הַיְסוֹד הָאֱלוֹהִי שֶׁל הַנְהָגַת הָעַמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת, וּמִמֵּילָא שֶׁל כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ. רבים עסקו ועדיין עוסקים, בשאלה האם ישנה השגחה אלוהית על גורלו של הפרט. הרב מוסיף, ששאלה זו צריכה להישאל גם ביחס לכלל – לעַמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת. אם לא היתה לנו עדות על השגחה אלוהית, היינו אומרים שעולם כמנהגו נוהג, ונגמר העניין. אך מכיוון שיש לנו עדות על ההנהגה הזאת, על כך שלא "עָזַב ד' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב), שייך לשאול ולדרוש, וּמִמֵּילָא ניתן ללמוד על כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ. אמנם לא תמיד התשובות ברורות, אבל מפני שיש עדות כזאת, הנחת היסוד היא שישנה השגחה אלוהית על הַנְהָגַת הָעַמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת. אין לטעון שבירור זה של המגמה ההיסטורית יכול להיעשות רק על ידי נבואה. יתכן שבלא נבואה לא יעלה בידינו לדעת תמיד את התשובה המוחלטת, אבל אנחנו יכולים לשאול ולהתאמץ לחפש תשובה. בדומה לכך, לא תמיד אנחנו יודעים מהו השיפוט האלוהי המדויק לגבי כל מעשה שאנו עושים, ובכל זאת אנו עושים חשבון נפש. גם בלא נבואה, על פי העקרונות שהתורה קבעה אפשר להשתדל ולהתאמץ לברר את השיפוט האלוהי, גם מבלי להיות בטוחים באופן מוחלט שזה אכן בדיוק כך. הדבר דומה גם לגישה ביחס לעיסוק בטעמי המצוות. אנחנו לא יודעים את טעמי המצוות, אבל אנחנו משתדלים לברר, ויש ספרות גדולה שמסבירה אותם. אף אחד לא אומר על טעם מסוים שהוא הסיבה שבשבילה ניתנה המצווה ואין בלתה, ובכל זאת, זה נותן משהו. זהו חלק מן העיסוק התורני שלנו, וכך הוא גם הניסיון להבין את ההנהגה האלוהית, הן ביחס לפרט והן ביחס לכלל.
וּמִזֶּה, על ידי העדות, אָנוּ בָּאִים לִידֵי תְּבִיעַת הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂים וּבַחַיִּים הָעִיּוּנִיִּים. אילו היינו חושבים שהעולם הפקר, לא היה תוקף ומשקל לשום תביעה מוסרית. בעולם כזה, לא חשוב מה טוב ומה רע, ולא תמיד יודעים מהו ההבדל ביניהם, ואין שכר ועונש. אבל מכיוון שאנחנו יודעים שהעולם אינו הפקר, שכן יש לנו עדות על הנהגה אלוהית, ישנו גם תוקף לתביעה המוסרית. תְּבִיעַת הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, היא תביעה ממשית בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים – סידור חיי החברה, הסדרי ממון, אופי המשטר ועריכת מוסדות מתאימים, וכן הכוונת המעשים הפרטיים של כל אחד. וגם בַּחַיִּים הָעִיּוּנִיִּים, כלומר, בתביעת המושגים הנכונים, כמו התביעה שלא תהיה עבודה זרה במציאות. הרי אפשר לטעון שלא אכפת לנו אם אנשים עובדים עבודה זרה, כל עוד החיים המעשיים מסודרים ומתוקנים. אבל הנוכחות האלוהית שבעדות המציאות הישראלית, תובעת גם את טהרת המושגים העיוניים, ולא רק את תיקון החיים המעשיים. האדם איננו עשוי רק ממעשים. הוא כולל גם מחשבות, רעיונות ושאיפות, ולכן כדי שיעשה את המעשים הנכונים האישיות כולה צריכה להיות מתוקנת.
כאשר העדות על הנוכחות האלוהית אינה משמשת כבסיס לתביעה המוסרית, אנו עדים לקלקולים רבים. לצערנו הגדול, ישנם האומרים שבסיס התוקף לתביעה מוסרית הוא המצפון. טענה זו יפה מאד, אבל חלשה מדי. בפועל, המצפון של האחד אומר ככה, והמצפון של האחר אומר אחרת. אין כאן סמכות עליונה אלא רק מחשבות ורגשות. ישנה חשיבות גדולה למצפון ולעדינות הנפש של כל יחיד, וצריך לטפח אותם מאד. יש להם ערך רב כאשר הם מצטרפים אל המקור ומסתמכים על המקור האובייקטיבי, האלוהי, של התביעה המוסרית. אבל כמקור בלעדי לתביעת הקדושה, הטהרה והמוסר, לא די בהם. אי אפשר לבנות חיים אך ורק בהסתמך על טוב לבו של האדם. הניסיונות האלה כשלו כבר כמה פעמים, והכישלונות היו צורמים למדי. למשל – המשטר הקומוניסטי שגירש את האלוהים מחייו, ורצה לבנות את עצמו רק על יושר כוונותיהם של האדם ושל החברה. הקומוניזם גרם עוול רב, וניסה להשליט את עקרונותיו המוסריים באכזריות רבה. בפועל הוא גרם לחיי סבל, ובסופו של דבר גם לא הצליח להחזיק מעמד.
דוגמא נוספת לכך, היא מה שמכונה היום 'בגידת האינטלקטואלים' של גרמניה, צרפת ואנגליה, שצידדו בברית המועצות הסטאליניסטית. בזמן שמיליונים נמקו בבתי כלא ובמחנות, ואחרים נרצחו ונגדעו ממשפחותיהם על לא כל עוול בכפם, הם צידדו במשטר 'העתיד הורוד של האנושות'. גם מול גרמניה הנאצית היו שנקטו עמדה פציפיסטית, מוסרית כביכול – אנחנו נתפרק מנשקנו, מפני שאם הם יראו שאין לנו נשק, הם לא ילחמו בנו. אולם ברור שרשע שיודע שאתה לא חמוש, רק ילחם אתך יותר מהר ויותר חזק. אך תפיסה זו חדרה לממשלות וגרמה להן לנסות להשלים עם הנאצים, במקום לזהות את הרשע ולנסות להתגבר עליו. חשוב לזכור שהתביעה המוסרית היא לא רק תביעה לחלוקת מתנות ודמי חנוכה, אלא גם לגבורה ואומץ. גם לעמוד מול הרשע, להכריע אותו ולשרש אותו מהמציאות, היא תביעה מוסרית. אנחנו לא מקבלים את העמדה המוסרית הנוצרית שגרמה כבר ממילא לצרות רבות בעולם. אנשים שנתפסים בטעות כמייצגים את המוסר, מייצגים בסך הכל את אותם פרפורים מצפוניים רגשיים, שהם בעיקרון טובים, אבל אם הם לא על בסיס יציב וברור, גם הם גורמים צרות.
גישות כאלה גורמות לכך שאפשר מתוך תביעה מוסרית כביכול, להתקומם נגד התערבות במשטר הרשע של עירק למשל, מפני שזה לא מוסרי, או להגן על גדולי הרוצחים. זאת, כאשר ברור שאין לתביעה זו כל בסיס אובייקטיבי, והיא נובעת רק מהרגשת רחמנות המתעוררת מצפייה בטלוויזיה או קריאה בעיתון. ההגדרה של הטוב והרע בסכסוך היא רגשית לחלוטין, ואינה מתחברת אפילו לניתוח סביר של המציאות. מספרים שתוך כדי הפלישה האמריקאית לעירק נהרגו כמה אלפי אזרחים. סביר מאד להניח שזה נכון, אבל בשנות משטרו של סדאם חוסיין נהרגו מאות אלפים לפחות, שרק שנים לאחר מכן חשפו את שלדיהם. השיקול המוסרי צריך לקחת בחשבון עוול אחד מול משנהו. במקרה הזה, למשל, משמעותה של אי-התערבות היא לא רק סכנה לאזור, אלא גם סכנה לעולם, אם לא עכשיו אז בעוד מספר שנים, כי כוונות המשטר הזה היו ידועות. מלבד זאת, צריך לשקול גם את העוול שכבר נעשה על ידו בפועל. והנה, אלה שכביכול מייצגים את התביעה המוסרית בעולם, למעשה מגלים שהתביעה הזאת לא עומדת על הבסיס המוסרי האובייקטיבי, אלא נובעת מכל מיני רגשות שאולי כשלעצמם הם רגשות טובים של רחמנות, אבל ללא המסגרת הסבירה, הופכים להיות בדיוק ההיפך ממוסר, מטוב ומיושר. זה באמת נורא, מפני שכוונותיהם של האנשים האלה בדרך כלל טובות, והרגשות כשלעצמם הם רגשות טובים. אבל כאשר חסרה להם האמת האובייקטיבית וכושר השיפוט הסביר, אם הם לא צמודים למסמך היסוד של דבר ד' בעולם אשר מספר מהי הנוכחות האלוהית ומהן המסילות שלה, התוצאה היא לעתים ההיפך ממה שהם רוצים. מכאן גם המבוכה הגדולה שיש בעולם ביחס לכל מיני תופעות של רשע. יש הרבה מאד אנשים נבוכים שלא יודעים כיצד לנהוג: מצד אחד, הם לא רוצים לגרום עוול, ומצד שני, הם חשים שאולי כן צריך לנקוט באיזה צעד. זו מבוכה רוחנית ומוסרית קשה, ואמתית מאד.
ישנו הכרח אובייקטיבי בעולם שתהיה עדות על נוכחות ד', ולכן יש הכרח אובייקטיבי במציאותה של כנסת ישראל. העולם אינו יכול להתנהל אלא על פי דרישות היסוד האלה של קדושה וטהרה, על פי הקודקס המוסרי המשפטי שכנסת ישראל מייצגת. ואכן, כיום רוב האנשים ברוב העמים מכירים בתבנית הבסיסית של התנ"ך – עשרת הדיברות, כתביעה מוסרית מוחלטת ובלתי מותנית.
