הרב מברר כאן נקודה בעלת חשיבות רבה. הכוח המבטיח לכנסת ישראל ניצחון בעולם, המסוגל להעמיד אומה קטנה ומשועבדת במרכז התרבות העולמית, הוא לא כוח גשמי, או כזה הנובע מריבוי כמותי, אלא הכוח המוסרי. יְּסוֹדָהּ הָעֲלִיָּה הַמּוּסָרִית הַמֻּחְלֶטֶת, הָעוֹלָה עַל הַנְּטִיּוֹת שֶׁבְּרוּחַ הָאָדָם, גַּם עַל הַטּוֹבוֹת וְהַיּוֹתֵר יָפוֹת שֶׁבָּהֶן. ברוח האדם יש מחשבות ונטיות מצפוניות יפות וטובות, המתעוררות באופן טבעי אצל אנשים שונים במקומות שונים בעולם ובתרבויות שונות, אצל כל אחד מתוך נפשו והווייתו החברתית. בכל זאת, מחשבות ונטיות אלה אינן מסוגלות לנצח את העולם, והיחידה המסוגלת לכך, היא כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּכֹחָהּ הָרוּחָנִי. כדי לבאר את הדברים, יש להקדים שהמופת המוסרי הגדול שברוח האדם, הוא הטרגדיה – לא כענף במחזאות, אלא כתפיסת עולם. הטרגדיה היא המצוקה המהותית שבין השאיפות, הרצונות, הנטיות הטובות והכמיהה לעולם אידאלי לפרט ולכלל, לבין המציאות האכזרית. ההתנגשות יוצרת מצוקה, ומתוכה נוצר הייאוש, נקודת הטרגיוּת, השלמה עם העובדה שגם הרצונות הטובים ביותר לא יכולים להתממש. מצד אחד, האיש הנעלה אינו מסוגל לוותר על השאיפות הנעלות שלו. אם היה מסוגל לעשות זאת ולהסתגל למציאות האכזרית – הרי היה מפסיק להיות איש נעלה מבחינה מוסרית. ומצד שני, הוא גם לא יכול להילחם עם המציאות; לא זו הפנימית, הכוללת יצרים ופיתויים חזקים שגורמים לו להיקרע, ולא מול ההתנגדויות החיצוניות. הוא לא יכול לעמוד בזה, ולכן זו מצוקה שאין לה פתרון. טרגדיה גדולה מציבה את הגיבור כבעל הכוונות הטובות ביותר, הרצונות הטובים ביותר והרגישויות המוסריות הנעלות ביותר, אל מול המציאות הנפשית שלו, ולחילופין או בנוסף לכך, מול מציאות חברתית או טבעית שמחוצה לו. כך או כך, הוא לא מסוגל להתגבר עליה. זהו שיא הטרגיות המפעימה את האדם, מפני שהוא מרגיש הזדהות עמוקה עם התחושות שהיא משדרת.
לעומת זאת, בכוחה המוסרי, כנסת ישראל עוֹלָה עַל הַנְּטִיּוֹת שֶׁבְּרוּחַ הָאָדָם, גַּם עַל הַטּוֹבוֹת וְהַיּוֹתֵר יָפוֹת שֶׁבָּהֶן, בכך שמְגַלָּה הִיא אֶת כֹּחָהּ בִּידִיעַת הַנְהָגַת הָעוֹלָם לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע, מַסְבֶּרֶת הִיא בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת אֶת מַהוּתָהּ הָעַצְמִית. בדרך כלל, איננו רגילים לקשור את תפיסת הנס של היהדות עם התפיסה המוסרית שלה. כאן הרב אומר שהעוצמה המוסרית מתעצמת ומתחזקת על ידי הפנמת מציאות הנס והפלא, מפני שהנס מוכיח ששום טבע – הנפשי, הגופני, הגשמי או החברתי, אינו סוף פסוק ולא חומה מוחלטת. הטבע נמצא בשליטת הבורא, ולפיכך הוא נמצא בתהליך מתמיד של שינוי. על כן, האדם בנטיותיו הגדולות והיפות, ובקישורו אל הבורא, שהוא לא רק על ידי ודרך הטבע, אלא גם קישור ישיר – מסוגל לשנות את הטבע. השינוי הזה נקרא נס, והמשמעות המוסרית שבניסים, היא היכולת לגבור על הטבע. בנס יציאת מצרים, למשל, מודגשת מאד גם המשמעות המוסרית – גאולה והצלה של עבדים שנידונו להשפלה, לרצח ולשוד, ועונש למשעבדים שסמכו על כוחם הגשמי והמספרי המרובה, וחשבו שאין מי שיכול להעניש אותם. והנה – התהפך הגלגל: החלשים והמסכנים, העבדים המשועבדים, יוצאים לחירות, ואילו צבא המשעבדים ושליטם טובעים בים. לפתע, אותו הטבע שהם ידעו לנצל אותו ולהסתגל אליו, פנה נגדם. זה השינוי הניסי, ויש לו גם משמעות מוסרית גדולה. חזון אחרית הימים הוא חזון מוסרי המתקומם כנגד הטבע האנושי החמדני, האלים והשפל בנטיותיו השונות, ואומר שאפשר לתקן אותו, והוא אכן יתוקן וינוצח. הדבר שינצח את הטבע הזה, והוא גם המאפשר לחזות את החזון מלכתחילה, הוא האמונה, שהיא הקשר עם אלוהים.
וְהָאֱמֶת הַזֹּאת של ידיעת גבולות הטבע, הבאה לנו על ידי הנס, הִיא בְּעַצְמָהּ מַגְבִּירָה אֶת הָעֹז הָרוּחָנִי בְּקִרְבָּהּ וּבָעוֹלָם. העוז הרוחני המופלא הזה, הוא העוז המוסרי. אין בעולם סיפור טרגי יותר מהסיפור היהודי. זהו סיפור שיש בו כניעה לפיתוי, חורבן האנשים על ידי חטאי עצמם, פיזור, גלות והשפלה, המתפרשים על פני עולם ומלואו, בנהרות של דם ודמע. ובכל זאת, התפיסה היהודית לא מרשה לעצמה להתדרדר לתפיסת העולם הטרגית של השלמה עם המצוקה מתוך יאוש. למרות הכל, ישנו ניצחון – בעצם ההישרדות, ביצירה ובהשפעה ובהקניית חזון אחרית הימים לרוב העולם כשאיפה מרכזית יסודית.
אִי־אֶפְשָׁר לָאָדָם הַיְחִידִי וְהַקִּבּוּצִי שֶׁיִּתְעַלֶּה עַל טִבְעוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּמִיד חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הַמֻּטְבָּע בַּטֶּבַע אֵין עָלָיו כֹּחַ עֶלְיוֹן לְהַחֲלִיפוֹ בְּעִלּוּי. שהרי איך יוכל להתעלות אם הוא מאמין שאי אפשר, שרק מה שהוא מכיר אכן ישנו, ואין למעלה הימנו? עַל כֵּן אֵין מָנוֹס מִשִּׁפְלוּת הַמּוּסָר שֶׁבְּעֹמֶק הָרוּחַ – לֹא לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה־זָרָה, גם אם הם לא רוצים להיות שפלים, וְלֹא לְכוֹפְרִים מֻחְלָטִים, גם אם יהיו אנשים רגישים ויפי נפש ביותר. המרב שהם יכולים להגיע אליו הוא תפיסה טרגית. לכל היותר, הם ילכו וישליכו עצמם מן הצוק, מפני שהם לא מסוגלים עוד לשאת את המציאות הזאת. אבל הם לא מאמינים שבאמת אפשר לשנות אותה, ולכן הם בכלל לא שואפים לשנות אותה. הם מוצאים את עצמם במבוי סתום. אֵין מָנוֹס מכך, עקב אבדן האמונה הטהורה האלוהית, כלומר האמונה בנוסח היהודי שלה. אבדן זה הוא אסון נורא ואיום שאין נורא ממנו, לכל אדם פרטי ולכל קיבוץ אנושי שהוא, מפני שהוא מביא איתו יאוש, מוות וקץ, אפילו לאנשים יפי הנפש וטובי הנטיות. על אחת כמה וכמה שהוא אסון לאנשים שאינם כאלה, שכן הם משלימים מראש עם האבדן, ואפילו לא נרתעים מן העוול המוסרי הכרוך בהשלמה זו.
וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהִיא מַעֲצֶמֶת אֶת הָרוּחַ, לְהַעֲלוֹתוֹ מִכָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבַּטֶּבַע הַבְּהֵמִי הַפִּרְאִי שֶׁל הָאָדָם, בין אם זה טבע נפש עצמו, ובין אם זה הטבע שסביב לו – זה החברתי של אנשים אחרים, או זה של העולם בכלל, הִיא רַק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱמוּנִית, הַמְבָרֶרֶת אֶת פְּעֻלּוֹתֶיהָ עַל־יְדֵי שִׁלְטוֹן שֵׁם ד' בָּעוֹלָם, ולא אמונה סתם. יש היום מין מנהג, על פיו נפגשים אנשי הדתות השונות 'בשם האמונה'. כלומר, לא כל כך חשוב אם זה הדלאי לאמה, הרב הראשי, האפיפיור או הבישוף הפרוטסטנטי. העיקר שכולם מאמינים ואנשי דת, וכל אחד בא בגלימתו ו'תלמודו בידו'. אמת שכל אמונה שהיא, מעניקה משהו לאדם, אבל זה לא מספיק, כי המפתח לגאולת האדם מן הטֶּבַע הַבְּהֵמִי הַפִּרְאִי הוא הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱמוּנִית, הַמְבָרֶרֶת אֶת פְּעֻלּוֹתֶיהָ עַל־יְדֵי שִׁלְטוֹן שֵׁם ד' בָּעוֹלָם בְּהִתְגַּלּוּת רְצוֹנִית אִידֵאָלִית. כל מילה במשפט זה דורשת מאמר בפני עצמו, כי כל מונח – רצון, אידאל והתגלות, הוא מושג פילוסופי וקבלי. אסור לטשטש את ההישגים האדירים של המחשבה היהודית, ולצערנו זה מה שקורה כשמכנסים אותה לתוך אותה התערובת של כל מיני דתות ואמונות מעורפלות. אף על פי כן, כשרואים מונחים אלה כמשפט אחד – משמעותם היא המחשבה האמונית הגואלת.
המחשבה האמונית הזאת, היא גִּלּוּי שֵׁם הַהֲוָיָה שֶׁבְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל. הרצי"ה קוק סידר את הפרק כך, שבתחילה הופיעו המושגים 'לשם יחוד' ו'זיווגא שלים' של 'קודשא בריך הוא' ו'שכינתיה'. לאחר מכן, בסעיף זה מופיע שֵׁם ד' בָּעוֹלָם, שֵׁם הֲוָיָה, שהוא למעלה מקודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא עליון כל כך, מפני שהוא הרומז למקור ההוויה, בעוד 'קודשא בריך הוא' ו'שכינתיה' הם חלק מהעולמות הקיימים, עוד רבדים של עולם הממשי. שֵׁם הַהֲוָיָה הוא השם השורשי, המקורי, הרומז אל מה שלמעלה מן הטבע. במונח שֵׁם הַהֲוָיָה, אין הכוונה להוויה עצמה, אלא למקור המהווה אותה. שם זה, המושג שאליו אנו מכוונים, הוא השם היסודי שֶׁבְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל, ואסור למשכן אותו ולטשטשו בתוך שמות אחרים, תמורת טובות הנאה חברתיות ואחרות. זה הכוח הגדול של כנסת ישראל בעולם – הכוח המנצח, יוצר החזון, שבכוחו לאגד את כל האנושות לטובה. התאגדות עם אישים מעמים שונים אפשרית רק אם לא תתבצע מתוך שום אינטרסים מלבד האינטרס של החזון הגדול. מבחינת מבנה הפרק, הדבר משלים את הפסקאות הקודמות שעסקו ב'יחוד קודשא בריך ושכינתיה'.
