מעבר חד בין שתי מציאויות מנוגדות יכול ליצור טראומה גדולה בנפש האדם, כדוגמת: ילד גן העולה לביה"ס, המעבר מרווקות לזוגיות, גירושי הורים לילדים, אובדן קרוב משפחה וכו'. הגישה הפסיכולוגית מדריכה כי "הכנה מקדימה" היא הקו המנחה בסוגיה. ככל שניתן להכין נפשית ותודעתית את האדם, כך הוא יסתגל בצורה ראויה לשינוי שיחווה. אומנם, לא כל השינויים צפויים, אבל לרובם ניתן להתכונן כראוי.
במבט כללי, הדברים תקפים גם לגבי ציבור שחווה שינויים מהותיים בזמן קצר. עם של עבדים לא יוכל להשתחרר בנקל מהרפיסות ואי האמון העצמי הקיימים בנפשו של העבד. ואכן, התורה תיארה כי הקב"ה לא הוביל ישראל לארץ כנען בדרך המקוצרת של ארץ פלישתים, 'כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).
אצל הדור שנולד וגדל במדבר, הכניסה לארץ ישראל תהווה זעזוע גדול. המן כבר לא יגיע מהשמיים, ענני הכבוד ייעלמו, והמנהיג הדגול שהוציא אותם ממצרים כבר נפטר מהעולם. בשל כך, משה מכין את ישראל לקראת השינוי המהותי אותו הם יעברו.
'בוֹטֵחַ בּה' יְשֻׂגָּב'
המציאות האלוקית שהייתה גלויה במדבר, תופיע לרוב בארץ ישראל דרך עולם הטבע. החיסרון – לכאורה – של הסתרת השגחת הא-ל המוחשית מהווה גם יתרון. כשם שאיננו מצפים מאדם בוגר להזדקק לתמיכה גדולה של הוריו שניתנה לו כילד רך, כך בריאות איתנה של אומה מתבטאת ביכולתה ל'עמוד על רגליה' בעצמה, ולכלכל את צעדיה בצורה מושכלת ונכונה.
אולם, עצמאות עלולה להביא לידי פגיעה באמונה. מחשבת האדם כי הוא 'מסתדר בעצמו', ואין הוא צריך את עזרת הא-ל בחייו – יכולה לקנן בנפשו. באופן עמוק, שורש מחשבה קלוקלת זו נעוץ בחטא האדם הראשון שיצר פער בין האדם לבין האדמה, כפי שנאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג). הלחם כמשל לתוצר החכמה האנושית הפועלת בטבע, והאדם בכישרונו השכלי פועל בעולם, משביח אותו ומשנה את המציאות הגולמית (הרש"ר הירש). הצלחת האדם, חרף הקשיים המתלווים לעשייתו, מביאה לידי בטחון עצמי ואמונה בכוחותיו העלולים להחליש את האמונה בה'.
מכאן ניתן להבין כראוי את דברי משה בפרשתנו: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". 'הַלֶּחֶם' שצוין במתן העונש לאנושות, מוזכר בשנית כחלק מלימוד אמוני משלים. חיי האדם מיוסדים על שני מרכיבים: על גזרת עמל עשיית 'הַלֶּחֶם' בעולם עת גורש מגן העדן, כפי שנאמר במקום אחר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד…" (איוב ה,ז), ועל האמונה בהשגחת הא-ל על ברואיו. בבסיס 'הַלֶּחֶם' הגדל מהארץ ע"י האדם, נמצא 'הַלֶּחֶם' מהשמיים המקיים אותו.
'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי'
כשם שעצמאות עלולה לפגוע באמונת היחיד, כך תוכל לפגום באמונת הרבים. אומה שמנצחת את אויבה ומקימה מעצמה אזורית עלולה לבוא לידי גאווה ('וְרָם לְבָבֶךָ') ולשכחת אלוקים ('וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ'), עד לכדי אמירה כי "כּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה (!)".
לאור זאת עולה השאלה – מהו הפתרון הראוי לכך?
אמונת האדם בבוראו מכילה גם את ההכרה כי כל הווייתו ממנו יתברך. הגוף והרוח, הרצונות, היצרים והכישרונות כולם נבראו ע"י הא-ל, ולכולם יש הצדקה מוסרית לקיומם. המאמין השלם מכיר את עצמו, ושואף להוציא לפועל את כוחותיו באפיקים הראויים לכך. דווקא הכחשת כישרונות האדם והחלשת יכולותיו מהווים פגיעה יסודית בעולם האמונה(!). אמונה שלמה מחזקת ולא מחלישה, מרוממת ולא מצמצמת, ומורידה טל של חיים על נפש האדם.
מתוך הבנה זו, אומר משה רבינו כי הפתרון הוא "וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלקיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". יש להכניס לתודעה כי הקב"ה נותן לאדם את הכוח אשר באמצעותו ניתן לעשות את החיל! על ישראל לזכור כי החכמה והיכולת שלהם לנצח את המלחמות ולהקים ממלכה בארץ ישראל ניתנה להם מפי הגבורה (ר"ן, דרוש עשירי). מתוך הכרת הכוחות והיכולת צריכה להתחזק האמונה בא-לוקים (!)
יוצא אפוא, כי הכניסה לארץ ישראל מחדשת את מושג האמונה שחוו ישראל עד כה. אמונה בבורא אמורה לרומם את ישראל להכיר את כישרונותיהם שחננם ה' למען השגת ייעודם – 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). וזוהי בקצרה תורת ארץ ישראל – הנופחת חיים ועוז ביחיד ובציבור.