כמו בסעיף הקודם, מופיע כאן עניין קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, אבל מזווית שונה מאד. כאן מתייחס הרב לשתי הופעות של הרצון האלוהי. האחת נקראת 'קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא', שאותה מכנה הרב הַהֶאָרָה הָאֱלוֹהִית הַכְּלָלִית, והשנייה – 'שְׁכִינְתֵיהּ', הלא היא כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. ההארה הכללית היא ההארה השווה לבני אדם שונים, מעמים שונים ובעלי מַּחֲשָׁבוֹת שונות. הדבר יתכן, מפני שבאופן כללי לכל האנשים יש בעיות דומות. ישנן בעיות חיוביות, כמו החיפוש אחר צדק, יושר, מחשבה, שֶׂגֶב וקרבת אלוהים, ובעיות שליליות, כמו הפחד מפני המוות, ותחושת החידלון החומרי והגופני. בעיות אלה ואחרות, הן כר נרחב ליצירה המחשבית האנושית באשר להופעה האלוהית בעולם. שיטות פילוסופיות, דתיות, מיסטיות ורוחניות, צומחות כולן מתוך הכר הכללי של הבעיות הכלליות של כל אדם באשר הוא. ומאותו כוח באות גם הַהַרְגָּשׁוֹת, כלומר – הביטויים שאינם מחשבתיים אלא אומנותיים, כמו שירה, ספרות, פיסול, ציור, דרמטורגיה ומחזאות, ועוד ביטויים אשר מעוררים בעיקר את הרגש. לעתים מרגש יותר לראות אדם סובל מאשר לקרוא אנציקלופדיות שלמות על סבל. אמנות גדולה יכולה ליצור רושם שחודר, מזעזע ויוצר רגשות של קרבה, חשש וחרדה.
הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַהַרְגָּשׁוֹת, הַבָּאוֹת מִכֹּחַ הַהֶאָרָה הָאֱלוֹהִית הַכְּלָלִית, אֵינָן מִתְקַבְּלוֹת בִּכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל כלומר, באופן כללי השאלת רעיונות ממקורות שונים לכנסת ישראל אינה יכולה לָשֵׂאת פְּרִי וְעָנָף, ולא לְגַדֵּל גִּדּוּלִים יָפִים וּמִתְקַיְּמִים אפשר לנסות לעשות זאת, אבל הרעיון המושאל יוותר זר, ולא יצור תנועה מחשבית או הרגשית עצמית בכנסת ישראל. זה כמו להביא הביתה פרח יפה אחרי שקטפו אותו. הוא נשאר יפה למשך זמן מה, אבל אחר כך הוא נובל ולא נותרים ממנו פרחים דומים. כך, הבאת ספר, רעיון או יצירה מבחוץ אל כנסת ישראל: נהנו מהם במידת מה, ובזה נגמר העניין. זה לא יכול להכות שורש בתרבות ובשדה היצירה הישראלית, כִּי־אִם כְּשֶׁהֵם בָּאִים מֻרְכָּבִים בְּהָרַעְיוֹנוֹת הָעַצְמִיִּים. כאשר יש איזו התעוררות בעולם, או כאשר מחשבה כללית חדשה עולה לחלל האויר, כמובן שגם אנחנו כבני אדם שותפים לה. אבל לא מספיק שגם אנחנו שותפים לה כבני אדם, חייבת להיות איזו הרכבה שלה אל השורש העצמי, הרעיונות העצמיים של כנסת ישראל. שום שיטה פילוסופית או רגשית, ושום יצירה יפה כשלעצמה, לא תוכל להשתרש, אלא אם נעשה מאמץ מיוחד ללבן את הקשר שלה אל השורש העצמי של כנסת ישראל, או שהליבון הזה נוצר מעצמו, כאשר מגיע הזמן המתאים. המשל לכך הוא פעולת ההרכבה בעצים. באופן עקרוני אפשר להרכיב רכיבים מעץ אחד על משנהו, אבל לא כל שילוב מצליח. בדרך כלל, לא יצא שום דבר למי שינסה לגדל מנגו על תפוח עץ. ההרכבה מצליחה בין עצים שיש ביניהם איזו קרבה. אם יעשה מאמץ למצוא את המשותף של המושגים הנכבדים, הרעיונות החשובים ונטיות הנפש המובהקות, עם השורש הישראלי העצמי, הם יתברכו, ישתנו ויתגוונו על ידי הייחודיות הישראלית. או אז, יוכלו להוציא פרי ולגדל ענפים.
הדוגמא המובהקת להרכבה כזאת, הינה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. יש בה שימוש נרחב ברעיונות ומושגים שבאו מעולם הפילוסופיה היוונית האפלטונית והאריסטוטלית, וגם מפירושים יותר מאוחרים. אבל לא היתה זו העתקה. בספריהם של רס"ג,[16] ריה"ל,[17] הרמב"ם,[18] הרלב"ג,[19] ר' חסדאי קרשקש[20] ועוד, ניתן לראות בבירור כיצד הרעיונות והמושגים שנידונו בשיטה פילוסופית מסוימת, קיבלו פנים חדשות. הם הפכו להיות שאלות ומושגים של אמונת ישראל, עם השלכות על תפיסת האמונה, ולעתים אפילו על חיי החברה וההלכה. אצל חכמי ישראל, אשר נפשם מלאה היתה ברוח הישראלית – ההלכה, האגדה והמסורת על גווניה, כל מושג חדש קיבל גוון מיוחד ונתפס באופן אחר מאשר בשיטה המקורית שהוא בא ממנה. כך נוצרה הפילוסופיה היהודית, שנקראה אפילו הפילוסופיה האלוהית היהודית. ואכן, למרות שנעשה בה שימוש במושגים של פילוסופיות אחרת, אופייה היה יהודי באמת: לא רק צירפו לה קצת פסוקים והעבירו את המושגים שבה שיפוץ חיצוני קוסמטי, אלא נבדקו ונמצאו השורשים המשותפים והתועלת המשותפת להם עם אוצר הרוח הישראלי. הרב קורא לזה 'הרכבה', שכן ברורים לנו המקורות של המושגים האלה, וגדולי ישראל אינם מתכחשים לכך. אבל הפרי – התוצר הפילוסופי, המוסרי והתנהגותי, הוא מאד יהודי, מיוחד ומקורי.
בהרכבה יש בהחלט גם מן העולם הכללי, והרב מדגיש שאין כאן ניגוד עצמי, מפני שאנחנו שותפים גם בעולם הכללי. גם אנחנו אנשים, וממילא חלק מהאנושות. אבל עם זאת, חייבת להיות גם שורשיות ישראלית, הרעיונות העצמיים שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, שֶׁל טֶבַע הָאֻמָּה בְּמַהוּתָהּ הַפְּנִימִית. אפשר לומר שלטבע האומה ישנם שני ביטויים עיקריים. הביטוי האחד, שהוא מאד מובהק, הוא דרך הדיון והלימוד המחוברת לחיים. הדבר מתבטא, למשל, בחיוניות שבדברי המקרא, המושגת על ידי שימוש במתודת הסיפור האנושי, שהרי רוב דברי התנ"ך הם בצורת סיפור. אמנם, יש גם פסוקי חכמה בספר משלי וכדומה, אבל בעיקרו של דבר ישנה עלילה, שהיא חיוניות בתוך מערכת כוללת שבה ממד הזמן, הנפש האנושית, העניין הכללי והחזון יוצרים את המסגרת שבתוכה הדברים מתוארים. בדומה לכך, גם בתורה שבעל פה ניתן לראות גישה של דיון ושל ויכוח חי. זו אינה פסקנות חוקתית, בסגנון "כך וכך לעשות, כך וכך לא לעשות". ההוראה ההלכתית מופיעה יחד עם כל הקשור בה: הסברא, תיאור המקרה, השמות של האנשים שהשתתפו ודנו בה דור אחרי דור, והמקום והאופן שבו התקיים הדיון. בית המדרש הוא המסגרת הכללית שבה מתבררים הדברים.
הביטוי העיקרי הנוסף של טֶבַע הָאֻמָּה הוא המשמעות והתוכן העצמיים של הלימוד. הלימוד נחשב להישג מבחינת הגישה היהודית, כאשר רעיון או רגש מביאים את האדם להתעלות, או לכל הפחות לבירור והתבהרות נפשית מוסרית, אבל חשוב להדגיש שיש בה גם מקרבת אלוהים. ניתן בהחלט לתאר התבהרות והתעלות שכליות בלבד, הנובעות מן ההנאה הצרופה של הבנת עניין מסוים. כך הוא, למשל, המתמטיקאי העוסק בבעיות מופשטות לגמרי, ונהנה מן המושכל עצמו. זה לא פסול, אך הדרך היהודית היא שונה. היא חותרת לכך שכל מושג חדש יביא להבנה טובה יותר של חג, מועד, מצווה או איסור, כלומר, שהמושג יתכלל במערכת גדולה שהיא-היא יסוד הקיום שלנו, ושזה יביא אותנו למקום טוב יותר מבחינת "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח) ומבחינת הקרבה שלנו לאלוהים. הדבר נכון גם מבחינה מוסרית: לא די אפילו בעצם ההנאה של עשיית הדבר הטוב והנכון, אלא צריכה היא להיות כלולה בתוך מערכת גדולה יותר, של ההתקרבות לאלוהים.
ניתן להבחין במאפיינים אלו כאשר אנחנו מתבוננים בהרכבות השונות שנעשו במהלך הדורות. תמיד היינו מוקפים תרבויות אחרות, ותמיד היו גם חיקוי שלהן וגם אינטראקציה והשפעות גומלין בינינו לבינן. אבל רק חלק מן ההרכבות הללו קיבלו את הצורה היהודית, הן מבחינת החיוניות של הדרך – ההשתלבות בעלילה הגדולה שאנחנו תופסים על ידה את המציאות, ובחיוניות הזאת של הדיון המתמיד; והן מבחינת התוכן – הדברים אינם נשארים לעצמם, אלא מבארים לנו את חיינו, כלומר, משתלבים בהבנה המהותית הטבעית שלנו. רק הרכבות שקיבלו את הצורה הזו נשארו בעלות ערך לדורות, ולא רק לשעה של הנאה מיופי מזדמן.
וְהַהַרְמוֹנְיָה הַגְּמוּרָה בֵּין אֵלֶּה הַהַשְׁפָּעוֹת הֵן דְּרָגוֹת שֶׁל הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם, יִחוּד קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, שֶׁעֵינֵי כָּל אֵלָיו נְשׂוּאוֹת. הרמוניה היא התאמה. ישנן רמות שונות של התאמה בין ההשפעות החיצוניות לשורש הפנימי של כנסת ישראל, הקובעות עד כמה הם מתאחדים. פעמים שהתאמה היא לא יותר מאשר נגיעה רחוקה, אשר כמעט שאינה מותירה רושם על היהדות החיה מלבד בזיכרון קלוש, מילה או מושג. ופעמים שהקרבה מרובה ביותר, עד כדי התפעלות מן ההישגים והחכמה שיש באומות ובתרבויות אחרות. מערכת היחסים שבין הישראליות העצמית לבין הכלליות שסביבה איננה פשוטה, קלה או חד משמעית. למשל, הפגישה עם התרבות היוונית של לפני כאלפיים שנה, הכילה גם ממדים של התנגשות וגם ממדים של הפרייה. חכמי ישראל התפעלו מן היופי שבשפה היוונית, אבל באותו הזמן אמרו "בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים" (מגילת תענית פרק אחרון – ימי הצומות), וראוי לקבוע תענית על היום בו נתרגמה התורה ליוונית (שו"ע תקפ, ב). מנגד, היוונית היא השפה היותר יפה, היותר גמישה, שאפשר וכדאי ללמוד, ולכן הרבה מילים יווניות נכנסות לתוך השפה העברית של אז, חלקן אפילו לשפה ההלכתית. לא היתה זו הרמוניה במובן הפשטני של המילה – רק טוב, ולא ההיפך מכך – רק רע, אלא מורכבות שהכילה משהו משני הצדדים. כיוצא בזה היה מאוחר יותר, עם הגלגול הנוסף של היווניות – הערבית שבימי הביניים. כמו כן, גם מערכת ההשפעות ההדדיות – המוסריות והאחרות, שבין היהדות ובין התרבויות הנוצריות שלאחר מכן, היתה בעלת אופי דומה. לעתים היתה קרבה מסוימת, אבל היו גם מתח וריחוק, ולפעמים אפילו עוינות.
יִחוּד קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ הוא הציור האידיאלי ביותר, גם של האנושות בכלל, וגם של הפרטיות הישראלית והטבע העצמי של כל אדם ואדם. שֶׁעֵינֵי כָּל אֵלָיו נְשׂוּאוֹת. המאבק, המתח, הקושי וההתנגשות שבין ישראל לעמים ובין העמים לישראל, נובעים מחששות, חשדות, אי הבנות ונטיות רעות. ההשפעה הכללית לתוכנו, וההשפעה החוזרת שלנו כלפיהם, תהיינה יסודות לבניית מערכת יחסים חיובית וטובה שבין "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) שבאחרית הימים, לבין שאר האנושות. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז) – הכל באים, כל אחד עם תפילתו הוא, כל אחד עם זווית הראייה והעמדה שלו. ובכל זאת, ישנה התאחדות – היכולת להבין ולהיות מופרה, וגם להפרות את השאר. וזאת, מבלי לגרום לטשטוש, עוינות או בלבול, שכן עֵינֵי כָּל נְשׂוּאוֹת דווקא אל האיחוד, שאיננו טמיעה או התבוללות, אלא זִוּוּגָא שְׁלִים (כדברי הרב בתחילת פסקה ט') – זיווג שלם. יש בו שניים שהם אחד, אבל בכל זאת שניים. זו מערכת יחסים עדינה, רגישה, שהיסוד בה הוא שהשניים הם לא רק זה ליד זה, אלא שיש ביניהם אהבה, שהיא היסוד להתאמה ולהרמוניה. אהבת האדם, הטוב, הצדק, הרחמים והמטרות הגדולות, והיכולת לחוש זה את צרתו או שמחתו של זה, הן הבסיס והיסוד ליחוד שֶׁעֵינֵי כָּל אֵלָיו נְשׂוּאוֹת. הן גם הבסיס ליצירות הרוחניות הגדולות, בין בתחום המחשבה ובין בתחום האומנות. לפעמים, כאשר חווים יצירות גדולות שהן שובות לב, נפש ומוח, נוצרת תחושה שהמחיצות נופלות והניגודים מתמעטים, ותחושת האחדות גוברת.
אמנם, דווקא מכיוון שזו דרך לא פשוטה, אי אפשר לכפות אותה או לממש אותה באלימות. וכשמנסים לעשות זאת, הדבר לא רק שאינו מביא להרמוניה ולאהבה, אלא מלבה עוד יותר את העוינות והשנאה. מעשה שנעשה מתוך אהבה, או אותו המעשה שנעשה מתוך אונס, הם שני הקצוות של העולם. או שיש כאן יסוד לחיים גדולים, או שיש כאן יסוד לשנאה נוראה, פחד ואימה. כל סוג של ניסיון לכפות בפשטנות ובגסות את הייחוד הזה, את ההרמוניה הזאת, לא רק שלא יצליח, אלא להיפך, יביא לידי התפרצות של עוינות ושנאה. מבחינה היסטורית, ניתן לראות זאת למשל בתקופת ההשכלה. והדבר נכון לגבי שני הסוגים של מוביליה – בין אם מדובר על אנשי ההשכלה הגרמניים או הצרפתיים, ובין אם על אנשי ההשכלה היהודיים. הם פעלו מתוך תפיסה שצריכה להיות הרמוניה, מפני שהעניינים הכלליים משותפים לכלל האנושות, וניסו לכפות את התפיסה הזאת על היהודים כולם, ולבטל את השוני שבין ישראל לעמים. זה הביא לא רק לכישלון, אלא גם להתפרצות איומה של אנטישמיות ושנאה, מפני שדווקא אז השוני הלך וגבר. דווקא הכוונות הטובות הביאו למעשים נוראים פי כמה וכמה ממה שהיה לפני כן. הרצון היה טוב, והוא אפילו נבע מן השורש האידאלי הזה. אבל הם לא ידעו כיצד לפעול בדרך הנכונה, העדינה, שבסופו של דבר תאפשר לבנות את המציאות האידאלית הזו כראוי.
בגלל מורכבות התהליך, הרב מדמה אותו להרכבה. היום ניתן להשתמש במשל אחר שלא היה אז – ניתוח השתלה. זהו ניתוח מסוכן ביותר, ביחוד אם מדובר על איברים חיוניים. יש צורך בהרבה אמנות, התאמה ומזל כדי שזה יתאים. ועדיין, כל אלה לא יועילו בלא עדינות, רגישות והבנה כיצד הדברים משתלבים. כשהתחילו, חשבו למשל שאפשר להשתיל לב של קוף לבני אדם, כי בסך הכל ישנה קרבה מרובה ביניהם. אך למעשים המושתלים בלב של קוף מתו מהר מאד. כך הוא גם הקושי הגדול בנמשל, כאשר מנסים לעשות הרכבות בין תרבויות ומערכות שלמות של מושגים, ערכים ותפיסות עולם, שלכל אחד מהם כמה שכבות של התפתחות היסטורית, חברתית ורוחנית. גם אם ישנם חזון, רצון ואפילו צורך לעשות זאת, הטיפול צריך להיות מיוחד במינו, ורק אנשים גדולים מאד – תנאים ואמוראים, או ראשונים כמו הרמב"ם, הרמב"ן, רס"ג ואחרים, מסוגלים להצליח בכך ממש. למעשה, סעיף זה עצמו הוא דוגמא לכך: הרב לוקח שני מושגים עתיקים – קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, ומשתמש בהם כדי להסביר את אופייה של הרכבת רעיונות תרבותיים, כלליים ולאומיים תוצרת הזמן החדש, אל כנסת ישראל. בעזרתם, הוא מבאר הן את הבעייתיות והן את החיוב שיש בתהליך הזה. זה סוג של הרכבה רעיונית, המבארת את חלקיה באופן אורגני.
