חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מחמם מים בגז בשבת

שלום יש לנו מחמם מים בגז שאנחנו מכבים לפני כניסת שבת מה קורה במקרה בו שוכחים לכבות אותו לפני שבת האם יהיה אסור שברז המים יהיה על מצב אחר מלבד קרים לגמרי? מה קורה אם הברז פתוח על חמים, ואז נזכרים שהמחמם לא כבוי. האם מותר לסגור את ברז המים (אני מניח שזה גורם לכיבוי להבה במחמם)

אם בכל פתיחה של מים חמים המחמם מתחיל לעבוד – מותר לפתוח רק קרים. אם פתחו את חמים – מותר לסגור בשינוי (פסיק רישא בתרי דרבנן).

אם אין כיבויו חשמלי אלא בעזרת ברזי גז, מותר לסוגרם בשבת.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 17:23:52

ברכות

שלום וברכה! האם יש לברך 'על המחיה' אחרי אכילת חטיף כמו 'כיף-כף'? מדובר בחטיף של 18.5 גרם, אבל נראה שהוא כן בנפח חצי ביצה. על גב החטיף מצוין ש75% זה שוקולד בלבד ו25% זה וופל שוקולד. כיצד ניתן לדעת האם אחוזי הדגן מתוך אותם 25% מגיעים לשמינית סה"כ מתוך המוצר? (והאם החישוב שעשיתי נכון בכלל?)

מכיוון שהשוקולד לא מעורב בתוך הקמח, אינו מצרף לשיעור כזית, ולכן רק אם אכל מהמזונות בלבד שיעור כזית יברך 'על המחיה', ואם לא אכל מהמזונות שיעור כזית, אבל מכלל החטיף אכל כזית יחד עם המזונות – יברך בורא נפשות.

כך מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

שיעור ברכה אחרונה בעוגה ופשטידה

טז. עוגה בחושה שכמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעיסה לפחות שמינית, כמו ברוב העוגות והעוגיות, כל המרכיבים שנבללים בעיסה מצטרפים לקמח, והאוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'על המחיה'. ואם שיעור הקמח פחות משמינית, האוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'בורא נפשות'. אמנם לפני אכילתה צריך כמעט תמיד לברך 'מזונות' (להלן יא, ה-ז).

יז. בפשטידה וקציצה שאר המינים לא נועדו רק להטעים את הקמח כבעוגה, אלא יש להם ערך עצמי, ולכן רק אם הקמח מחמשת מיני דגן הוא רוב התערובת, מברכים על אכילת 'כזית' מהפשטידה 'על המחיה'. אבל אם הדגן הוא מיעוט, אין שאר המינים מצטרפים אליו, ולכן רק אם אכל מהדגן עצמו כמות של 'כזית' בזמן של שבע דקות, יברך 'על המחיה', וכגון שאכל שיעור שלושה זיתים בשבע דקות מפשטידה שהקמח שבה הוא שליש מכלל המרכיבים. אבל אם לא אכל כמות כזו, כל שאכל מהפשטידה כמות של 'כזית', יברך 'בורא נפשות'.

יח. עוגה, עוגיות או פשטידה שיש בהן מילוי שאינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח. לכן אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו 'כזית', יברך 'על המחיה' ויפטור את המילוי. ואם לא אכל מהבצק 'כזית', אבל יחד עם המילוי אכל 'כזית', יברך 'בורא נפשות'. לכן לדוגמה, האוכל שני וופלים קטנים יברך 'בורא נפשות', והאוכל ארבעה וופלים יברך 'על המחיה'.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 20:59:29

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר בשבת לשטוף את הרצפה ולנגב בסוף עם סמרטוט ללא סחיטה אחכ? אשמח למקור לתשובה. תבורכו.

גם תשובה לשאלה זו מובאת בפניני הלכה פרק טו, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה.

אסור לשטוף במים רצפה (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

כדי שלא יגיע אדם לידי סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידו דבר שספוג במים והדרך לסוחטו, או להספיג מים רבים על ידי מגבת וכדומה, אלא יספיגם על ידי מספר מגבות שכל אחת תספוג מעט. כמו כן, יכול להספיגם על ידי דבר שאין רגילים לסוחטו מיד כשנספג בהרבה מים, כגון נייר סופג שרגילים לזורקו. ואם אין אפשרות אחרת, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:15:03

הלכות שבת

האם מותר לרכב בשבת על סקטבורד, או רולרבלייד? בכל גיל?

התשובה לשאלתך מובאת בפניני הלכה שבת סוף פרק כד סעיף י. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וכעת אפשר לרכוש גם את ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא לאור.

אופניים קורקינט וסקטים

אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). גם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש הבדל גדול בינם לבין אופניים רגילים, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (שם, 4).

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. מנגד, יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:16:35

יש לך שאלה?

לבישת שעטנז שלא לשם הנאת לבוש

תוכן עניינים

הסתירה בין המשניות

במשנה כלאים ט, ב, מבואר שאסור ללבוש בגד כלאים כדי להבריח את המכס:

"אין עראי לכלאים. ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה, אפי' לגנוב את המכס".

מנגד, משנה ה' שם מבואר שמותר למוכרי בגדים (לגויים) ללבוש בגד שעטנז כדי להציגו לקונים, ובתנאי שלא יתכוונו להנות מבגד השעטנז:

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים מפשילין במקל".

הגמרא בבבא קמא קיג, א, מבארת שיש מחלוקת בין המשניות. כאשר המשנה האוסרת את הלבישה נוקטת בדעת רבי יהודה ש'דבר שאינו מתכוין' אסור, ואילו המשנה המתירה סוברת שדבר שאינו מתכוון מותר, כדעת רבי שמעון:

"ומוכסין. והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה; דבי ר' ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו. איכא דמתני לה אהא: לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתני' דלא כר"ע; דתניא: אסור להבריח את המכס, ר"ש אומר משום ר"ע: מותר להבריח את המכס; בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי, דמר סבר: דבר שאין מתכוין מותר, ומר סבר: דבר שאין מתכוין אסור".

שיטת רוב הראשונים

רוב הראשונים פירשו שאכן המשניות נחלקו במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון אם דבר שאינו מתכוון מותר או אסור, ורבים מהם ציינו שקיי"ל כרבי שמעון:

כ"כ הר"ש כלאים פרק ט, ב:

"אפילו לגנוב את המכס… וסבר דבר שאינו מתכוין אסור, כדמוכח בריש הגוזל בתרא (דף קיג א) ופליג אסתמא דמוכרי כסות דסיפא…".

וכ"כ הרא"ש שם:

"לגנוב את המכס… וקסבר דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אמתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן".

וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא שם:

"וסתם משנה זו [סברה] דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן".

וכ"כ הרא"ש בהלכות כלאי בגדים (שבפסקיו על מסכת נדה), והוסיף שקיי"ל כר"ש:

"לא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים ואפי' לגנוב בהן את המכס… וסבר האי תנא דדבר שאין מתכוון אסור, ופליג אמתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. והלכתא כמתני' דלקמן דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר".

כ"כ תוספות בב"ק שם (ד"ה: 'מר סבר'), והדגישו שלרבי שמעון מותר גם ללבוש, ולא רק להעלות על כתפיו (לאפוקי דעת רוב המפרשים ברמב"ם, להלן):

"מר סבר דבר שאין מתכוין מותר – ושרי אפי' ללבוש. והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין, התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו".

וכ"כ האור זרוע א, רצז, וגם הוא פסק כר"ש:

מתני' לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה לבושים אף על פי שאינו נהנה מהם. ואפי' לגנוב בהן המכס… קא סבר דבר שאין מתכוין אסור, כדמוכח ר"פ הגוזל בתרא. ופליג אמתניתין דלקמן דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. וההיא ר' שמעון היא דקיימא לן כוותיה כדפרי' לעיל".

וכ"כ היראים שלג, והדגיש שהלכה כר"ש בין בהעלאה (כמוכרי כסות) ובין בלבישה (כמבריח המכס). שלבישה שאינו נהנה ממנה, אין לה שם לבישה:

וכאשר התרנו בפסחים בפ' כל שעה [כ"ו ב'] ובשבת בפ' במה מדליקין [כ"ט ב'] להעלות עליו כלאים בשאין מתכוין, דקיי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, כדתניא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, כך התרנו לבישה כלאים בשאינו מתכוין, כדתניא: בב"ק בהגוזל בתרא [קי"ג א'] לא ילבש אדם כלאים להבריח את המכס, ור' יהושע ור' יהודה אומרים לובש אדם כלאים להבריח את המכס. ואמרינן: בדבר שאינו מתכוין פליגי. פי' אינו מתכוין ליהנות. הלכך לא הוי דומיא דלבישה, אף על פי שלא נהנה, בודאי דכל לבישה איכא כוונת הנאה, הלכך לא דמיא ללבישה[1]".

וכ"כ הסמ"ג לאוין רפג:

"אין עראי לכלאים, ולא ילבש את הכלאים אפילו על גבי עשרה בגדים ואפילו לגנוב את המכס (פ"ט מ"ב). אמנם בהגוזל בתרא (ב"ק קיג, א) תניא רבי שמעון בן יהודה אומר לובש אדם את הכלאים להבריח את המכס. וכן הלכה, אף על פי שהוא סתם במשנה דלא כר' שמעון ומחלוקת בברייתא מכל מקום הלכה כמותו שהרי מפרש שם שסובר כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וכן שנינו דהעלאת כלאים כשאין מתכוין ליהנות מותר, דתנן (פ"ט מ"ה) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים, השומרין עצמן מן הכיעור, מפשילין אותן לאחוריהן במקל, ומעמידה במסכת שבת (מו, ב) כרבי שמעון".

מעין זה כתב המאירי יבמות ג, ב (אם כי התייחס גם לאפשרות ששתי המשניות הן דעת רבי יהודה, והמשנה של מוכרי כסות עוסקת במציאות שאינו נהנה כלל מהבגד שלובש):

"… וגדולי הרבנים פירשו מוכרי כסות אף בימות הגשמים, אף על גב דאית בה הנאת חמום, ומשום שאינו מתכוין. ולענין פסק ודאי כך הוא, כמו שביארנו בשני של פסחים ובשני של שבת. אבל לענין פירוש מיהא אי בנהנה אף על גב דלא מיכוין הא פלוגתא דאביי ורבא הוא בשני של פסחים, בדאיפשר ולא מיכוין. והתם נמי מייתי הא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ר"ל אפילו דרך לבישה כדי שיראוהו גוים עליהם ויקפצו לקנותם, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה להגין עליו או בגשמים מפני הגשמים לחממו, ואוקימנא כר' שמעון ואי מהכא נפקא הוה ליה לאתוייה, וכל שכן למאן דמפרש סוגיא זו לר' יהודה דהא לר' יהודה אף דבר שאין מתכוין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל, אף על פי שאינו מצטער, כגון בימות החמה שאין צורך לו בחמום ואינו עומד בחמה שיצטרך להגין עליו. ומכל מקום לענין פסק כל שאינו מתכוין להנאה מותר. ותופרי כסות ומוכרי כסות תופרין כדרכן ומוכרין כדרכן ובלבד בלא שום כונת הנאה, אלא שהצנועין תופרין על גבי קרקע ומוכרין בהפשלה לאחוריהם. ולפי דרכך למדת שלא הנאת חמום לבד נאסרה בהם אלא אף הנאת הגנת חמה או גשמים הואיל והוא כעין לבישה".

וכ"כ הרמב"ן יבמות ד, ב:

ואפילו מוכרי כסות. פירש"י ז"ל שאין מתכוין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכוין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, ואביי ורבא נמי פליגי בדאיפשר ולא קא מכוין במסכת פסחים ומייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון, ודבר שאין מתכוין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה, ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן. אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל, כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן, ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי. אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכוין, פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון".

וכ"כ הרשב"א שם בשמו.

וכ"כ הר"ן על הרי"ף חולין לב, א, המובא בהמשך.

וכ"כ הריטב"א יבמות ד, ב:

"כל העלאה אסר רחמנא אפילו מוכרי כסות. פרש"י שאין מתכוין להנאת חמום, והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיין אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוין כדאיתא בפ' כל שעה (כ"ו ב'), ואפילו לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרי אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם, לכן פר"י ז"ל כל העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות שאין נהנין כלל אלא מצטערים קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא".

אמנם בשבת כט, ב, כתב שבמוכרי כסות מדובר שאינם לובשים את הבגד אלא שמים על כתפיהם, שאז הדבר תלוי בכוונת הנאה. אך בדרך מלבוש בכל מקרה אסור, והוא כפרשנות ר' אברהם בן הרמב"ם, וכס"מ, בדעת הרמב"ם. וכפי שכתב מהר"י קורקוס (להלן) בדעת הריטב"א כאן:

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה".

וכ"כ תוספות ישנים יבמות ד, ב:

"ואפילו מוכרי כסות כו'. פירש הקונטרס שאין מתכוונים. ול"נ דלר' יהודה קיימינן ואיהו קאמר דבר שאין מתכוין אסור, על כן צריך לומר ואפילו מוכרי כסות בלא שום הנאה. ויש דלא גריס ליה".

וכ"כ אהל מועד שער איסור והיתר דרך ב נתיב ו, ופסק כר"ש גם במכס[2]:

"מותר ללבוש בגד כלאים להבריח המכס, דדבר שאין מתכוין מותר. ומוכרי כסות מוכרין כדרכן בין בימות החמה בין בימות הגשמים. והילכך מביאין בגדי כלאים על כתפם כמנהגם".

וכ"כ רבינו ירוחם נתיב יט חלק ב:

"חבלים של צמר ושל פשתן אסור לכרכן סביב ידו לפי שידו מתחממת ואסור משום כלאים פשוט בשבת. פי' כגון שמוליך כמה בהמות ביחד והאפסרי' בידו ואחד עשוי מצמר ואח' מפשתן ודוקא כשכורכן סביב ידו וי"א דההיא אתיא כרבי יהודה, אבל לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אם כן מותר כי אינו מתכוין לכך. וכן פרש"י. ותמהתי על הר"אש שלא חלק בזה כלל, וכתב לאסור. ואנן ק"ל כרבן שמעון ודמיא לההיא שכתבתי דמוכרי כסות".

לדעה זו, למה אין כאן פסיק רישיה ולא ימות

פסיק רישיה דלא ניחא ליה

שיטת הערוך היא שאין כאן איסור כיוון שמדובר באופן שאינו מעוניין בהנאה שבלבישה, אלא היא נלווית וטפלה, ולא אכפת לו ממנה. ופסיק רישא דלא ניחא ליה, מותר.

כך כתבו ראשונים רבים בשמו, שזו אחת הראיות שהביא לשיטתו (אם כי בספרו לא מובא שזו אחת מראיותיו):

כ"כ למשל הרמב"ן שבת קיא, א, שאחת מראיותיו של הערוך היא המשנה לגבי מוכרי כסות:

"ורב נתן בעל הערוך ז"ל כתב שכל מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה אף על פי שהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר לר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מקרי… ועוד אחרת מדאמרי' בפ' במה מדליקין מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אלמא שאינו מתכוין מקרי אף על פי שהוא לובש בודאי".

וכ"כ הרשב"א שם (ד"ה: 'והרב'):

"והרב בעל הערוך ז"ל גם כן כתב דכל היכא דאזיל לאיבוד דלא ניחא ליה אף על גב דהוה פסיק רישיה שרי, והביא ראיה מההיא… ועוד בפרק במה מדליקין (כ"ט ב') מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים".

וכ"כ הר"ן על הרי"ף שבת מא, א:

"אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל כתב שאי אפשר שתהא הך מסוכרייא בדפנה של חבית דאי הכי אף על גב דהוה פסיק רישיה כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה בכי האי גוונא לא מודה רבי שמעון אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה והביא ראיה מדאמרינן לעיל בפרק במה מדליקין [דף כט ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא אף על פי שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי".

וכ"כ ב"ח יו"ד שא, ד-ה, בדעת הטור. שכשנאלץ ללבוש כדי להעביר את המכס, נחשב הדבר לפסיק רישא דלא ניחא ליה, ושרי. ומוכרי כסות מדובר שאין הכרח שיהנה, ולכן נחשב לדבר שאינו מתכוון שמותר:

"הלובש כלאים ואין מכוין להנאתו וכו'. בסוף כלאים שנינו שאסור ללבוש כלאים כדי להעביר בהם המכס, לפי שאין נותנין מכס מכל מה שאדם לבוש… ופירשו המפרשים דהאי מתניתין אתיא כמאן דאמר דבר שאין מתכוין אסור, ואנן קיימא לן כמאן דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ואף על גב דהוה ליה פסיק רישיה, דאי אפשר שלא נהנה גופו מכלאים בשעה שהוא לובש, אפילו הכי כיון דלא ניחא ליה שהרי צריך הוא ללבשן להציל ממונו מגזילה, הילכך שרי… ולא דמי לחבלים דאסור בקשורים וכרוכים בידו, משום דהתם הוי פסיק רישא דניחא ליה, דאי לא ניחא ליה לא הוה ליה לקשרן זה עם זה בשני קשרים ולכרוך אותם בידו.

ומ"ש וכן מוכרי בגדים וכו'. כלומר לא מיבעיא בלבשן להעביר המכס, דאנוס הוא דהמוכס רוצה לגזלו ואי אפשר להציל עצמו וממונו אלא בלבישת כלאים הוה ליה פסיק רישא דלא ניחא ליה דפשיטא דשרי, אלא אפילו אינו מעלה או לובש כלאים אלא כדי למכרן דאפשר דימכרם בלאו הכי נמי מותר, דהוה ליה דבר שאין מתכוין דשרי, ולא נקרא כאן פסיק רישא כשאינו לובשן אלא כדי להראות מדתן, דאפשר דלא נהנה גופו כלל באותה לבישה במקצת, והוא הדין במעלה עליו למכרם, דאפשר גם כן דלא נהנה גופו בהעלאה זו. וכן תופרי כסות וכו' ליכא ודאי נהנה ושרי, ולא דמי לחבלים דהוה ליה פסיק רישא דניחא ליה כדפרישית, זהו דעת רבינו".

כשניתן לעשות בהיתר אין זה פסיק רישא

לדעת הראבי"ה א, שבת קצד, כאשר ניתן לעשות את פעולת ההיתר ללא פעולת האיסור, אין כאן פסיק רישא, והדבר מותר כשאינו מתכוון לאיסור (וכיוון שניתן לעשות כצנועים, מותר אף ללבוש):

"אלא <נראה לי> דנק[ו]ט האי כללא ב[יד]ך. פסיק רישיה ולא ניחא ליה במלאכתו לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר, שיתכן שיעשה חפצו בלא המלאכה, מותר לר' שמעון דקיימא לן כותיה, דאמר אביי כל מידי דמר הוי עביד כרב וכו' עד גורר אדם וכו', ותנן נמי <נזיר> חופף ומ[פספס], והיא סתמא, כדאיתא בפרק המוציא יין, וכן הך דמוכרי כסות וכו' סתמא היא במסכת כלאים. ואף על גב דאפשר למיעבד בצינעא שרי, ואפילו באיסור דאורייתא דומיא דכלאים שרי ר' שמעון, כדמוכח בפרק [כל שעה]".

מדובר שאין וודאות שיהנה מהבגד

התוספות רי"ד בב"ק קיג, א, יט, מתמודד עם השאלה: מדוע הלובש שעטנז כדי להראות לקונים, אינו עובר על איסור שעטנז. הרי גם רבי שמעון, הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר, מודה בפסיק רישיה ולא ימות שאסור. ומשיב, שמדובר כאן באופן שאין לו כלל הנאה מהבגד הזה, לא הנאת חימום (כי הוא על בגדים אחרים שלובש) ולא הנאת כבוד (כי הבגד הזה פחות מכובד מהבגד התחתון שלובש):

"ומ"ס דבר שאינו מתכוין מותר. פ' ואין זה פסיק רשי' ולא ימות, דהאי דאמר מותר בכי האי גוונא קאמר, כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל. וגם אנו צריכים לפרש שלא היה מתכבד בכלאים, כגון שהתחתון היה מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבו' כלאים. שאם היה דבר המתכבד בו, אף על פי שאינו נהנה בחימומו – אסור, שהלבישה נעשית או לחמם או לכבד. הילכך יש לפרש שלא היה שם לא הנאת חימום ולא הנאת כבוד עיין בתשובות זו".

וכ"כ נכדו בפסקי ריא"ז ביצה א, ו, ו. ומדבריו משמע שאין צורך שבשום אופן לא יהנה ממנו, אפשר שלא ברור שלא יהנה ממנו, וכיוון שאינו מתכוון להנאה, מותר:

"ומותר ללבוש בגד כלאים כדי להבריח בו את המכס, והוא שאינו מתכוין ליהנות בו, כגון שהיה לבוש בגדים יפים ממנו שמתחמם בהן ומתכבד בהם, וכל דבר שאינו מתכוין מותר".

וכ"כ תוס' שבת כט, ב:

"ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' – ובענין דלא הוי פסיק רישיה, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה".

וכ"כ תוספות הרא"ש שם:

"ובלבד שלא יכוין בחמה מפני החמה וכו'. ופסיק רישיה לא הוי, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מן החמה ומן הצנה".

וכ"כ ספר התרומה שבת רנד:

"וכיון דהלכה כר"ש דאין מתכוין מותר, כדשרי התם לרבץ לכתחלה, הילכך מותר לגרור כסא וספסל בין גדולים דלא אפשר לטלטלן. בין קטנים דאפשר כדמוכח פרק במה מדליקין מההיא דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין ליהנות בחמה ובגשמים, אף על גב דאפשר לעשות כצנועין שמפשילין במקל לאחוריהן, ובלבד שלא יהא פסיק רישיה לעשות חריץ בגרירה ונהנה כנושא כלאים על כתפיו. דאי הוי פסיק רישיה מודה ר"ש דאסור".

וכ"כ הרמב"ן הנ"ל בדחותו את ראיות הערוך:

"ומה שהתיר ר' שמעון למוכרי כסות ללבוש כלאים משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא, והכי איתא בפ"ק דיבמות (ד' ב'), ואתא ר"ש ושרא בשאינו מתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ומן הטעם הזה אמרו (יומא ס"ט א') בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש שרי, לפי שאין בהן הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים".

וכ"כ הר"ן בפירושו על הרי"ף שבת מא, א (בדחייתו את הערוך הנ"ל). וצ"ע, שלהלן יובאו דבריו בחולין, ששם באר זאת באופן אחר:

"ואין אלו ראיות, דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אף על גב דלא ניחא ליה אסור. וההוא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא".

וכ"כ הרשב"א שבת כט, ב (וגם בדבריו צ"ע קצת, שבמקום אחר הביא טעמים אחרים, כמובא בהמשך):

"ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אף על גב דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הכא בשהיה לבוש יפה שאינו צריך לאותו בגד כלאים לא לחמה ולא לגשמים".

וכ"כ האגודה שבת כט, ב, בשם תוס':

"מוכרי כסות מוכרים כלאים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. פסקו התוספות דוקא דלא הוי פסיק רישא כגון שלבש מלבושין די".

וכ"כ ר' יחזקיהו ממגדיבורג שבת כט, ב, בשם תוס':

"ומוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה, וכגון שיש לו בגדים אחרים עליו דלא [הוי] פסיק רישיה, דאפשר שלא יהנה מאותה לבישה כלום".

כשאין כוונת הנאה אין כלל איסור שעטנז

הר"ן (על הרי"ף חולין לב, א) מבאר שבאיסורים כמו שעטנז, שבהם ההנאה היא הגדרת האיסור, כשאין כוונה להנות, אין כלל איסור (וזאת לעומת איסורי מעשה, כמו שבת, ששם כוונת ההנאה אינה רלוונטית):

"אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא או לא… ועוד דהא קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ולדידיה הנאה דלא מיכוין ליה שריא כדמוכח בפרק כל שעה. והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך, דלאו ברשיעי עסקינן. וכ"ת פסיק רישיה הוא, וקי"ל דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות! ליתא, דלענין הנאה ודאי אף על גב דהוי פסיק רישיה, שריא. דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והא התם ודאי מטי ליה הנאה, אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי. אלא ע"כ פלוגתייהו דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליא…".

וכ"כ הרא"ה חולין צג, ב:

"ועוד, דהנאה כל היכא דלא מיכוין משרא שרי, דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר… אף על גב דלא מיכוין אסור כדקיימא לן דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והא ליתא לענין הנאה, דהא אמרינן במסכת שבת [מו ע"ב] לרבי שמעון גבי כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא לא חשיבא הנאה כל היכא דלא מיכוין לה איהו ואף על גב דודאי מטי ליה הנאה".

וכ"כ אהל מועד שער איסור והיתר דרך ח נתיב יב, שכשלא מכוון להנאה, אין כלל איסור:

"מאי דגרסי' בפ' השוכר לענין דהואיל ולא מכוין אעפ"י שנהנה מריחו של יין מותר דקי"ל כר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. וא"ת והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ונר' לע"ד לומר דלאו פסיק רישיה הוא דהא יש אנשים שאינן נהנין מריח היין. וי"א דלא קשיא, דלא אמרינן פסיק רישיה לענין הנאה, דאמרי' במס' שבת [כ"ט ע"ב] לר"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא לא חשבי' הנאה כל היכא דלא מכוין לה איהו, אף על גב דודאי ממטי ליה הנאה".

לבישה האסורה היא לבישה שיש בה הנאה

הרשב"א כתובות ו, א, הביא תחילה את דעת הערוך, שההיתר כאן הוא מטעם פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שלדעתו אין בו איסור. לאחר מכן הביא את דעת ר"י, שהטעם להיתר משום שהתורה לא אסרה בכלאים אלא לבישה כדרך מלבוש, שנועדה להנאה (כלומר בשונה מהר"ן וסיעתו, הוא לא אומר זאת כאמירה כללית באיסורים שהאיסור שבהם הוא ההנאה, אלא ספציפית באיסור לבישת שעטנז, לכן הפרדתי את שיטתו מהם לתת סעיף נפרד):

"והרב ר' נתן בעל הערוך ז"ל כתב דלא אמרי' פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה… אלמא בדלית ליה הנאה מיניה, אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לר' שמעון… ועוד דאמרינן (כלאים פ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואינו נהנה ממנו דאינו צריך לו. אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנה ואינו מתכוין לה, אף על פי שהיא כפסיק רישיה ולא ימות – פטור ומותר לר' שמעון…

ורבינו יצחק ז"ל פי' כרש"י ז"ל ואמר דאע"ג דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור כיון דפסיק רישיה הוא… וההיא דמוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש כלומר דרך הנאה שיהנה ממנו".

וכך משמע מדברי רש"י בשבת כט, ב:

"מוכרין כדרכן – כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו, דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם, כדרך כל הלובשים. והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה".

המאירי מביא את שני הטעמים

המאירי שבת כט, ב, מביא גם את שיטת תוס' רי"ד וגם את שיטת הר"ן:

"… אבל הגרירא מ"מ מותרת מפני שכל דבר שאינו מתכוין מותר. והוא שאמרו: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ואין בזה חילוק בין קטנים לגדולים, שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה, וכן לענין כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים, ובלבד שלא יתכוין להנאת לבישתם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמן מכל לזות שפה מפשילין במקל לאחוריהם. ומ"מ לעיקר הענין מותר הוא לכל, שכל דבר שאין מתכוין מותר. ואף על פי שזו מיהא פסיק רישיה הוא, אפשר שאינו פסיק רישיה כגון שהיה לבוש בכדי צרכו או שמא לא אסרה תורה אלא לבישה שמדרך כונת הנאת לבישה".

אמנם בשבת קג, א, הביא רק את הטעם הראשון, שאין כאן הנאה כלל:

"וכן מוכרי כסות שלובשין כדרכן, אתה מפרשו בשאין צריך לחומו כלל, כגון שהיה לבוש כדי צורכו".

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות כלאים י, יח, פוסק שאסור מהתורה להבריח את המכס בלבישת בגד שעטנז. ולכאורה על פי הסוגיה בב"ק קיג, א, הנ"ל, יוצא שפסק כרבי יהודה:

"לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה".

מנגד, הרמב"ם שם הלכה טז פוסק שמותר למוכרי כסות למכור כדרכם, ואם כן פוסק כרבי שמעון ע"פ הגמ' בב"ק הנ"ל. יוצא, לכאורה, שבהלכה טז פסק כר"ש, ובהלכה יח פסק כרבי יהודה:

"תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן".

לסתירה זו הובאו תירוצים רבים, ונמנה את המרכזיים שבהם:

שיטת רבי אברהם בן הרמב"ם וסיעתו

רבי אברהם בן הרמב"ם, בספרו 'ברכת אברהם' יט, מבאר שלדעת אביו לבישה אסורה בכל מצב, אף אם לא נהנה ממנה כלל, והעלאה שלא כדרך לבישה אסורה רק כאשר אכן ברור שיש הנאה ממנה, אך אם לא ברור, אין כאן פסיק רישא, ומותר. והרמב"ם דייק לכתוב שבגדי מוכרי הכסות נמצאים על כתפיהם, והם לא לובשים אותם. וכך הוא מיישב את הסתירה בין המשניות:

"ולענין לבישת כלאים, דודאי הכלאים עולה עליו, ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין, ודאי אגב גררא קושיא היא. אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה, שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים, וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר 'לא יעלה עליך' לא אסר אלא דרך לבישה. אבל עליה שאינה דרך לבישה, לא אסר הכתוב. הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה, אלא חשש הנאה. תדע, דלא תנן 'ובלבד שלא יתכוונו ללבישה' אלא 'ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים'. והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא, שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע. כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק. ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים להבריח מן המכס, אין הלשון כמו שאמרת… אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם: ר' שמעון אמר משום רבי עקיבא: מותר להבריח בה את המכס. ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא, דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא, לאו אליבא דידיה הוא. דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות, ושמא רבי עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה, וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר, ואין הלכה כדבריו, דהא רבי יהודה ורבי שמעון חולקין עליו. וחזינן לרבנו זצ"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון, כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים. ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דברייתא, ותנן 'לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים, ואפילו להבריח את המכס, דהכי אמר ז"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים… ואי אפשר שיפסוק ז"ל במקום כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו, אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו".

וכדעת רבי אברהם בן הרמב"ם בדעת אביו, כתב גם הריטב"א בשבת כט, ב (אך במקום אחר פירש כדעת שאר הראשונים):

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל, אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה".

וכ"כ מהר"י קורקוס כלאים י, טז, בדעת הרמב"ם, ובאר שהגמרא בב"ק שאמרה שנחלקו המשניות במחלוקת ר"ש ור"י, נאמרה לפני שחידש רבא שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אך לאחר שחידש זאת, ע"כ יישוב הסתירה בין המשניות הוא שכאן זו לבישה גמורה וגם ללא הנאה אסור, וכאן זו העלאה ולכן כשלא ברור שיהנה, מותר:

"ודברי רבינו כאן צריכין עיון, דפ' הגוזל בתרא מייתי מתניתין דתנן לא ילבש אדם כלאים אפילו על עשרה בגדים אפילו להבריח מן המכס וקאמר עלה מתניתין דלא כרבי עקיבא… ע"כ מוכח בהדיא דלמאן דסבר דבר שאין מתכוין מותר ללבוש בגדים כדי להבריח מן המכס. וכיון דאנן קי"ל דבר שאין מתכוין מותר, היה לו למנקט לקולא. וכן כתב ר"ש, דההיא דלא ילבש כלאים אפילו להבריח מן המכס, פליגא אמתניתין דמוכרי כסתות, דההיא מוקמינן לה פרק כירה ופרק כל שעה כמאן דאמר דבר שאין מתכוין מותר והאי מוקמינן לה בהגוזל בתרא כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור. ואם כן איך רבינו פסק שתיהם. ונ"ל דרבינו סובר דההיא דמוכרי כסות מיירי בנושא אותם על כתפו לבד ולא בלבישה גמורה, ולכך כתב רבינו שיציל אותם הכלאים שעל כתפם מן החמה, ולכך לא הוי פסיק רישיה. וכן תירץ הריטב"א פרק במה מדליקין[3] אבל ההיא דלהבריח את המכס מיירי בלבישה גמורה והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודו כ"ע דאסור ואף אם יש עשרה בגדים ואינו נהנה, מ"מ הרי לובש כלאים, ובלבישה דעת רבינו דלא שני לן בין נהנה ללא נהנה כיון שלובש כלאים בכוונה חייב… אבל לדעת רבינו לא פליגי, דלבישה לחוד ולישא על כתיפו לחוד, דאז לא הוי פסיק רישיה. ומה שהעמידו בהגוזל ומאכיל ההיא דלא ילבש כלאים להבריח את המכס כרבי יהודה, היינו מקמי דידעינן דמודי ר"ש בפסיק רישיה, דהא אביי גופיה קאמר מודה ר"ש בפסיק רישיה הוה ס"ל דר"ש אפילו בפסיק רישיה קאמר עד דשמעה מרבא וקבלה, כדאיתא פרק רבי אליעזר בשמעתא דמילה דוחה את הצרעת. וכיוצא בו מצאתי להראב"ד פרק כירה גבי הא דמקשינן 'והא קא מצרף', ומשני הא מני רבי שמעון היא. וכתב הר"א דההיא סוגיא מקמי דתיקום לן דמודה ר"ש אבל בתר דידעינן דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות צ"ל דאיירי בשלא הגיע לצירוף וכתב שיש סוגיות הרבה כיוצא בו בתלמוד. ולבתר דידעינן דמודה ר"ש בפסיק רישיה לא שייך למייתי עלה משום דבר שאין מתכוין דכיון דלובש אותם כוונתו לא מעלה ולא מוריד. ומתני' אפילו כרבי שמעון דפסיק רישיה לר"ש כדבר שאין מתכוין לרבי יהודה כי היכי דלאוקמתא דתלמודא אסר רבי יהודה משום דבר שאין מתכוין אעפ"י שאינו נהנה ה"נ לדידן משום פסיק רישיה אתא לר"ש דמודה הוא וטעמא דר' עקיבא דשרי אפשר דקאי דוקא אהיכא דלבוש בגדים רבים שאינו נהנה כלום וסבר דגם בלבישה בעינן הנאה ואנן כמתני' נקטינן דאסר אפילו עשרה בגדים… ואפשר דאינהו אפילו בפסיק רישיה פליגי, ואנן כר' יהודה ור"ש נקטינן דמודו בפסיק רישיה והדרך הראשון יותר מחוור והוא הדרך הנכון…".

וכ"כ כסף משנה כלאים י, יח, אלא שהוא באר שהגמ' בב"ק לא נחתה לחלק בין לבישה להעלאה, ותירצה תירוץ 'בדרך קצרה' כדי לדחות הקושיה:

"לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר"ש והרא"ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור, ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם. ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא, דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על 'לא תלבש שעטנז', אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם, מותר אם אינו מתכוין. וע"פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד, דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואף על גב דפ' הגוזל בתרא (דף קי"ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי. ואף על גב דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש, מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי, ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה".

 

ושנה הדברים בבית יוסף שא, והוסיף שצריך לומר שהרמב"ם לא מסביר שמוכרי הכסות לובשים הבגדים להראות לאחרים, כי אז זו לבישה ממש, אלא שמים על כתפיהם כדי להוליך הבגדים ממקום למקום למוכרם:

"… והרמב"ם פסקה להא דלא ילבש כלאים אפילו על גבי י' אפילו לגנוב את המכס, וכתב שאם לבש כן לוקה. ופסק גם כן לההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. ונראה לי שטעמו ז"ל… דכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עבר על לא תלבש, ובין מתכוין ובין שאינו מתכוין לוקה. אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש הכלאים אלא מעלים אותם עליהם שלא כדרך לבישה מותר אם אינו מתכוין. ולפי זה צריך לומר דלית ליה מה שפירש רבינו במוכרי כסות או שלובשין אותם כדי להראות מדתם, אלא מפרש כפירוש ראשון שכתב שמעלים עליהן בגד כלאים כשמוליכין אותם למכרם…".

וכ"כ הים של שלמה בבא קמא י, יח, אלא שהוא פוסק שלא כרמב"ם, כמובא בהמשך הסיכום:

"והרמב"ם פסק כמתניתין, דאסור ללבוש אפי' כדי להבריח בו את המכס. והיינו טעמא, דסבר דרך לבישה אסור לעולם, והא דתנן נמי התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, ומוקי לה בפ' במה מדליקין כר' שמעון דשרי דבר שאין מתכוין. ואנו ק"ל כוותיה. מפרש הוא, דדוקא לישא על כתפו…".

וכך חילק גם דרך המלך הלכות יסודי התורה ה, ב, אלא שהוא באר באופן קצת שונה, שלא שייך לומר שלבישה היא ללא הנאה, 'כיוון שבעניין הלבישה נקשרת ההנאה':

… י"ל ע"פ מה שאמרתי ביישוב דברי רבינו פ"י מהל' כלאים הי"ח דכ' רבינו דלא ילבש אדם כלאים ארוג ואפי' ע"ג י' בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס שתמהו כיון דרבינו פסק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה וזה הוא כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אמאי פסק לעיל דאסור. ואמרתי הסברא, דגבי תופרי כסות שייך לומר שאינן מתכוונין להנות, ומותר. אבל לובש ממש כיון שבענין הלבישה נקשרת ההנאה אין שייך שלובש ואינו מתכווין להנות, ומש"ה אסור".

וכ"כ הדרישה שא, ג:

"בשלמא להרמב"ם שפסק גבי מכס דהכא דאסור ללובשן מפני המכס, אף על גב דהוי דבר שאינו מתכוין אפילו לרבי שמעון, משום דרבי שמעון מודה בהא דאסור, דכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עובר על לא תלבש, והאי דמוכרי כסות הרמב"ם אינו מפרשו כרבינו, שפירש כפירוש השני שלובשין אותם כדי להראות מדתן וכו', אלא מפרשו כפירוש הראשון שכתב רבינו, דהיינו שמעלים אותה על כתיפו דלא הוי דרך לבישה. וההיא דחבלים דאסור, משום דכיון שהוא כורכם סביב ידו ומחמם בהם ידו הוי דומה ללבישה…".

שיטת הרדב"ז

הרדב"ז כלאים י, יח, סובר שבהלכות כלאים, דקילי (בשונה משבת דחמירא), הרמב"ם פוסק כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור (וכשם שהחמירו לפסוק ביו"ט כרבי יהודה כיוון דקיל לאינשי)[4]:

"לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. שם במשנה אין עראי לכלאים ולא ילבש כלאים אפילו ע"ג עשרה ואפילו להבריח את המכס ובמוכס דלית ליה קצבה איירי או העומד מאיליו אבל מוכס שיש לו קצבה וממונה המלך אסור להבריח את המכס. ואיכא למידק, דהך סתמא אתיא כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור, ורבינו פסק כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר! וי"ל דגבי שבת דחמיר להו לאינשי פסק כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אבל גבי כלאים דקיל להו לאינשי פסק כר"ע[5] וכר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ומהאי טעמא פסק כר' יהודה ביום טוב להחמיר. והא דתנן להבריח את המכס לפי שאין דרך לתת מכס ממה שאדם לובש. אבל אם לובש שעטנז כדי שיחשבו שאינו יהודי הרי זה אסור בלא טעמא דשעטנז. ומה שכתב רבינו ואם לבש לוקה כן יש לדקדק מדתנן אין עראי לכלאים".

שיטת הב"ח

הב"ח יו"ד שא, ה, סובר שלטור ודעימיה מותר להעביר המכס משום שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה (עי' לעיל), וללבוש שעטנז כדי להציג לקונים מותר כי אין וודאות שיהנה מהבגד. ובדעת הרמב"ם כתב שבמבריח את המכס אוסר כי זה פסיק רישא, וגם אם לא ניחא ליה, אסור[6]. ובמוכרי כסות מתיר, כי אין כאן פסיק רישא, כמו בדעת הטור:

"… ומ"ש וכן מוכרי בגדים וכו'. כלומר לא מיבעיא בלבשן להעביר המכס, דאנוס הוא דהמוכס רוצה לגזלו ואי אפשר להציל עצמו וממונו אלא בלבישת כלאים הוה ליה פסיק רישא דלא ניחא ליה דפשיטא דשרי, אלא אפילו אינו מעלה או לובש כלאים אלא כדי למכרן דאפשר דימכרם בלאו הכי נמי מותר, דהוה ליה דבר שאין מתכוין דשרי, ולא נקרא כאן פסיק רישא כשאינו לובשן אלא כדי להראות מדתן, דאפשר דלא נהנה גופו כלל באותה לבישה במקצת, והוא הדין במעלה עליו למכרם, דאפשר גם כן דלא נהנה גופו בהעלאה זו. וכן תופרי כסות וכו' ליכא ודאי נהנה ושרי, ולא דמי לחבלים דהוה ליה פסיק רישא דניחא ליה כדפרישית, זהו דעת רבינו. מיהו הרמב"ם פסק כמשנתינו דלובש להעביר המכס אסור, משום דהוה ליה פסיק רישא ולוקה דבר תורה, ובהך דמוכרי כסות פסק להתיר מטעמא דפרישית. ונהגו להקל בכל ענין".

שיטת הט"ז והש"ך

הט"ז יו"ד שא, ז, מביא את חילוקו של הב"י ודוחהו, וכן את חילוקו של הב"ח ודוחהו. ומסיק שהחילוק בין הדינים, בדעת הרמב"ם, הוא שהמבריח מן המכס מעוניין בלבישת הבגד, שללא כן לא יוכל להבריח. לכן זו לבישה שיש בה הנאה, וחייב עליה. לעומת זאת לבישת הבגד כדי להציגו אינה הכרחית, ויכול להציג את הבגד גם באופן אחר אלא שנח לו להציגו כשהוא עליו. וכיוון שלבישה זו אינה הכרחית, והוא גם לא לובש כדי להנות מהבגד, אין בזה איסור[7]:

"תופרין כדרכן. – פי' אף על פי שבשעת התפירה יש הבגד על ארכבותם כדרך התופרים. והטעם, דדבר שאין מתכוין מותר. וזהו סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב את המכס אסור בכלאים, והא הוה דבר שאין מתכוין, כדאמרינן בהדיא בזה ריש פרק הגוזל בתרא, דר"ש בשם רבי עקיבא שרי להבריח בו המכס מטעם דבר שאין מתכוין. ודינים אלו הם דברי הרמב"ם, ופירש ב"י לדעתו דדוקא שם שלובש דרך לבישה אסור אפילו שלא במתכוין, מה שאין כן כאן. וכן במוכרי כסות אין לובש ממש עליו אלא נושא על כתיפו. ולא הבנתי החילוק הזה, דהא מן התורה אסור אפילו במקצת לבישה, דהיינו שכורך על ידו, ולמה יהיה חמור בזה שיהיה לוקה ד"ת כשלובש לגנוב המכס, כמפורש ברמב"ם, מהך דיש לבישה במקצת הגוף. ועוד קשה שהרי הטור כתב להיתר במוכרי כסות אפילו אם לובשים אותו כדי להראות מדתו, והבית יוסף כתב שהרמב"ם חולק על זה. ויש לתמוה במאי קמפלגי בזה? ומו"ח ז"ל כתב דלהרמב"ם אסור במכס דהוה פסיק רישיה דמודה רבי שמעון דאסור. ואשתמיטתיה סוגיא דהגוזל בתרא שזכרנו, דאמרינן בהדיא דלרבי שמעון מותר במכס, דהכי שמעינן ליה בברייתא. ונראה לע"ד דהרמב"ם הוכיח מדשנה התנא בפרק א' דינים אלו, דהיינו איסור בכלאים להבריח המכס ואח"כ היתר במוכרי כסות, אין לומר דפליגי אהדדי, כמו שכתב הר"ש, דלא ניחא לרמב"ם בכך. אלא על כרחך דסבירא ליה לתנא דיש חילוק בדבר, דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה, דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס. נמצא דהלבישה היא לו הכרח, והוה הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה… משא"כ במוכרי כסות, שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהוא עליו, או להראות מדתו, והיה אפשר לעשות בדרך אחר, ע"כ אין הלבישה הכרחית לו, וכיון שאין מתכוין להנאתו – מותר. כן נראה לי לדעת הרמב"ם".

כיוצ"ב כתב הש"ך יו"ד שא, ח, שבמבריח את המכס כוונתו לשם לבישה, כי רק בלבישה נפטרים מהמכס. אך במוכרי כסות כוונתו להראות לקונים, ולא לשם לבישה, ולכן זה לא 'מתכוון' אלא דבר שאינו מתכוון, ומותר:

"וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן – שהרי אינו לובשו דרך מלבוש. אבל בסעיף ה' לובשו דרך מלבוש. כן מחלק ב"י לדעת הרמב"ם. וקשה לי על זה, מה בכך שלובש ממש, מ"מ דבר שאינו מתכוין הוא! אלא נראה לי שדעתו דשאני לעיל סעיף ה', דכיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע"י כך מהמכס, לפי שאין נותנין מכס ממלבושין, א"כ הוי דבר שמתכוין, דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש. אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו, ומתני' מתוקמא שפיר טפי לדעת הרמב"ם, דדוחק לומר דתני מתני' בחד פירקא פליגי אהדדי, ע"ש…".

וכתב הפתחי תשובה יו"ד שא, ד, שלפי זה אם נותנים מכס גם מבגד שלובש, ולובש השעטנז רק כדי שלא יראוהו, אפשר שיהיה מותר:

"לגנוב את המכס – עיין ש"ך סק"ח שכתב דלהכי אסור כאן משום דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש עיין שם. א"כ נראה דאם נותנין מכס גם מבגדים אלא שלובשו כדי שלא יראוהו מותר דהא אינו מכוין שיהא דרך מלבוש, ועמ"ש בס"ק שאח"ז".

וכ"כ מחצית השקל או"ח יט, ב, אלא שהוא כתב שכך מתרץ גם הב"י בדעת הרמב"ם. וצ"ע, שכאמור לעיל, הב"י מתרץ באופן אחר:

"כתבו התוספות בנדה כו' להעביר המכס כו'. דבכלאים תנן: מוכרי כסות מוכרין כדרכן אפילו לובשים ומראים לקונים, ומפרש הש"ס דאתיא כרבי שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר. ולפני זה תנן: אסור ללבוש כלאים אפילו להעביר בו את המכס. ומפרש הר"ש והרא"ש… אבל הרמב"ם פסק להני תרתי משניות. וכתבו הרב ב"י וש"ך דהיינו טעמא דסבירא ליה דבהאי להעביר המכס גם רבי שמעון מודה דאסור. דבשלמא מוכרי כסות דאין מתכוונים כלל ללבישה שרי לרבי שמעון, מה שאין כן להעביר המכס, דכוונתו על כל פנים ללבישה, דהא התכלית לעבור המכס הוא, דמן הבגדים שלבוש בהן אינו צריך ליתן מכס, א"כ הרי מתכוין ללבישה, ניהו דאין כוונתו לחימום מ"מ מתכוין ללבישה. ולכן כתב מ"א כיון דהתוספות בנדה מדמים בזה ציצית לכלאים לענין מוכרי כסות לפטור, הוא הדין דיש לדמותן בלובשן להעביר המכס לענין חיוב".

שיטת העונג יום טוב

כעין זה כתב בשו"ת עונג יום טוב סימן צו, שהמבריח את המכס מעוניין ללבוש את הבגד כלבישה העיקרית שלו, כדי להיפטר מהמכס, ולכן זה אסור מהתורה. אך המוכר שלובש כדי להראות, מדובר שיש לו עליו כבר בגדים אחרים, ולובש בגד זה אך ורק כדי להראות אותו לקונים, ולכן אין זו נחשבת כוונת לבישה, ומותר:

"אבל באמת נראה לי טעמא של הר"מ ז"ל פשוט הוא שחילק בין הברחת המכס ובין מוכרי כסות, דמוכרי כסות ע"כ ניכר עליהם שהם רוצים למוכרן ולובשים בגדים אחרים כדי צרכן והבגדים האלה שעומדים למכירה יש היכר עליהן בלבישתם שהם רוצים למוכרם. וכיון שהם מלובשים בגדים אחרים כדי צרכן של היתר, ואינן צריכים להנאת אלו הבגדים העומדים למכור, אף דמטי הנאה להם מלבישה דידהו להגן מן החמה ומן הגשמים, מיקרי דשא"מ שהרי יש עליהן מלבושים כדי צרכן. שאם ימכרו הכלאים ישארו מלובשים בבגדים של היתר להגן עליהם. משא"כ הלובש להבריח המכס הוא צריך ללבוש א"ע שלא יכירו מקבלי המכס שהוא מיותר בגדים, ולובשן במקום שהיה לובש בגדים של היתר בכדי שיסברו שהבגדים אלו הוא רגיל ללובשן, א"כ ממילא הוא לובש כלאים דרך לבישה, ובמתכוין. ואף שאילולי הברחת המכס הי' לובש בגדים של היתר ולא הי' עובר על איסור כלאים, סוף סוף הוא לובש כלאים עכשיו דרך לבישה. ואטו אם אונסין לאדם שילבש כלאים באונס ממון שאומרים לו לבוש כלאים ואי לא ניטל ממונך. דקיי"ל דעבור מצות ל"ת מחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור אטו דזה מיקרי אין מתכוין ומותר משום דאילולי שהיו כופין אותו ללבוש לא הי' לובש, ועתה לובש אותו רק משום הפסד ממונו? זה וודאי אינו, דהלבישה היא לבישה גמורה, רק שעושה זה באונס ממון. וכיון דקיי"ל דאונס ממון אינו מתיר לעבור על ל"ת, אסור. ולא דמי למוכרי כסות דאינו מתכוין ללבישה כלל, דהא יש לו מלבושים אחרים עליו ולובש אילו רק למוכרן להבא לקנות, ולא גרע מהא דאמרינן בסוכה בהדס שענביו מרובים מעליו דאין ממעטים ביום טוב. ואם יש לו הושענא אחריתא, לא מיקרי מתקן מנא, כיון שאינו מכוין לתקן. והכי נמי אינו מכוין ללבישה, דיש לו עליו מלבושים אחרים כן נראה לפי עניות דעתי".

שיטת החוו"י והפמ"ג

החוות יאיר קפח, דוחה את הצעת הב"י ביישוב דעת הרמב"ם, ומציע לומר שלמעשה שתי המשניות מסכימות שמהתורה אין איסור כשאין כוונת הנאה, אלא שבמקרה של גונב את המכס יש בעיה מדרבנן של מראית העין[8]:

"ועל דבר מה שפסק הרמב"ם כשתי המשניות הסותרות, ודאי זו קושיא אלימתא היא, והרגישו בה כל הבאים אחריו… ויש ליישב זה בשנוסיף לדקדק בסוגיא הש"ס מה שאמרו שם דפליגו אם שרי לגנוב המכס בהם בפלוגתתא דדבר שאינו מתכווין, דלכאורה אינו ענין לזה, כי דבר שאינו מתכוין בכל מקום הוא שמחשבתו במעשה אשר הוא עושה אינו כלל לעשיית האיסור, כענין גורר אדם מטה כסא וכו', כי אינו חושב כלל שעל ידי כך יעשה חריץ, מה שאין כן זה שלובש כלאים ודעתו ללבשו, רק שתכלית לבישתו אינו לעצם הלבישה. ויותר היה לנו לדמותה למלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין חילוק בההיא רק לענין שבת. אבל לדמות לה לדבר שאינו מתכוין לכאורה זר. ועל כרחך תאמר דשבת שאני, דאיסור המלאכה אסורה עצמה לא מצד שנהנה ממלאכתו, שאם הדליק נר ביום חייב אע"פ שאינו נהנה… לכן ענין דבר שאינו מתכוין הוא שאינו נותן לב כלל לגוף המלאכה שהוא האיסור, מה שאין כן כלאים, דהאיסור הוא מצד הנאה דמטיא בדרך לבישה או העלאה, לכן לרבי שמעון אע"פ שלובש כלאים לפנינו, מפני שעיקר האיסור הוא הנאה דמטיא מן המלבוש, צריך שתהיה ההנאה מצד הלבישה עצמה, לא מצד הנאה חוצה שמקבל על ידי הלבישה, כגון לגנוב המכס דמקרי דבר שאינו מתכוין, ולא הוי ההנאה פסיק רישא, דמי יימר שתעלה לו ערמתו, כי אפשר שהמוכסין יחקור וירגיש ויטול ממנו מכס. כך אפשר ליישב הש"ס… ולולי דמסתפינא, אמינא שהרמב"ם סבירא ליה דכל מה שבידינו לקיים דברי חכמים יחד, גם בסתימת רבי שתי המשניות בפרק אחד – עדיף טפי ממה שנאמר שחולקים, כמו שכתב גם כן הט"ז. לכן סבירא ליה דנהי דבסוגיית הש"ס פרק הגוזל הנ"ל משמע דטעם איסור לגנוב בהם את המכס הוא מפני דסבירא ליה דדבר שאינו מתכוין אסור, היינו משום דניחא ליה לאוקמא פלוגתתיה במה שמצינו בלאו הכי דפליגו בזה תנאי, וניחא ליה טפי מלמימר דפליגו אי גזרינן מפני הרואים, אע"פ דמצינו טובא בש"ס 'מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן'… מכל מקום, רבי דסתם איסור גבי לגנוב המכס, יש לומר דטעמא רבה איכא במילתא, מפני מראית עין, שהרי כל עצם לבישתו הוא שיהיו סבורים שאינו בר ישראל, וגם לפירוש השני, מסתמא בגדי כלאים ניכרים גם לא פלוג רבנן, וזה שהולך מעיר לעיר ורבים שכיחי ויראוהו לובש כלאים, יהיה חשדא וחילול השם כי מילתא דלא שכיחא מה דכוונתו לגנוב המכס, ולא יחשבו הרואים את זה… ואם תמצי לומר דתנא דאותו משנה סבירא ליה דאסור משום דדבר שאינו מתכוין אסור, מכל מקום רבי דסתם המשנה לאו משום ההוא טעמא סתם לה, רק משום מראית עין, לכן גם הרמב"ם פסק שניהם… והנראה לפענ"ד כתבתי".

הפמ"ג משב"ז שלז, א, כותב בדומה לחוות יאיר, שהאיסור במבריח המכס הוא מדרבנן. אך לפני שכותב את סברת 'מראית העין' כמו החוו"י, כותב טעם נוסף, שבלבישה גוזרים שמא יבוא להתכוון, ובהעלאה אין חוששים:

"ואני אומר באולי כי המחבר פסק ביו"ד [סימן] ש"א [סעיף ה – ו] לגנוב המכס אסור ללבוש, ותופרי כסות שרי, ושתי משניות שם בכלאים [ומשנה ב שם] לא פליגי להר"מ ז"ל, יע"ש בט"ז [ס"ק ז] וש"ך [ס"ק ח] הטעם, דלבישה ממש גזור באמת לכתחלה, אם אתה מתירו כך יבוא להתכוין, מה שאין כן העלאה בעלמא אין דרך להתחמם כו', לא גזרינן… אי נמי מראית עין הרואה, מה שאין כן תופרי כסות ומוכרי כסות נושאין על כתפיהם, לא שייך מראית עין, והצנועים כו', ואין להאריך".

שיטת מרכבת המשנה

למרכבת המשנה (חעלמא) כלאים י, יח, הרמב"ם סובר שבמקרה של מוכס יש פסיק רישא, כיוון שלא ניתן ללבוש בגד ללא הנאת חימום, ובפסיק רישא מודה רבי שמעון שאסור. ואילו במקרה של מוכרי כסות, מדובר שהם מובילים את הבגד על כתפיהם ממקום למקום, וכיוון שניתן להוליכם במקל, אין זה נחשב פסיק רישא, ולכן מותר לר"ש שהלכה כמותו[9]:

איברא לפמ"ש בריש הלכות שבת דכל דבר שאין מתכוין מותר אף על גב דעושה האיסור ממש שהרי בנתפזרו מעותיו לפני עכו"ם אינו אסור אלא משום מראית עין אף על גב דמשתחוה בפועל ואין לך פסיק רישא גדול מזה והקוצר לעצים בארעא דידיה לא חשיב פ"ר הואיל דאפשר למעביד בארעא דחברי עיין שם באריכות ועיקר ההסברה דלא חשיב פ"ר אלא כשמתכוון לאיזה דבר היתר וא"א לעשות דבר היתר זה שמתכוון אא"כ עושה דבר איסור כמו בנדון דידן שמתכוון ללבוש כדי להבריח המכס שא"א ללבוש שלא יתחמם הילכך מה שמתכוון ללבוש חשיב כאלו מתכוון לחימום וכן המתכוון לכרוך חבלים בידו חשיב כמתכוון לחמם והו"ל פ"ר וכן המעלה על גבי כתפיו מרדעת להוציא עליו משא חשיב פסיק רישא. משא"כ מוכרי ותופרי כסות שאין כוונתם כלל להעלות עליהן כי אם לטעון ולהוליך לא חשיב פ"ר אף על פי שמעלה על כתפו בפועל כיון שכוונתו רק להוליך והרי אפשר להוליך בידו ובמקל שלא יתחמם וכה"ג בנושאי מת ובהמה שאין כוונתם אלא להוליך וה"ה בתופרי כסות שאין כוונתו אלא לתפור ואפשר בעולם לתפור שלא יניח על ברכיו הילכך אפי' מניח על ברכיו חשיב דבר שאין מתכוין דומיא דנתפזרו מעותיו לפני עכו"ם דחשיב דשא"מ להשתחוות הואיל שאפשר ללקט בלא השתחויה אלא דהתם אסור משום מראית עין. משא"כ במוכרי ותופרי כסות דליכא מראית עין דהכל יודעים שעסוק במלאכתו ואינו מתכוון

והביאו הפתחי תשובה שא, ה.

שיטת המשנה ראשונה

ה'משנה ראשונה' כלאים ט, ב, סובר בדעת הרמב"ם שהדין של מבריח המכס הוא מטעם שאין הוכחה לכך שעושה שלא לשם הנאת חימום, ולכן אסור. אך במוכרי כסות מוכח ממעשיהם שאינם מתכוונים להנאת חימום, ולכן זה מותר (ועי' בסמוך, בדברי ערוך השולחן ומה שכתבנו שם):

"ולהרמב"ם צריך לומר דסבירא ליה דמוכרי כסות שאני, דניכר לכל שדרך מוכרי כסות לעשות כן, ודמי לבגד שאינו דרך חימום, שגם זה מעשיו מוכיחין עליו… אלמא בהיכרא תליא, והלכך במוכרי כסות נמי הוכחה איכא, דמכירתו מוכחת, ואע"פ שאפשר לו להראות בלא לבישה, כיון שדרך כל המוכרים בכך, הוי שפיר הוכחה. והיינו דקתני 'מוכרין כדרכן'".

מעין זה כתב הלבוש שא, ה, בהסבר הראשון בדעת הרמב"ם:

"לא ילבש אדם כלאים ארעי אפילו על גבי י' בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב על ידי כן המכס, כגון שדרך שאין נותנין מכס מבגדים שאדם לבוש בהן, לא יבריח המכס על ידי לבישת הכלאים שיצא שכרו בהפסדו, שהרי מכל מקום עובר על לאו דלא תלבש שעטנז, ואף על גב שאינו מתכוין ללבישה רק להעביר המכס וקי"ל בכל האיסורין דבר שאין מתכוין מותר, שאני הכא שהכל רואין בעיניהם שהוא עובר על פשוטו של לאו דלא תלבש, לפיכך חייב אפילו בלא מתכוין, ועוד לא תלבש לבישה כל דהו משמע".

סיכומו של ערוך השולחן

ערוך השולחן שא, יח, סיכם את השיטות השונות בדעת הרמב"ם:

"והרמב"ם עצמו פסק להיתר באין מתכוין שכתב תופרי כסות תופרים כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן [שהבגד עליו] ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשיטין במקל לאחוריהן, עכ"ל. וגם זה משנה שם, וס"ל להטור שאין חילוק בין זל"ז. והרמב"ם מחלק ביניהם, דהכא אינו לובש ממש אלא העלאה בעלמא בלא כוונה להעלאה אבל בדין הקודם עכ"פ לובש ממש [כ"מ]. וביאור זה נ"ל דהתם הכל רואים שאינו מכוין ללבישה, אבל בדין הקודם הרואין יאמרו שמתכוין ללבישה ומה שמחשב בלבו לאיזה טעם עושה כן הוה דברים שבלב.[10] ועוד יש חילוק דבדין הקודם אף שאינו מתכוין, מ"מ הוה פסיק רישא דא"א שהבגד לא יחמם אותו, אבל במוכרי כסות לא הוה פסיק רישא דהעלאה בעלמא לשעה קלה אפשר שלא יחממנו [ב"ח]. וכ"ש בתופרים שמעלים רק מקצת בגד על רגליהם. ועוד יש לחלק ביניהם [עי' ט"ז סק"ז וש"ך סק"ח]".

פסיקת ההלכה

הפוסקים כרוב הראשונים

הסוברים שההיתר הוא רק כשאין וודאות שיהנה מהבגד

הים של שלמה בבא קמא י, יח, סובר שהלכה כרוב הראשונים, ומה שהתירו למוכרי כסות ללבוש שעטנז הוא באופן שאין וודאות שיהנה מהבגד, כגון שלבוש בגדים נוספים (כדעת תוס' ורא"ש):

"והרמב"ם… וא"כ לפירושו דבר שאין מתכוין דהתם בפ' במה מדליקין לא יהא דומה לדבר שאין מתכוין דהכא, דפליגי ביה תנאי. על כן נראה כפי' התו', דהתם נמי גבי מוכרי כסות דמוקמינא כר"ש איירי אפי' בלבישה, כעין הכא, וא"כ לפי זה ליתא מתניתין, דהא אנו ק"ל כר"ש, דשרי דבר שאין מתכוין, ואף בלבישה מותר. וכן פסק האשר"י להדיא דמותר להלביש כדי לגנוב את המכס, במוכס שאין לו קצבה כו'. והתו' כתבו בפרק במה מדליקין (שם ד"ה ובלבד) ובלבד שלא יהא פסיק רישא. כגון שהוא לובש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה. ואף שהרא"ש והטו"ר לא הזכירו זה. אפשר דפשיטא להו דבלאו הכי אסור. גם דברי התו' היא בהג"ה מהרי"ח (הג"א שם, סימן י"ט) וראוי לסמוך עליו".

וכ"כ כפות תמרים (לרבי משה אבן חביב מסלוניקי, נולד בשנת התי"ד [1654]) סוכה לג, ב:

"והא דמוכרי כסות, צ"ל דהוי בענין דלא הוי פסיק רישיה, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים. כן כתבו התוספות פרק במה מדליקין (דף כט) יע"ש".

הפוסקים כרוב הראשונים, ולא הדגישו שדווקא כשאין וודאות שנהנה

הרמ"א פסק כרוב הראשונים, אך לא הגביל שמדובר דווקא כשלא ברור שנהנה, ומשמע שפוסק שגם כשברור שנהנה אין איסור כל שלא מכוון להנות:

"ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה".

הב"ח יו"ד שא, ה, כותב שהמנהג כרוב הראשונים. ולעיל הובאו דבריו שכתב בדעתם שמה שמותר להבריח המכס בלבישת בגדי כלאים הוא משום שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה. ומה שמותר במוכרי כסות, הוא משום שאין וודאות שיהנה מהבגד. הרי שהתיר גם באופן שוודאי נהנה, אם ברור שלא אכפת לו מהנאה זו:

"… וכן תופרי כסות וכו' ליכא ודאי נהנה ושרי, ולא דמי לחבלים דהוה ליה פסיק רישא דניחא ליה כדפרישית. זהו דעת רבינו. מיהו הרמב"ם פסק כמשנתינו, דלובש להעביר המכס אסור משום דהוה ליה פסיק רישא ולוקה דבר תורה. ובהך דמוכרי כסות פסק להתיר מטעמא דפרישית, ונהגו להקל בכל ענין".

הפוסקים כרוב הראשונים בסתמא

האליה רבה יט, א, פוסק כרוב הראשונים לגבי ציצית, אך לא מבורר מדבריו אם מעמיד כשאין פסיק רישא, ואם פוסק כך גם לגבי שעטנז:

"מוכרי כסות שלובשין להראותן לקונים, פטורים מציצית, וכן כשלובש להעביר המכס".

הפוסקים כרמב"ם

השו"ע יו"ד שא, ה, פסק כרמב"ם:

"לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום; ואפילו לגנוב את המכס".

גם המגן אברהם סימן יט, ב, פסק לחומרא כרמב"ם לעניין ציצית ולעניין כלאים:

"כתבו התוס' בנד' דף ס"א מוכרי הבגדי' שלובשין הבגדים ומכוונים להראותן לקונים פטורים. ואם לובש אותן להעביר המכס אפשר דחייב בציצית, כמו גבי כלאים ועבי"ד סימן ש"א".

וכתב מחציה"ש שם, שהמג"א סובר כש"ך בדעת הרמב"ם:

"… אבל הרמב"ם פסק להני תרתי משניות. וכתבו הרב ב"י[11] וש"ך דהיינו טעמא, דסבירא ליה דבהאי להעביר המכס גם רבי שמעון מודה דאסור. דבשלמא מוכרי כסות דאין מתכוונים כלל ללבישה שרי לרבי שמעון, מה שאין כן להעביר המכס, דכוונתו על כל פנים ללבישה, דהא התכלית לעבור המכס הוא, דמן הבגדים שלבוש בהן אינו צריך ליתן מכס, א"כ הרי מתכוין ללבישה, ניהו דאין כוונתו לחימום מ"מ מתכוין ללבישה. ולכן כתב מ"א כיון דהתוספות בנדה מדמים בזה ציצית לכלאים לענין מוכרי כסות לפטור, הוא הדין דיש לדמותן בלובשן להעביר המכס לענין חיוב".

גם המשנה ברורה יט, ה, סובר כמג"א:

"מוכרי הבגדים שלובשין ומכוונין להראות להקונים מדתן פטורין. ואם לובש אותן להעביר בזה את המכס אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים".

וכ"כ הגר"א ב'שנות אליהו' כלאים ט, ה-ו:

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ודוקא על כתיפיו, ולא ללבוש. דלא כתוס' ד"ה 'ומ"ס מותר' ב"ק קי"ג א', ע"ש, כמ"ש לעיל, דאם לא כן קשיין הני תרי משניות אהדדי….

תופרי כסות וכו'. כלומר דרשאים להניח בגדים שתופרים על ארכבותיהם, ובלבד שלא יתכוונו להתחמם".

גם שולחן ערוך הרב או"ח יט, ג, פוסק כרמב"ם לעניין ציצית, וק"ו שיפסוק כך לעניין שעטנז:

"מוכרי כסות מותרים ללבוש טלית שאינה מצוייצת, כיון שאין כוונתם להנאת לבישה אלא כדי להראות ללוקחים מדת הטלית. אבל אסור ללבוש טלית שאינה מצוייצת כדי להעביר את המכס, שאין נוטלין מכס מן המלבושים שהרי נהנה הוא בזאת הלבישה ומתכוין הוא לכך, שעל ידי זה אין נוטלין ממנו מכס".

המביאים את דעת הרמב"ם בסתם, ודעת רוב הראשונים כ'יש אומרים'

הלבוש יו"ד שא, ה-ו, מביא את דעת הרמב"ם בסתמא, ואת דעת רוב הראשונים כ'יש אומרים':

"לא ילבש אדם כלאים ארעי אפילו על גבי י' בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב על ידי כן המכס, כגון שדרך שאין נותנין מכס מבגדים שאדם לבוש בהן, לא יבריח המכס על ידי לבישת הכלאים שיצא שכרו בהפסדו, שהרי מכל מקום עובר על לאו דלא תלבש שעטנז, ואף על גב שאינו מתכוין ללבישה רק להעביר המכס וקי"ל בכל האיסורין דבר שאין מתכוין מותר, שאני הכא שהכל רואין בעיניהם שהוא עובר על פשוטו של לאו דלא תלבש, לפיכך חייב אפילו בלא מתכוין, ועוד לא תלבש לבישה כל דהו משמע.

… וכן מוכרי כסות, שמעלין עליהם בגדי כלאים כשמוליכין אותן למוכרן, מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, שזהו דבר שאין מתכוין, וגם אינו עובר על הלאו בהדיא שהרי אינו לובשו דרך מלבוש לפיכך התירוהו, אבל ללבוש אותם המוכרים דרך מלבוש כדי להראות מדתן אסור, אף על גב שאינו מתכוין, מכל מקום הא עובר על הלאו בהדיא, מה שאין כן בהעלאה על ידי תפירה או למוכרו… ויש מתירין הכל אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאת גופו, כגון שלובשו להעביר בו המכס או שלובשו כדי להראות מדתן כשרוצה למוכרן וכיוצא בזה מתירין הכל, משום דסבירא להו דדבר שאין מתכוין מותר בכל ענין".

גם החכמת אדם שער איסור והיתר כלל קו, כ, מביא את עת הרמב"ם בסתמא, ודעת רוב הראשונים ב'יש אומרים':

"אסור ללבוש בדרך לבישה כלאים אפילו אם אינו מתכוון לשום הנאת הגוף רק להציל בגדיו מטינוף, דכל שהוא לבישה ממש אסור בכל ענין, כיון דעל כל פנים מכוון ללבישה זו… ויש מתירין אפילו ללובשו אם אינו עושה לצורך לבישה על גופו אלא להעביר המכס, או כדי להראות מדת אורכו ורוחבו להקונים כיון שאינו מתכוון כלל ללבישה. ונראה לי דלכולי עלמא אסור אם רוצה לקנותו ולובשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו שהרי מכוון ללובשו ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים אסור ללבשן לכוון למדתו אפילו ארעי (סימן ש"א סעיפים ד' ה' ו')".

ובחיי אדם חלק א כלל יא, ב, כתב שהלובש לפטור מהמכס אפשר שחייב בציצית, כלומר שהסתפק בדבר ונראה שנוטה להחמיר. וק"ו שיחמיר בלאו של שעטנז:

"… ולכן מוכרי בגדים ולובשין להראות להקונים מדתן, פטורים. ואם לבשן לפטור המכס אפשר דחייב בציצית".

לבישת ספק שעטנז לשם מדידת הבגד

המתירים ללבוש בגד שעטנז כדי למדוד אותו

כתב פסקי ריא"ז ביצה א, ו, ו (אמנם יש לציין שהוא פוסק כשיטת רוב הראשונים, המתירים לבישה שאינו מתכוון בה להנאה, וגם אין הכרח שיהנה ממנה):

"וכן נראה בעיניי שמותר ללבוש בגד כלאים [כשהוא רוצה לקנותו וצריך לבודקו ולכסות על גופו, שהרי אינו מתכוין] ליהנות בו לפי שעה, וכן ביארתי שם בקונטרס הראיות בראיית".

והביאו השלטי הגבורים ביצה ז, ב, בדפי הרי"ף:

"וכן נראה בעיני שמותר לו לאדם ללבוש בגד כלאים כשהוא רוצה לקנותו, וצריך לבודקו ולכסות על גופו, שהרי אינו מתכוין ליהנות בו לפי שעה, וכן ביארתי שם בקונטרס הראיות".

והובאו דבריו גם בשיירי כנסת הגדולה יו"ד שא, הגהות טור ז:

"וכן מוכרי בגדים שמעלים עליהם כו'. נ"ב: והוא הדין הרוצה לקנותו לבדקו ולכסותו על גופו, שמותר. וכ"כ ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי הגבורים פ"ק דף י"ט".

האוסרים ללבוש שעטנז כדי למדוד

החכמת אדם קו, כ, סובר שאסור למדוד בגד שעטנז גם לשיטת רוב הראשונים:

"ונראה לי דלכולי עלמא אסור אם רוצה לקנותו ולובשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו, שהרי מכוון ללובשו. ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים, אסור ללבשן לכוון למדתו אפילו ארעי (סימן ש"א סעיפים ד' ה' ו')".

המקילים בספק שעטנז[12]

ביביע אומר ו, יו"ד כז, מיקל למדוד בגד שספק אם יש בו שעטנז, וזאת מצירוף כמה ספקות: 1. אולי אין כאן שעטנז. 2. דעת הערוך שפס"ר דלא ניחא ליה מותר. 3. דעת הט"ז שספק פ"ר כדבר שאינו מתכוון (וכאן יש ספק אם יש שעטנז). 4. דעת הר"ן וסיעתו שגם כשוודאי יש כלאים, אם לא מתכוון ליהנות מותר. 5. דעת רוב הראשונים שכשהחוטים לא שזורים אין איסור תורה (וכן דעת רש"י):

"נשאלתי אודות הבא לקנות חליפת בגדים מחנות הלבשה שאינה מוחזקת בכשרות מצד איסור שעטנז, ע"מ למסור החליפה לבדיקה לאחר מכן, ואם יש בה חשש שעטנז יסירנו, האם מותר לו ללבוש החליפה לצורך מדידה אם מתאימה לו לפי מדתו, או מכיון שיש בה חשש שעטנז אסור ללבשה אף על פי שמכוין לצורך מדידה בלבד…

(ד) ומעתה ניהדר אנפין לנ"ד, כי לכאורה לפי מה שפסק מרן כדעת הרמב"ם וסיעתו שלא הותר למוכרי כסות אלא העלאה על כתפיהן בלבד, אבל לבישה ממש אסורה אף על פי שאינן מתכוונים ליהנות ולהגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, לפי זה גם הרוצה למדוד על גופו בגד כלאים לצורך קנייתו, כיון שהוא דרך לבישה אסור, אף על פי שאין כוונתו ליהנות ממנו בעת מדידתו. אולם יש לומר שהואיל ואין הדבר ברור שיש כלאים בחליפה, ולא יצא הדבר מידי ספק, יש להקל במדידת החליפה על גופו, מכח ספק ספיקא, שמא אין בה כלאים כלל, ואת"ל יש בה, שמא הלכה כדברי התוס' והר"ש והסמ"ג והאו"ז והר"ן והמאירי והטור והרמ"א שאפילו דרך לבישה מותר, כשאינו מתכוין ליהנות, ומוכרי כסות מוכרים כדרכם אף בלבישה ממש, ובלבד שלא יתכוונו להגן בחמה מפני החמה וכו'. וה"נ אין כוונתו במדידת החליפה לשם הנאת לבישה. ומכיון שיש ס"ס להקל שפיר מורינן להתיר מדידת החליפה לצורך קניה, ע"מ שאם אח"כ ימצא בה כלאים יסירנו. אולם ראיתי להחכמת אדם… ולכאורה טעמא בעי דמאי שנא ממוכרי כסות שמותרים אף בלבישה לד' הרמ"א, ולמה לגבי קונה לכ"ע אסור. ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' (שבת כט:) שלא התירו למוכרי כסות אלא כשהם לבושים מלבושים אחרים כדי להגן עליהם מפני החמה ומפני הצנה. … ואם כך היא כוונתו אכתי יש לדון בנ"ד להיתרא, לפמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה שבהנאה אפי' פ"ר מותר. וכן לד' הערוך דס"ל דהכא חשיב פ"ר דלא ניח"ל ולהכי שריא"כ בודאי דחזי לאצטרופי לספק ספיקא להקל, כל היכא שיש ספק אם יש בו כלאים. וכמש"כ לעיל… ומכל שכן שיש לצרף כאן דעת הט"ז (סי' שטז סק"ג) דספק פסיק רישיה מותר… והמשנה ברורה בביאור הלכה שם סייעו שכן דעת הרמב"ן והמאירי (שבת מא:). ע"ש… וא"כ ה"נ בנ"ד שהדבר ספק אם יש כלאים בחליפה שבא לקנותה, אפי' נימא דחשיב פסיק רישיה, כיון שהוא ספק, סמכינן על המקילים בספק פסיק רישיה… ובפרט כשיש ספק אם יש שם כלאים, שיש לצרף סברת רש"י דכלאים דאורייתא לא הוי אלא בשוע טוי ונוז ביחד זע"ז וכו'. ונמצא שיש ס"ס בדאו' וספק אחד בדרבנן… מסקנא דדינא שמותר למדוד חליפה שיש בה חשש שעטנז, ובלבד שלא יכוין ליהנות מלבישתו. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתינו הקדושה, אמן. עובדיה יוסף ס"ט".

וכיוצ"ב כתב 'חשב האפוד' א, קלז, מטעם ספק פסיק רישא:

"נשאלתי אם מותר לקנות מנכרי בגדים אשר יש בהם חשש שעטנז, כי הוא צריך למדוד מקודם הבגדים על גופו לראות אם הן מתאימים, ואח"כ יסלק השעטנז…

ונראה דנידון דידן עוד גרע מהתם, כי אם ימצא המידה המתאימה לו, הנה הוא עומד מלובש בבגד, ואין כאן רק חששא שמא יהיה ודאי, ואעפ"כ יעשה, אלא שמא יהיה ודאי, והרי הוא עומד ועושה. אבל אם יש ספק אם יש כל עיקר כלאים בבגד ההוא, זה ודאי היה רק ספק פסיק רישיה, ובזה אפשר להקל".

התשובות והנהגות א, תרנז, כותב שאם אפשר לקנות בגד ללא חשש שעטנז, או לכה"פ שהמוכר מעיד שאין בו שעטנז – יש לקנות דווקא אותו. אם אין אפשרות, אז כשיש ספק אם יש בו שעטנז מותר לקנות אותו. אך ילבש רק מה שמוכרח ולא ילבש עוד עד שיבדוק אותו משעטנז:

"שאלה: אם מותר למדוד בגד שיש בו ספק שעטנז.

לכאורה לרמ"א (סימן ש"א ס"ק ו') מותר שהרי פסק שמותר למוכר ללבוש בגד כלאים להראות מדתן כשרוצה למוכרן, אבל בחכמת אדם (סימן ק"ו ס"ק כ') אוסר בקונה שלובש לידע אם מתאים למדתו, וכנראה מחלק שמוכרי כסות לא מתכוונים ללבישה גמורה דוקא, אלא להראות צורת הבגד העומד למכירה, אבל בקונה שצריך לבישה גמורה אף דלא מתכוון, כיון שפסיק רישיה שנהנה אסור מן התורה, ואם כן בנידון דידן לחכמת אדם אסור מן התורה.

הן אמת שראיתי לחכ"א שפוסק הלכה למעשה שבנדון דידן שהוא רק ספק אם יש בו כלאים שמותר גם לחכמת אדם, ויסוד דבריו על פי הט"ז באורח חיים (שט"ז) בספק אם יש שם זבובים, אף שפסיק רישיה כיון שאינו אלא ספק צידה מותר באינו מתכוין בספק פסיק רישיה, והוא הדין כאן בספק שעטנז מותר אף שפסיק רישיה, ונראה שאין זה דמיון כלל…

ולמעשה אם אפשר לצאת מידי ספק, ולקנות בגד בהכשר שאין בו שעטנז, או על כל פנים כשהמוכר מעיד שאין בו שעטנז שהוא בעצמו עשאו לבגד, יש לסמוך עליו מטעם דאומן לא מרע אומנותו, (שאם אחר עשאו כמו שמצוי היום יתלה הקולר בו ולא מרע עצמו) יכול למדוד הבגד ויעבירנו אחר כך לבדיקה, בודאי עדיף לעשות כן. אבל אם אין לו אפשרויות אלו, וכמו שמצוי כאן ביוהנסבורג, או בשעת הדחק, נראה שבספק דוקא נוכל לסמוך על הפוסקים שהאסור הוא הנאה, וכשאינו מתכוון מותר, וכפשטות הרמ"א, וילבוש רק כפי הצורך ממש ולא יותר, וישלח מיד לבדיקה לפני שלובשו תמיד, ובזה נראה דמותר מדינא, ואין לחשוש שיתברר שעבר על אסור שעטנז, שגם אם נמצא שיש בו שעטנז עשה כדין ולא עבר, אבל כשיש בו ודאי שעטנז או נתברר שבסוג זה אצל המוכר רובם שעטנז רק דעתו להוציאו ולובש רק לנסות אם מתאים, נראה להחמיר כחכמת אדם שיש לדבריו יסוד בראשונים וכמ"ש, ואסור שעטנז חמור מאד שעוברין בלאו כל רגע ורגע".

ב'השעטנז להלכה' ד, כו, כתב כשורת הדין שמותר למדוד שיש חשש שעטנז, אך כתב שיש אומרים שזה רק בבגד שאין וודאות שיהנה ממנו (דעת הרב אלישיב הנזכר בסמוך):

"מדידת בגד שהוא ודאי כלאים לצורך קנייתו, יש מי שמתיר כיון שאינו מתכוון ליהנות ממנו, ויש מי שאוסר מפני שמתכוון ללבישה. וראוי להחמיר בבגד שהוא בודאי כלאים. אבל בבגדים שיש רק ספק האם יש בהם כלאים או לא, מותר מעיקר הדין למודדם האם הם מתאימים למדתו כשאינו מתכוון ליהנות מהלבישה. ויש מי שחילק בבגדים עליונים שאינו מתבייש לצאת בלעדיהם לחוץ, מותר ללבשם לצורך מדידה כשהחדר אינו קר ואינו פסיק רישיה שיהנה, אבל מכנסיים וכיוצ"ב שמתבייש לצאת אפילו לחנות עצמה בלעדיהם, אם כן נהנה מהלבישה, ואין למודדם אלא בחדר ההלבשה, ולא יצא עמהם לחנות".

המקילים כשאין וודאות שיהנה מהבגד

בהליכות שדה 59, הרב יוסף אפרתי בשם הרב אלישיב, עמ' 13, היקל למדוד ספק שעטנז כשלא ברור שיהנה מלבישתו. אך בוודאי שעטנז לא היקל גם באופן זה:

"תבנא לדינא:

  • מותר למדוד בחנות בגד בספק שעטנז, לבדוק אם הוא כמדתו, ובתנאי שאין הבגד בשעת המדידה מגן עליו מחום או קור, כגון שלבוש בגדים אחרים, או שהחנות מוסקת דיה, ואחרי שיקנה ישלח הבגד לבדיקה.
  • במקרה שבשעת הלבישה נהנה מהחום וכו' – הרי זה בבחינת פסיק רישא, כמבואר בתוספות, ואסור למדוד את הבגד.
  • בודאי שעטנז, או כשרוב הבגדים שעטנז, אי אפשר להקל באיסור דאורייתא כנגד הרמב"ם כפי שביארו הב"י, ואסור למדוד את הבגד.

מסקנות אלו הינם על דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א".

הסוברים שאין למחות במקילים

בשו"ת חלקת יעקב יו"ד קע, מסיק שאין למחות במקילים למדוד אפילו בגד שעטנז גמור, וק"ו ספק שעטנז, משום שלראשונים רבים זה מותר, וגם בדעת הרמב"ם לשיטות מסוימות אפשר להבין שיקל בזה. אך כותב זאת כלימוד זכות ולא כהיתר מרווח. ובכל אופן למדקדקים במצוות אין ראוי לעשות כן, כמנהג הצנועים:

"בדבר הקונים בגדים המוחזקים לשעטנז, כמובן להוציא מהן השעטנז אחר כך, אי יאות עבדי במה שלובשין אותן בשעת הקניה לראות מדתן…

בדבר שאלתך שנהגו העולם לקנות בגדים המוחזקים בשעטנז, ואחר כך נותנים הבגדים לאומנים מבינים להוציא מהם השעטנז, ובשעת הקני' לובשים הקונים הבגדים בכדי לראות אם מתאים הבגד למידתו ולגופו, והבאת דברי החכמת אדם כלל ק"ו ס"ק כ', וז"ל: ונ"ל דלכ"ע אסור אם רוצה לקנותו, ולבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו, שהרי מכוין ללבשו, ולכן הקונים הכובעים הקורין קאפעלושען התפורין בשעטנז, וכן בגדים אסור ללבשן לכוין למדתו אפילו ארעי (שו"ע סע"ד) עכ"ל החכמ"א – והעולם נהגו היתר, אם יש על מי לסמוך

ד) בקיצור – למדקדקים ודאי אין מהנכון לעשות כן, וכבגמרא דהצנועין מפשילין לאחוריהן – ולאותן שאינן מדקדקים, אין למחות בחוזק יד, כיון שלדעת הרמ"א מותר אף להבריח מכס, אף שלשעה זו הוא מכוין ללובשו, וכסברת הש"ך – ולפי דעת הטו"ז הנ"ל, יש היתר אף לשיטת הרמב"ם, דבמוכרי כסות מותר אף בדרך לבישה, ודלא ככ"מ, וכקושיות הטו"ז וש"ך, וכמו שהבאתי הגמרא דיבמות ד' ב' דאין חילוק בין לבישה לעלי' – הן אמת, דהמעיין לשון הרמב"ם כלאים פרק י' הלכה ט"ז וז"ל מוכרי כסות,,, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה… וכיון שהב"ח מסיים ונהגו להקל בכל ענין ואף בהברחת מכס אף שמכוין ללבישה, וכסברת הש"ך, מ"מ כיון דהתכלית רק להמכס מותר, א"כ אף בקונה כיון דאינו מכוין לשם הנאה רק לידע מדתו אם מתאים, ואם היה אפשר לידע זאת ע"י צורה ותמונה של עץ לא היה לובשו כלל, והוי כמו הברחת מכס ומותר – ובפרט לשיטת הר"ן, דבשארי הנאות אף פסי"ר מותר, וכנ"ל.

ה) ובבגדים שאינן מוחזקים לשעטנז, רק מספק, יש היתר יותר, דכיון דיש ספק, ממילא לא הוי פסיק רישא, וכדעת הטו"ז או"ח סי' שט"ז לענין זבובים, דבספק אם יש בהתיבה זבובים שוב לא הוי פסיק רישא – אכן בהג' רע"א ליו"ד סימן פ"ז ס"ו י"א דאסור לחתות תחת האש, בהקשותו דהא לא הוי פסי"ר, ומתרץ דבספק לשעבר הוי פסי"ר, ומסיים אולם מדברי הטו"ז שט"ז לא משמע כן. והאחרונים מביאין להרמב"ן והמאירי בכירה, לענין מיחם דלא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף, דמשמע כטו"ז דאף בספק דלשעבר לא מקרי פסי"ר. ועי' במלמד להועיל אע"ז סוף הספר, דרק לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת, ספק לשעבר לא מקרי פסי"ר, כיון שהוא מסופק שוב לא מקרי מלאכת מחשבת ולא הוי פסי"ר, אבל בשאר איסורים דלא בעינן מלאכת מחשבת, אף ספק פסי"ר אסור, ומתרץ בזה קושיות רע"א, הא דאסור לחתות דאף בספק פסי"ר דבב"ח אסור – א"כ לכאורה גם לענין כלאים, בספק לשעבר מקרי ספק פסי"ר ואסור. אכן המעיין בהג' רע"א נראה דס"ל לדינא באמת לא הוי איסור חמור, משום דזה לא מקרי פסי"ר, וכנראה דס"ל דבמקום שאי"א להזהר, גם לענין ב"ח לא הוי איסור – באופן דבבגדים דספק שעטנז יש היתר יותר, כן נלפע"ד לחפש זכות על הקונים הללו שאינם מדקדקים.

ואברך אותך שתעלה על רום ההצלחה בתורה ויראה, מוקירך. ציריך, ז' דחנוכה תשי"ח".

בשו"ת מנחת יצחק ד, טו, סובר שבספק שעטנז אין למחות במקילים, כיוון שיש כאן ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן, כיוון שלראשונים רבים אין בבגדים שלנו איסור שעטנז מהתורה כיוון שאינם שזורים, ויש רק ספק איסור דרבנן.[13] וגם הוא ציין של'צנועים' בכל מקרה ראוי שלא לעשות כך (גם לו היה זה היתר מרווח):

"בנדון לבישת בגד שיש בו חשש שעטנז, לראות אם מתאים למדתו.

ב"ה יום ב' תבוא תשכ"ג לפ"ק מנשסטר יצ"ו. שוכט"ס אל כבוד הרבני המו"מ בתוי"ר וכו' מוה"ר אברהם דראק נ"י מלמד תשב"ר באנטווערפען יצ"ו, נכד להרה"ג בעל תל – תלפוית /תלפיות/ ז"ל. אחדש"ת, ע"ד שכ' בזה"ל, באתי לשאול את פיו בענינא דהלכתא, דנפקא מינה להלכה ולמעשה, רבים נוהגים, שהולכים לחנויות לקנות בגדים, ושם לובשים אותם לראות האם כמדתו המה, והאם מתאים, אז אח"כ – אם ירא שמים הוא – נותן את הבגד לבדיקת שעטנז, ולבי חלל בקרבי, האם שרי למעבד הכי, והדבר מבואר לאיסור בספר חכמת אדם (כלל ק"ו אות כ'), אולם רבים טוענים, שהאיסור הזה לא ברור, כי לבישה לצורך מדידה, הוי בכלל דבר שאינו מתכוון, לזאת נפשי בשאלתי, שיטיב כב' הד"ג נ"י, להנחני בנתיב היושר בהלכתא דא וכו' עכ"ד.

(א) הנה בנוגע לצנועין, פשיטא דאין להם לעשות כן, דאף במוכרי כסות המבואר דינו להקל בש"ס ופוסקים, מ"מ איתא שם, דצנועין מפשילין במקל, עי' ש"ע /יו"ד/ (סי' ש"א סעי' ו'), ומכ"ש לקונה, דמחמיר החכ"א לכ"ע כנ"ל, אבל לסתם בנ"א, נראה לענ"ד ג"כ, דאין דין החכ"א ברור… וכתב הב"ח שם דנהגו להקל בכל ענין עיין שם, א"כ הה"ד בלבישת הקונה לצורך מדידה, כיון שהעולם נהגו להקל, והדבר נוגע גם להרבה אנשים, שלא הגיעו לפרק הישג יד, שבחנויות זול יותר, מלתפור אצל חייט, כדאי הוא הגר"א בצירוף מה שאכתוב להלן, להניח על מנהגם…

(ד) ועוד הרי ל"ה ודאי שעטנז, אלא רק ספק אם יש בהם שעטנז, וי"ל דהוי ס"ס =ספק ספיקא= בדאו' וס' אחד בדרבנן, א' דלמא כשיטת רש"י דכלאים דאו' ל"ה רק אם הצמר והפשתים, הוה שוע טוי ונוז ביחד, ואף שהחכ"א שם בבינ"א (אות צ"ו) בשם ספר הזכרונות, כתב דנ"ל, דמודה רש"י, דדוקא ע"י אריגה בעינן שיהיו שוע יחד וכו', אבל כשקשרן או תפרן או קלען אעפ"י שסרקן וטוון כ"א בפ"ע הוי דאו', כדמוכח מכלאים בציצית, וכדכתיב יחדיו ב' תכיפות עיין שם, הנה כ"ז היא שיטת המזרחי (קדושים) בדעת רש"י, אבל יש שנקטו שיטת רש"י כפשוטו, אבל בלא"ה הרי בש"ע (סי' ש') פסק להלכה כשיטת הרמב"ם עיין שם, וכבר נודע מדעת גדולי הפוסקים, שס"ל דדיעה שלא נזכרה בש"ע, אין לצרפה אף לס"ס, עי' בשד"ח (כללי הפוסקים סי' י"ג אות ה'), אבל יש לצרף עוד שיטת ר"ת, דפי' נוז היינו שזור, ולפי חידושו של ערוך השלחן שם (סעי' ו'), דעשה שלו' בין השיטות בזה, היכא שכל אחד לבדו שוע טוי ונוז, ואח"כ חיברם יחד, צריך להיות כל אחד שזור לבדו מדאו' עיין שם, וא"כ הרי יש ס"ס, א' דלמא א' מהם ל"ה שזור, ול"ה רק דרבנן, ב' דלמא ליכא שעטנז כלל, ואף דמ"מ מחויבים לברר, אבל א"א לברר קודם שקנה.

ע"כ מכל הנו טעמי אין למחות ביד המקילים בזה, כנלע"ד. והנני בזה דושה"ט ומברכו בברכת כוח"ט, יצחק יעקב ווייס".

גם בשו"ת שבט הלוי ב, קסט, דן באריכות בדבר, ומסיק שאפשר ללמד זכות על העושים כך:

"כבוד ידיד נעורים המופלג טובא הרה"ג ר"א ברייער שליט"א. אחדשה"ט וש"ת.

אודות ששאל חוו"ד העני' בפסק החכמת אדם כלל ק"ו ס"כ דאף אם נפסוק לענין מוכרי כסות ולהעביר המכס דמותר מ"מ לענין קונה שלבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו אסור וכ"ת מתקשה בסברת חילוקו.

בעניותי דברי החכ"א יש להם מקום בהלכה, דנהי דלהעביר המכס צריך ללבישה, ואעפ"כ מותר כיון שאינו מתכוון לה, היינו שלובש לצורך אחר ואינו לובש לצורך לבישה ולא לחימום ולא להנצל מגשם וקור. אבל קונה שמתכוין ללבישה, ונראה דגם מתכוין לנסותו האיך הוא מתחמם ואיך הוא ילביש אותו במציאות, כלל הדבר שהוא לובש אותו עכשיו בכוונה של לבישה גמורה, פשיטא דיש מקום לאסרו באמת.

אלא שכב' הראה לי שוב מש"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן פ"ו שכ' ללמד זכות על המקילים בזה, וטעמי' דכיון דדברי חכמת אדם בנוים על הירושלמי אצל מטפחת ספרים דאם עושה דרך לבישה ממש אעפ"י שאינו מתכוין ללבישה אסור כפי' הרא"ש בירושלמי ונפסק שם סי' ש"א ס"ו, וכיון שהגר"א שם ס"ק ט"ו פקפק טובא על פי' הרא"ש בזה, ולדעתו לא עדיף מטפחת ספרים גם דרך לבוש ממוכרי כסות (וטעם הירושלמי במטפחת ספרים משום דהצלת שערות שלא יפלו על גופו ממש הו"ל הנאה יע"ש) וכיון שכן נפל יסוד איסורו של החכ"א א"ד.

ובאמת קושית הגר"א ממוכרי כסות לא קשה כ"כ למש"כ הגאון רב"פ בהגהות אמרי ברוך שם להוכיח מלשון הרמב"ם פ"י הי"ז והי"ח מכלאים דדעת הרמב"ם לחלק בין מוכרי כסות שאין שמים רק על כתפם דליכא לבישה גמורה ואז אינו אסור אם אינו נהנה ממש, משא"כ בלהעביר המכס או לובש אפי' ע"ג עשרה בגדים אף על פי שאינו נהנה מכ"מ לוקה מה"ת כיון דהיא דרך לבישה גמורה, וא"כ ה"נ במטפחת ספרים שעשה כצורת לבישה גמורה.

מ"מ עיקר קושיית הגר"א תפול על הרא"ש ועל הרמ"א שכתבו להתיר גם להעביר המכס אף על גב דהוא דרך לבישה גמורה דמ"ש זה ממטפחת ספרים, ומ"מ החכ"א נמשך אחרי דברי הרא"ש והרמ"א ואין להאשים אותו וע"כ לחלק דלהעביר המכס אין כוותנו ללבישה כמו מטפחת ספרים אם עשה דרך מלבוש, ואפילו אם ננקוט קושית הגר"א דאין לחלק בזה, מ"מ יש להצדיק דברי החכ"א ולא מטעמו כנ"ל דשאני הכא דרוצה לנסות צורת ואיכות הלבישה הרגילה האיך הוא מלבישו והאיך הוא מתחמם ע"י, מ"מ מודינא דאיכא למוד זכות להמקילים בזה, ומכ"ש לאלו ההולכים לחנויות לנסות הבגדים ויש רק ספק שעטנז וכמש"כ גם בעל מנחת יצחק בתשובתו שם…".


[1] הפיסוק במשפט האחרון לא בהיר דיו. אך כוונת דבריו ברורה, שלבישה שלא לשם הנאה אינה נחשבת ללבישה האסורה. ולכן אם אינו מתכוון להנות – מותר.

[2] אמנם הוא מסביר שמוכרי הכסות נושאים את הכלאים על כתפם, וצ"ע מדוע הסביר כך, כיוון שאפילו בלבישת כלאים למכס התיר.

[3] אמנם בפסחים כו, ב, כתב הריטב"א בשם הרי"ט שעל אף שיש אומרים שמדובר בנושא על כתפיו, נטייתו שמדובר בלובש ממש: "תא שמע: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו'. יש שפי' דכדרכן היינו על כתפיהן, דהשתא אפשר דלא מתהנו והטורח מרובה על ההנאה. אבל בדרך מלבוש הא ודאי מתהנו להתחמם או להגן מן החום ושמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי. אבל בפירושין התירו אפילו דרך מלבוש, עכ"ל הרי"ט ז"ל".

[4] הרדב"ז לא מתייחס לשאלה: מדוע אם כן לגבי מוכרי כסות הדבר מותר. ואפשר לתרץ שמדובר שם כשאין כלל הנאה, כפי שכתבו הראשונים שהוזכרו בתחילת הסיכום בהקשר אחר.

[5] צ"ע מדוע מנה את רבי עקיבא עם רבי יהודה, הלא רבי עקיבא דווקא מיקל טפי, עד שהיו שאמרו שהוא סובר שאפילו בפסיק רישא מיקל, כנזכר בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם לעיל, ועוד.

[6] כידוע הרמב"ם סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב. ואפשר שהב"ח סובר שלרמב"ם פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, וכמו ששם הרמב"ם מחייב, גם כאן הוא מחייב.

[7] סברה זו דומה ביסודה לסברת הראבי"ה, שאין מושג של 'פסיק רישא' אלא כשלא ניתן בשום דרך לעשות את פעולת ההיתר ללא פעולת האיסור.

[8] אמנם לכאורה קשה על דבריו, כיוון שהרמב"ם אומר שהמבריח את המכס בבגד שעטנז לוקה, ומשמע בפשטות שאלו מלקות מהתורה. וכן הקשה מרכבת המשנה כלאים י, יח. וצ"ע.

[9] סברה זו דומה לסברת הראבי"ה הנזכרת לעיל בפרק 'למה אין כאן פסיק רישיה ולא ימות'.

[10] נראה שאין כוונתו בזה לומר שהחשש הוא מראית העין, כדעת החוות יאיר, אלא שמפרש בתוך דברי הכס"מ, שגם אם הוא עצמו מכוון לדבר היתר, כיוון שדברים שבלב אינם דברים, והרואים סבורים שלובש באיסור, לבישה זו אסורה מהתורה. וכעין מה שכתב ה'משנה ראשונה' הנ"ל.

[11] צע"ק, שכן הב"י כתב חילוק אחר. ואולי כוונתו ששניהם אמרו שהרמב"ם פוסק כרבי שמעון, ובהמשך דבריו מתייחס רק לדברי הש"ך.

[12] לפלא גדול שלא הזכירו החלקת יעקב, והאחרונים שאחריו את דעת הריא"ז ודעימיה, ודנו רק בדברי החכמת אדם (שגם הוא לא התייחס לדברי הריא"ז). ורק ב'השעטנז להלכה' הזכיר את דבריו.

[13] אם כי לכאורה יש כאן ספק ספקא בדרבנן, וספק ספק ספקא בדאורייתא: 1. שמא אין שעטנז. 2. שמא לבישה כזו אינה אסורה. 3. שמא כיוון שהבגד לא שזור, אין איסור תורה.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן