דברים אלה הם ציור של המצב השלם, כאשר אור השכינה מאיר והאידאל הישראלי מתגשם. הרב עוסק בצדדי החיים השונים המתגלים בציור החזוני, המופלא והשלם הזה. אוֹר הַשְּׁכִינָה הוּא כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, שהיא הָאִידֵאָל הַיִּשְׂרְאֵלִי. כלומר, יש הבדל בין כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לבין האומה הישראלית בפועל, בכל זמן נתון. הַשּׁוֹרֶה בָּאֻמָּה כֻּלָּהּ, כלומר בכל דורותיה, לא רק מאז יצירתה בפועל, אלא מאז רעיון יצירתה, שעליו אמרו חכמים שישראל קדמו לעולם (תנחומא נשא יט). האידאל הזה עושה את האומה לחטיבה אחת בכל דורותיה, כלומר – משמר את הרציפות שלה, על גווניה המרובים, בתנאים רבים ושונים. הבנה זו תאפשר לנו להסביר תופעה יחודית הקשורה לאומה הישראלית. בדרך כלל, או שהאדם הוא בן לאומה מסוימת, או שלא. הוא יכול להיות ידיד טוב שלה ולהעריך אותה, אבל לא להצטרף אליה. אצל האומה הישראלית קיימת אפשרות מיוחדת להצטרף אליה. אם אדם מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, מזדהה עם האידאל של כנסת ישראל, עם המציאות החזונית המופלאה של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). בכוח הרעיון והאידאל הוא יכול להצטרף לאומה. לעניין זה, הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שגם מציאותם היתה מציאות של דביקות באידיאל, ולא רק קרבת דם משפחתית.
מה שעושה את האומה הישראלית לחטיבה אחת, לאורך כל הדורות ועל אף כל הגוונים ושינויי התנאים ועם כל אלה שהצטרפו אליה בזמנים שונים, הוא לא רק העבר. העבר והזיכרון הם דברים חשובים מאד, אבל אין בהם מספיק כוח כדי להמשיך את האחדות הלאה. העבר יכול להיות יפה, מפואר או כואב, אבל מה שהיה – היה. לעבר ולזיכרון יש ערך חיוני ומחייה, רק כאשר הם חלק מחזון העתיד. אם העבר הוא בעצם גילוי של כוחות, כישרונות, רצונות ויכולות נפשיות, יש לו ערך חיוני גם בבניית ההווה והעתיד. לאומה הישראלית יש היסטוריה מגוונת להפליא – מימי השבטים, השופטים, מלכות ישראל והנביאים, החטאים, החורבן והגלות, הבניין ושיבת ציון. למעשה, היא מגוונת עד כדי כך שאם מפרקים אותה לחלקים, אפשר להכניס בה כמה עמים שונים, שכל אחד התקיים במשך מאות שנים אם לא יותר. מה שעושה את כל זה לאומה אחת, הוא האידאל, החזון. הוא זה שמעניק חיוניות לכל השלבים האלה, ובאמצעותו ניתן להבין כל שלב כגילוי של כוח מסוים. כל זיכרון לא נשמר אצלנו רק בתור עבר, אלא הופך לניסיון שניתן להפיק ממנו לקחים לעתיד.
כְּשֶׁהָאוֹרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מִתְגַּלָּה בָּאָרֶץ ולא רק נשארת בתור ציור וחזון, מִתְגַּלֵּם האורה מתגלמת בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים, הַכֹּל מִתְבָּרֵךְ. כאשר כוחו של האידאל הזה הוא הכוח המודע, ואנחנו מכוונים אליו ומשתדלים לממש אותו בחיינו, הַכֹּל מִתְבָּרֵךְ, כלומר, מתרבה, שופע ומקבל את הצד הנעלה והחיוני שלו. יש עצמים שתועלתם אינה גלויה כאשר הם מונחים לעצמם. רק כאשר הם באים במגע עם מציאות נוספת, מתגלה שיש בהם ברכה – הם מסוגלים להפעיל תהליכים, לגרום לצמיחה כלשהי. כוח החיים הגדול, האידאל, הוא זה שיוצר את ההתברכות, החיוניות, הצמיחה, ההתעלות והריבוי. כעת, הרב ממשיך ומצייר לנו את המשמעות של אותה ההתברכות. לכאורה, הנשמה היא כבר מציאות שלמה בפני עצמה ואין מה להוסיף עליה. ואף על פי כן, הַנְּשָׁמוֹת הַגְּנוּזוֹת בְּחֶבְיוֹן־מַעְלָה מוֹסִיפוֹת אוֹרָה וְתַעֲנוּג. הן יותר מאירות, הן מוצאות את עצמן. התענוג נמצא במידה שישנה התאמה וערך למציאות. ההיפך ממנו הוא תחושת מיוּתרוּת, הנוצרת כאשר יש משהו שאף אחד לא צריך אותו. זו תחושה איומה של כישלון וניכור. התענוג של הנשמה נוצר כאשר היא מפעילה את הרוח, הנפש והגוף. יש לה ערך כאשר היא מאירה לתוך משהו, כשיש כלים הכמהים לקבל את האורה שלה. תוספת אוֹרָה וְתַעֲנוּג זו, היא הברכה שהָאִידֵאָל הַיִּשְׂרְאֵלִי מוסיף למציאותה העליונה של הנשמה. וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה מִתְעַלָּה, הנשמה נמצאת כבר בחביון מעלה, והיא מוסיפה אורה ותענוג. הנֶפֶשׁ שנמצאת יותר למטה, מִתְעַלָּה. כלומר, נוצר אצלה קשר הרבה יותר בהיר וחזק עם הנשמה, העליונה ממנה.
ההשפעה לא מסתיימת בנפש, ואפילו לא רק בצד הרוחני של המציאות. הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ מִתְרוֹמֵם, גם העולם הפיזי, הטבעי. היקום כולו, על כל צדדיו וענייניו, מתברך ומתרומם. הַטְּלָלִים אוֹצְרִים בְּקִרְבָּם שִׁפְעַת בְּרָכָה, טל של ברכה, מים שנוחתים על הארץ. אם יורד גשם במדבר, זה לא נותן כמעט שום דבר. הטללים הם טללי ברכה והגשמים הם גשמי ברכה, כאשר יש מוכנות לקבל אותם. כביכול, ישנה מטרה משותפת לאדמה ולמים – להפרות את העולם ולהצמיח אותו. האידאל הוא השלמות, המטרה והחזון המשותף, כאשר כל חלק במציאות יודע כיצד הוא תורם, וכיצד הוא משלים את החלק האחר. רוּחוֹת וּגְשָׁמִים כּוֹלְלִים בְּתוֹכָם מְנָיוֹת חַיִּים וְעֹז, המילה 'מְנָיוֹת' מופיעה כאן במובן של 'מנות', כלומר יש תוספות של מטענים אנרגטיים למציאות. הגשם היורד מביא איתו לא רק את המים – כמו הטל, אלא גם את העוצמה – "גבורות גשמים" (ברכות כו, ב), את החדירה לתוך הקרקע, שפע גדול של חיים ושל עוז לשם השגת המטרה. גם הנביא (ישעיהו נה, י) ממשיל את דבר ד' לגשם, ואומר שכשם שהגשם יורד ואינו שב עד אשר יצמיח את הקרקע, כך דברו של הקב"ה לא ישוב ריקם. גם כאן, רק המטרה והאידאל מאפשרים לנו להבין את שפעת החיים והעוז שיש ברוחות ובגשמים. אחרת, היינו יכולים להתייחס אליהם רק כהפרעה. הקב"ה אינו שועה לתפילתם של "עוברי דרכים" (יומא נג, ב). "עובר דרכים" הוא מעמד נפשי של אדם שהעולם בכלל לא מעניין אותו, הוא רק עובר פה. לא אכפת לו אם יצמח פה משהו או לא. מבחינתו, הגשם והרוח רק מפריעים, והוא מתפלל שייפסקו. תפילתו של עובר דרכים לא מתקבלת כי היא חריגה מן הדבקות באידאל, שהוא לא רק לעבור במציאות, אלא להיאחז בה, לפעול בה ולדאוג לה עד שתגיע למצב שבו הכל ישלימו זה את זה. המזדהים עם האידאל דווקא מבינים שיש צורך ברוח, המביאה את העננים מן הים אל היבשה, ובגשם שהם מורידים, אפילו שלפעמים זה יכול להיות קצת לא נוח.
כָּל חַי רוּחָנִי, זו הגדרה מיוחדת. אם היה הרב מסתפק במילים כָּל חַי, היינו אומרים שהכוונה היא לכל מי שרוח חיים בו – כל בעלי החיים, ואפילו הצמחים, שיש בהם איזו חיוניות. אולם הרב מוסיף: כָּל חַי רוּחָנִי עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן, ולכן צריך לומר שהכוונה היא למִן המלאכים שאנו לא בדיוק יודעים מה הם, אבל הם סוג של ישויות, ועד לצמחים. שהרי גם עשב אינו גדל, אלא אם כן מזלו ברקיע "מכה אותו ואומר לו גְדַל" (בראשית רבה, פרשה י). יש קשר בין כל החיים, עליונים ותחתונים. המלאך המכה על העשב אינו סתם ישות המשוטטת ללא מטרה. עניינו הוא הדבקות באידאל, במטרה. גם העשבים לא גדלים סתם. לכל אחד מהם יש יעוד וחזון. וכאשר האידאל של כנסת ישראל נודע לנו, הכל מתברר. אנחנו מבינים גם את פעולות הרוחות והגשמים והטללים, וגם את פעולות המלאכים – עד לעשבים, וכל מה שביניהם: בני אדם, בעלי חיים, העצים והשיחים.
הכל מִתְעַדֵּן, כלומר מִתְמַלֵּא הִגָּיוֹן שֶׁל שִׁירָה וְחֶדְוַת נוֹעֲמִים. להגיד שירה, פירושו להביע את הקשר ליסוד הבריאה – לבורא. כל מה שקיים אומר שירה בעצם מציאותו ובעצם הווייתו. כאשר האידאל של כנסת ישראל והמציאות העליונה והשלמה עומד לנגד עינינו באופן מודע, אנו יכולים להבחין, לשמוע ולהקשיב לשירה העולה מעצם קיומן של ההוויה והמציאות. כמו כן, אנו יכולים לשמוע את קול העדינות שבשירה, את קול ההגה, ההִגָּיוֹן וְחֶדְוַת נוֹעֲמִים של הקיום. אם המציאות היא של קושי, של ספק בשביל מה צריך אותה בכלל, הכל הופך למפחיד, מאיים ומיותר, והאדם מנסה להתגונן מפני המציאות, לברוח מן השאלות והספיקות המנקרים. במקום המציאות הזאת, שהיא נטולת אידאל, מטרה וחזון, יש מציאות אחרת, ובה הַכֹּל עָלֵז שָׂמֵחַ וּמְרַנֵּן. הכל שר שירה, כי התחושה אינה של פחד ואימה או ספק וקושי, אלא של שמחה על כל דבר נוסף שקיים, נמצא וחי, מפני שהוא עוד חלק בתוך ההוויה השואפת לשלמותה.
וכל זה מִפְּנֵי שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל נְחָתַת יורדת לְאַשְׁרָאָה לשרות, להיות נוכחת, בְּאַרְעָא, בארץ. כנסת ישראל, ממרומי מחשבת הבורא שקדמה לעולם, יורדת להוויה עצמה. מה שיורד אל ההוויה הוא האידאל שלה, רצון התיקון והקשר אל הבורא. תיקון, פירושו להביא לידי הבנה, מודעות ופעולה מכוּונת, את הקשר עם אלוהים והפעולה עמו, כדברי חז"ל: "מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו" (ויקרא רבה פרשה כז), זה התפקיד של כנסת ישראל, וכאשר הוא מתממש, הכל מוצא את עצמו, את ערכו ואת מקומו. ועד אז, וכשזה עדיין לא מתממש, הכל שרוי בפירוד, שהוא תְּהִיָה קשה, מאבק ומלחמה בין חלקי המציאות, כי אף אחד מהם אינו מכיר את מקומו הנכון.
הָאִידֵאָל הַלְּאֻמִּי הַנִּצְחִי של כנסת ישראל – מציאותה של האומה ואחדותה בכל דורותיה, מֵהוֹד מְקוֹרוֹ הָאֱלוֹהִי, הַשּׁוֹכֵן בְּיִשְׂרָאֵל, הַמְקֻשָּׁר עִם נִשְׁמָתָם הַמְצֻחְצָחָה, דּוֹפֵק וּפוֹעֵם, וּמַכֶּה גַּלִּים בְּיַם הַחַיִּים. כנסת ישראל היא המחשבה שקדמה לעולם, מפני שהמטרה תמיד קודמת למעשה – "סוף מעשה במחשבה תחילה". מטרת המציאות קודמת לעצם התהווּתה. ולכן אידאל האחדות, ההתאמה על ידי הארה מתמדת של הקשר עם המקור האלוהי, קדם להוויה ולבריאה. זה מוכרח להיות כך, מפני שאחרת הבריאה מאבדת את ערכה, ולמעשה את עצם מציאותה. זהו הוֹד מְקוֹרוֹ הָאֱלוֹהִי של הָאִידֵאָל הַלְּאֻמִּי, והוא שּׁוֹכֵן בְּיִשְׂרָאֵל, שמבין האומות הם היחידים שזכו בפועל למימוש האידאל של הנוכחות האלוהית הגלויה, הנאמרת במילים ומנוסחת בצו, המאירה את המציאות האנושית הפרטית, הלאומית, הטבעית והעולמית – התורה.
מֵהוֹד מְקוֹרוֹ הָאֱלוֹהִי, הַשּׁוֹכֵן בְּיִשְׂרָאֵל, הַמְקֻשָּׁר עִם נִשְׁמָתָם הַמְצֻחְצָחָה. יש כאן שני יסודות שמתאחדים: היסוד האחד, הוא האידאל בהוֹד מְקוֹרוֹ, ההתגלות של הנוכחות האלוהית והרצון האלוהי במילים ממש, ב"לשון בני אדם" (ברכות לא, ב). היסוד השני, הוא נִשְׁמָתָם הַמְצֻחְצָחָה. מושג ה'צחצחות' מבטא אורות מצוחצחים, בהירים, ללא פגם. נשמתם של ישראל היא נשמה מצוחצחת ללא פגם, מפני שהיא לא נולדת מתוך ההוויה, כי אם באה מהמצב המושלם שלפני התהוותה, ולכן היא איננה צריכה להתכופף או להתאים את עצמה לתנאים רגעיים וזמניים, שהם המולידים את הפגמים.
הַמְקֻשָּׁר עִם נִשְׁמָתָם. ישראל באו להר סיני מתוך רצון, מתוך נטייה עצמית נשמתית. הם היו מוכנים לקבל את התורה, מפני שזו היא ההתגלות האלוהית – "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). אנחנו מקבלים ללא תנאי, לא שקודם נשמע ואחר כך נחשוב אם זה מתאים לנו או לא, מפני שביסוד הנשמתי שלנו מונח הרצון בקרבת אלוהים. העיקר הוא הנוכחות האלוהית, ההתגלות והמודעות שלנו לאלוהים. את כל השאר נוכל אחר כך לגלות, ללמוד ולהבין, וגם אם ניכשל – נתקן. רק לאחר הרצון הבסיסי הזה, באים כל העניינים המסוימים והפרטיים.
האידאל הזה דּוֹפֵק וּפוֹעֵם, וּמַכֶּה גַּלִּים בְּיַם הַחַיִּים, שהוא האנושות, הטבע וההוויה. הכל מתברך וּמַכֶּה גַּלִּים של התגלות. ישראל מגלים והולכים, דור אחרי דור, מצב אחרי מצב, את הנוכחות האלוהית. גם כשהם עושים רצונו של מקום, וגם כאשר אינם עושים רצונו של מקום. גם הסתר הפנים האלוהי, הגלות הנוראה, הוא גילוי של הנוכחות האלוהית כלפי המציאות, כלפי האומות וכלפי ישראל עצמם. וזאת מפני שהגלות הינה תופעה יחודית, שאין דומה לה בתולדות העמים, הדעות והאידאלים. כל גל – בין שהוא מָכֶּה ובין שמלטף, הוא גילוי של האידאל האלוהי. הַכֹּל מִתְבָּרֵךְ, הַכֹּל מִתְנַשֵּׂא. ישראל גורמים לעולם תהליך של התעלות, על ידי ההכרח להתמודד עם הגילוי, עם מציאותם המיוחדת, המופלאה, המוזרה, המשונה והמטרידה. הפגישה עִם ישראל מאלצת את העולם להתמודד עם ההתגלות האלוהית, ועל ידי כך לעלות מדרגה לדרגה.
בציור החזוני השלם שהרב מצייר כאן, העלייה נעשית בצורה יפה מאד, ללא קשיים וללא בעיות. אך בפועל, המציאות המסובכת והלא-שלימה כוללת התנגשויות נוראות עִם ישראל – שנאה, קנאה ומשטמה. אבל גם אז, אי אפשר להתעלם מנוכחותם. גם באופן כזה, אי ההתעלמות תורמת משהו לתודעה ולהבנה, להתקרבות אל סופו של התהליך. כאן הרב מצייר את הציור השלם והאידאלי, ללא הצד השני, ה'סטרא אחרא' של התהליך – הסתר הפנים, הגלות, הקושי והשנאה. וזאת, מפני שככל שהאידאל יותר מודע וגלוי, גם הדרך להגשמתו תהיה טובה ונעימה יותר.
בָּרוּךְ – זו הברכה, ההתברכות שהזכרנו, ד' שהוא אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוא השופט, הדיין, המלך והשליט של ישראל, ועל ידם הוא מופיע ומתגלה בעולם. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם (תהלים קו, מח), בכל ים החיים, בכל העולמות, בכל התחומים. שִׂמְחוּ בַד' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (תהלים לב, יא). בכל הבריות יש יסוד של יושר וצדק. אם הברכה הראשונה – בָּרוּךְ ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, קיימת, באה גם השמחה הפשוטה בנוכחות האלוהית, שִׂמְחוּ בַד' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. אמן, כן יהי רצון.
