בפסקה זו הרב מדבר על שני מושגים ידועים מחכמת הנסתר: 'אוֹר פְּנִימִי' ו'אור מַקִּיף', אשר בונים יחד את המציאות. שְׁנֵי דְּבָרִים מְאִירִים בְּיִשְׂרָאֵל: הַמּוּסָר מצד אחד, והַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' וּבְכָל אוֹרוֹתָיו, מצד שני. המוסר קשור למצפון, לרגישות פנימית-נפשית, תחושה וידיעה פנימית של מה טוב ומה רע; מה נכון וצודק, ומה לא נכון ולא צודק. המצפון הזה נטוע בנפש וקיים בכל אדם, וברמות מסוימות הוא קיים אפילו אצל בעלי חיים, או בהוויה בכללותה. זהו ה'אור הפנימי', והוא הממשיך ומקיים את מה שכבר קיים וישנו, ומאפשר קיום סביר ומאוזן. ולעומתו, ה'אור המקיף', הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', היא השאיפה אל מה שלמעלה מן הקיים ומעבר לעולם. בפילוסופיה הכללית, יש שני מושגים המקבילים למושגים הקבליים: האימננטי, שפירושו הפנימי, לעומת הטרנסצנדנטי, שפירושו למעלה ומעבר לקיים. הַמּוּסָר הוא אור החיים האימננטיים, כלומר הקשר שכבר קיים בין הנפש לבין מקורה האלוהי, ללא צורך בתוספות. כמובן שיש צורך במודעות אל הקשר הזה ובבירור אופיו המדויק, אבל העיקר כבר ישנו. השאיפה אל מה שמעבר לעולם, היא השאיפה אל ההכרות העליונות שעדיין לא קיימות. דווקא מתוך תחושת הגבוליות, המוגבלות והסופיות, נובעת שאיפה עמוקה מאד לפרוץ את הסופיות הזאת, ולהתחבר אל מה שאיננו כאן, לא נתון מראש. זוהי השאיפה הטרנסצנדנטית.
בְּיִשְׂרָאֵל מאירים שני האורות גם יחד. הכישרון המוסרי המובהק – הרגישות המוסרית, השאיפה לתיקון העולם מפני העוולות המצויות בו, הוא כישרון יהודי מאז אברהם אבינו. הדבר התבטא, למשל, בהתערבותו במלחמת המלכים, ואי-לקיחת השלל. ומאותו אברהם עצמו, התחיל גם האור השני, זה של "נְשִׂיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), של מי שמכריז את שם ד' בעולם, ומפרסם את המקור העליון שמעבר למציאות. עניינה של הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' הוא לא להסתפק אך ורק בתיקון של העוולות ובהשבת האיזון הסביר, אלא לדעת ולהבין שתיקון זה חייב להיות מחובר אל המקור העליון, הנעלה, שמעבר למציאות המתוארת והמוחשית.
הרב מציין את היתרון והחיסרון של כל אחד בפני עצמו, וכמובן, את היתרון שבהשלמתם: הַמּוּסָר בְּלֹא מְקוֹרוֹ הוּא אוֹר פְּנִימִי, מֶרְכָּזִי, שֶׁאֵין לוֹ הֶקֵּף, סְבִיבָה מְקוֹרִית. אין הכוונה לסביבה מקורית במובן של ההיפך מסביבה מלאכותית או מזוייפת, אלא לסביבה שהיא המקור, שממנה יש שפע והזנה. כל יצור חי, ואפילו צמח, אף על פי שהוא כבר קיים ויש בתוכו מערכת שמקיימת אותו, יחדל מלהתקיים אם לא תהיה לו סביבה של אוויר, מזון ואור. כך, מוסר בלא סביבה מקורית, סוֹפוֹ לְהִתְדַּלְדֵּל. פעמים רבות אנחנו עדים למבוכה מוסרית קשה מאד דווקא אצל אנשים עדינים ורגישים, מפני שאין להם מקור איתן המגבה, מנחה ומברר את הרצונות המוסריים שלהם. זו תוצאה של התפיסה שהשתרשה בעולם, גם בקרב יהודים רבים. יש לה גם ביטויים, חלקם עממיים, כמו 'העיקר להיות בן אדם', או מאמר חז"ל "רחמנא לבא בעי" (זוהר ר"מ ח"ג כי תצא רפא, ב; עי' סנהדרין קו, ב) – הרחמן, הקב"ה, מבקש את הלב. בכל שאר הפרטים, המצוות, לא צריך כל כך להקפיד, כי העיקר הוא להיות אדם טוב ומוסרי. אך למרות שהלב מאד חשוב, ללא המימוש המפורט והמדויק זה הולך ומתדלדל. בתחילה נדמה שכל אחד יודע מה זה טוב, אך לבסוף מתברר שאף אחד לא יודע.
בשעה שהחברה האנושית מנסה לקבוע את ערכי הטוב, הצדק והאמת, היא מתייסרת. כיום, פעולות הפרלמנטים בכל העולם ממוקדות בקביעת הערכים, וכל הזמן הם משנים את ההגדרות. מה שהיה נחשב טוב לפני עשרים וחמש או חמישים שנה, נראה היום כעוול. ומי יודע האם מה שנראה כיום טוב מבחינה פרטית, רכושית, או חברתית, יראה כך גם בעתיד. זה נכון לגבי שאלות כמו מהי התנהגות מקובלת, או מה נחשב לפוגע בזולת, וגם לגבי יחסי שכנים, והשאלה איזה אינטרסים להעדיף במערכת היחסים שבין הפרט והחברות הכלכליות הגדולות. האם הצדק הוא זה של הפועל החושש למשכורת שלו, או של המפעל, שכאשר אינו מתפקד – נפגעים אנשים נזקקים וחולים, או כאלה שסתם רוצים לקנות או למכור משהו ולהתפרנס. זה נכון אפילו לגבי בעיות כבדות משקל ביותר, כגון דילמות באתיקה רפואית, שימוש בטכנולוגיות מתפתחות בהקשר לנשק חדיש, ומדיניות בינלאומית. היום ישנה למשל פעילות ענפה של תנועות 'הירוקים'. יש בהם שטוענים שאם פורצת שריפה ביער, צריך לרחם גם עליה ולתת לה לאזן את עצמה, ללא התערבות אנושית. ואם ישָרפו בתים ושדות – זו דרך העולם. ישנם גם הטוענים שאם במקום כלשהו צומח יער – אסור לפרוץ בו כביש או דרך. באופן כללי, נכון שאין להשחית סתם וצריך להתייחס ברגישות לטבע, אבל כאן באים לידי ביטוי ערכים נוספים. לא בִּכְדִי אמרו חז"ל "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה, ז). יש בנוסחא זו שני צדדים. אי אפשר לומר שתמיד טוב לרחם על כל אחד, כי כאשר מרחמים על האחד – מתאכזרים באותו זמן אל האחר. צריך תמיד לעשות את החשבון מתי להתאכזר ואל מי.
ניתן לראות שהחברה האנושית מונעת על ידי הרצון להגיע לצדק יציב, והדבר מתבטא בניסיון לקבע ערכים על ידי חקיקת חוקים. אבל נראה שהחקיקה הזאת אינה חקיקה על אבן, אלא יותר כמו כתיבה על מים. מחר מפלגה או תנועה אחרת (ובעיקר מה שעומד מאחוריה – התרומות של האנשים העשירים בעלי החברות), יכולים לשנות את החוק. מה שהיה מותר נעשה אסור, ומה שהיה אסור נעשה מותר. מה שהיה משובח הופך להיות מגונה, מה שמגונה – משובח, והאדם עומד ומשתאה. היום, כשתוחלת החיים בארצות המפותחות ארוכה יחסית, מי שמגיע לגיל שמונים יכול לזכור המון דברים שהיו פעם מגונים והיום משובחים, וכן להיפך. והכל בשם הצדק, הטוב, היושר והאמת. מכאן נובע גם הניכור שחש האדם המודרני כלפי מוסדות המדינה שלו, כמו בתי המחוקקים, הממשלות ובתי המשפט. הוא יודע שהכל משחק, שגם אם האנשים רוצים לדעת את האמת, הם לא יודעים כיצד למצוא אותה. אין להם שום מבוא ושום דרך, הכל מבוסס על איזה סוג של הסכמות 'אֶד-הוֹק' הטובות רק לאותה השעה, לאותו היום או לאותה השנה. חשוב להדגיש שתוצאות המבוכה המוסרית הקשה הזו אינן רק אי יכולת לקבוע חוקי התנהגות והתפתחותה של ציניות חברתית. יש לה גם השפעות נפשיות עמוקות: היא יוצרת את היחסיות, הרלטיביזם המוסרי, ובסופו של דבר, את אי-הביטחון של האדם בכך שבכלל קיימים מושגים כמו צדק ואמת. וכאשר אין לאדם אמונה בקיומו של צדק ממש, קל לו הרבה יותר להעדיף את האינטרס האישי והמיידי שלו.
הַמּוּסָר, אף שהוא מרכזי, חזק, נתון ונטוע בנפש, אם אין לו סְבִיבָה מְקוֹרִית, כלומר – שאינו יונק ממקורות עליונים יותר, הנותנים לו את הוודאות, את הפרספקטיבה ההיסטורית, האנושית והנפשית, סוֹפוֹ לְהִתְדַּלְדֵּל – הוא ממצה את עצמו, כי "אין הבור מתמלא מחוליתו" (ברכות ג, ב). גם אם נדמה שמפלס המים עולה מפני שזרקו שם כמה חוליות, כמה לבנים מהקיר של הבור פנימה, באמת רק המפלס עלה, אבל אין שם יותר מים. אין יותר צדק, אפילו שעשו המון פעולות כדי להראות כאילו יש: מינו ועדות, קיבלו החלטות וכתבו אותן על נייר. המוסר לא יכול להזין את עצמו, ולכן הוא חייב לשאוב מן המקור שמחוץ לו, וזהו האור המקיף אותו, שמעבר לו – הסביבה המקורית. לא די בתודעה המוסרית. אפילו שתהיה חזקה, איתנה ונטועה – סופה לְהִתְדַּלְדֵּל, מפני שהוודאות של התחושות המוסריות, של הרצונות, איננה יכולה לבוא מתוך עצמה, אלא רק ממקור עליון יותר. אם המקור העליון הזה לא נחשף, גם השאיפה המוסרית החזקה והאיתנה ביותר נכנסת למצוקה וסופה להתדלדל. היא לא מסוגלת לקיים את עצמה. אין לה ממה לשאוב את הוודאות, את הברירות, את יכולת השיפוט וההכרעה. לעומת זאת, מי שמאמין במעמד הר סיני, מבין שזה קצת שונה מאשר ההחלטה הרגעית של הפרלמנט, שהתקבלה רק מפני שחבר פרלמנט פלוני שוחד על ידי משרה, חבר פרלמנט אלמוני לא יכול להבין את לשון החוק, השלישי היה חולה בדיוק באותו זמן והרביעי בתהליך גירושין וכל עולמו חשך עליו. זו דוגמא שאכן משקפת את המציאות האנושית, ואי אפשר להתעלם ממנה. לעומתה, הוודאות באה ממקום אחר לגמרי.
מן הצד השני, הַהוֹפָעָה הַנַּפְשִׁית לַקִּשּׁוּר הָאֱלוֹהִי, כְּשֶׁאֵין הַמּוּסָר וְעֶרְכּוֹ מְאִירִים כָּרָאוּי, הִיא תֹּכֶן מַקִּיף חֲסַר מֶרְכָּזִיּוּת. במילים ספורות אלה ישנה הארה על תולדות המחשבה הדתית בעולם. פעמים רבות האדם מקריב את תחושותיו הטבעיות, את שאיפותיו הנפשיות הרגילות, למען השגת קשר אל הרוחני הנעלה. מערכות דתיות גדולות במקומות ובזמנים שונים, יצרו פולחנים מפלצתיים איומים, עד כדי הקרבת אנשים ורציחתם. קשה להבין כיצד חברה אנושית מפותחת ובעלת מורשת ספרותית, דתית, פילוסופית וטכנולוגית, מגיעה לסוג כזה של מעשים איומים. הרי מדובר על התעלמות מזעקות השבר של תינוקות, אנשים צעירים, שבויי מלחמה או מי שזה לא יהיה. זעקות השבר של מי שמובל לרצח איום של עקירת לבבות או דברים נוראיים ואיומים אחרים שנעשו. חברה כזאת לא מתרגשת ולא מזדעזעת מן הדבר הזה, לא בגלל טיפשות, אכזריות פשוטה או אמירה שהקרבנות אינם בני אדם. דבר זה הצליח מכיוון שיש כאן ויתור והקרבה למען הניסיון להשיג את הרמה הרוחנית שמעבר לרגיל ולקיים; הוא נובע מן המחשבה שאם אנחנו חורגים ופורצים את הסופיות, את הגבול האנושי, אנחנו יכולים להשיג את הרמה העליונה הזאת. ונדמה שניתן לעשות זאת על ידי מאמץ-על של רצח, של דם, אשר מעביר אותנו אל איזו מציאות אחרת, או כמו שקרא לזה אחד ההוגים המבריקים והחשובים של העת החדשה – פרידריך ניטשה:[14] 'מעבר לטוב ולרוע'. זאת החריגה מן המציאות הרגילה האנושית, מן הרחמים האנושיים, מן הסימפטיה הפשוטה שיש כלפי כל יצור חי בכלל.[15] זו התוצאה של קיומו של תֹּכֶן מַקִּיף חֲסַר מֶרְכָּזִיּוּת. התעלות ללא השתרשות במציאות האנושית הממשית, היא סכנה קשה ביותר.
הַמּוּסָר הַטָּהוֹר בְּכָל שְׁאִיפוֹתָיו בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם, בָּאָדָם וּבְכָל חַי וּבְכָל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, מתברר, מוגדר ומועצם על ידי הַיְדִיעָה שֶׁהַכֹּל נוֹבֵעַ מֵהַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', מהתורה. למשל, בכך שיש איסור רצח, איסור פגיעה באדם, איסור פגיעה בבעלי חיים ללא צורך, איסור פגיעה בעצי פרי ופגיעה בסביבה בכללותה – "לֹא תַשְׁחִית" (דברים כ, יט). זו רגישות כלפי כל מה שקיים, חי וצומח, מפני שיש לו זכות להיות, הוא בעל ערך. אם קורה שהצרכים או הרצונות של הפרט או החברה, מתנגשים עם ערך הקיום של חלק מהמציאות, יש צורך בבירור מדוקדק באיזה אופן לאזן בין הערכים. בירור זה יוצר הגדרת גבולות ברורה שאין לחרוג ממנה. אם הותר למשל, לאכול בשר, כלומר לשחוט בעלי חיים, זה הותר רק באופן מסוים, רק לגבי סוגים מסוים, ותחת עוד סוגי מגבלות. אם הותר לקטוף פירות, עדיין אסור להשחית ולשבור את העצים. הגישה התורנית עונה בדיוק על התחושות הבסיסיות המוסריות שיש בנפש. ובנוסף לכך יש בה יחס כלפי כל העולם, החי וההוויה. כמובן, מאחר והאדם הוא יצור תבוני ורגיש, ברור שמרבית האיסורים, כלומר – הגבולות המוסריים, קשורים לאדם – בתחומי הנפש, הרכוש והפגיעה בכבודו.
הַיְדִיעָה שֶׁהַכֹּל נוֹבֵעַ מֵהַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' היא ההכרזה שהמקור אינו כאן, אלא מעבר. את המרחק אל עץ, אדם, בעל חיים, הר, עמק או ים, ניתן למדוד. הוא עדיין בתוך גבולות המציאות הנתפסת. קריאה בשם ד' דווקא, מעמידה אותנו על כך שהמקור לכל נמצא מחוץ למערכת הזאת; לא במובן שאין לו קשר אליה, אלא שהוא מעבר לה, ולכן היא כפופה לו. וּבְכָל אוֹרוֹתָיו הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הַבָּאִים בְּרַעְיוֹן, עַד שֶׁיֵּצֵא שֵׁם הַנִּכְתָּב וְהַנִּקְרָא, וְהַיּוֹצְאִים בְּדֶרֶךְ תּוֹלָדוֹת שֶׁל כִּנּוּיִים וְהַרְגָּשׁוֹת, שֶׁהֵם כֻּלָּם אוֹתוֹת שֶׁל מְצִיאוּת עֶלְיוֹנָה בְּעֹשֶׁר הֲוָיָתָהּ. הרב מרחיב מעט במובן המופלא של שם ד'. ישנו השם הנכתב ואינו נקרא של ארבע אותיות, ויש לו עוד כינויים נוספים, אפשרויות שונות של ביטוי, כמו מספרים, אותיות אחרות, ואמירות שרומזות לשם הזה. כלומר, יש המון הופעות שונות של אותה נקודה מופלאה שמעבר למציאות. אורות רבים מאירים את המציאות שלנו, אבל כולם באים מאותה נקודה.
יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן כּוֹלְלִים הַהֶקֵּף וְהַפְּנִים, הַמּוּסָר וּמְקוֹרוֹ הָאֱלוֹהִי, שֶׁהוּא יְנַצַּח וְיַכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְיַזְרִיחַ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. "ישורון" הוא מלשון יושר, זה האור הפנימי, המוסר הטבעי הנפשי. אין בשם הזה רמז לשם אלוהים. אבל בשם "ישראל" יש גם שם מפורש: ישר, יושר וְא-ל. זהו המקיף, כלומר – ממנו, מן ההיקף, יש קו ישר שנוגע בישורון, ביושר העצמי הנפשי הפנימי. שמות אלה, אשר שניהם כינויים לאותה האומה, או לאותו אדם – יעקב, כוללים את ההיקף והפנים, המוסר ומקורו האלוהי. שֶׁהוּא – המקור והמוסר הנובע ממנו, יְנַצַּח וְיַכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לא במובן של מלחמת השמדה, אלא של הארה וצירוף, קידוש העולם והמציאות. וְיַזְרִיחַ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שהרי משיח הוא הנציג המנצח והשולט של ישראל וישורון גם יחד. סיום הפסקה מזכיר את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם, בסוף "היד החזקה", כאשר הוא מתאר את מלך המשיח כמי שנלחם מלחמות ד', מנצח, ומשליט על העולם כולו את מוסר התורה. אז מתקיים חזון הנביאים של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד), גם במובן הכולל וגם במובן הפרטי.
