על מי שנותנים לו בצורה כזו שהוא היה משלם להם פי עשרה ממה שנתנו לו הם, רק כדי שלא יסתכלו עליו כך. כאן יש עניין של תשובה בְּרֶגֶשׁ, וזו תשובה שפעמים רבות קשה הרבה יותר מזו שבְּמַעֲשֶׂה: צריך לחוש ולהרגיש שהאחרים אינם מיותרים כי אם בעלי חשיבות, במיוחד כשמדובר באלוהים, שהוא מקור של חיים, נחמה, אהבה, חום, מטרה לחיות למענה ועוד. זה שינוי גדול מאד מבחינת הרגש.
וישנה תשובה בְּשֵׂכֶל, במושגים. זו איננה בעיה של מעשים ולא של רגש, אלא עניין של הבנה עמוקה, בהירות מחשבה והבנת מושגי היושר, הטוב, הצדק והאמת. ישנם אנשים נחמדים בעלי רגשות טובים העושים מעשים טובים, אבל מערכת המושגים שלהם לא טובה, והיא מהווה עבורם מכשול. הם לא מבינים את הדברים כמו שצריך, מעין מה שמצייר הרמב"ם בתחילת ספרו 'מורה נבוכים' – הספר הוא בעצם תשובה לתלמיד שפונה אליו, והרמב"ם אומר שהתלמיד נבוך משום שהמושגים שלו אינם מבוררים. התלמיד הוא איש טוב, ומתאמץ לעשות דברים טובים, אבל אינו מבין נכון. מהו הטבע? מהו העולם? מהו האדם? איך אלוהים מתייחס לכל אלה? התלמיד אינו מבין, ולכן הוא נבוך. בעיית המושגים היא בעיה לא קטנה של שכבות עליונות של התרבות: מהו האדם? מהי ההיסטוריה? מהי חברה? כל אלו באמת דברים קשים ולא פשוטים בכלל, וכל שכן שהמושגים היותר מופשטים – האמת והשקר, הצדק והרשע, קשים עוד יותר להבנה, ולעתים הבעיה היא דווקא שם. גם בהבנה לא נכונה שייך עניין של תשובה, של מאמץ עוד יותר גבוה לברר ולהגיע למושגים יותר נכונים, מזוקקים. בכל סוגי התשובה יש עניין מוסרי. העמדת הצדק והיושר, אם במעשה, אם ברגש ואם בשכל, זה עניין מוסרי, זו הטבה לאדם ולעולם.
בהמשך הסעיף הרב מסביר שכל זה נכון לגבי ישראל, אבל לא בהכרח נכון לגבי עמים אחרים, ולפעמים אפילו להיפך. ישנם כוחות המאגדים את כל העמים האחרים, שאינם חיוביים וגם לא שליליים – כוחות ההזדמנות: אנשים מזדמנים למקום אחד, שם כוחות כלכליים מסוימים מביאים אותם לחיות יחד מתוך הצורך וההכרח. זה משהו ניטרלי שאין בו בשורה מוסרית, אבל גם לאו דווקא עניין של רשע. אבל יֶשְׁנָם עַמִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁהַכֹּחַ הַמַּדְבִּיק אוֹתָם, מה שעושה את היחידים לעם, הוּא דַּוְקָא אֵיזוֹ שְׁאִיפָה כְּלָלִית שֶׁל רֶשַׁע, שֶׁל חֵפֶץ הִתְגַּבְּרוּת ונצחנות, הרצון להיות יותר מהאחר, לְלֹא שׁוּם אִידֵאָל שֶׁל צֶדֶק. הדגם המקראי לעם כזה הוא עמלק, עם שהוא אמנם מלוכד מאד מבפנים, אבל כל עניינו הוא לנצח אחרים ולשדוד מהם כל מה שאפשר. מפעם לפעם אנו מוצאים דוגמאות היסטוריות של עמים שמה שהפך אותם לעם זהו דווקא אותו הכוח של הרשע; חלק מהם קיימים במשך פרקי זמן היסטוריים יחסית קצרים, וחלק במשך פרקים ארוכים יותר. לדוגמא, ממלכתו של ג'ינגיס חאן, שליט המונגולים במאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה. הם כבשו שטחים אדירים, מדינות וממלכות, וכל זה לצורך התגברות הרשע – לכבוש כדי להיות חזקים יותר מהאחרים. אם היה עוד מישהו שהם היו יודעים על קיומו, היו ודאי צריכים לנצח לשדוד ולשרוף גם אותו. הדבר התבטא גם באמות המידה שלהם: הגיבור היה מי שהרג ואנס יותר. דרך אגב, הוא לא חייב היה לעשות זאת בכוח זרועו, אפשר היה לעשות זאת גם בכוח הפקחות והידיעה כיצד לרמות את האויב. אבל מכל מקום, זו התרבות שנוצרה אצלם, וסיפורי העם שלהם הם סיפורי 'גבורה' מהסוג הזה.
במידה מסוימת, אפשר לומר שכמו בדגם המקראי של עמלק, עמים כאלה הם פעמים רבות נוודים. שבטים נוודים מתאימים לכך, כי בדרך כלל אין להם משהו שהם מפתחים משלהם. הם חיים תמיד מן השוד, ממה שלוקחים מן האחרים. גם מה שהם לוקחים לא הופך להיות משאב התחלתי לצורך התיישבות או פיתוח כישרון עצמי, אלא הנוודות נשארת צורת החיים שלהם. כך יכול להיווצר מצב של תסבוכת קשה של האופי הלאומי, שבר בזהות והרגשה שאין כלים אחרים לבטא את הייחודיות אלא על ידי רשע, ואז דווקא הרשע הוא הכוח המדבק. לעתים ניתן לראות דוגמאות לכך גם אצל אנשים פרטיים, המחפשים בכל מחיר דרך להבליט את עצמם, אלא שהם לא התברכו בכישרון גדול, לפחות על פני השטח. בכל זאת, נשארה בפניהם דרך להתבלט – הם יכולים להציק, ובזה הם מבטאים את עצמם. ולפעמים, הם לא רק מציקים בשולי השוליים של החיים, אלא ממש גורמים לסבל, או לאובדן קשה. וכל זה מפני שאין בהם משהו אחר, זה כל מה שהם. יש להם שרירים, ציפורניים ושיניים ובזה הם משתמשים כדי לנשוך, לשרוט, להכות ולקלקל.
גם בימינו, נראה שישנם חלקים באנושות שלא מוצאים בתוכו שום כישורים מיוחדים להתבלט בעזרתם, ולכן הם מנסים לעשות זאת על ידי רצח מאורגן, וכמה שיותר גדול. אין להם משהו אחר להתפאר בו, ולכן הם מתפארים ברצח בלבד, וכמובן, הם מבטיחים עוד יותר רצח בעתיד – מפני שאם זו המלאכה שהם מצליחים בה ובזה הם מיוחדים – הם רוצים יותר. לא מספיק פיגוע ורצח המוני של אלפי אנשים, צריך עשרות אלפים. לא מספיק בדרך כזאת, צריך גם בדרך זוועתית יותר, אם אפשר. כי אל מול כל שאר העמים והתרבויות, אין מה לשים על השולחן חוץ מכוח הזרוע, הכמות, הרשעות והזדון הפנימי. ההתמרמרות על כך שאין להם מה לשים, מרגיזה אותם כל כך, שלכל הפחות הם רוצים לקלקל גם לאחרים ולהראות להם שגם זה לא שווה: לא שווה שבונים בניינים גבוהים, בתי קפה ובתי חרושת, ועושים מטוסים גדולים ואניות גדולות. הם חושבים שהם יכולים להיות יותר מכל אלה, בכך שהם הורסים, שורפים, הורגים ורוצחים. זוהי רשעות, ומעניין שאנחנו רואים ממש לנגד עינינו שדווקא זה מדביק אותם ויוצר אצלם סולידריות המונית. המונים יוצאים לרחובות בשאגות שמחה – לא על שליחת אדם לירח, מציאת מרפא לסרטן או חקיקת חוקה נפלאה, אלא על רצח. גרימת סבל, באופן המזוקק ביותר, גורמת להמונים רבים במקומות שונים לצהול ולחוש בעוצמה גדולה, כתף אל כתף, את האחדות והאחווה. זהו מה שקורה כשהכוח המדביק, היוצר סולידריות, הוא הרשע כפשוטו ובכל טומאתו.
כמובן, אילו היו היחידים הרבים המרכיבים את העמים הללו חוזרים בתשובה ומפנים את כוחם למטרות נעלות, היו גם מוצאים בתוכם כוחות חיוביים שיביאו אותם אל המטרות הללו. אך פעולה כזו היתה משנה באופן מהותי את אופיים הלאומי. כלומר, הסיבות לכך שהם חיים יחד תהיינה שונות לחלוטין מאלה שהיו קודם, עד שלמעשה אפשר לומר שהם התאגדו מחדש לעם אחר. אבל ההתאגדות הלאומית שלהם כמו שהיא היום, מבוססת על שְׁאִיפָה כְּלָלִית שֶׁל רֶשַׁע. וּמִמֵּילָא הוּא, העם הזה, מְלֵא רֶשַׁע, מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁהוּא דּוֹחֵק אֶת רַגְלֵי יֶתֶר הָעַמִּים, אֲשֶׁר יָבוֹא עִמָּהֶם בְּמַגָּע, הוּא דָּבָר שֶׁאֵין בְּצֶדֶק עָלָיו יְסוֹד נָכוֹן. הצדק הוא טענה סבירה, כגון: לקחו ממני דבר, ואני רוצה להשיבו לעצמי. גם לרשע יש לכאורה טענות כאלה, אלא שכשמנתחים אותן, רואים שבעצם הוא אומר שהוא צודק מפני שלקחו ממנו את כל העולם, ולא נתנו לו את מה שהוא רוצה שיהיה לו. הוא רוצה להיות חכם, הוא רוצה להיות יפה, ואין לו. יש אנשים יפים וחכמים, אבל הוא אינו כזה, ולכן הוא מרגיש שהם לקחו ממנו את היופי והחכמה. זו אכן התמרמרות נוראה, אבל זה לא יסוד של צדק ומשפט, וְאִם כֵּן הוּא מְיֻסָּד כֻּלּוֹ בְּרִשְׁעָה, עַל־כֵּן יְכוֹלִים הֵם לִהְיוֹת מִתְחַזְּקִים גַּם־כֵּן עַל־יְדֵי תִּגְבֹּרֶת רֶשַׁע. אם אצלנו הרשע מרופף את הקשרים בין היחידים והאומה, שם להיפך – הוא יכול לחזק את הקשר, האחווה והסולידריות. וּלְחַזֵּק אֶת אֲגֻדָּתָם עַל־יְדֵי אֵיפַת זָדוֹן. 'איפה' במובן של כלי. יש "אֵיפַת צֶדֶק" (ויקרא יט, לו), ויש אֵיפַת זָדוֹן, שבה הרשע אינו משהו אקראי, אלא דבר שעושים אותו בכוונה. אנו רואים ניגוד גמור ומוחלט לרעיון הבסיסי של מוסר אלוהי עליון, של רצון ההטבה לכלל העולם, לכל האנושות כולה. כמובן שהדבר בא לידי ביטוי במגוון תחומים: כיצד משקיעים את האנרגיה, כיצד מגדלים ומטפחים את הכישרונות וכו'.
לֹא כֵן הוּא בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. אֶת הַיַּחַשׂ, שֶׁיֵּשׁ לַיְּחִידִים שֶׁבָּהּ אֶל כְּלָלוּתָהּ, אִי־אֶפְשָׁר לִתְלוֹת בְּשׁוּם חֹק אַחֵר כִּי־אִם בַּחֹק הָעֶלְיוֹן שֶׁל אַהֲבַת הַטּוֹב הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב. זהו חזון אחרית הימים של הנביאים: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). שהטוב שבנפש כל אדם, אפילו אם יש לו רק מעט טוב, יהיה העיקר ויבוא לידי ביטוי. ואז יוכל כל אדם להשלים את רעהו, ולא לגזול ממנו ולהתחרות בו. החזון הזה עוֹמֵד לְהִמָּלֵא בְּמִלּוּי שְׁאִיפוֹתֶיהָ הַיּוֹתֵר פְּנִימִיּוֹת שֶׁל כְּלָלִיּוּת הָאֻמָּה. כלומר, נוצר בקרב האומה – על ידי השראת השכינה על נבחרי אישיה, הנביאים, והוא, היסוד לקשר שבין היחידים והאומה. עַל־כֵּן כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁהֵם נוֹבְעִים בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, אוֹ גַּם בְּדֶרֶךְ מְסוֹבָב, מֵהַטּוֹב הָעֶלְיוֹן. לפעמים רואים את הטוב ממש, בהוראת התורה בדרך הישר והטוב. ויש שזה לאו דווקא הוראת התורה, אבל זו נטייה נפשית. למשל, קידום הרפואה, המדע, הסדר החברתי המתוקן והיופי וכדומה. אלו דברים שהם לא ישירות מדבר האלוהים הכתוב בתורה, אבל בסיבוב הסיבות, מתוך הנטיות הנפשיות ומתוך צורך המציאות, כל הדברים הללו הִנָּם מְחַזְּקִים אֶת כֹּחָהּ, וְהָעֲזִיבָה שֶׁלָּהֶם מַחֲלִישָׁה הִיא אֶת כֹּחָהּ.
חשוב מאד להבין זאת, שכן עלינו לדעת מה היסוד שלנו. גם אם נכפית עלינו מלחמה שיסודה ברשע נורא כלפינו שמתמשך כבר אלפי שנים, לא ההתפארות ברצח היא העיקר אצלנו, אלא להיפך: בניין החיים הפנימיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים, והיכולת לפתח ולטפח את מושגי החכמה, היופי, הסיוע והעזרה. אפילו הניסיונות הבלתי נלאים, לפעמים עד כדי איזו תמימות מוזרה, להשפיע טוב גם על אלה שנלחמים בנו. כל הדברים הללו נובעים מהאופי הלאומי, הנטייה הבסיסית של המוסר האלוהי העליון, שהיא הדבק של היחידים אל כללות האומה. זהו הכוח שעל ידו מתבטאת התופעה הרוחנית המיוחדת הזאת, כאומה בפועל.
