בפרשתנו, משה רבינו מתאר כי הוא התחנן וביקש מהקב"ה לבטל את הגזרה האוסרת עליו להיכנס לארץ ישראל – אך ללא הועיל. ה' לא שמע להפצרותיו, והורה לו להפסיק לעסוק בנושא: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". תפילות משה שהצליחו פעם אחר פעם לקרוע שערי שמיים ולהשיג את מחילת האלוקים על חטאי ישראל במדבר לא צלחו בסוגיה זו, ונגזרה הגזרה.
התגובה האינסטינקטיבית לשמע בשורת הגזרה הסופית היא צער ודאבון לב! ובשפה היום יומית ניתן לתאר את ההרגשה באמצעות הסלנג: "זה לא פייר!". פשוט לכולנו, כי מכל האנשים מישראל משה רבינו הוא הראשון שצריך להיכנס לארץ ישראל, שהרי אלמלא מסירותו כמנהיג: יציאת מצרים לא הייתה מתחילה, הורדת התורה הייתה מתעכבת, וישראל לא היו נמצאים בפתחה של ארץ ישראל (!).
כפי שנגלה אל מול עיננו בחומש במדבר, עם ישראל הוא לא 'קל' להובלה. דווקא בגלל כוחותיו הברוכים ותסיסתו לקבל תשובות נוקבות המתאימות לגודל נשמתו, הוא בודק את גבולות הגזרה אף בדרך הסוטה מן הדרך הישרה. מה עוד, שהאספסוף שהתלווה לעם ישראל הקים אופוזיציה לוחמת כנגד הנהגת משה, והסב נזקים לא מבוטלים.
למרות כל זאת, משה נשאר נאמן לעמו ולתפקידו, והיה כרועה השומר על צאנו מפני הפורעניות השונות. ניתן לשער, שכל אדם שהיה עומד במקומו של משה היה סובל מלחץ דם ומבעיות לב. אולם למרבה הפלא, הצרות לא פגעו בבריאות משה אשר הייתה איתנה עד יום מותו, שנאמר: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים, לד ז).
משה קיבל את דרישת הקב"ה, ואכן שתק בנושא. אך, שתיקתו מרעידה את אמות הסיפים של עולם ההיגיון, ומעוררת לשאול את השאלות הבאות:
- מדוע הקב"ה לא קיבל את חזרתו בתשובה של משה? נכון שהוא חטא, אבל כבר שב בתשובה על כך!
- מדוע זכויותיו הכבירות של משה לא עמדו לטובתו מול הגזרה הנוראה?
- האם – לכאורה – אין כאן חלילה מידה רעה של הקב"ה כנגד מידה טובה של משה?
התורה אינה משיבה על שאלותינו, ומשאירה אותנו בסימני שאלה (?), אשר באופן עמוק משמשים גם כסימני קריאה (!) בעולמו האמוני של האדם מול אלוקיו, הנברא אל מול בוראו.
"טוֹב וְיָשָׁר ה'"
אחד מיסודות האמונה הוא יושרה של ההנהגה האלוקית. הקב"ה מנהל את עולמו לפי הצדק והיושר, ויש משפט הוגן מאחורי הקלעים אף שאיננו מבחינים זאת על פני השטח. בהקשר זה דוד המלך אמר כי: "טוֹב וְיָשָׁר ה'…" (תהילים כה ח), ועל כך למד המהר"ל: "למה הוא טוב בשביל שהוא ישר, ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב" (נתיב התשובה א). בעצמיות מידת הדין נמצאת מידת החסד, ובטוב של החסד קיים היושר של הדין, ו-"כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת" (תהילים כה י).
נקודת מוצאנו האמונית בפגישתנו עם הגזרה צריכה להיות כי מידת הדין משולבת עם מידת החסד, וקיים טוב בעומק האיסור לכניסת משה לארץ. מה בדיוק טוב בגזרה זו? אין שכלנו מבין, ובנקודה הזאת משה רבינו נבחר ללמד לדורות כי אי הבנת החכמה האלוקית לא צריכה לערער אחר האלוקים.
זמן קצר לפני פטירתו, משה קבע את צידוק הדין המהווה את אחת מאבני היסוד של האמונה היהודית: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב ד). דווקא האדם הקרוב ביותר אל האלוקים נבחר לשמש דוגמא ראויה לקבלת הדין באמונה.
בעיון עמוק נמצא, כי פגישת משה רבינו עם גזרת הא-ל הנשגבת מבינתו, הייתה גם כשראה למרחוק את שכרו של רבי עקיבא, כפי שדרשו חכמים: "אמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור לאחוריך, חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה? א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט:).
בכך מתברר, כי מוריד התורה שבכתב (משה), ומעמיד התורה שבע"פ (ר"ע, יבמות סב:) נבחרו ללמד לדורות את חוזק האמונה בהנהגת האלוקים בעולמו אף ששכל בן אנוש לא יכול להבין את עומקה. כפי שלמד רבי עקיבא מהפסוק המופיע בפרשתנו "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא ).
