מקור תקנת חזרת הש"ץ

במסכת ראש השנה לג, ב, מובאת משנה בה נחלקו רבן גמליאל וחכמים האם כל יחיד ויחיד צריך לתקוע (חכמים), או ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם (רבן גמליאל):

"סדר תקיעות: שלש של שלש שלש… כשם ששליח צבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".

כהמשך למחלוקתם במשנה, מובאת בגמ' שם (לד, ב) ברייתא בה נחלקו רבן גמליאל וחכמים מדוע תקנו חכמים להתפלל בלחש ואחר כך החזן חוזר על התפילה בקול, האם העיקר זה התפילה בקול, והלחש נועד "כדי להסדיר שליח צבור תפלתו" (ר"ג), או שמא העיקר הוא תפילת הלחש, והחזרה נועדה "להוציא את שאינו בקי" (חכמים):

"תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי – כך מוציא את הבקי".

הסוברים שיש לקיים את תקנת חזרת הש"ץ מלבד בשעת הדחק[1]

אבודרהם

בספר אבודרהם הל' שמונה עשרה, כתב שהרמב"ם נשאל האם כאשר כולם בקיאים בתפילה יש לקיים את חזרת הש"ץ, אף שטעם התקנה לא שייך במקרה כזה. והשיב הרמב"ם שגם כאשר טעם התקנה לא שייך, עדיין צריך לקיימה, "גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו", ואם חכמים היו מתנים את קיום התקנה בכך שיש בקהל מי שאינו בקי, אזי "היה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא":

"נשאל הר"ם במז"ל: קהל שהתפללו, וכלם בקיאין בתפלה, אם ירד שליח צבור לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם, או אינו חוזר כי חזרת התפלה היא שלא לבייש את מי שאינו בקי, ובכאן כלם בקיאין, ואינו חוזר משום ברכה לבטלה – הואיל וכבר יצאו כלם ידי חובת עצמם בלחש; או ירד לפני התיבה ויחזור כדי שלא תתבטל תורת הסדר, ואם תאמר כי לא תתבטל תורת הסדר אלא אם כן יהיה בקהל מי שאינם בקיאין, כמה יהיו שחוזרין בשבילם?

והשיב: הואיל ותקנו חכמים ז"ל שירד ש"צ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, ולדברי ר"ג שאמר (ר"ה לג, לד): אפילו הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו – לא תהיה חזרת ש"צ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה, ואף על פי שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי…

וכן על דבר הנתקן בשביל דבר אחד, אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים, גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה הענין, שאם לא כן – היו החכמים נותנין דבריהם לשיעורין, והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא, ואז יחזור ש"צ התפלה וזה כולו חוץ מענין הגזירות והתקנות. עד כאן דבריו".

בית יוסף

הבית יוסף או"ח קכד, ג, מביא את דברי האבודרהם הנ"ל, שלמרות שהלכה כחכמים, יש לקיים את תקנת חזרת הש"ץ גם כאשר כל הקהל בקיאים בתפילה:

"וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קיח), שנשאל הרמב"ם (פאר הדור סי' קמח): קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה, אם ירד שליח ציבור לפני התיבה ויחזור התפילה בקול רם. והשיב… עד כאן".

שולחן ערוך

וכן פסק בשולחן ערוך או"ח קכד, ג:

"קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה – אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים".

רמ"א

דרכי משה

וכ"כ דרכי משה הקצר או"ח קכד, ג, שהמנהג הוא שתמיד שליח ציבור אומר חזרת הש"צ, "מלבד היכא שהדבר נחוץ, שחיישינן שיעבור זמן מנחה – אז מתחיל מיד להתפלל בקול רם כדי שיענו קדושה בשעתה":

"אבל אין אנו נוהגין כן, אלא לעולם השליח ציבור מתפלל תחלה בלחש, מלבד היכא שהדבר נחוץ, שחיישינן שיעבור זמן מנחה – אז מתחיל מיד להתפלל בקול רם כדי שיענו קדושה בשעתה, וכן הוא במהרי"ל (הל' תפלה סא ב). רק שצוה לכל הפחות שיהיה חד מהן שלא יתפלל, כדי שיענה אמן אחר השליח ציבור. ועיין לקמן סימן רל"ג (אות א) שרב האי לא סבר הכי".

רמ"א על השו"ע

וכ"כ הרמ"א גם על השו"ע או"ח קכד, ב:

"ש"צ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש. הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש. וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ (מהרי"ל)".

מגן אברהם

המגן אברהם שם ד, מבאר בשם לחם חמודות ש"יעבור זמן התפלה" הכוונה "שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה":

"שיעבור – פירוש, שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה (לחם חמודות). וכ"כ סי' רל"ב סס"א".

משנה ברורה

גם המשנה ברורה שם ו, כתב ש"בלא שעת הדחק, הסכימו הרבה מהאחרונים" שלא להתפלל ללא חזרה, "כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואחר כך בקול רם":

"שעת הדחק – ובלא שעת הדחק, הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן, כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם":

ושם ז, הביא את דברי המג"א הנ"ל ש"יעבור זמן תפלה" הכוונה "שלא יוכל לגמור הש"ץ כל י"ח ברכות תוך זמן התפילה":

"שיעבור – פירוש, שלא יוכל לגמור הש"ץ כל י"ח ברכות תוך זמן התפילה, בין בשחרית שיכלה הזמן דד' שעות דשוב אין לו שכר תפלה בזמנה, וכנ"ל בסימן פ"ט, ובין במנחה, דיעבור זמנה לגמרי. כן משמע מפמ"ג ועיין בבה"ל".

רדב"ז

בשו"ת רדב"ז ד, צד (אלף קסה), נשאל אודות מקרה שקרה בשנת הרצ"ט (1539), ש"נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם; שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם", וקהל הספרדים מחו ש"זה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה", ו"כן היה זה המנהג בכל המלכות: בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב", שאין אומרים חזרת הש"ץ, אך "חזרו לדין הגמרא" לומר חזרת הש"ץ, ורצו הקהל להנהיג כן גם במצרים. וכנגדם "טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל" במצרים, ויש להמשיך בה.

הרדב"ז השיב: "הכלל העולה, שאין אני רואה בזמן הזה 'עת לעשות' כדי להפר תורתנו. ואפילו נְשנה את המנהג – לא נהיה כתלמיד חולק על רבו, כאשר חשבו בעלי הטענה", שכן גם הרמב"ם הגדיר זאת כתקנה לשעתה, ובזמנו של הרדב"ז בטל טעם התקנה:

"שאלה שאלת ממני, ידיד נפשי, על מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה, נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם; שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם, וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה! וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב, וטענו כנגדם: כיון שבכל הקהלות הנזכרות היה מנהגם כך, וחזרו לדין הגמרא שגם קהל מצרים יחזרו גם הם, ויתפללו שתי תפלות: אחת בלחש ואחת בקול רם, טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל, שכתב בתשובה בלשון ערב וזה העתק שלה… (הנוסח המלא יובא להלן בפרק העוסק בתקנת הרמב"ם)

הכלל העולה, שאין אני רואה בזמן הזה 'עת לעשות' כדי להפר תורתנו. ואפילו נְשנה את המנהג – לא נהיה כתלמיד חולק על רבו, כאשר חשבו בעלי הטענה, וקל להבין שלא נאמר בכיוצא בזה. ואם תאמר, הא אמרינן: כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. הא לא קשיא חדא דלא נאסר במנין שלא היתה תקנה כללית ולא קבועה כמו שכתבנו לעיל. ועוד שתקנה זו לא היתה לגדור גדר ולאסור דבר המותר כדי שלא יבואו להתיר האסור כמו שגזרו ביינם ופתן של עכו"ם משום חתנות ואדרבא היתה לפטור החיוב שהרי אנו מחוייבין להתפלל שתי תפלות והוא תקן להתפלל אחת משום עת לעשות לה' וגו' ובכי האי לא צריך מנין אחר להחזירו לדינו והכי משמע לישנא דכל דבר שנאסר במנין.

וכבר כתבתי למעלה שאיני חולק על תקנתו ז"ל, אלא לומר שאם הוא ז"ל היה מחזיר עטרת התפלה ליושנה מן הטעמים שכתבתי. ומעתה לא הייתי צריך לדחות הראיות שלהם אבל כדי לברר האמת אכתוב מה שיראה לי… (ומאריך להוכיח שבכהאי גוונא אפשר לשנות המנהג)

לפיכך, בנדון דידן, אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקת – כן ראוי לעשות. אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת – שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי".

משחא דרבותא

בספר משחא דרבותא, לרב מסעוד רפאל אלפאסי מתוניס, או"ח קיב, כתב שצריך לקיים את תקנת חזרת הש"ץ, ו"מה שנהגו מקדמת דנא להתפלל בלא חזרה, לא משום שהחכמים שהיו באותו הדור הוכשר בעיניהם הדבר", אלא מחמת שני טעמים: ראשית, "שהיתה התפלה עליהם כמשאוי, ורוצים להשכים ולהעריב למלאכתם ולסחורתם, והם סוברים שכבר יצאו ידי חובה, ומה תועלת יש להם בחזרה?". שנית, "ואם מפאת שהיו משיחין בחזרה, ואינם מטים אוזן לשמוע דברי חכמים שבאותם הדורות".

לפיכך, אין בהחזרת התקנה לומר חזרת הש"ץ משום 'אל תטוש תורת אמך' ולא משום הוצאת לעז על הראשונים, אלא אדרבה, "ששים ושמחים ומשתעשעים בגן עדן על שחזרה עטרה ליושנה". ועצת היצר היא לקצר התפילה בשביל הפרנסה, אך לאמיתו של דבר הפרנסה באה מכוח התפילה.

"תשובה: ראיותכם חיים וקיימים כראי מוצק, מי הוא זה אשר יבוא אחרי התנאים כמ"ש בפסקי מר"ן ז"ל בב"י סי' קכ"ד, שהתקינו חזרת התפלה. ואפילו אם היו שום פוסקים שחולקים, מה שלא היה בנמצא מאחר שהרבנים המפורסמים ששותים מימיהם, ראשונים ואחרונים, והם מריה דאתרא הריב"ש והרשב"ץ ז"ל, חלקם בחיים, ודאי לרבנים הללו – לדבריהם חייבים לשמוע. וכל שכן שאין שום פוסק שפוסק היפך הגמרא.

ומה שנהגו מקדמת דנא להתפלל בלא חזרה, לא משום שהחכמים שהיו באותו הדור הוכשר בעיניהם הדבר, אלא מה יעשו גדולי הדור, שאין דורם דומה יפה? ויגון בלבבם כל ימי חייהם, ומפאת שני דברים נתבטלה החזרה: אם מפאת שהיתה התפלה עליהם כמשאוי, ורוצים להשכים ולהעריב למלאכתם ולסחורתם, והם סוברים שכבר יצאו ידי חובה, ומה תועלת יש להם בחזרה? ואם מפאת שהיו משיחין בחזרה, ואינם מטים אוזן לשמוע דברי חכמים שבאותם הדורות.

ואם כן לא שייך לומר בענין זה 'ואל תטוש תורת אמך', ולא משום לעז על הראשונים, דאדרבה, ששים ושמחים ומשתעשעים בגן עדן על שחזרה עטרה ליושנה, ואין צריך להאריך בדברים פשוטים. ובני אדם טועים, וכרוך על עקבם הצפוני, שמראה להם שהוא חפץ באהבתם ומתפחד עליהם שלא יפסידו באריכותם בתפילה, ואומר להם שמזונותם ופרנסתם באה מהשכים ומהעריב לשוק. ואדרבה, מבית הכנסת יוצאים מזונותיהם ופרנסתם, וביטול גזירות קשות, שזהו התפלה שאנו מתפללים.

והילך לשון הרד"א ז"ל וגם סמך לשלוש תפלות אלו מדוד שאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וגו' ופירש ר"א ן' שושן כי ואהמה עולה ז"ן כמנין הברכות שבג' תפלות אלו שבכל תפלה יש י"ט ברכות נמצא לשלוש תפלות ז"ן ברכות ויש לאדם לידע ולהבין שהזהיר בתפלות כתיקנן שבזכותם הוא ניזון והקב"ה מזמין לו מזונותיו תדע שהרי מנין הברכות הוא ז"ן ולפיכך השי"ת בזכות ברכות אלו הוא זן אותו ואת אנשי ביתו ומאומרו וישמע קולי למדנו שהזהיר בתפלות אלו כתקנן ובברכותיהם מובטח לו שה' ישמע תפלתו. וראה כמה גדול המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד. כיצד תפלתו בלחש מברך י"ט ברכות וחייב אדם שלא לדבר בעת שש"ץ מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י"ט ברכות אחרות וחייב האדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה וארז"ל גדול העונה אמן יותר מהמברך הרי כאלו בירך י"ט ברכות אחרות נמצא כי בתפלה אחת עם הצבור כתקנה נותנים לו שכר ז"ן ברכות עכ"ל. הרי לך בהדיא ההרוחה שמרויח האדם אם מענין העוה"ז שמובטח הוא שיזמין לו השי"ת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו אם שתתקבל תפלתו היפך מעצת היצה"ר…

ודע לך שמה שאמרו ז"ל שטעם החזרה בשביל להוציא את מי שאינו בקי אין זה עיקר הטעם כדאמרן אלא שדרכם של התנאים והאמוראים להסתיר עיקר הטעם לפי שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול לפי שלימוד חכמת האמת צריך לה תנאים הרבה כמ"ש מרן האר"י זלה"ה לכך נותנים טעם דבר השוה לכל נפש וראיה מתפלת ערבית שלא תקנו חזרה הטעם לפי שאין עלייה בלילה. ואין לומר דהטעם הוא משום דקימ"ל תפלת ערבית רשות דהא כתב הטור בסי' רל"ה ומ"מ מצוה איכא וכתב מרן ב"י ז"ל בשם הר"י דהא דאמרינן תפלת ערבית רשות היינו לומר שאינה חובה כשאר תפלות אבל מצוה איכא דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה עכ"ל. וא"כ מאחר דמצוה איכא למה לא תקנו חז"ל החזרה בערבית כשאר התפלות כדי שיעשה מצוה גם מי שאינו בקי אלא הענין כמו שכתבתי שהכל הולך אחר פנמיות הענין. ועוד איך תהיה החזרה עלייתה גדולה מתפלה בלחש שכל הקהל הבקיאים והחזרה אינה אלא להוציא מי שאינו בקי ואדרבה היה לנו להקדים תפלה בקול רם שאין כל הקהל מתפללים שלא תהיה עלייתא כ"כ עליונה ואח"כ מתפללים כל הקהל הבקיאים שתהיה העלייה גדולה אלא על כרחך לומר שאנו הולכים אחר סגולת התפלות שתפלה של הבקיאים צריכה להיות בלחש ולא * בקול רם מפני שלא יתאחזו בה החיצונים ח"ו שהוא מקום תחתון ואח"כ בחזרה אנו מעלים אותה למקום עליון שאין פחד מהחיצונים. נמצא שעיקר הטעם הוא פנמיות וסוד התפלה ולא מטעם להוציא את מי שאינו בקי…".

הרב רפאל עמנואל חי ריקי (ההיתר להתפלל ללא חזרת הש"ץ הוא רק בשעת הדחק)

בספרו אדרת אליהו, בחלק השו"ת סי' ג, נשאל הרב רפאל עמנואל חי ריקי מאיטליה, אודות תפילת מנחה ללא חזרת הש"ץ, והשיב שהיקלו להתפלל ללא חזרת הש"ץ רק בשעת הדחק, ו"לא נכון להקל ולקרא 'שעת הדחק' למה שאינו שעת הדחק, כדי להתפלל מיד בקול רם ולסמוך על דברי יחיד לקיים המנהג".

ולכן "יש להתפלל בלחש, ולא לדחוק את השעה בדקדוקי עניות המעבירים את האדם על דעת קונו ולהתפלל מיד בקול רם, כדי למהר לצאת מבית הכנסת איש איש על עבודתו ומשאו ומתנו, כי מזה בעונותנו נשתרבב המנהג הרע הזה עם כמה מנהגים רעים אחרים":

"אי שפיר עבדי אותם הדוחים תפילה דקול בתפילת המנחה בשעה דחוקה, ופוטרים עצמם במה שאומרים בקול הג' ראשונות בקדושה, ושארית התפילה בלחש.

תשובה: ראשית דבר צריך לבאר איזו שעה נקראת 'שעה דחוקה' לענין תפילת המנחה, ואחר כך להוכיח במישור אי ניחא ליה למרייהו שיערבו הקול בלחש או לא, וזה החלי…

ומי שיש לו עינים בראשו, יראה בגילוי פנים איך לא נכון להקל ולקרא 'שעת הדחק' למה שאינו שעת הדחק, כדי להתפלל מיד בקול רם ולסמוך על דברי יחיד לקיים המנהג, דהא הבית יוסף עצמו וחכמי דורו דחו מנהגם, והודו על האמת ועשו חזוק לדבריהם בגזרת נדוי, כל שכן שמלשון דברי היחיד, מהרי"ל עצמו, אינו מוכח שיצטרך לנהוג כך. ואם תמצא לומר דנלמוד ממנו, אין היקש למחצה, ודון מינה ומינה דאין השעה נקראת דחוקה להתפלל בקול רם אלא סמוך לצאת הכוכבים…

ועוד, האמת יורה דרכו, כי כתוב בשם האר"י זלה"ה, וכבר גלוי וידוע, מה שכתבו עליו שמימות רשב"י ועד ימיו לא נמצא כמהו איש אשר רוח אלהים בו, שאף שהיתה השעה דחוקה, היה רוצה שיתפללו בלחש, כל שכן וכל שכן למנהגנו, שאין השעה דחוקה, כמו שהוכחתי לעיל, שיש להתפלל בלחש ולא לדחוק את השעה בדקדוקי עניות המעבירים את האדם על דעת קונו ולהתפלל מיד בקול רם, כדי למהר לצאת מבית הכנסת איש איש על עבודתו ומשאו ומתנו, כי מזה בעונותנו נשתרבב המנהג הרע הזה עם כמה מנהגים רעים אחרים, וחוצפא כלפי שמיא שויא, ואין עושה טוב אין גם אחד שיוכיח וימחה, כי בעוונותנו הרבים אין בדור הזה מי שיקבל תוכחה, עד ישקיף וירא ה' משמים, ויאמר: לכו נא ונוכחה, כי עוד לאלוה מילין".

רבי אברהם אבן עזרא מאיזמיר (עדיף לומר חזרת הש"ץ גם במנחה, אף שנהגו שלא כן)

בספר בתי כנסיות, 'בית מלא' קכד, נשאל רבי אברהם אבן עזרא מאיזמיר על קהילה שבה נהגו שלא אומרים חזרת הש"ץ במנחה, אך "אכשור דרי בימים האלה", ולכן "חשקה נפש" חלק מהקהילה "לקבוע המנהג לחזור גם כן התפלה במחנה, כדין וכהלכה". אולם "שאר העם מוחים בידם שלא לשנות מנהגם", בטענה שאין לשנות המנהג, וגם יש בזה משום הוצאת לעז על הראשונים.

רבי אברהם אבן עזרא שוטח את הסוגיה ומביא את דברי הב"י שאמנם הספרדים נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ אך מנהג האשכנזים עדיף וכו'.

ומסכם: "העולה מכל הני מילי דכתיבנא, שהמנהג שרצו לקבוע החכם שבקהל עם הבעלי תורה לחזור ש"ץ גם כן התפלה במנחה, הוא הגון וכשר על קו היושר וההלכה":

"שאלה: קהלת קודש שנוהגים שבשחרית לבד חוזר שליח צבור התפלה בקול רם, ובתפלה מנחה אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם, וזה בין בשבתות וימים טובים וחול. ואכשור דרי בימים האלה, וחשקה נפש רב הק"ק בחברת מחזיקי התורה ולומדיה, לקבוע המנהג לחזור גם כן התפלה במנחה כדין וכהלכה.

ושאר העם מוחים בידם שלא לשנות מנהגם, כאמור דמרגלא בפומייהו: 'מנהג מבטל הלכה'. גם שיש לחוש להוצאת לעז על הראשונים. יורנו מורה צדק אם ראוי להכריחם לשמוע דברי חכמים, אם לאו.

תשובה: עיקרא דהאי מלתא איתא… ומסיק הש"ס דהלכה כרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויוה"כ והלכה כחכמים בברכות של שאר ימות השנה, שאינו מוציא הש"צ בחזרת התפלה אלא למי שאינו בקי להתפלל… וכן פסק הרמב"ם זלה"ה… וכתב הב"י… וכן נוהגים האשכנזים… אבל הספרדים אין נוהגים לחזור ש"ת התפלה במחנה, אלא מתפלל הש"צ עם הצבור בקול רם… ומנהג האשכנזים הוא הנכון. וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצרפת תוב"ב, וגזרו נדוי לעובר על תקנתם. עד כאן לשון רבינו ז"ל…

הרי לך מפורש בהדיא במשנה ובגמרא, ומוסכם מכל הפוסקים, שצריך הש"ץ לחזור התפלה בקול רם להוציא את שאינו בקי להתפלל, וזה הוא בכל התפלות חוץ מתפלת ערבית, מפני שהיא רשות…

העולה מכל הני מילי דכתיבנא, שהמנהג שרצו לקבוע החכם שבקהל עם הבעלי תורה לחזור ש"ץ גם כן התפלה במנחה, הוא הגון וכשר על קו היושר וההלכה, והגבורים – גבורי כח עושי דבר ה' ותורתו – יחושו לנפשם, ואיש אל רעהו ואל אחיו יעזרהו ויאמרו 'חזק' להיות מחזיר עטרת התפלה ליושנה, ובשכר זאת ה' ממכון שבתו ישגיח להחזיר עטרת הדת ליושנה, ויקיים בנו מקרא שכתוב: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה…".

רבי חיים פלאג'י (הביא את דברי ראב"ע הנ"ל ומשחא דרבותא הנ"ל)

בספר משא חיים חלק המנהגים מערכת תי"ו רנט, הביא רבי חיים פלאג'י את דבריו של רבי אברהם בן עזרא הנ"ל, שאם "רוצים לשנות המנהג ולהתפלל בתחילה בלחש ואחר כך בקול רם – מצוה לשנות מנהגם". וכן הביא את דברי ה'משחא דרבותא' הנ"ל:

"תפלה י"ם מנהג, העיד שלא לומר תפלת מנחה בחזרת הש"ץ העמידה בקול רם, כי אם לומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם. ועתה רוצים לשנות המנהג ולהתפלל בתחילה בלחש ואחר כך בקול רם – מצוה לשנות מנהגם. בתי כנסיות בוקנטריס בית מלוא סימן קכ"ד, דף קכ"ד ע"ד, יעוין שם.

ועי' מה שכתב בספר משחא דרבותא בא"ח סימן קי"ב סעיף ב', ובסוף ספר אברהם יגל בפסק הרב מוהרש"ך, יעוין שם, ובקונטרס כף החיים מה שכתבנו בס"ד".

בן איש חי (ראוי לבטל המנהג להתפלל מנחה ללא חזרה)

בספר בן איש חי פרשת תרומה (הלכות תפלת החזרה ב), כתב שאף במקום ש"נהגו לבטל החזרה ולעשות תפלה אחת", "ראוי להם לבטל מנהגם ולעשות מנחה עם חזרת השליח ציבור":

"ראוי ונכון שיחזור השליח ציבור התפלה אפילו כשמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה. ומקום שנהגו לבטל החזרה ולעשות תפלה אחת, ואומר השליח ציבור בקול רם עד אחר הקדושה וברכת "אתה קדוש", ראוי להם לבטל מנהגם, ולעשות מנחה עם חזרת השליח ציבור".

כאשר כל הציבור יודע את התפילה תוקף התקנה נחלש

שמש ומגן (תפילה עם חזרה היא "חומרא בעלמא", ולכן אין להעדיף אותה על תפילה בנץ)

בשו"ת שמש ומגן ג, או"ח עו, כתב הרב שלום משאש ש"בשביל הבקיאים" חזרת הש"ץ "היא יתרה וטפלה", ואזי "אין ראוי לבטל מצוה בשעתה שיש לה ערך גדול", כמו תפילה בנץ, "בשביל חומרא בעלמא":

"קבלתי מכתבך השואל אם יותר טוב להתפלל בנץ החמה בלי חזרת הש"ץ, כי אין להם כי אם עשרה בצמצום, או יותר טוב להתפלל מאוחר עם חזרה בלי הנץ. עד כאן שאלתו.

ונראה לי ברור דראוי ודאי וטוב ונכון להתפלל בנץ החמה בלי חזרה, יותר טוב הרבה מלהתפלל מאוחר עם חזרה, כי עיקר החזרה היא נעשית בשביל להוציא מי שאינו בקי, ואם כן בשביל הבקיאים היא יתרה וטפלה. ורק אם יש אפשרות אנו מחמירין לעשותה, ולכן אין ראוי לבטל מצוה בשעתה, שיש לה ערך גדול, בשביל חומרא בעלמא. וזה ברור לדעתי אין צריך לראיה".

עדות למנהג קדום שלא לומר חזרת הש"ץ

פסקי הרי"ד

בפסקי הרי"ד על ברכות ל, א, כתב על פי ביאורו למשנה בברכות בנוגע למחלוקת התנאים אודות תפילת המוספין ב'חבר עיר', ש"מיכן מוכיח שאינו טוב לעשות כך, להתפלל שליח ציבור תפילת המוסף בקול והציבור יאמרו עמו בלחש דיבור ודיבור, ויענו עמו קדושה". אלא יתפללו בלחש ואחר כך יחזור החזן בקול:

"מתניתין. ר' אלעזר בן עזריה אומ' אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר… פירוש: חבר עיר יקָרא כששליח ציבור יורד ואומר בקול רם, שכל הציבור מסכיתין תפילתו… וחכמים אומרים: בין בחבר עיר, דהיינו בקול, בין שלא בחבר עיר, דהיינו בלחש, שהרי ככל תפילות שלשחרית ושלמנחה היא, כשמתפללין בלחש ואחר כך מתפללים בקול.

ומיכן מוכיח שאינו טוב לעשות כך, להתפלל שליח ציבור תפילת המוסף בקול והציבור יאמרו עמו בלחש דיבור ודיבור, ויענו עמו קדושה. אלא יתפללו אותה ביחידות תחילה, ככל התפילות, ואחר כך יאמר אתה שליח ציבור בקול, כל שכן בשחרית ומנחה".

שבולי הלקט[2]

והביא שבולי הלקט מה, את דבריו, ש"אין טוב לעשות כמו שנהגו לעשות בהרבה מקומות, שמתפלל שליח צבור תפלת המוספין בקול והצבור עונין עמו בלחש על כל דבור ודבור ועונין קדושה", ובדבריו של שבה"ל הוסיף שמדובר ב"הרבה מקומות", מה שלא צוין במפורש בדברי הרי"ד:

"תנן התם: רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר…

וכתב רבינו ישעיה זצ"ל, שאין טוב לעשות כמו שנהגו לעשות בהרבה מקומות, שמתפלל שליח צבור תפלת המוספין בקול והצבור עונין עמו בלחש על כל דבור ודבור ועונין קדושה, אלא צריכין להתפלל אותה ביחיד תחילה ככל התפלות ואחר [כך] יאמר אותה שליח צבור בקול".

תקנת הרמב"ם

מתוך תשובת הרדב"ז

בשו"ת רדב"ז ד, צד, מובאת תשובה של הרמב"ם בה הרמב"ם תיקן ש"ראוי בזמננו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם", כי אנו רואים שבעת חזרת הש"ץ "כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו – יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה", או שיעסוק בדברים אחרים, "וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי – יעשה גם הוא כן בלי ספק, ויחשוב שזה שאומר שליח צבור – אין לסמוך עליו" ולא יאזין לתפילת הש"ץ, ואזי "תתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה, שהוא להוציא את שאינו יודע".

אך כאשר יעשו רק תפילה אחת, אלו שאינם בקיאים יאזינו לתפילתו וייצאו ידי חובה. וגם יהיו לכך שני  יתרונות נוספים: ראשית, "ימנע טורח האריכות", שנית "יוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם, שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם":

"ראוי בזמננו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם, לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו – יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה, ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו, וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי – יעשה גם הוא כן בלי ספק, ויחשוב שזה שאומר שליח צבור – אין לסמוך עליו. ואם כן יֵצא מבית הכנסת כל מי שאינו בקי, והוא לא יצא ידי חובתו, ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה, שהוא להוציא את שאינו יודע.

ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל, אלא יתפללו הכל אחר שליח צבור תפלה אחת בקדושה, כל מי שיודע להתפלל – יתפלל עמו בלחש, והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח צבור, ופני כל העם אל ההיכל בכוונה, ויצאו כולם ידי חובתן, ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר, וימנע טורח האריכות, ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם, שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם, שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו. וזה היותר נכון וראוי אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי, וכתב משה. עד כאן".

שו"ת רנח

דברים אלו שהזכיר הרדב"ז בשם הרמב"ם, נמצאים בסוף תשובת הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם רנח, שם נשאל אודות קהילה שיש מחבריה שרוצים לעשות מנהג בו החזן יאמר בקול את תפילת הלחש, עבור אלו שאינם בקיאים, ללא קדושה, ולאחר מכן יעשה חזרת הש"ץ עם קדושה. וכתב הרמב"ם שזה מנהג לא טוב, אך המנהג הנכון הוא ש"יתפללו הכל אחר שליח הציבור תפלה אחת בקדושה, כל בקי יתפלל עמו בלחש, וכל שאינו בקי ישמע". ואזי כך "תימנע אריכות החזרה", וגם "יוסר חלול השם שנתפשט בין הגוים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם":

שאלה: בדבר זה המנהג, שהתחילו היום לנהוג בו החזנים, והוא הסדרת התפלה. בעת שמתפלל הציבור הלחש, יסדיר להם החזן התפלה בשבתות וימים טובים מן ד' שפתי תפתח עד יהיו לרצון בלא קדושה וללא ברכת כהנים, אלא על דרך ההקראה, בכך שיקריאם הלחש, ואח"כ יחזור ויסדיר התפלה מן ברוך אתה כפי מנהגו של שליח ציבור בציבור, ויאמר בה הקדושה וברכת כהנים. וזה המנהג, שמקריא החזן הלחש מן ד' שפתי תפתח עד סופו, הוא מנהג שנתחדש מקרוב, הנהיג אותו אחד החזנים ומצא חן בעיני ההמון והתחילו לתבוע זאת מכל חזן. וקשה על החזן לטרוח בעת הלחש להתפלל בקול רם, אח"כ לחזור כמו כן ולהתפלל שנית בקדושה. וכאשר בא תלמיד חכם אחד, הציע, שתחת להסדיר התפלה בלא קדושה, אח"כ לחזור ולהסדיר שנית בקדושה, יסדיר פעם אחת בקדושה, ותהיה אותה ההסדרה היא תפלתו ויוציא בה מי שאינו בקי ולא יטרח שתי פעמים.

אח"כ אמר גם כן שמי שיעשה זאת ההסדרה בלא קדושה ויקריא הקהל, אסור לו לחזור ולהסדיר בקדושה. והזכיר במקצת דבריו, שיש בזה תשובה לגאון ומקצת תלמידי חכמים נתנו חיזוק לזה באמרם, שהתפלה נתקנה בלחש מפני תקנת השבים. ומקצתם אמרו, שזאת ההסדרה בקדושה היא לתפלתו של שליח ציבור ובה יוציא את מי שאינו בקי, ואם יסמוך על ההסדרה הראשונה, אשר (בה) מקריא הציבור בלא קדושה, לצאת בה ידי חובתו, אסור לו לחזור ולהסדיר שנית קדושה, הואיל והתפלה תהיה שתים, מה שאסור, אלא אם חידש בה דבר, וביחוד תפלת מוסף, שאסור להתפלל אותה שתי פעמים. והיותר ראוי הוא, שיסדיר בקדושה פעם אחת ויוציא עצמו ומי שאינו בקי בקול רם, זה הראוי לעשות. וסמך אחד החזנים על זה להסדיר כל תפלה, שירצה ההמון שיסדירה פעם אחת בקדושה, ולא יעשה זאת אלא בעת דוחק או לפרקים בכל שבת או ימים טובים, כשתארך השהיה בבית הכנסת עד שעה מאוחרת ביום או בשעת הדחק. וקשה זה על קצת ההמון, הואיל ואינם רוצים אלא אותו המנהג שנתחדש, והוא שיסדיר הקראה בלא קדושה, ואח"כ יחזור ויתפלל שנית בקדושה. והאנשים הבקיאים תקשה עליהם הסדרת החזן ללחש, אשר הוא עושה בלא קדושה, הואיל ורוצים הם להתפלל לחש לעצמם, וכאשר מקריא החזן באותה ההסדרה בקול רם, יטעו ותיטרף דעתם ותשתבש תפלתם. וכזה יארע להם ג"כ, כשיסדיר פעם אחת בקדושה, אין הם יכולים להתפלל בלחש, אלא אם יתפללו עמו מלה במלה ויענו הקדושה עם מי שאינו בקי ולא יסטו (מתפלת) שליח ציבור בזה. האם זה מותר להם לעשותו, שיהיו הם אומרים בלחש כל מה שאומר שליח הציבור בתפלה, בכל מלה מדבריו, כדי שלא תשתבש תפלתם. ואחרים אמרו, שזה מנהג פשוט, שיתפלל בלחש ואח"כ יסדיר בקדושה, ומה שתלוי בלחש, אינו בא אלא להקריא הבקי לבד, אבל עליו לומרו, בכל עת שישגה, פעמים מספר, ומי שאינו בקי סומך על ההסדרה השניה. ויש מי שחשב, שהראוי שתהיה רק הסדרה אחת בקדושה, ומי שבקי מן הציבור יאמר בלחש עמו מלה במלה, ומי שאינו בקי יענה אמן ויוציא ידי חובתו על כל ברכה וברכה. וכבר שמע עבדו ממנו בזה העניין דבר מעת שלמד אצלו ועמד לפניו, אבל לא זכרו אל – נכון. בחסדו ייטיב להודיע לו דעתו ואיזה הוא הראוי, זה או המנהג הפשוט, להתפלל לחש ואח"כ הסדרה בקדושה. והאם המנהג שנתחדש, שיקריא החזן הלחש ואח"כ יחזור ויסדיר התפלה בקדושה, מותר אם לאו? יורינו הדרתו הקדושה כפי חכמתו המופלאה, ושכרו כפול מן השמים.

התשובה: הראוי אשר צריך לסמוך עליו, הוא מה שתיקנו החכמים ז"ל, והוא שיתפללו הכל בלחש ויצא ידי חובתו כל מי שהתפלל, אין הבדל בין שליח ציבור או זולתו מן הקהל, ואח"כ יחזור שליח הציבור ויתפלל בקול רם בקדושה כדי להוציא את מי שאינו בקי. וזוהי דעת החכמים, והיא ההלכה. ואין חולק רבן גמליאל בזאת התקנה, שכך נתקנה וכך ראוי לעשות, ואין רבן גמליאל חולק אלא בדבר אחר, והוא שהוא סובר שעיקר תקנת תפלת הלחש כדי לסדר שליח ציבור תפלתו לבד, ושכאשר הוא מתפלל בקול רם בתפלתו, אשר [הוא מתפלל], יצא בה ידי חובתו, הוא וכל מי שרצה לסמוך על תפלתו, בין בקי בין שאינו בקי. ואינה הלכה בשאר ימות השנה, אלא כל בקי אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.

אבל זה המנהג אשר הזכרת, להסדיר התפלה שתי פעמים בקול רם, הוא טעות גמורה לדברי הכל ושיבוש עצום לכל מי שהוא בקי, ויהיה הוא משמיע קולו בתפלתו, וזה מעשה בורות בלא ספק. אבל רבים מתפללים פעם אחת בקדושה לבד, והוא היותר הטוב והיותר ראוי. ומה ששמעתם מאחד מחכמי ארץ אדום שכך ראוי בהכרח, ר"ל שיתפלל שליח הציבור פעם אחת בקול רם וקדושה ושלא יהיה שם לחש כלל, הרי אומר אני בזה הלכתא כותיה, ולאו מטעמיה, מפני שראיתי דבריו ביד ר' נסים ור' שמריה ש"צ, והם כולם דברים שיש בהם שגיאות רבות וחוסר עיון, כאלו הוא סובר, שאסור שתהיה שם תפלה בלחש כלל, והביא ראיות חלשות ומשובשות מאד.

אבל אני אומר, שכך רצוי בזמננו בגלל סיבה שאבארנה, והיא שכאשר מתפלל שליח הציבור בקול רם, פונה כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו, או לדיבור או לשיחה בטלה והופך פניו מן ההיכל ויורק ומסיר כיחו. וכאשר רואה זאת מי שאינו בקי, עושה הוא ג"כ כך בלא ספק וחושב שזה שאומר אותו שליח ציבור, אין סומכים עליו ויוצא (החוצה) כל מי שהוא אינו בקי, אף כי לא יצא ידי חובתו, ותתבטל הכוונה אשר בגללה ירד שליח הציבור (לפני התיבה), שהיא להוציא את שאינו בקי.

ואם האנשים לא יתפללו לחש כלל, אלא יתפללו הכל אחר שליח הציבור תפלה אחת בקדושה, כל בקי יתפלל עמו בלחש, וכל שאינו בקי ישמע, ויכרעו הכל עמו, כשפני העם אל ההיכל, בכוונה, הרי (בזה) כבר יצאו כולם ידי חובתן, ויהיה הדבר מסודר ומתוקן, ותימנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין הגוים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם, כי כך הם עדים לדבר, וכך הוא היותר ראוי אצלי באלו הזמנים, מן הסיבות אשר הזכרנון. וכתב משה".

שו"ת רנו (כשיש ריבוי קהל בשבתות וחגים, או כשהשעה מאוחרת, יעשו ללא חזרת הש"ץ)

בשו"ת הרמב"ם רנו, נשאל הרמב"ם לגבי מנהגם של בני הקהילה שממנה השאלה, ש"לא יתפלל הציבור תפלת מוסף של ראש השנה בלחש", מחשש שבעת חזרת הש"ץ "יסיחו" או "יצאו מקצתם לחוץ", אלא החזן אומר את התפילה בקול, "והציבור שותק ושומע אל דבריו" ועונים לקדושה וברכת כהנים. ושאלו שאלות שונות בנוגע למנהגם.

בתוך תשובתו ציין הרמב"ם שמנהגם להתפלל ללא חזרת הש"ץ הוא "מנהג יפה", "וכן ראינו המנהג בכל מקום שעברנו בו". והוסיף ש"בתפלת שחרית ומוסף, בשבתות וימים טובים לבד, בגלל ריבוי האנשים אעשה אותה לתפלה אחת כמנהגכם במקומכם במוסף ראש השנה, וכן אם אירעה לנו תפלת מנחה באיחור מאד, עד שאחוש שמא תשקע החמה – אעשה ששליח צבור יסדיר התפלה בקול רם וקדושה". ובאר הרמב"ם ש"מה שחייב אותי לעשות זאת הוא, שהאנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה". והוסיף שכשתלמידי חכמים נוהגים כך, יש בזה גם תוספת חילול השם, שעמי הארץ לומדים מהם לזלזל בתפילה.

"אבל כשנתפלל בשאר ימות החול, באנשים מועטים בקיאים, אנו מקיימים התקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם":

"שאלה: מה יאמר אדוננו בדבר מה שאמרו רבותינו ז"ל בתפלת מוסף של ראש השנה: כשם ששליח ציבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן…

ואנחנו, מנהגנו שלא יתפלל הציבור תפלת מוסף של ראש השנה בלחש, מחשש שמא לכשישלימוה ויתחיל שליח הציבור (להתפלל) התפלה, שבה יוצאים ידי חובתן, יסיחו, ואולי יצאו מקצתם לחוץ בסמכם על מה שנוהגים בשאר ימות השנה, אשר יוצאים (בהם) ידי חובתן לעצמם בתפלת לחש, אלא (המנהג הוא שיתחיל) בה שליח ציבור מתחלתה ועד סופה, מלה במלה, והציבור שותק ושומע אל דבריו, ומקדשים במקום הקדושה כמנהגם בשאר ימות השנה בסדר התפלה, והכהנים פורסים (כפיהם). האם יש בזה דבר? או דינה כדין תפלת לחש, ותתבטל אמירת הקדושה ופריסת (הכפיים של) הכהנים? ואם אין בזה כלום, היענה הציבור 'אמן' על כל ברכה וברכה, או די להם לשמוע? ואם די להם, היהיו, כשיענו אמן, במדרגת 'עונה אמן אחר ברכותיו' אם לאו?

ושליח ציבור, כיצד יסדיר תפלתו באותה העת, היתפללה לעצמו בהזכרת השם, ומלכות או יחוש דילמא מיפקיד דינא עליה ומידחי? ואם הדבר כך, ואינו מתפלל אותה אלא בהסדרה לבד, היצא ידי חובתו לעצמו בתפלתו לציבור בקול רם, אם לאו? יורינו ושכרו כפול מן השמים.

התשובה…

ומה שהזכרתם בדבר תקנתכם בתפלת מוסף של ראש השנה, הרי זה מנהג יפה, שאין בו דופי כלל. וכן ראינו המנהג בכל מקום שעברנו בו. ושליח צבור יוצא בו ידי חובתו אף על פי שלא הסדיר קודם לכן, לפי שמי שהתפלל ולא הסדיר תפלתו, יצא בלא ספק. ולא הצרכנוהו להסדיר (תפלתו) אלא מחשש שמא יטעה. וידוע לכם, ששומע כעונה בכל מקום, ועונה אמן כמברך, ואין זה דומה לעונה אמן אחר ברכותיו, משום שכל עונה אמן חייב לשמוע ברכה בהכרח, ולולא זאת, היתה אמן יתומה. וכל מי ששומע ברכה, חייב לומר אמן, אף על פי שאינו מחוייב באותה הברכה וכבר יצא ידי חובתה, משום שהוא מרבה לשבח ולפאר ולרומם לשם הנכבד והנורא בזה, שלא (יזכרהו) ולא ישמע זכרו מבלי לצרף לו שבח או אמירת אמן למי שרוממו.

ומענין מנהגנו אנו, שראינוהו מחוייב וראוי, לפי מה שאירע לאנשים מן המנהגים הרעים באלו העתות ובאלו המקומות, הרי הוא כפי שאתאר לכם. והוא, שבתפלת שחרית ומוסף, בשבתות וימים טובים לבד, בגלל ריבוי האנשים אעשה אותה לתפלה אחת כמנהגכם במקומכם במוסף ראש השנה, וכן אם אירעה לנו תפלת מנחה באיחור מאד, עד שאחוש שמא תשקע החמה – אעשה ששליח צבור יסדיר התפלה בקול רם וקדושה. וראינו שאין בזה הפסד כלל, לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפלה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מלה במלה.

ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא, שהאנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחין וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפלת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה, ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפלה אלא בעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה: עת לעשות לד' – הפרו תורתך, ומכל שכן בתקנת התפלה. ובזה יש משום הסרת חלול השם, שחושבים בנו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג, (ובדבר שיש בו) כדי להוציא האנשים כולם מידי חובה, כפי שזה גלוי לעין. אבל כשנתפלל בשאר ימות החול, באנשים מועטים בקיאים, אנו מקיימים התקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם. וכתב משה".

הסוברים שבמניין מצומצם יש להתפלל ללא חזרת הש"ץ

מבי"ט ("כל הספרדים" נוהגים במנחה ללא חזרה, אך ראוי שלפחות כשהם עשרים או יותר, או כשהם עשרה יראי שמיים, שיתפללו עם חזרה)

בשו"ת המבי"ט ג, קצ, תאר השואל ש"כל הספרדים הדרים בגלילותינו העמידו פסל התלאה בתפילת המנחה, ואמרו שלא לחזור ש"צ התפילה", ומדובר "בפרט אשר באו ממדינת הים", שטוענים: "כך קבלנו, כך נהגו אבותינו!".

וכתב על כך השואל: "מנהגם – משבשתא היא", אך הם התעקשו לקיים את מנהגם, זולת אם "ישלחו להם מצפת תוב"ב" שהם צריכים לומר חזרת הש"ץ. ולכן מבקש השואל מהמבי"ט (שחי בצפת) ש"יגזור עלינו כי לפחות המנחה הגדולה יאמרו בחזרת ש"צ".

אחר כך מבאר המבי"ט את מנהגם, ש"כשיש עשרים בני אדם או יותר, לפחות העשרה מהם יכונו ויענו אמן, וכשבאים אחרים להתפלל אינה כל כך, והוא יותר טוב שיתפלל בקול רם, מפני שאין רוב המתפללים אז יכולים לענות אמן, שהם מועטים".

וסיים המבי"ט ש"אפילו שאנחנו נותנים איזו סיבה למתפללים בקול רם – הוא בדיעבד, אבל לכתחלה ראוי" ש"לפחות שתאמר פעם הראשונה בחזרת ש"צ, כשהם לפחות מעשרים ומעלה, כדי שיתכוונו ויענו אמן", או "אפילו כשאינם אלא עשרה, שהם יראי השם יכונו":

"שאלה… ולי דומיה תהלה, נשאני לבי לקרוב לשרביט זהבו, בראותי כל הספרדים הדרים בגלילותינו העמידו פסל התלאה בתפילת המנחה, ואמרו שלא לחזור ש"צ התפילה, קולם כנחש הלך עד (מקום) אשר אנחנו בו, בפרט אשר באו ממדינת הים, אין מבחינים בין ימינם לשמאלם, מרימים קול לאמר: כך קבלנו, כך נהגו אבותינו!

נתקרבתי וקראתי למבינים ולעם, ואמרתי דמנהגם – משבשתא היא, ודברתי על המנהיגים ונתחזקו באומרם כי ל"א לבטל מנהג אבותם. ואעפ"י שקראתי לי עדים נאמנים, כי בהרבה מקומות בעלי החכמה בטלו מנהג זה, בכל זאת לא שבו מדרכם, ואומרים שאם לא ישלחו להם מצפת תוב"ב – לא יכרעו עורפם.

על כן כל דברי האגרת הזאת, לבקש מלפני גודל מעכ"ת שישא ניסו וירפא את מזבח השם, ויגזור עלינו כי לפחות המנחה הגדולה יאמרו בחזרת ש"צ, ואדוני כמלאך האלקי"ם /האלקים/ לדעת כל אשר בארץ, ויגד לעמי פשעם, ולא יכירו כי נודע ממני להאדון מאומה, אלא כי שמע דבת רבים, ורוח ה' נשאו, ולו תהיה צדקה ושלם האדון יגדל מאת עבדו שלמה.

שמעתי כי בקצת מקומות באיטלייא, אינם זהירין בתפלת המנחה כמו שראוי, ואיני תמה, כי גם בארץ ישראל ובשאר ארצות מקילים בעונתה שאינה קבועה, גדולה וקטנה, וגם בכוונתם אינם זהירים כל כך כמו בתפלת השחר [וערבית], אפילו היא רשות, מפני שהיא בזמן שכולם טרודים במלאכתם ובסחורתם, ואינם יכולים לפנות דעתם ולכוין כמו בתפלת השחר, שעדיין לא התחילו להתעסק בשום דבר, וגם בתפלת ערבית כבר נסתלקו ממחשבת סחורתם…

וכמו שבתפלת השחר חוזר ש"צ התפלה להוציא מי שאינו בקי להתפלל ולכוין, כן בתפלת המנחה חייבים יותר, מפני שתהא מקובלת, וכבר סמכו על פסוק: 'שבע ביום הללתיך', שכל תפלה שמתפלל כל אחד בלחש ומה שמכוין בתפלת חזרת ש"צ… הם שבע פעמי' ביום שאנחנו מהללים לאל יתברך, אלא מפני היותה בשני זמנים – גדולה וקטנה – ואינו ניכר לכל אדם זמנה בדקדוק, כמו תפלת השחר בקומו ותפלת ערבית בשוכבו עם קרית שמע, הקלו לאומר בקול רם.

ואנחנו עושים איזה תקון לזה ברוב המקומות, שאנו מסכימים בתפלת מנחה הראשונה שיאמרו בבית הכנסת בכל יום התפלה בלחש וחזרת ש"צ, מפני שמתקבצים בה רוב המתפללים, וכשיש עשרים בני אדם או יותר, לפחות העשרה מהם יכונו ויענו אמן, וכשבאים אחרים להתפלל אינה כל כך, והוא יותר טוב שיתפלל בקול רם, מפני שאין רוב המתפללים אז יכולים לענות אמן, שהם מועטים, כי בתפלת השחר כולם כאחד מתפללים תפלה אחת, ואעפ"י שקצתם לא יכוונו למה שאומר ש"צ ולענות אמן, יש הרבה מכוונים עונים, מה שאין כן בתפלת המנחה, שאינם באים כלם ביחד, ואין מתפללים כמה פעמים מנחה בכל בית הכנסת.

ואפילו שאנחנו נותנים איזו סיבה למתפללים בקול רם – הוא בדיעבד, אבל לכתחלה ראוי לכל מקום, ליראי ה' וחושבי שמו, לעורר לבבות מתעצלים בתפלת מנחה, ולפחות שתאמר פעם הראשונה בחזרת ש"צ, כשהם לפחות מעשרים ומעלה, כדי שיתכוונו ויענו אמן, או אפילו כשאינם אלא עשרה, שהם יראי השם יכונו, כמו שנזכר. והאל יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו, לעשתו רצונו ולעובדו עבודה שבלב – זו היא תפלה ושל'. המבי"ט".

זכור לאברהם

בספר זכור לאברהם (לרב אברהם אלקלעי) או"ח אות ת, עמ' קלג, ב, ד"ה: 'תפילה', כתב ש"תפילה זו דקול רם, אי שפיר למעבד הכי – במחלוקת שנויה", והזכיר את דברי הב"י בעניין, וכן את דברי המבי"ט, הרדב"ז כנה"ג ועוד. וכתב בשם רב אחא"י חר"ש יב"ם שכאשר מדובר ב" עיר קטנה, שכמעט אין להם אלא מנין מצומצם, ורובם מוחזקים שאין מכוונין לברכות חזרת הש"ץ", "יתפלל כל התפילה בקול רם, וכל הצבור יאמרו עם הש"צ מלה במלה":

"ולענין תפילה בקול רם, שאומר החזן ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם, עיין להרב ברכ"י… ותפילה זו דקול רם, אי שפיר למעבד הכי – במחלוקת שנויה, עיין למרן הב"י בסימן רל"ד ומהלנ"ח סי' ט"ו, מהר"ם מטראני… הרדב"ז… ועיין כנסת הגדולה… ועי' תשובה להרב אדרת אליהו להרב עמנואל חי ריקי…. ועי' גם כן בספר קדשי דוד…

עיר קטנה, שכמעט אין להם אלא מנין מצומצם, ורובם מוחזקים שאין מכוונין לברכות חזרת הש"ץ, אי מצי הש"צ להתפלל בחזרה? ואם תמצי לומר דצריך להתפלל בקול רם, אי עדיף טפי להתפלל ג' ראשונות ואחרונות לבד בקול רם, או יותר נכון להתפלל התפילה כולה בקול רם? העלה דיתפלל כל התפילה בקול רם, וכל הצבור יאמרו עם הש"צ מלה במלה, וכשיגיעו לסוף הודאה, ימתינו לכהנים שיעלו לדוכן. ונכון שהכהנים יתפללו מתחילה לפני הדוכן, כדי שלא יצטרכו להפסיק בהליכה, וגם יזמינו שם מים לנטילה. מכתב יד רב אחא"י חר"ש יב"ם ז"ל".

מגן גיבורים

בספר מגן גיבורים, שלטי גבורים או"ח קכד, א, הביא את תקנת "רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בארץ מצרים, שיתפלל הש"ץ בקול רם ויתפללו הקהל עם הש"ץ", וכתב שכן הוא הדין כאשר "ליכא עשרה דצייתי", שמתפללים תפילה אחת בקול רם, ואין בזה משום 'קטני אמנה', כיוון ש"אם כל המדינה שם ינהגו כן, לית ביה משום קטני אמנה, ועל כן לדידן, דלא נהגו כן – אין לש"ץ להתפלל כל התפלה בקול כי אם בשעת הדחק", כלומר כשאין עשרה שעונים:

"ובזה יש לומר הטעם דתיקן רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בארץ מצרים שיתפלל הש"ץ בקול רם ויתפללו הקהל עם הש"ץ, וע' בתשובותיו סי' קמ"ח. והדבר תמוה, הא הוי מגביה קולו בתפלתו! ומטעם זה כתב הרלב"ח סי' ט"ו, וכנה"ג סי' ק"א, דטוב יותר שלא יאמר הש"ץ בקול רם רק ג' ראשונות וג' אחרונות, ואמצעיות יאמר בלחש. וע' בשו"ת רדב"ז חלק ד' סי' ה' וסי' צ"ד שהאריך הרבה בזה.

ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאם כל המדינה שם ינהגו כן, לית ביה משום קטני אמנה, ועל כן לדידן, דלא נהגו כן – אין לש"ץ להתפלל כל התפלה בקול כי אם בשעת הדחק, כמו שכתב הכלבו, או ג' ראשונות בלבד, וכמ"ש הרלב"ח בזה, דבכי האי גוונא שעושה בשביל שיענו קדושה – לא הוי מקטני אמנה כנ"ל.

ובזה נראה לפי עניות דעתי היכא שאין כאן עשרה דצייתי ויענו אחר הש"ץ 'ברוך הוא וברוך שמו', 'אמן', דכתב הרא"ש בתשובה כלל ד', הובא בש"ע כאן סעיף ד', וכ"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה: טוב שיתפלל הש"ץ תפלה אחת בקול רם, דאז אין כאן משום ברכה לבטלה, דהא אינו מתפלל רק פעם אחת… ומשום דנראה מקטני אמנה לא איכפת לן, חדא – דהוה כשעת הדחק, וכמו שכתב הכלבו, וגם הא אם עושה כן בשביל קדושה לא איכפת לן, וכמ"ש המהרלב"ח.

ובזה מיושב היטב הא דקשה טובא לפי מה שכתבו הרמב"ם והרא"ש דבעינן עשרה דצייתי, אם כן האיך אמר ריב"ל בברכות דף מ"ז: קטן המוטל בעריסה – גם כן מצטרף לעשרה? והלא ליכא עשרה דצייתי! וכן מישן דמצטרף לעשרה, כמבואר סי' נ"ה סעיף ו', וע' בט"ז ומ"א שם ובפרישה כאן; ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דשם באמת לא יתפלל הש"ץ שני פעמים, רק פעם אחת בקול רם, וליכא קפידא, וכמ"ש ודו"ק".

עמק יהושע

בשו"ת עמק יהושע (לרב יהושע מאמאן) א, טז, כתב ש"המנהג שנהגו בקהלות ישראל מימי קדם, להתפלל בשעת הדחק וכיוצא בזה רק תפלה אחת", "מנהג זה יסודתו בהררי קודש".

עוד הוסיף, שעקרונית היה עדיף לומר גם את ג' הברכות האחרונות בקול רם, כדי שהקהל ישחה ב'מודים', אך כיוון שבפועל אנשים לא מכוונים ליבם לכך, מוטב להתפלל אותן בלחש, ורק ב'אלוהינו ואלוהי אבותינו' של ברכת כהנים יאמר בקול רם.

ולבסוף סיכם ש"היכא דאפשר לעשות החזרה בלי מחלוקת – כך ראוי לעשות". אולם זאת בתנאי שיהיו בטוחים שלפחות תשעה יענו לברכות הש"ץ, "אחרת – העדרה טוב ממציאותה":

"שאלוני רעיוני, לחפש בספרי דבי רב אם נכון ללכת במעגלי שלוחי צבור הנוהגים שבהעדר החזרה משמיעין קולם – קול ברמה – בשלש ברכות ראשונות ובשלש אחרונות.

הנה מר"ן מלכא בביתו הגדול, ביתה יוסף, באורח חיים סי' רל"ד הביא מנהג זה וזל"ה…

המורם מן האמור: א) המנהג שנהגו בקהלות ישראל מימי קדם להתפלל בשעת הדחק וכיוצא בזה רק תפלה אחת עם החזן, והוא לבדו מגביה קולו בג' ראשונות ובג' אחרונות והאמצעיות אומרים בלחש – מנהג זה יסודתו בהררי קודש, על פי הסבא דמשפטים, ועל פי הפשט מגביה קולו בג' ראשונות עבור הקדושה, ובג' אחרונות עבור הצבור שישחו במודים עם החזן.

ב) בזמן הזה, שעינינו רואות שהצבור רובו ככלו אינו מתפלל יחד ג' אחרונות עם החזן, ולא שמים לב בכלל לשחות ב'מודים' עם החזן, יותר טוב שהחזן ימשיך ג' אחרונות בלחש, ורק ברכת אלהינו ואלהי אבותינו שאומרים במקום ברכת כהנים ירים קולו, וזה מטעמים לשבח האמורים למעלה.

ג) היכא דאפשר לעשות החזרה בלי מחלוקת – כך ראוי לעשות, הן על פי הפשט והן על פי הקבלה. אך אמנה בתנאי מפורש, שהחזן או הרב הנמצא במקום התפלה, יהיה בטוח שיש תשעה אנשים שמכוונים לברכותיו לענות אמן כהלכה. ואם מסופק – יעשה התנאי כמש"ל בסי' י"ב. אחרת – העדרה טוב ממציאותה.

וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראינו מתורתו נפלאות, אמן, החו"פ צפרו יע"א בחדש טבת ש"ש התרצ"ו ליצירה צעיר אני לימים, עבד האל הנאמן.

יהושע מאמאן נר"ו".

הסוברים שכיום מוטב להתפלל ללא חזרת הש"ץ

רבי אברהם בן הרמב"ם

בשו"ת הרדב"ז ד, צד, מובאת תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם, שחיזק את תקנת אביו הרמב"ם, והוסיף ש"הסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו, וכל היושבים בבית מדרשו".

עוד כתב, ש"נתפרסם זה התקון במצרים כל ימי חייו ואחר מותו", "ולא חלק עליו שום אחד מחכמי דורו". אולם מדבריו נשמע שבדורו כבר החלו לפקפק בדבר:

"כבר נודע ונתפשט ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל, והסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכל היושבים בבית מדרשו, והוא שראה שחזרת שליח צבור התפלה בקול רם אחר שהתפלל בלחש – לא יקשיבו אליה כל העם לשמוע ממנו באימה ויראה וענוה בעמידתם לתפלה, אלא מספרים זה עם זה בשיחה בטלה וכיוצא בה… ולכן התקין שיגביה שליח צבור קולו בתפלתו בתחלה… ויתפללו כולם ביחד עד שיסיימו התפלה כאחד.

ונתפרסם זה התקון במצרים כל ימי חייו ואחר מותו, והוסר המכשול שהיו הצבור נופלים בו.

ולא חלק עליו שום אחד מחכמי דורו, לפי שלא היה ביניהם אז לא איבה ולא קנאה ולא היה מי שהוא עני בחכמה מכניס עצמו בהוראה, כמו שאירע בזמננו מן החולקים שחלקו על הסדורים והתקונים ההגונים שעשינו".

רשב"ש

בשו"ת הרשב"ש נו, כתב שכאשר אין פנאי להתפלל מנחה עם חזרת הש"ץ, ואזי הש"ץ "מתפלל עם הצבור בקול גבוה – אין בדבר בית מיחוש", שכל מטרת חזרת הש"ץ היא להסדיר את התפילה בפי החזן, "ואם היא סדורה בפיו, ואין פנאי להסדירה עתה – אין בכך כלום".

והוסיף שאדרבה, כיום עדיף להתפלל ללא חזרת הש"ץ כי "אנו רואים" שבזמן חזרת הש"ץ המתפללים "משיחין, ואין מטין אוזן לשמוע התפלה". והוסיף ש"אלו היה מסכים עמי אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל בעודו בחיים חיותו, הייתי מנהיג כך":

"ועל ענין תפלת המנחה שמתפללים אותה עם שקיעת החמה, ואין פנאי שיחזור ש"ץ התפלה, ומתפלל עם הצבור בקול גבוה – אין בדבר בית מיחוש, שהרי כל עצמו של ש"ץ אינו מתפלל עם הצבור בלחש אלא כדי להסדיר תפלתו, כדאיתא בסוף ראש השנה. ואם היא סדורה בפיו, ואין פנאי להסדירה עתה – אין בכך כלום. וכן כתב הרב אברהם אב ב"ד בספר האשכול.

ואדרבה, שהיה נראה לי שטוב הוא דש"ץ יתפלל עם הצבור, כי עיקר התקנה שש"ץ יתפלל לבדו הוה להוציא מי שאינו בקי, ואנו רואים אותם משיחין ואין מטין אוזן לשמוע התפלה, ואלו היה מתפלל בקול גבוה בשעה שהצבור מתפללים – בעל כרחם היו מטין אוזן ושומעים התפלה. ואלו היה מסכים עמי אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל בעודו בחיים חיותו, הייתי מנהיג כך".

רבי סעדיה אלעדני

בפירושו של רבי סעדיה אל-עדני (חי כמשוער בתחילת המאה ה-15) על הרמב"ם, הל' תפילה ט, ב-ג, העיד ש"כבר בטלה תפילת לחש מכל המקומות". והזכיר שני טעמים למנהג: 1. "מפני שיש לציבור טורח בזה". 2. אלו שכבר התפללו יפטפטו בזמן חזרת הרש"ץ, ואזי אלו שלא התפללו וצריכים לצאת יד"ח "לא ישמעו אלו שלא התפללו משליח ציבור כלום, ולא יצאו ידי חובתן":

"וכבר בטלה תפילת לחש מכל המקומות, ואע"פ שהוא דין התלמוד, מפני שיש לציבור טורח בזה. ועוד, שבעת שיחזור שליח ציבור ויתפלל, יהיה כל אחד – מי שהתפלל – משיח עם חברו, ויגבה קולם על קול שליח ציבור, ולא ישמעו אלו שלא התפללו משליח ציבור כלום, ולא יצאו ידי חובתן".[3]

ערך לחם

בספר ערך לחם (למהריק"ש) או"ח קכד,  כתב שכאשר "אי אפשר להשתיק הצבור" – "מוטב לבטל החזרה":

"ואם אי אפשר להשתיק הצבור, ושיכוונו לברכותיו – מוטב לבטל החזרה, כיון שכלם בקיאים. וש"צ מתפלל עמהם בקול רם, ולא יאמר ש"צ י"ח ברכות לבטלה. כן נראה לי. ועיין מהרלב"ח ס' טו[4]".

מים חיים

בשו"ת מים חיים (לרב יוסף משאש) א, מא, נשאל על ידי הרב יוסף גבאי מטריפולי, אודות מנהג אלג'יריה שלא לומר חזרת הש"ץ "לא בשחרית ולא במנחה, ולא במוספי שבתות ומועדים וראשי ירחים".

והשיב, שהנוהג החל בעקבות קלקולים שקרו בחזרת הש"ץ, כגון ש"כל האמנים שעונים הקהל הם חטופות, קטופות, יתומות", וכן "אחר ג' פסיעות, תכף מזדוגים הקהל זוגות זוגות, ומרבים שיחה בטלה ושחוק וקלות ראש". וכשהם עונים לברכות הש"ץ, ענייתם היא "בלי שום כוונה ובלי שום ידיעה על מה הם עונים, ופעמים שאינו נענה לגמרי". והוסיף שאף אצל "תופשי התורה" פשה הנגע, "שכל אחד מטה אזנו לשמוע, ועונה גם הוא חלקו בדברים בטלים, ונמצא שם שמים מתחלל".

עוד הוסיף כי על ידי חזרת הש"ץ "עוד נמשך מהם טורח צבור", ו"רבותינו ז"ל חששו לטירחא דצבורא אפילו לשיעור מועט הרבה, והתירו בשבילו אסור דאורייתא".

וסיכם הרב משאש: "ומפני כל הקלקלות הנזכרות, עמד רבינו הרמב"ם ז"ל ובטל כל החזרות, וקבע במקומם תפילה בקול רם". "והבאים אחריו, כאשר ראו שכל העם הם בקיאים בתפילה – בטלו גם את זה, משום השמעת קול בתפילה", וקבעו לומר בקול רק ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות. "ורבים גדולים וגאונים החזיקו במנהג זה, ונתפשט ברוב ערי ישראל, ואפשר בכולם".

ובאשר לדבריו של הב"י שמנהג האשכנזים האומרים חזרת הש"ץ נכון יותר, "ברור ופשוט דלא אמר כן, אלא בימיו שהיו מכוונים השאינם בקיאים כל הכוונות הראויות, והיו מקיימין כל התנאים הצריכים", "אבל בזמן הזה, שאי אפשר לכוין אפילו אחת מהצריך, פשוט וברור שיודה גם מרן מלכא ז"ל למנהג הספרדים אפילו בשחרית, דבטל הטעם ובטלה התקנה".

בהמשך ציטט את תשובתו של הרב בלייח בנוגע לחזרת הש"ץ, ודבריו הובאו להלן בפרק על מנהג אלג'יריה.

לסיכום, כתב הרב משאש: "הראת לדעת ידידי, כמה מצוקי ארץ שהסכימו על בטולה, אחר שכל ברכותיהם לבטלה, ואם כך הסכימו על זמניהם, ק"ו על זמנינו, אשר פסו אמונים ואמנים מבני אדם".

וסיים בכך ש"כל זה ראו רבני מזרח הראשונים זיע"א, ובטלו אותם בימות החול לגמרי, וגם בכל המוספין של שבתות וימים טובים, והניחו אותם רק בתפלות שבת ויו"ט, לזכר בעלמא, ואלו ידעו מה ילד יום בזמן הזה, לא היו מניחים זכר למו":

"את זה כתבתי ושלחתי, לאחד – חכם מופלג בתורה ובחסידות, מערי טריפולי יע"א, שהיה עובר אורח פה בערי אלג'יריה יע"א, לשאוף רוח צח לצורך בריאותו, זה שמו: כמוהר"ר יוסף גבאי ישצ"ו:

רב גדול! זה כשני ירחים, בהיות כבודו בווהראן[5] תחת אחד השיחים, כבדני בזר פרחים… ומדת הדין הקשה מותחים, על המנהג הפשוט בין המזרחים, שאין חוזרין התפלה, לא בשחרית ולא במנחה, ולא במוספי שבתות ומועדים וראשי ירחים, ומצעיר כמוני דרש כבוד תורתו בערבי פסחים, להשיבו על זה דברים, כלם למבין נכחים.

תשובה: דע ידיד נפשי, כי זה ימים רבים נכספה גם כלתה נפשי לעמוד על פתגם דנא, ולא אסתייעא מילתא רק עד האידנא, על ידי התעוררות כבודו, דמגלגלין זכות על ידי זכאי…

ועוד אבאר לפני מעלת כבוד תורתו, הקלקלות הגדולות הנמשכים מחזרות התפלות, שורש פרה ראש, כל האמנים שעונים הקהל הם חטופות, קטופות, יתומות, ואמר בן עזאי: כל העונה אמן יתומה… ואם כן, איך נגרום לעם ה' כל העונשים הללו, כדי לקיים תקנתא דבטל טעמה מכל וכל? שגם מרן מודה דתקנתא דבטל טעמא לגמרי – בטלה גם היא, כמש"ל.

ועוד עינינו הרואות, שאחר ג' פסיעות, תכף מזדוגים הקהל זוגות זוגות, ומרבים שיחה בטלה ושחוק וקלות ראש, והש"צ זועק ואינו נענה שום עניה שיש בה ממש, רק פעם נענה מזוג זה ופעם מזוג זה, מענה היוצא מתוך שיחה של אסור, בלי שום כוונה ובלי שום ידיעה על מה הם עונים, ופעמים שאינו נענה לגמרי, ובפרט בעת ובעונה הזאת, שרבו המתכבדים באפר מקלה, אבק הטובא"ק, וצריכים להסיר כיחם וניעם בתחלה ובסוף, ומרבים עטישות ורעישות, וגם בסדר הקדושה אומרים 'המשלשים לך קדושה', ויש מרבעים ומחמשים 'קדוש', כי הכל בלי כונה.

ואמת אגיד, שגם בתופשי התורה פשתה המספחת, שכל אחד מטה אזנו לשמוע, ועונה גם הוא חלקו בדברים בטלים, ונמצא שם שמים מתחלל, נוסף על זה אסור חמור של דבור בבית הכנסת, ובפרט אם היא של רבים, שקדושתה חמורה, אשר אם אבוא לערוך לפני ידידי העונשים החמורים הנאמרים על חטא זה, צריך ספר שלם…

עוד נמשך מהם טורח צבור, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בדברי קדשו: וימנע טורח האריכות, כמש"ל. כי באמת, עינינו הרואות שכל הצבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום, מפני שנראה להם שהיא יתירה, שהרי כבר יצאו ידי חובתם, לכן נפשם קצה בה מאד. ורבותינו ז"ל חששו לטירחא דצבורא אפילו לשיעור מועט הרבה, והתירו בשבילו אסור דאורייתא… הנה אם כן, אם התירו אסור כהאי, מפני מעט טורח דצבורא, אנן ניקום ונטרח עלייהו בתקנתא דבטל טעמה, ונפיק מינה אסור י"ט ברכות לבטלה גמורה?!

ומפני כל הקלקלות הנזכרות, עמד רבינו הרמב"ם ז"ל ובטל כל החזרות, וקבע במקומם תפילה בקול רם, כמש"ל. והבאים אחריו, כאשר ראו שכל העם הם בקיאים בתפילה – בטלו גם את זה, משום השמעת קול בתפילה, וכמש"ל, ותקנו שלש ראשונות בקול רם כדי שיעוררו הכוונה מעט בשלש ראשונות, וגם בשביל אמירת הקדושה, וכן שלש אחרונות תקנו לאמרם ש"צ בקול רם, מפני שדרכו להתאחר מעט בתפלתו, והקהל שכבר גמרו, יאמרו 'מודים דרבנן', ובשחרית כדי שיאמר גם כן 'ברכת כהנים', ויענו אחריו אמן.

ורבים גדולים וגאונים החזיקו במנהג זה, ונתפשט ברוב ערי ישראל, ואפשר בכולם.[6] וכן העיד רבינו הב"י בסימן רל"ד, וז"ל: אבל הספרדים – אין נוהגים לחזור הש"צ התפילה במנחה, אלא מתפלל ש"צ עם הצבור בקול רם ואומר 'קדושה' וברכת 'אתה קדוש', ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הצבור, ומתחיל 'רצה' בקול רם, וגומר תפלתו בקול רם. ומנהג האשכנזים הוא הנכון, וכן הנהיגו החכמים בדור שלפנינו בצפת תוב"ב, וגזרו לעובר על תקנתם. עכ"ל, ע"ש.

הרי שהעיד על פשוט מנהג הספרדים, ואף שכתב על מנהג האשכנזים שהוא הנכון, ברור ופשוט דלא אמר כן אלא בימיו, שהיו מכוונים השאינם בקיאים כל הכוונות הראויות, והיו מקיימין כל התנאים הצריכים, וכמש"ל, אבל בזמן הזה, שאי אפשר לכוין אפילו אחת מהצריך, פשוט וברור שיודה גם מרן מלכא ז"ל למנהג הספרדים אפילו בשחרית, דבטל הטעם ובטלה התקנה, כמו בקדוש בית הכנסת, כמש"ל…

וע"ע בכנה"ג חא"ח סימן קכ"ד וסימן ק"א שהביא חבל נביאים שהסכימו על בטולה, והרבה מקומות נהגו שלא לחזור התפילה גם בשבת ויו"ט כשמתפללים בבית האבל, ע"ש.

הראת לדעת ידידי, כמה מצוקי ארץ שהסכימו על בטולה, אחר שכל ברכותיהם לבטלה, ואם כך הסכימו על זמניהם, ק"ו על זמנינו, אשר פסו אמונים ואמנים מבני אדם…

כל זה ראו רבני מזרח הראשונים זיע"א, ובטלו אותם בימות החול לגמרי, וגם בכל המוספין של שבתות וימים טובים, והניחו אותם רק בתפלות שבת ויו"ט, לזכר בעלמא, ואלו ידעו מה ילד יום בזמן הזה, לא היו מניחים זכר למו, כי איסורם חמור, ומי שיש בידו יכולת לבטלם, עליו תבוא ברכת טוב, כי הוא מציל עצמו ובני קהלו, מעונשים קשים הראויים להגיעם על חבילות של עבירות הנמשכים מהם, והרוצה בקיומם אחרי יודעו את כל זה, ברור כי ישא בכנפיו כל עון ופשע הצרור בכנפיהם, וכל הקהל נקיים.

עתה ידידי, בטחוני חזק, כי דברי אלה יהיו כרסיסי ברכה על נפשו העדינה, להשקיטה ולשמחה מעצבונה על בטולם, ובטוב לב נפשו תברך, כל הממעט באורך, ללא צורך, כי מציל מזעם, עצמו ועמו, ואלהי אמן יצילנו מעונשי אמן, בלי כוונה נכונה, ועינינו בבא לציון גואל תחזינה, במהרה בימינו אמן. נאם החונה פה תלמסאן יע"א. בשילהי אייר תפר"ה לפ"ק, עבד אל דוק וחוג אשש".

המחלקים בין שחרית למנחה (ומוסף)

מנהג הספרדים המובא ב'בית יוסף'

בספר בית יוסף או"ח קכד, ב, העיד ש"עכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה שליח ציבור תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו, ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם":

"כתב הכל בו בסימן כ"ז (שם) בשם הר"ש: שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר – יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור, והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש: לאחרים מוציא, לעצמו לא כל שכן?! ואין בזה לומר: כל המשמיע קולו, כיון דעל ידי הדחק הוא עושה – אין בזה משום קטני אמנה, עכ"ל.

ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה שליח ציבור תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו, ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם".

ושם או"ח רלד, א, כתב ש"הספרדים אין נוהגים לחזור שליח ציבור התפלה במנחה", אך "מנהג האשכנזים הוא הנכון, וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב, וגזרו נידוי לעובר על תקנתם":

"ומתפללין שמונה עשרה, ושליח ציבור מחזיר התפלה כדרך שעושין בשחרית. כן כתב גם כן הרמב"ם בפ"ט מהלכות תפלה (שם), וכן נוהגים האשכנזים. וכן כתב הכל בו (סי' כז הל' תפלת מנחה), שצריך להחזיר התפלה כמו בשחרית אם לא על ידי הדחק…. אבל הספרדים אין נוהגים לחזור שליח ציבור התפלה במנחה, אלא מתפלל שליח ציבור עם הציבור בקול רם, ואומר 'קדושה' וברכת 'אתה קדוש', ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הציבור, ומתחיל 'רצה' בקול רם, וגומר תפילתו בקול רם. ומנהג האשכנזים הוא הנכון, וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב, וגזרו נידוי לעובר על תקנתם".

מלכי חיל

בספר 'מלכי חיל' שהוא "פנקס בית דין קהלת קודש טריפולי", מובאת "הסכמה בדבר חזרת השליח צבור בתפילת מנחה ובתפילת מוסף" שנחתמה בשנת תקס"ח (1808), ובה נאמר כי "מהיום והלאה אין מתפללין תפילת מוסף אלא בחזרה בעמידה", "ומנחה גם כן, המתפללין אותה מבעוד יום, שהוא שיעור רביע שעה קודם שקיעת החמה, יתפללו בחזרה".

ומבואר מכך שעד אז המנהג היה שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילות אלו:

"הסכימו הגביר ואחיו נר"ו והדיינים יצ"ו וראשי הקהל במקום כל הקהל יצ"ו, שמהיום והלאה אין מתפללין תפילת מוסף אלא בחזרה בעמידה, בין בשבת בין בראש חודש בין בכל יום טוב בין בחול המועד, ואפילו יש שמחות ופיוטים בבית הכנסת. ומנחה גם כן, המתפללין אותה מבעוד יום, שהוא שיעור רביע שעה קודם שקיעת החמה, יתפללו בחזרה.

נאם החותמים פה מתא טראבלס ט"ז בחודש כסלו בסדר והייה הי לי לאלקים שנת ותצי"בני לפניך לעולם לפר"ק ואמת ושריר וקיים.

יצחק סרוסי ס"ט; נסים ואברהם סויד ס"ט; ישראל אג'רבי ס"ט; אברהם סרוסי ס"ט; יעקב זטלאווי ס"ט; אליהו ב"ר בנימין לביא ס"ט; הצעיר שמואל לביא ס"ט".

שמש ומגן (רק כאשר ברור שהקהל יאזינו בשקט לש"ץ יש לקיים חזרת הש"ץ)

בשו"ת שמש ומגן או"ח לז, כתב ש"אמת הדברים שמנהג מרוקו כמעט בכל בתי כנסיות שלא לעשות חזרה במוסף", והוסיף ש"נראה שהוא מנהג קדום ומיוסד ע"פ דברי שבולי הלקט" (הנזכר לעיל), "שמנהג בהרבה מקומות להתפלל המוספין בקול רם, והצבור אומרים עמו בלחש". ואף ששבה"ל עצמו התנגד למנהג, "הנה מנהג זה נשאר במרוקו, ושמעתי באומרים שהטעם משום שהקהל טרודים לצאת לבתיהם לעשות קידוש וסעודת שבת וממילא אין מכוונים היטב".

והוסיף לבאר ש"אולי מפני זה כתב הב"י" שמנהג הספרדים שלא לעשות חזרת הש"ץ, "משום שזמן מנחה הוא זמן עבודה לכל, שמתוך עסקיו הוא הולך להתפלל, והוא טרוד ג"כ לצאת, ולכן לא הכבידו עליהם".

בהמשך כתב שעדיף לומר חזרת הש"ץ, אך אם כל הקהל הם יוצאי מרוקו ש"הורגלו בזה", והם מתנגדים להוספת חזרת הש"ץ, אזי "הנח להם לעשות כמנהגם, אחר שתתן להם מוסר שהיום הם בארץ ישראל".

אולם בהמשך כתב שאת כל זה כתב מתחילה, אך בהמשך הוסיף קטע נפרד בו כתב: " אני מצהיר שהלב כואב מאוד ממה שעובר בזמן החזרות של הש"ץ, שבהרבה מקומות שהתפללתי בהם, גם אצל הספרדים, כל הקהל אין מקשיבין להש"ץ כלל" ותאר בפירוט את חילול השם הגדול שיוצא מכך.

לכן מסיק ש"דוקא בישיבות התורה, שהתלמידים נוחים לשמוע ולקבל דברי מוסר, גם יודעים חומר ברכות לבטלה שיגרמו לש"ץ, שם יכולים – ואולי גם חובה – לעשות החזרה. לא כן בבית הכנסת, שלא ישמעו אחר כמה מחאות, ובפרט בחול, ראוי לבטלה".

והעיד ש"כן היה בזמן האחרון מנהג המערב בכל בתי כנסיות, שכולם מסכימים להתפלל וללכת לעבודה, זולת במקומות שיש מנין מיוחד של ותיקין, אזי עושים חזרה. וכל שכן במוסף ומנחה, שיש סמך למנהגינו מדברי הפוסקים, כנ"ל, דודאי לא נזוז ממנהגינו".

"סיכום הדברים, שבמקום שהקהל נוחים לשמוע לדברי הש"ץ ולהקשיב לדבריו, ולא ידברו ביניהם בחזרה, אזי ראוי לקיים המנהג בארץ ישראל לעשות החזרה. אמנם במקום שלא ישמעו, ויש מקום לספק ברכות לבטלה ולחילול ה', אזי טוב העדרה ממציאותה, ובפרט במוסף ובמנחה, שיש טעם לביטולה":

"קבלתי מכתב שאלתו על ענין חזרת מוסף בשבת, והנני להודיעו שכמו כן נשאלתי זה כשנתים מאברך אחד מישיבת ירוחם, והשבתי לו שאמת הדברים שמנהג מרוקו כמעט בכל בתי כנסיות שלא לעשות חזרה במוסף, ונראה שהוא מנהג קדום ומיוסד ע"פ דברי שבולי הלקט, הביאו הב"י סי' רפ"ו, שמנהג בהרבה מקומות להתפלל המוספין בקול רם, והצבור אומרים עמו בלחש על כל דיבור וענין קדושה וכו', ע"ש. ואף ששם בשה"ל כתב שאין טוב לעשות כמנהג ההוא, אלא צריך לעשות חזרה גם במוסף, הנה מנהג זה נשאר במרוקו, ושמעתי באומרים שהטעם משום שהקהל טרודים לצאת לבתיהם לעשות קידוש וסעודת שבת, וממילא אין מכוונים היטב, ומטעם זה אין אומרים קטרת האחרון בסוף התפלה.

ואולי מפני זה כתב הב"י סי' קכ"ד וסי' רל"ו שמנהג הספרדים שלא לחזור ש"ץ התפלה במנחה וכו', ע"ש, משום שזמן מנחה הוא זמן עבודה לכל, שמתוך עסקיו הוא הולך להתפלל, והוא טרוד ג"כ לצאת, ולכן לא הכבידו עליהם, וכן נראה קצת מדברי כף החיים סי' קכ"ד סק"ט.

ולכן לפי קוצר דעתי, אם כל הקהל, או רובו, מערערים שלא לעשות, והם כולם ממרוקו והורגלו בזה, הנח להם לעשות כמנהגם, אחר שתתן להם מוסר שהיום הם בארץ ישראל, ועם כל זה לא ישמעו. אבל בנדון דידיה, שרוב הקהל קבלו עליהם לעשות כארץ ישראל, ורק ב' או ג' רוצים לעשות כמנהג מרוקו, אזי ודאי דלאו כל כמינייהו לכוף את הרוב, והרוב הוא העיקר, ויעשו חזרה, ומי שלא רצה יתפלל בלחש ויצא אם ירצה, ולא יוכל לבטל את הרבים שירצו לעשות מצוה, וזה ברור. זה הנראה להשיבך מילין לנחיצות מכתבך, וה' יעזרך לשפות שלום בין קהלך כי גדול השלום.

ע"ה שלום משאש ס"ט

זה מה שהשבתי בזמנו, אמנם אני מצהיר שהלב כואב מאוד ממה שעובר בזמן החזרות של הש"ץ, שבהרבה מקומות שהתפללתי בהם גם אצל הספרדים, כל הקהל אין מקשיבין להש"ץ כלל, ובכל פנה מבית הכנסת, נמצאת חבורת אנשים שמשוחחין זה עם זה, ונעשה חילול ה' גדול והרבה פעמים מחיתי על זה ואין שומע, וקבעתי לעצמי להסב פני אל הקיר כדי שלא לראות פני המדברים ככה למעט בחילול ה' שלא יעשו כזה לנוכח הרב, אבל בכל זאת קול רעש שלהם מבלבל המוח ואין מניח לשמוע דברי הש"ץ, וה' יתקננו בעצה טובה מלפניו.

ולכן לפי דעתי דוקא בישיבות התורה, שהתלמידים נוחים לשמוע ולקבל דברי מוסר, גם יודעים חומר ברכות לבטלה שיגרמו לש"ץ, שם יכולים – ואולי גם חובה – לעשות החזרה. לא כן בבית הכנסת, שלא ישמעו אחר כמה מחאות, ובפרט בחול, ראוי לבטלה.

וכן היה בזמן האחרון מנהג המערב בכל בתי כנסיות, שכולם מסכימים להתפלל וללכת לעבודה, זולת במקומות שיש מנין מיוחד של ותיקין, אזי עושים חזרה. וכל שכן במוסף ומנחה, שיש סמך למנהגינו מדברי הפוסקים, כנ"ל, דודאי לא נזוז ממנהגינו, ככה לא נכנס בספק ברכות של הש"ץ לבטלה, וגם נמעט בחילול ה', וכבר ידוע מ"ש הפוס' בחומרת חזרת הש"ץ שצריכים השומעים לכוין ולא לסלק דעתם מש"ץ כלל, ואפילו כדי לקרות חידושי תורה בספרים וכיוצא, עי' כף החיים סי' קע"ד אות ט"ז, דאף להרהר בד"ת אסור, אלא צריך שיהיו אזניו קשובות למה שמוציא הש"ץ בפיו, ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה, ומי שמדבר הוא מפריד היחוד ח"ו וכו'. ועיי' בש"ע שם, שכל אחד יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן, הא לאו הכי הוי ברכתו לבטלה, ע"ש. וע"ש סק"ל, כמה גדול עונש של מי שאינו עונה, ע"ש.

ולכן במקומות אלו, שאי אפשר לתקן הדבר כראוי, טוב העדרה ממציאותה, ובפרט לנוהגים כבר שלא לאומרה במוסף או מנחה שישארו במנהגם, וכבר בימי הרמב"ם ובנו ר' אברהם זצ"ל, עמדו על זה וראו שהשעה צריכה לכך, וביטלו החזרות, וגם המקובלים והרב האר"י זיע"א יודו לחוש קודם כל לברכות לבטלה, ולחילול שמו הגדול.

סיכום הדברים, שבמקום שהקהל נוחים לשמוע לדברי הש"ץ ולהקשיב לדבריו, ולא ידברו ביניהם בחזרה, אזי ראוי לקיים המנהג בארץ ישראל לעשות החזרה. אמנם במקום שלא ישמעו, ויש מקום לספק ברכות לבטלה ולחילול ה', אזי טוב העדרה ממציאותה, ובפרט במוסף ובמנחה, שיש טעם לביטולה, וכמ"ש, ברכת כהנים תתקיים בחזרת התפלה, ודי בזה הערה…

ע"ה שלום משאש ס"ט".

הרב דוד עובדיה

בספר נהגו העם (תפלת שחרית ומנחה יט), כתב רבי דוד עובדיה ש"נהגו העם להתפלל תפלת מנחה ומוסף של ר"ח בלי חזרה", שכן "הוי כשעה דחוקה":

"נהגו להתפלל תפלת מנחה ומוסף של ראש חודש בלי חזרה, והש"ץ היה אומר עם הציבור ג' ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה, כמ"ש מר"ן באו"ח סימן רל"ב".

המלמדים זכות על המנהג להתפלל ללא חזרת הש"ץ

מהרלב"ח

בשו"ת מהרלב"ח טו, מלמד זכות על "מנהגינו בני ספרד" ש"בעת מנחת ערב" לא היו עושים תפילת לחש ולאחר מכן חזרת הש"ץ, אלא "ישמיע השליח צבור קולו בתפילתו", וזאת מחמת "מעט הבאים להתפלל בעת מנחת ערב", ואזי בחזרת הש"ץ "קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה" משום ש"ליכא י' דצייתי לברכת שליח צבור":

"…ועם כל זה, ראו הראשונים מיסדי המנהג הזה שלא לחוש לגרעון הנמצא במנהג הזה, בערך גרעון גדול ממנו שנמצא במנהג האחר – שהוא מנהג בני התלמוד; עם היות שהגרעון ההוא אינו מצד המנהג בעצמו, והרי הוא שלם מכל צד, כי אם מצדנו אנחנו, שבעונותינו שרבו לבנו פונה לבטלה ולדברי שחק בעת התפלה, וליכא י' דצייתי לברכת שליח ציבור. וכבר כתב הרא"ש, כי כשהוא כן – קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה. ולכן בראותם מעט הבאים להתפלל בעת מנחת ערב, ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע השליח צבור קולו בתפלתו, ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה. כי זהו רע גדול בערך השמעת הקול או הגבהתו בתפלה.

ובפרט, כי כיון שהוא לסבה כדי שיענו הצבור קדוש אחריו – אינו נראה מקטני אמנה, וגם לא מנביאי הבעל, כי אם מעבדי יי' החרדים אל דברו ומקיימי מצות 'לא תשא את שם כו", על פי פירושם ז"ל – זה המברך ברכה שאינה צריכה.

הרי למדתי זכות על מנהגינו בני ספרד, עם היות שכפי האמת מנהג האשכנזים, ורבים אחרים, שנהגו שגם בעת מנחת ערב השליח צבור מתפלל ראשונה בינו לבין עצמו ואח"כ מתפלל בקול רם כדי להסדיר הקדושה עם הצבור – הוא יותר כשר".

ברכי יוסף בשם רבי יעקב צמח

בספר ברכי יוסף או"ח רלב, א, הביא את דברי רבי יעקב צמח, שחיזק את מנהג הספרדים שמתפללים ללא חזרת הש"ץ ואומרים בקול רק ג' ראשונות וג' אחרונות, והביא לכך טעם קבלי:

"ואח"כ יאמר ש"ץ מגן וכו'. כתב מהריק"ש: אין מנהג הספרדים כן, אלא מתפללין בקול רם עם הש"ץ. ונראה שמכאן למדו לומר ש"ץ עד מגן ומחיה וקדושה וקדוש בקול רם, עכ"ד.

וכתב הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח בהגהותיו כ"י: בני ספרד נוהגין לומר גם כן ג' אחרונות בקול רם, והטעם ממ"ש בסבא משפטים דף קט"ו: שש שנים יעבוד, ואין עבודה אלא תפלה, שש שנים יעבוד – ג' ראשונות וג' אחרונות דש"ץ, וכו', וכפי דעת הרבה, ג' ראשונות וג' אחרונות הם עיקר, דנה"י דאו"א נכנסים לז"א בג' ראשונות, ובג' אחרונות נכנסים נה"י דאימא [לנוקביה ד]ז"א, עכ"ד. ועיין בספר יד אהרן סי' רל"ד. ועמ"ש הרדב"ז בראשונות סי' ה' (סי' אלף עט)".

קרית חנה דוד

בשו"ת קרית חנה דוד (לרב דוד הכהן סקלי מאלג'יריה) א, הל' תפילה טו, נשאל על ידי "מוהר"ר אליא"ו בן גיגי" ש"שמע שבוהוראן (אוראן) נוהגין באיזה בתי כנסיות" שלא לומר חזרת הש"ץ, "ונתפלא מאוד על זה, שהוא היפך הש"ס והיפך תקנת חכמים", ולכן שאל את הרב סקלי לדעתו על המנהג.

הרב סקלי השיב ש"דרך זו ישרה בעיני הרמב"ם זצ"ל, ומתורתו ומיסודו של רבינו ז"ל, שהנהיג הוא ז"ל כן במצרים וכל אגפיה".

ולאחר שהאריך לדון במקורות הדבר, הסיק ש"בזמנינו זה, אם אינם עושים חזרת תפלה לפי העת והזמן", בין אם טעם הדבר מחמת חששו של הרא"ש לברכות לבטלה של הש"ץ, ובין אם "מפני המהירות, שרוצים הקהל לצאת מהר לדרכם, ומפני כך רוצים לבטל חזרת התפלה" – "טוב הוא להתהלך במישרים על פי תקנת הרמב"ם ז"ל".

והוסיף הרב סקלי ש"צריכין אנן למשכוני אנפשין וללמד זכות על מנהגינו זה, שכמעט רוב העולם נוהגין כן בסדר תפלה". והביא את דברי הרדב"ז בשם הרמב"ם, והב"י, ואת דברי מהרלב"ח הנ"ל:

"נשאלתי מידיד נפשי הרב המובהק, שמן תורק שמו הטוב, כמוהר"ר אליא"ו בן גיגי י"ץ, ושמרו כרועה עדרו, כי שמע שבוהוראן נוהגין באיזה בתי כנסיות שמיד עומד שליח צבור ומתפלל בקול רם מתחילת התפלה ועד סופה, ומי שהוא בקי יתפלל עמו בלחש מלה במלה, ושאינו בקי ישמע לתפלת הש"ץ ויוצא ידי חובתו. ונתפלא מאוד על זה, שהוא היפך הש"ס והיפך תקנת חכמים, ושאל את פי אם יש סמך לזה מדברי רבותינו ז"ל, וזה מה שהשבתי לידיד נפשי אבא אליא"ו אליא"ו רבה זכור לטוב.

תשובה: דע ידידי ואחי, כי דרך זו ישרה בעיני הרמב"ם זצ"ל, ומתורתו ומיסודו של רבינו ז"ל, שהנהיג הוא ז"ל כן במצרים וכל אגפיה, וכמו שהעיד בנוּ בנוֹ, אלק"י אברהם בעזרו, והובאו דבריו ז"ל בספר מעשה רוקח בתחלת הספר בדף הראשון באות וא"ו, ע"ש בחלק התפלות, וז"ל… ע"ש מה שהאריך.

וזו הלכה העלה איש יבנ"ה, דהנכון בזה הוא הסגנון הנזכר המתוקן, שהוא גדול התיקון באלו הזמנים, שיתפללו כל העם עם הש"ץ מלה במלה מתחילת התפלה ועד סופה…

וכן מצאנו ראינו להרדב"ז… שהעתיק לשון התקנה הנזכרת בשאלה הנזכרת ככל הכתוב בו… עוד העתיק הרדב"ז בתוך תשובתו תשובה אחרת שמצא להרמב"ם ז"ל, וז"ל התשובה…

אחר הדברים האלה, וכפי המבואר, יוצא לנו מזה, אנן בדידן, דבזמנינו זה, אם אינם עושים חזרת תפלה לפי העת והזמן, או מטעם שכתב הרא"ש ז"ל כלל ד', ופסקו מרן בש"ע א"ח סי' קכ"ד סעיף ד', וכן כתב הרמב"ם בתשובה, והעתקתיה למעלה משם הרדב"ז, שמצא תשובה אחרת להרמב"ם, שכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונים לברכת שליח ציבור נראה כברכה לבטלה, או מפני המהירות שרוצים הקהל לצאת מהר לדרכם, ומפני כך רוצים לבטל חזרת התפלה – טוב הוא להתהלך במישרים על פי תקנת הרמב"ם ז"ל…

והנה צריכין אנן למשכוני אנפשין וללמד זכות על מנהגינו זה, שכמעט רוב העולם נוהגין כן בסדר תפלה, להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם, ואמצעיות בלחש, שכבר הראיתיך בעיניך מה שכתב הרדב"ז על זה בסי' ה'…

ומקדם צריך אני לומר שזה המנהג הוא מנהג קדום, ומוזכר בספרים של ראשונים כמלאכים, שזה הוא מנהג של ספרדים. ראשונה כן כתב מרן ז"ל ביתה יוסף… ומהרל"ח… האריך הרחיב בזה, ע"ש. ועי' כנסת הגדולה…

ואשא עיני למהרל"ח בתשובותיו הנזכרות, שלמד זכות על מנהגינו אנן בני ספרד, והוא משום עונותינו שרבנו למעלה ראש, לבנו פונה לבטלה, כמו שכתב הרא"ש, ולכן בראותם מעט הבאים להתפלל בעת מנחת ערב, ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע הש"ץ קולו בתפלתו, ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, כי זה רע ומר גדול בערך השמעת קול וכו', ובפרט כי הוא לסיבה כדי שיענו הצבור 'קדוש' אחריו, אינו נראה מקטני אמנה, ע"ש…

ובזמנינו זה, דבקי בלאו הכי הרי הוא מתפלל לעצמו בסידורו או בעל פה, ושאינו בקי אף אם ישמע אינו מבין מה שאומר הש"ץ, ואם קול הברכ'ה שמע – לא יצא, ואם כן, למה יתפלל הש"ץ האמצעיות בקול רם ללא צורך? ונכנס בסוג קטני אמנה ומגביה קולו בתפלתו, שהוא מנביאי השקר, בלא תועלת חנם בלא מצות!…

עוד אפשר לומר, דמה שנוהגין לומר אבות וגבורות בקול רם, הוא לעורר את הכוונה, דהקול מעורר את הכוונה, וכמו שכתב מרן… וכיון דפסק מרן שאם לא כיוון באבות צריך לחזור ולהתפלל, לכך נהגו, כיון דצריכין בקדושה להרים קולם, מרימים קולם באבות כדי לעורר הכוונה, וכיון דברכה ראשונה אמרו בקול רם, סיימו גם השנים בקול, ויתהלכו במישרים כולם כאחד, ולא ימהר כל אחד ויצטרך להמתין על האחרים עד שיגיעו לקדושה, לכך הכל מברכים ברכות אלו של קודם קדושה ביחד, בקול רם…".

הרב שלמה הכהן צבאן

בשו"ת ויאסוף שלמה או"ח לט, כתב הרב שלמה הכהן צבאן כתב: "מה מאד נפלאתי על מנהגנו, שאין זהירים בחזרת הש"ץ בשחרית, גם לא במנחה, כי אם מתפללים בקול רם עם הש"ץ שלוש ראשונות וגם ג' אחרונות, והשאר בלחש". והביא את דברי הב"י שכתב שמנהג האשכנזים הוא הנכון, ו"אם כן, על מה אנו סומכים?".

"ואין לומר דהטעם הוא דהאידנא אכשור דרי וכולהו בקיאים", שהרי כתבו האחרונים על פי האריז"ל ש"צריך החזרה מדינא".

"ובחופש'י מצאתי למהרלב"ח", ולאחר שהביא לשונו, הסיק: "הרי דהרב הביא סמך למה שנהגו שלא לעשות חזרה במנחה מחמת מעוטא הבאים להתפלל", לפיכך "הוא הטעם למנהגנו, שנהגו שלא לעשות חזרה גם בשחרית, היא מסיבת שעירינו היא עיר שבתי כנסיות ב"ה מרובים ואנשיה מועטים, דליכא עשרה דצייתי לברכת הש"ץ":

"מה מאד נפלאתי על מנהגנו, שאין זהירים בחזרת הש"ץ בשחרית, גם לא במנחה, כי אם מתפללים בקול רם עם הש"ץ שלוש ראשונות וגם ג' אחרונות, והשאר בלחש. ואיך לא חיישינן לדברי הרב"י בסימן רל"ד וז"ל…

הרי גם במנחה שנהגו הספרדים שלא לחזור התפלה, קרא מר"ן תגר על מנהג זה, ובפרט בשחרית, שלא מצינו גם בני ספרד לנהוג שלא לעשות החזרה. ופסק מר"ן להלכה בסי' קכ"ד שלאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"ץ התפלה, שאם יש שאינו יודע להתפלל יכוין למה שאומר הש"ץ וכולי', ואם כן, על מה אנו סומכים?

ואין לומר דהטעם הוא דהאידנא אכשור דרי וכולהו בקיאים, דכבר ראינו להאחרונים שהביאו דברי רבינו האר"י זלה"ה דצריך החזרה מדינא. ועיין להרב משחא דרבותא בסימן קי"ב שהאריך בזה, והביא דברי האר"י ז"ל שהחזרה יש בה תיקון גדול, וגדול כוחה מכוח התפלה בלחש, יעו"ש שהצריך לעשות החזרה. ומה גם דתקנה א' לא זזה ממקומה, עיין בברכ"י סי' קכ"ד.

ובחופש'י מצאתי למהרלב"ח בסי' ט"ו שכתב וז"ל… יעו"ש. הרי דהרב הביא סמך למה שנהגו שלא לעשות חזרה במנחה מחמת מעוטא הבאים להתפלל, א"ך הוא הטעם למנהגנו שנהגו שלא לעשות חזרה גם בשחרית, היא מסיבת שעירינו היא עיר שבתי כנסיות ב"ה מרובים ואנשיה מועטים, דליכא עשרה דצייתי לברכת הש"ץ. וכבר גם מר"ן בסי' קכ"ד ס"ד פסק כדברי הרא"ש הנז' וז"ל: ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, ע"ך. עיין למשחא דרבותא סי' קי"ב…

וגם למדתי מדברי הרב שהטעם למה אומרים דוקא ג' ראשונות בקול רם הוא כדי לענות קדושה עם הש"ץ. וג' אחרונות הוא מטעם שישחו הציבור עמו במודים, והשאר בלחישה שלא להיות מקטני אמנה. ולפ"ז צריכים הקהל לשחות ב'מודים'".

מקומות שנהגו בהם תפילה עם חזרת הש"ץ

ארצות אשכנז

ממקורות רבים עולה שבארצות אשכנז המנהג היה לומר את חזרת הש"ץ בכל התפילות. בראשם ה'בית יוסף' הנזכר לעיל (או"ח רלד, א) ומהרלב"ח הנ"ל, וכתר שם טוב (דבריו הובאו להלן בסעיף העוסק במנהג לונדון ואמסטרדם) ועוד.

ארץ ישראל וקהילות 'סת"ם'

כתר שם טוב

בספר כתר שם טוב א (עמ' קנט-קס) כתב שככלל, "המנהג בכל ארץ ישראל וסת"ם [=סוריה, תוגרמה, מצרים. י. ו] לחזור כל העמידות" מלבד שעת הדחק:

"המנהג בכל ארץ ישראל וסת"מ לחזור כל העמידות, ולעתים רחוקות בשעת הדחק שאומרים עמידת המנחה בקול רם".

מקומות שנהגו בהם תפילה ללא חזרת הש"ץ

מצרים

מהר"י בירב

בספר בית יעקב (למהר"י בירב) על רמב"ם הל' תפילה ט, ב, כתב ש"במצרים היו נוהגים מאז ועד עתה תושבי הארץ להתפלל כלם וש"צ בקול רם", ורצה הרמב"ם "לבטל אותו המנהג", אך "בנו, הרב ר' אברהם, העיר שהראה לאביו שהיו מדברים בתפלה כשהיה חוזר ש"צ התפלה בקול רם, והיה נמשך מזה זלזול שמים", ולכן "החזירם למנהגם הראשון. וכך נוהגים עד היום":

"והכל עומדין מיך ומתפללין בלחש וכו'. אעפ"י שהוא כך מדין התלמוד, אבל במצרים היו נוהגים מאז ועד עתה תושבי הארץ להתפלל כלם וש"צ בקול רם, ורצה רבינו לבטל אותו המנהג, ובנו -הרב ר' אברהם – העיר שהראה לאביו שהיו מדברים בתפלה כשהיה חוזר ש"צ התפלה בקול רם, והיה נמשך מזה זלזול שמים, והחזירם למנהגם הראשון. וכך נוהגים עד היום".

מרוקו

מהר"ם טולידאנו

בספרו השמים החדשים ט, הביא מהר"ם טולידאנו  את דברי הרמב"ם בתשובתו, ואת דברי הרשב"ש, וכן את דברי מהריק"ש הנ"ל שכשאי אפשר להשתיק את המפטפטים "מוטב לבטל החזרה" וכתב הרב טולידאנו: "וכן נהגנו אנחנו, ואבותינו ז"ל שהיו מנהיגי הדור", "שלא לומר חזרה":

"בענין חזרת התפילה… ראיתי להרדב"ז ז"ל שהביא תשובה אחת להרמב"ם ז"ל… וכן העיד עליו רבי אברהם ז"ל… עוד מצאתי בשו"ת הרשב"ש ז"ל…

וכתב מהריק"ש ז"ל בסי' קכ"ד: ואם אי אפשר להשתיק הציבור מלספר, ושיכוונו לברכות שמברך החזן ולענות 'אמן', מוטב לבטל החזרה, כיון שכולם בקיאין, והש"ץ מתפלל עם הציבור בקול רם, ולא יאמר ש"ץ י"ח ברכות לבטלה, כנ"ל…

וכן נהגנו אנחנו, ואבותינו ז"ל שהיו מנהיגי הדור. ועי' בספר זהרי חמה בפרשת ויצא, מה שפירש בפסוק: שבע ביום הללתיך, ותבין".

ובהקדמה לשו"ת 'השמיים החדשים' כתב ש"אפילו יהיה שם עשרים בני אדם ויותר, לא תמצא בהם תשעה המכוונים לברכות הש"ץ", "הגם דעונין על הברכות". ולכן "היה עולה על הדעת לומר דמטעם זה ראוי לבטל החזרה":

"אלא דאני עני, תמיד ליבי נוקפי על חומר הצריך בכוונת עניית אמנים שבחזרה, וכמ"ש מר"ן… דאם אין ט' מכוונים לברכותיו של הש"ץ, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. עד כאן.

ואם כן, מי הוא זה שלא יחוש לספק ברכות לבטלה שכתב הרמב"ם, שעובר ב'לא תשא'?! דאפילו יהיה שם כ' בני אדם ויותר, לא תמצא בהם ט' המכוונים לברכות הש"ץ. דהגם דעונין על הברכות, אבל בלא תשומת לב על איזה ברכה הוא עונה וכו', והחוש יעיד על זה… והיה עולה על הדעת לומר דמטעם זה ראוי לבטל החזרה".[7] 

הרב שלמה הכהן צבאן

מדבריו של הרב שלמה הכהן צבאן, שהיה רב במספר ערים במרוקו, מבואר שמנהגם היה שלא לקיים חזרת הש"ץ לא בשחרית ולא במנחה.

שמש ומגן

כפי שהובא לעיל, מבואר בשו"ת שמש ומגן או"ח לז, שמנהג מרוקו היה שלא לומר חזרת הש"ץ במוסף ובמנחה.

הרב דוד עובדיה

וכן עולה מדבריו של הרב דוד עובדיה הנ"ל.

לוב

מלכי חיל

כפי שהובא לעיל מהספר מלכי חיל, מנהג לוב עד שנת תקס"ח (1808) היה שלא לומר חזרת הש"ץ במוסף ובמנחה.

לונדון ואמסטרדם

כתר שם טוב

בספר כתב שם טוב (לרב שם טוב גאגין) א, עמ' קנט-קס, כתב ש"מנהג לונדון ואמשטרדם שאין חוזרין פעם שנית עמידת המנחה".

ועוד כתב ש"מנהג הספרדים באלג'יר ברוב בתי כנסיות לומר כל העמידות פעם אחת, ורק בווהארן חוזרים העמידות כולם חוץ מעמידות המנחה":

"מנהג לונדון ואמשטרדם שאין חוזרין פעם שנית עמידת המנחה, אבל בשבת ויום טוב ותעניות חוזרין העמידה. והמנהג באמשטרדם שגם בשבת ויו"ט אומרים העמידה שבמנחה פעם אחת בקול רם.

ומנהג הספרדים באלג'יר ברוב בתי כנסיות לומר כל העמידות פעם אחת, ורק בווהארן חוזרים העמידות כולם חוץ מעמידות המנחה, שאומרים אותה בקול רם.

והמנהג בכל ארץ ישראל וסת"מ לחזור כל העמידות, ולעתים רחוקות בשעת הדחק שאומרים עמידת המנחה בקול רם".

וכפל הדברים שם עמ' תלד, סעיף א, ש"המנהג בלונדון ואמשטרדם שאין אומרים המוסף בחזרה","חוץ במוסף של יום א' של פסח, ויום הח' של סוכות, ומוסף ר"ה ויה"כ משום שאומרים תפלות שונות בתוך החזרה". אבל "בארץ ישראל ומלכות מצרים וסוריא וכל ערי תוגרמא נוהגים לאומרו תמיד פעמים. וכן בכל ערי אשכנז":

"המנהג בלונדון ואמשטרדם שאין אומרים המוסף בחזרה, אלא אומרים ג' ראשונות בקול רם והקדושה, וכן הג' האחרונות, חוץ במוסף של יום א' של פסח, ויום הח' של סוכות, ומוסף ר"ה ויה"כ משום שאומרים תפלות שונות בתוך החזרה.

אבל בארץ ישראל ומלכות מצרים וסוריא וכל ערי תוגרמא נוהגים לאומרו תמיד פעמים. וכן בכל ערי אשכנז".

תוניס

רבי מסעוד אלפאסי

מדבריו של הרב מסעוד רפאל אלפאסי הנ"ל מבואר שמנהג תוניס היה שלא לומר חזרת הש"ץ, ומשמע גם בשחרית.

עלי הדס

בספר עלי הדס ח"א ב, לח, כתב לגבי מנהג תוניס ש"לפני 250 שנה, לא תמיד הקפידו על חזרת הש"ץ", שהיו כאלו שהקפידו עליה והיו שלא, אולם "לאחר מכן תוקן הדבר, ועל כל פנים בודאי שלפני מאה שנה כולם אמרו חזרת הש"ץ":

"לפני 250 שנה, לא תמיד הקפידו על חזרת הש"ץ, וכמו שהעיד מוה"ר הגאון רבי שמריה קאטאריואס[8] בספרו זכר צדיק (נספח לספר אברהם יגל דף יז ע"ג), וז"ל : וכן נהגו בתונס יע"א, בבית הכנסת של החברה, יש מהם שחוזרין התפלה ויש שאינן חוזרין; זה דרכם כל הימים, ולא חששו משום לא תתגודדו. עכ"ל. אולם לאחר מכן תוקן הדבר, ועל כל פנים בודאי שלפני מאה שנה כולם אמרו חזרת הש"ץ, וכמו שכתב (לגבי מוסף) מוה"ר רבי אליהו חי גז בספרו זה השלחן (עמ' קצו)".

אלג'יריה

על פי המובא בספר 'משחא דרבותא', ארבעה חכמי אלג'יריה העידו בפני רבי מסעוד אלפסי בשאלתם אליו (משחא דרבותא או"ח קיב, הנ"ל), שהקהל "אינם חוזרים כי אם בשבתות וימים טובים בשחרית":

"… כי אדוני יודע שהעיר הזאת, רוב מנהגם הוא נגד דברי האר"י זלה"ה, הן בענין חזרת התפלה שאינם חוזרים כי אם בשבתות וימים טובים בשחרית…".

רבי זרחיה מרעלי

בביטאון התורני מקבציאל גיליון לט, במאמר 'תשובות חכמי אלג'יר ותוניס בענין שינוי במנהגי התפילה באלג'יר', עמ' מג והלאה, מובאת תשובתו של הרב זרחיה מרעלי משנת תקי"ט (1759), ושם העיד ש"מיום הוסדה העיר הזאת עד עתה, אין אנו נוהגים להחזיר התפילה בצבור, כי אם בשב[ת] ובי"ט ובר"ח ובארבעה צומות שהם דברי קבלה. וגם בתפילת מוסף אין אנו מחזירים התפילה, כי אם בר"ה ויה"ך, שהוא כפי דינא דגמרא", "ובזולתי אלו הימים אין אנו מחזירים התפילה", אלא החזן אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם, והשאר בלחש. "ועל המנהג שנתפשט מימי קדם זה כמה דורות אין מי שפוצה פיו ומצפצף, ולא עלה על לבו להרהר בשום הרהור ומחשבה לא בסוף ולא בתחלה":

"… ומנהגותיה המיוסדים על תקנת הריב"ש והרישב"ץ ז"ל, ראשונה יסעו לדגליהם להלוך בדרך נכוחה בעקבותיהם בכמה פרטי דינין והנהגות ישרות שהעמידו העיר על תלה. וכן בסדר תקוני התפילות והפיוטים והפזמונים והבקשות שאנו אומרים קודם 'נשמת' ובין קדיש ו'ברכו', ובאמצע ברכת 'יוצר' ובאמצע התפילה.

ומיום הוסדה העיר הזאת עד עתה, אין אנו נוהגים להחזיר התפילה בצבור, כי אם בשב[ת] ובי"ט ובר"ח ובארבעה צומות שהם דברי קבלה. וגם בתפילת מוסף אין אנו מחזירים התפילה, כי אם בר"ה ויה"ך, שהוא כפי דינא דגמרא, דאיתא בפ' בתרא דר"ה, שהלכה כר"ג בר"ה ויוה"ך, וכרבנן בשאר ימות השנה. וביום חג השבועות שאומרים בחזרת מוסף האזהרות16 שמור לבי ביום א' ובצל שדי ביום ב', וביום א' של פסח שמזכירין הטל בחזרת מוסף ואומרים בקשות ופזמונים, שבאלו דוקא אנו אומרים חזרת תפילת מוסף וחוזרין חלילה.

ובזולתי אלו הימים אין אנו מחזירים התפילה, כי הש"ץ מעביר קולו בג' ראשונות, והצבור מתפללים בקול רם נמוך ממנו בנעימות קדושה ומבסומי קלא, ומתפללים האמצעיות בלחש, וחוזר הש"ץ ומעביר קולו בג' אחרונות מתחילת 'בא"י שומע תפילה'. וכך היא המדה בכל ימות השנה, בשחרית ומנחה ובתפלת המוספין בכל שבת וי"ט בעיר הזאת, ובכל הדברים ובכל המקומות הנלוים אליה, שהם תחת הממשלה.

ועל המנהג שנתפשט מימי קדם זה כמה דורות אין מי שפוצה פיו ומצפצף, ולא עלה על לבו להרהר בשום הרהור ומחשבה לא בסוף ולא בתחלה".

הרב חיים בלייח

בשו"ת מים חיים הנ"ל (א, מא) מביא הרב משאש את דבריו של הרב חיים בלייח בכתב יד, שכתב בשם שו"ת משפט צדק[9] ש"נתפשט המנהג בכמה מקומות להתפלל בכל התפלות רק ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם", וכתב על כך הרב בלייח ש"מנהג נכון הוא בזמן הזה, שנתמעטו הלבבות ולא נשארה כוונה כלל". ואף שהרדב"ז כתב שאם אפשר לקיים את חזרת הש"ץ "טוב לעשות כן", זה "דווקא בזמניהם", אך "לא כן בזמנינו זה, שהברכות לבטלה".

לאחר שציטט ממחבר ה'משפט צדק', כותב הרב בלייח ש"מזה נשתרבב המנהג שלא לחזור התפילה גם פה בערי המזרח":

"עוד מצאתי כתוב בכ"י הרה"ג כמוהרר"ח בלייח זצ"ל, וז"ל: בענין חזרת התפילה, כתב המשפט צדק תשובה ה': נתפשט המנהג בכמה מקומות להתפלל בכל התפלות רק ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם, מטעם שכתב הכנה"ג בסימן ק"א ע"ש, ומנהג נכון הוא בזמן הזה, שנתמעטו הלבבות ולא נשארה כוונה כלל, והשאינם-בקיאים אינם עושים מהמחוייב לעשות, ונשארו הברכות לבטלה. ואף שכתב הרדב"ז בח' א"ח צ"ד, דאם יכולין לחזור לתקנת הגמרא בלי שום מחלוקת טוב לעשות כן – היינו דוקא בזמניהם, שהיתה יראת ה' חופפת וכו' וכו', ולא כן בזמנינו זה, שהברכות לבטלה, וכבר כתבו מזה הפוסקים ע"ש, עכ"ל. ומזה נשתרבב המנהג שלא לחזור התפילה גם פה בערי המזרח, עכ"ל הרב הנזכר ז"ל".

מים חיים

בשו"ת מים חיים הנ"ל כותב שמנהגם בתלמסאן ובסביבתה שאין אומרים חזרת הש"ץ כלל, וזאת משום ש"רבני מזרח הראשונים זיע"א" ראו את כל הקלקולים הנובעים מחזרת הש"ץ, ו"בטלו אותם בימות החול לגמרי, וגם בכל המוספין של שבתות וימים טובים, והניחו אותם רק בתפלות שבת ויו"ט, לזכר בעלמא. ואלו ידעו מה ילד יום בזמן הזה, לא היו מניחים זכר למו".

הרב אליהו גג'

בספר זה השלחן (לרב אליהו גג') דיני תפילה, א, ט, העיד ש"נהגו ברוב בתי הכנסת שאין עושים חזרה לא בשחרית ולא במנחה".

ובהערה ט' שם הביא סמך לזה מהבאר היטב, וסיים "המנהג הזה ראיתיו בעיר והראן יע"א".

ושם שבת ז, ב, כתב: "נהגו על הרוב שאין אומרים חזרה במוסף". ובהערה ב' שם כתב: "שאין אומרים חזרה במוסף: יש להם על מי לסמוך, על פי תשובת הרמ"בם, וכמו שכתב החמ"טי סי' רפ"ז סק"ו, יעוין שם.

ומה שאין אומרים ברכת כהנים במוסף, משום דלפי מנהגם שאין אומרים החזרה במוסף, לכך קבעו אותה בתפילת שחרית…".

הרב דוד הכהן סקאלי

גם מדברי הרב סקלי הנ"ל מבואר שהמנהג באלג'יריה היה שלא לומר חזרת הש"ץ.

הרב שם טוב גאגין

גם בספר כתר שם טוב (הנ"ל), לרב שם טוב גאגין, מבואר ש"מנהג הספרדים באלג'יר ברוב בתי כנסיות לומר כל העמידות פעם אחת, ורק בווהארן חוזרים העמידות כולם חוץ מעמידות המנחה".

עלי הדס

בספר עלי הדס ח"א ב, לח, כתב ש"מנהג אלג'יר עד לדור האחרון היה לדלג על החזרה בכל התפלות של השנה, חוץ מימי התענית וימים טובים". ו"ענין זה הטריד מאד קבוצת תלמידי חכמים מאלג'יר

"… לעומת זה, מנהג אלג'יר עד לדור האחרון היה לדלג על החזרה בכל התפלות של השנה, חוץ מימי התענית וימים טובים. וענין זה הטריד מאד קבוצת תלמידי חכמים מאלג'יר (אחד מהם היה הרה"ג רבי אברהם טוביאנה, עורך הסידור הנודע חסד לאברהם) ופנו לשני צנתרות הזהב שהיו בתונס באותה תקופה, הגאונים רבנו מסעוד אלפאסי זצ"ל ורבנו יוסף זרקא זצ"ל. ושניהם השיבו בארוכה בספריהם משחא דרבותא (ח"א סי' קיב) ויוסף חי (דף לו ע"ב), והעלו פה אחד שאין למנהג זה ע"מ לסמוך (ודברי הרב משחא דרבותא הובאו ע"י הגר"ח פאלאג'י בספריו כף החיים סי' כח אות סז ולב חיים סי' קכח ולב חיים ל"ב סי' קכה)".

תימן

מהרי"ץ

בשו"ת פעולת צדיק ג, מט, למהרי"ץ, באר את שורש מנהג הספרדים שלא לומר חזרת הש"ץ, וכתב שמייסדיו "ראו שלא לחוש לגרעון הנמצא במנהג זה, בערך גרעון גדול ממנו" במנהג לומר חזרת הש"ץ. משום שאף שהמנהג עצמו "הוא שלם מכל צד", אך "מצדינו אנחנו" יש בו חסרון, משום "שבעונותינו שרבו, לבנו פונה לבטלה בעת התפלה, וליכא עשה דצייתי לש"צ", ולכן "בראותם שהבאים בעת מנחת ערב מעט, ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע הש"צ קולו":

"…עם כל זה, מנהג הספרדים יש לו שורש מהדין, כי הראשונים, מיסדי מנהג זה, ראו שלא לחוש לגרעון הנמצא במנהג זה, בערך גרעון גדול ממנו שנמצא במנהג האחר שהוא מנהג בני התלמוד, עם היות שהגרעון ההוא אינו מצד המנהג בעצמו, הרי הוא שלם מכל צד, כי אם מצדינו אנחנו – שבעונותינו שרבו, לבנו פונה לבטלה בעת התפלה, וליכא י' דצייתי לש"צ. וכבר כתב הרא"ש שקרוב להיות ברכתו לבטלה.

ולכך, בראותם שהבאים בעת מנחת ערב מעט, ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע הש"צ קולו, ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, כי זהו רע גדול בערך השמעת הקול בתפלתו".

כיוצא בזה כתב שם קלז, ש"המנהג ברוב בתי כנסיות בכאן להתפלל מנחה תפלה אחת", וזאת "אפילו כשהזמן מרווח". וכן נוהגים גם במוסף של שבת, "כשהאריכו הצבור תפלתם", משום ש"אין מכוונים דעתם היטב":

"המנהג ברוב בתי כנסיות בכאן להתפלל מנחה תפלה אחת, כדי שלא יצטרכו לחזור התפלה בשביל קדושה אפי' כשהזמן מרווח, וכן נוהגין במנחת שבת גם כן. גם במוסף שבת, כשהאריכו הצבור תפלתם – מתפללים תפלת מוסף יחד, הם והש"צ, מטעם שלבם פונה, ואין מכוונים דעתם היטב, וכמו שכבר כתבנו לעיל משם הרלנ"ח בתשובה".

וכ"כ המהרי"ץ בפירוש עץ חיים (על תכלאל עמ' שכד), שכאשר "הציבור נחפזים לצאת" מתפללים ללא חזרה, "וכן הוא מנהגנו בכל מקום שיש דחק":

"והוא הדין בכל מקום שרואה שהציבור נחפזים לצאת – שיתפלל תפילה אחת, שקרוב הדבר שלא יכוונו לבם לחזרה, והוי ברכה לבטלה. וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה… וכן הוא מנהגנו בכל מקום שיש דוחק".

הרב שלום יצחק הלוי

בשו"ת דברי חכמים (לרבי שלום יצחק הלוי( סי' י, כתב ש"אם אין ט' מכוונים לתפלת ש"ץ" יאמרו ללא חזרה, כי זה "כשעת הדחק". "וכן נוהגים":

"… אבל אם אין ט' מכוונים לתפלת ש"ץ – עדיף זה שעוד לא התפלל, כיון שהוא מתפלל אגב להוציא עצמו, והוי כשעת הדחק. ודעת הרב שתילי זיתים בסי' רל"ב נכונה בטעמה, וביחוד בתפלת מנחה, וכן נוהגים".

הרב יוסף קאפח

הרב יוסף קאפח, בפירושו על הל' תפילה ח, י, הערה כז, כתב שבימינו "בשעת החזרה יוצאים החוצה, משוחחים בדברי הבל ובעניינים של מה בכך", וגם הנשארים בבית הכנסת פטפטים או לכל היותר מעיינים בספר אך לא מקשיבים לש"ץ. ולכן "ניטיב לעשות אם ננהג בכנות עם עצמנו לפחות בגשתנו להתרצות לפני מלכנו מלכו של עולם, וננהג כפי שתקן רבנו זצ"ל וכפי שאנו נוהגים":

"ובימינו לא אכשור דרי, ובשעת החזרה יוצאים החוצה, משוחחים בדברי הבל ובעניינים של מה בכך, ומתי מעט הנשארים בבית הכנסת – גם הם יושבים ומדברים, והמתחסדים לוקחים ספר ומעיינים בו, ואין איש שם לבו למה שמגלגל הש"ץ. אמנם כבר דברו רבים בזה… אך לדעתי ניטיב לעשות אם ננהג בכנות עם עצמנו לפחות בגשתנו להתרצות לפני מלכנו מלכו של עולם, וננהג כפי שתקן רבנו זצ"ל (הרמב"ם), וכפי שאנו נוהגים, כי זהו המנהג הרצוי שאין בו שום דופי".[10]

טורקיה

כנסת הגדולה

בספר כנסת הגדולה הגהות טור או"ח קא, ב, כתב ש"מנהג פשוט עכשיו בתפלת מנחה, או אפילו בתפלת השחר", ש"כשמגיעים לתפלת י"ח – השליח צבור והצבור מתפללים ביחד". ותמה מדוע במוספי שבת, יו"ט ור"ח, ובמנחה של שבת ויו"ט, המנהג הוא שהש"ץ אומר את כל התפילה בקול, והציבור בלחש יחד עמו, וביום חול אומר רק ג' ראשונות ואחרונות.

והציע ש"כיון דאינן שגורות בפי הכל כברכת י"ח, התקינו שיאמר השליח צבור בקול רם" (וכתב שכן הוא המנהג באיסטנבול, ש"כשמתפללים יום השבת בבית האבל", שליח הציבור "אומרה ביחד עם הצבור, ואומרה בקול רם מתחלה ועד סוף"):

"מנהג פשוט עכשו בתפלת המנחה, או אפילו בתפלת השחר, שקצת מן האנשים אינם משיגים לתפלת הצבור – מתפללין תפלה אחרת, וכשמגיעים לתפלת י"ח השליח צבור והצבור מתפללים ביחד, והשליח צבור אומר בקול רם אבות וגבורות וקדושת השם, ומכאן ואילך אומר בלחש, וכשמגיע לרצה חוזר ואומר בקול רם עד סוף תפלת י"ח.

אך תמיה לי מנהגינו שאנו נוהגים עכשו בשבת וביו"ט וראשי חדשים, וכל יום שיש מוסף, גם במנחה של שבת ויו"ט, שמתפללין השליח צבור עם הצבור ביחד, והשליח צבור אומר כל התפלה בקול רם, מאי שנא מימי החול, שאינו אומר בקול רם אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות, ובימים אלו אומר כל התפלה בקול רם?

ושמא כיון דאינן שגורות בפי הכל כברכת י"ח, התקינו שיאמר השליח צבור בקול רם, כדי שיאמרו אחריו מי שאינו בקי בהם. ולפי זה, גם בשחרית של שבת וי"ט, אם קרה מקרה שהשליח צבור והקהל מתפללים ביחד – צריך לומר התפלה בקול רם.

וכן נוהגין פה קושטאנדינ"ה, כשמתפללים יום השבת בבית האבל, שאין שליח צבור חוזר התפלה, אלא אומרה ביחד עם הצבור, ואומרה בקול רם מתחלה ועד סוף".

הרב ישראל יעקב אלגאזי

בספרו שלמי ציבור (דיני חזרת התפילה ב) כותב ראש ישיבת בית אל הרב ישראל יעקב אלגאזי אודות המנהג "באיזה מקומות", ש"נהגו להקל אף בתפלת שחרית" ש"מתפלל ש"ץ עם הציבור בקול רם", "וכן בתפילת המוספין":

"באיזה מקומות נהגו להקל אף בתפלת שחרית, ומתפלל ש"ץ עם הציבור בקול רם, ואומר קדושה… ומתחיל 'רצה' בקול רם ואינם חוזרין התפילה… וכן בתפילת המוספין…".

מנהג הישיבות הליטאיות

הרב אליהו דושניצר

בספר במסילה נעלה, הל' תפילת מנחה וערבית והלילה סעיף א (עמ' נח), התייחס המחבר למנהג בישיבות שלא לומר חזרת הש"ץ במנחה, וכתב: "מה שיש מקומות שאין חוזרין התפילה למנחה, אין לו שום יסוד ולימוד זכות מצד הדין", "אטו משום ביטול תורה מותר לעקור תקנת חכמים?!". והעיד ש"מו"ר מוהר"ר הג"ר אליהו הכהן דושניצער זצ"ל היה מצטער על כך, אבל לא ביטל הנהגה זו אפילו במקומו". וסיים המחבר: "אבל לענ"ד בזמן הזה, שכבר נפרצה הגדר הדחויה של הנהגה זו בכמה ישיבות, מצוה היא למאן דיישר חיליה להרוס את ההנהגה הזאת לגמרי ":

"מה שיש מקומות שאין חוזרין התפילה למנחה, אין לו שום יסוד ולימוד זכות מצד הדין (ואף שבאר היטב סי' קכ"ד ס"ק ד' כתב שכן מנהג ספרדים בכל השנה בתפלת מנחה, מכל מקום לא נתקבל המנהג אף אצלם. ויש לי אומד? היאך נולדה הנהגה גרועה זו, ואין רצוני לפרש). אטו משום ביטול תורה מותר לעקור תקנת חכמים.

ומו"ר מוהר"ר הג"ר אליהו הכהן דושניצער זצ"ל היה מצטער על כך, אבל לא ביטל הנהגה זו אפילו במקומו.

אבל לענ"ד בזמן הזה, שכבר נפרצה הגדר הדחויה של הנהגה זו בכמה ישיבות, מצוה היא למאן דיישר חיליה להרוס את ההנהגה הזאת לגמרי, לא תזכר ולא תפקד".

הרב יעקב קמינצקי

אמת ליעקב

בספר אמת ליעקב על מסכת אבות ה, יד, ד"ה: 'ומה', כתב הרב יעקב קמינצקי  ש"מה שעושין בישיבות חזרת הש"ץ קצרה בתפלת מנחה", "לכאורה נראה זה כדבר מוזר", שהרי כך "לא יוכלו עמי הארץ לצאת ידי חובת תפלתן מהש"ץ, ונראה זה כזלזול בתפלה". והוסיף להקשות על מנהגו של רבי שמחה זיסל מקלם, שמחד היו כולם ממתינים לו עד שיסיים תפילתו הארוכה, ומנגד הוא עצמו "התפלל תפלת מנחה בשבת חזרת הש"ץ קצרה", ואזי "איך מבינים את זה?"

ובאר ש"עיקר תקנת חזרת הש"ץ היה בעבור עמי הארץ שאין יודעים להתפלל", ו"ממילא בבית המדרש לא שייך כל ענין חזרת הש"ץ", שכן "עמי הארץ אסורין להתפלל בבית המדרש".

"ומה שלא עושים כן בשחרית, הוא משום שבשחרית צריכים לסמוך גאולה לתפלה, ולכן אי אפשר שיעמדו העם וישתקו עד שיגמור הש"ץ קדושה":

"ומה שעושין בישיבות חזרת הש"ץ קצרה בתפלת מנחה, ולכאורה נראה זה כדבר מוזר, כיון דעיקר התקנה של חזרת הש"ץ היה בשביל עמי הארץ שאינם יודעים להתפלל והם יוצאין חובת תפלה מהש"ץ, אם כן למה קצרו בתפלת מנחה חזרת הש"ץ, באופן שלא יוכלו עמי הארץ לצאת ידי חובת תפלתן מהש"ץ? וגם נראה זה כזלזול בתפלה מנחה!

ובקלם התפלל רבי שמחה זיסל תפלת שמו"ע קרוב לשעה, והעולם המתינו לו עד שהוא גמר תפלת שמו"ע, ובין כך ובין כך היה כל אחד לומד מגמרא או ספר שהיה מוכן לו עד שגמר רש"ז את השמו"ע שלו, ואעפ"כ רש"ז בעצמו התפלל תפלת מנחה בשבת חזרת הש"ץ קצרה, ואיך מבינים את זה?

בביאור הדבר נראה, דמכיון דעיקר תקנת חזרת הש"ץ היה בעבור עמי הארץ שאין יודעים להתפלל, וצריכים לצאת ידי חובת התפלה ע"י שמיעה מהש"ץ, ממילא בבית המדרש לא שייך כל ענין חזרת הש"ץ, דמכיון דעמי הארץ אסורין להתפלל בבית המדרש, וכמו שביארתי, דהתפלה בביהמ"ד אינו אלא ללומדי תורה, והוא מקוּלות שהקילו בשביל לומדי תורה, ולכן לא חוזרים על כל התפלה, אלא הש"ץ אומר בקול רם עד לאחר 'הקל הקדוש' בשביל להוציא את הציבור ידי חובת קדושה.

ומה שלא עושים כן בשחרית, הוא משום שבשחרית צריכים לסמוך גאולה לתפלה, ולכן אי אפשר שיעמדו העם וישתקו עד שיגמור הש"ץ קדושה, ולכן מתפלל כל אחד בלחש בכדי לסמוך גאולה לתפלתו, ואז חוזר הש"ץ כל התפלה".

אז נדברו

בשו"ת אז נדברו יב, כג, וכתב שבתחילה דעתו היתה ש"לאו שפיר עבדי באיזה ישיבות דמתפללים מנחה בלא חזרת הש"ץ".

ובאר הטעם ששמע מדוע החל הנוהג להתפלל מנחה קצרה בישיבות: "וכפי ששמעתי המנהג נובע משום שהיו רגילים לומר השיעורים לפני מנחה, וביום השיעור לא אמרו חזרת הש"ץ (כי בלתי אפשרי לכוון היטב], ומזה נתהווה המנהג בכל מנחה", אולם "ראוי לבטל את זה".

אך לאחר מכן כתב: "אני כעת במחשבה אחרת, שיכול להיות שבזמנינו טוב יותר לא לומר חזרת הש"ץ, ורק לקצר, כמו שנהוג באיזה ישיבות". וכתב ש"יש סמך לזה בפוסקים", משום שמבואר בפוסקים שכיום שאין מכוונים היטב לברכת המוציא יד"ח, יותר טוב שכל אחד יברך לעצמו. כמו כן הזכיר את תקנת הרמב"ם, ואף שברדב"ז מבואר שאפילו במצרים כבר התבטלה התקנה, "בכל אופן זה סמך למה שכתבנו":

"א) מה ששאלת אם מותר להתפלל תפלה קצרה… על זה כבר עמדתי בספר דברי האגרת, אגרת התשובה אות ח"י, וזה לשוני: והנה מבואר דחזרת הש"ץ הוא שלימות התפלה, אפילו אנו, שאנו בקיאין; ולאו שפיר עבדי באיזה ישיבות דמתפללים מנחה בלא חזרת הש"ץ, וכפי ששמעתי המנהג נובע משום שהיו רגילים לומר השיעורים לפני מנחה, וביום השיעור לא אמרו חזרת הש"ץ (כי בלתי אפשרי לכוון היטב], ומזה נתהווה המנהג בכל מנחה, וראוי לבטל את זה. עד כאן.

… אבל עד מ' שנה אין אדם עומד על דעת רבו, ואני כעת במחשבה אחרת, שיכול להיות שבזמנינו טוב יותר לא לומר חזרת הש"ץ, ורק לקצר, כמו שנהוג באיזה ישיבות.

ויש סמך לזה בפוסקים, כי ידוע ומפורסם בש"ס ופוסקים, כי מפני רוב עם הדרת מלך – יותר טוב שאחד יעשה הברכה ויוציא חובת כולם, אעפ"כ כתבו הפוסקים שבזמנינו שאין מכוונים כל כך, יותר טוב שכל אחד יברך בעצמו. וכמו כן נאמר בנוגע לחזרת הש"ץ, וכבר הארכתי בסוף הספר אז נדברו חלק ג' בגודל מעלת שמיעת חזרת הש"ץ, ועל המכשלה.

ושוב ראיתי מביאים מתשובת הרמב"ם, שתיקן במצרים שלא יתפללו תפלה בלחש, רק שהש"ץ יתחיל מיד בקול רם, והציבור יאמרו אחריו מלה במלה בלחש, מפני שראה שהעם בשעת חזרת הש"ץ אינם פונים דעתם לתפלת הש"ץ, ומדברים זה עם זה, והש"ץ כמעט שמברך לבטלה. ומתשובת הרדב"ז מביא שלא ניחא ליה זה, וגם המנהג שבמצרים ג"כ נתבטל, בכל אופן זה סמך למה שכתבנו".

הרב שטרנבוך

בספר מועדים וזמנים ח, הערות על חלק ו, צד, כתב הרב משה שטרנבוך בהקשר של חשיבות אמירת 'על הניסים': "שמעתי בשם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, דאף בישיבות שמקצרים בכל השנה בתפילת מנחה, שלא אומרין חזרת הש"ץ אלא קדושה בקול רם (וטעמם, שחוששין שמשיחים באמצע חזרת הש"ץ, וגדול עונו מנשוא), מ"מ בחנוכה יש ליזהר לומר כל חזרת הש"ץ":

"אמירת 'על הנסים' בחנוכה היא מעיקר תקנת ימי חנוכה, שקבעום לימי הלל והודאה, והיינו באמירת 'על הנסים' כמבואר ברש"י שם, ובאמירת על הנסים בציבור יש כאן הודאה בציבור.

ושמעתי בשם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, דאף בישיבות שמקצרים בכל השנה בתפילת מנחה, שלא אומרין חזרת הש"ץ אלא קדושה בקול רם (וטעמם שחוששין שמשיחים באמצע חזרת הש"ץ, וגדול עונו מנשוא), מ"מ בחנוכה יש ליזהר לומר כל חזרת הש"ץ, כדי לומר 'על הנסים' בציבור. ולפי דברינו מובן היטב, שזהו מעלה גדולה בפירסומי ניסא והלל והודאה, שעיקרה בציבור".

באר מרים

בקונטרס תפילת מרים שבספר הזיכרון שירת מרים, סי' מז הערה קמ, התייחס ל"מנהג כמה ישיבות להתפלל מנחה קצרה", ותחילה הביא את דברי הרב קמינצקי הנ"ל.

בהמשך הוסיף: "עוד שמעתי מחכם אחד שליט"א" (ומתוכן דבריו עולה שהכוונה לדברי הרב זילבר הנ"ל), ש"בימים שיש שיעור כללי, מתפללים מנחה קצרה", וטעם הדבר, "משום שחששו שמחמת ה'ריתחא דאורייתא' ימשיכו לדבר בלימוד אחר השיעור על חשבון תפילת מנחה", ואזי "עדיף שידברו בזמן שהש"ץ אומר בקול את הברכות ראשונות, ולא כשהציבור מתחילים תפילת לחש".

לסיום כתב ש"היו הרבה שהתנגדו למנהג זה של כמה ישיבות", והזכיר את העדות הנ"ל על הרב דושניצר שהצטער על המנהג אך לא פעל לבטלו, ומנגד את דבריו של הרב זילבר הנ"ל (ב'אז נדברו'):

"בעיקר מנהג כמה ישיבות להתפלל מנחה קצרה, ביאר בספר אמת ליעקב (סימן קכד הערה 152) משמיה דהגר"י קמינצקי, דהטעם הוא משום שעיקר תקנת חזרת הש"ץ הייתה רק בבית הכנסת, ששם התפללו עמי הארץ שלא ידעו להתפלל, אבל בבית המדרש, ששם התפללו רק תלמידי חכמים, לא תיקנו חזרת הש"ץ כלל. ורק בשחרית, חזרו התפילה אפילו בבית המדרש, משום סמיכת גאולה לתפילה, שאי אפשר להם להפסיק לאחר 'גאל ישראל' ולשמוע מהש"ץ עד קדושה, ולכן הוצרכו להתפלל בעצמם ולשוב ולשמוע חזרת הש"ץ.

עוד שמעתי מחכם אחד שליט"א, שטעם מנהג אותן ישיבות, שבימים שיש שיעור כללי, מתפללים מנחה קצרה, הרי זה משום שחששו שמחמת הריתחא דאורייתא ימשיכו לדבר בלימוד אחר השיעור על חשבון תפילת מנחה, ועדיף שידברו בזמן שהש"ץ אומר בקול את הברכות ראשונות ולא כשהציבור מתחילים תפילת לחש.

ובאמת היו הרבה שהתנגדו למנהג זה של כמה ישיבות, ועיין בספר 'פאת שדך' (עמ' קיד) שהביא מהגר"א דושניצר שהיה מצטער על כך, אבל לא ביטל הנהגה זו אפילו במקומו. וכתב שם שבזמן הזה שכבר נפרצה הגדר הדחויה של הנהגה זו בכמה ישיבות, מצוה היא למאן דיישר חילה (=למי שיהיה בכוחו) להרוס את ההנהגה הזאת לגמרי, לא תיזכר ולא תיפקד. אמנם עיין עוד בשו"ת אז נדברו (חלק יב סימן כג) מה שכתב בזה".

על המחבר

הרב יאיר וייץ

על המחבר

הרב יאיר וייץ

חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספרים בדרכם של נביאים על יהושע שופטים ובדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] רבים מהמקורות המופיעים בסיכום זה של מנהג תפילה קצרה, לוקטו על ידי האברך החרוץ ר' יאיר דלויה, ותודתי נתונה לו על כך. בתוך המאמר מובאות הערותיו הנסובות על כמה מהמקורות הנזכרים.

[2] דבריו הובאו בב"י או"ח רפו, ב.

[3] הערת ר' יאיר דלויה: אע"פ שהעיד שפשטה תקנת הרמב"ם בכל המקומות, כתב בבירור על מנהג תימן שטרם התפשטה שם תקנת הרמב"ם, והם עדיין אוחזים במנהג הראשון להתפלל חזרה כתקנת חז"ל. אך המהרי"ץ (הובא להלן) כבר מביא שגם שם פשטה התקנה במנחה ובמוסף עיי"ש.

[4] הערת ר' יאיר דלויה: וכן העתיק אב"ד ירושלים, רבי יצחק בואינו, בעל שלחן מלכים קכד, ד.

[5] היא העיר אוראן, עיר נמל בצפון מערב אלג'יריה.

[6] לא ברור אם כוונתו דווקא במרוקו או בכל ארצות יוצאי ספרד.

[7] הערת ר' יאיר דלויה: אך כיוון שהפליגו המקובלים בחשיבות החזרה כיצד נהין לבטלה? והציע את תנאי המ"ב. והיה מזה פולמוס גדול בין רבני מרוקו עד היכן ניתן לסמוך על התנאי (עיין בזה בשו"ת רבי ברוך א-ו).

[8] הלא הוא רבי שמריה קטריבס.

[9] ישנם כמה רבנים בעלי שו"ת בשם זה, ולא ברור לאילו מהם התכוון הרב בלייח.

[10] הערת ר' יאיר דלויה: הרב קאפח נשאל אם אפשר לנהוג כתקנת רבנו הרמב"ם אף לכתחילה, והשיב שאפשר, בכל מקום שמצויות בו הסבות לתקנה זו (תשובות הרב יוסף קאפח לתלמידו תמיר רצון מס' 135). יש לציין שיש מרבני תימן שהתנגדו למנהג, לדוגמא: הרב חיים כסאר בס' שם טוב פי' על הרמב"ם הל' תפילה פ"ח הל"ט, ומעין זה מהר"י צובירי בספר ויצבור יוסף בר ח"ב עמ' לח. והרב שלמה קורח העיד שהיו בתי כנסיות שנהגו למעט והיו שדקדקו כתקנת חז"ל בספרו עריכת שולחן סי' קכ"ד הערה יג.