יהושע התלמיד הנאמן
מלחמת עמלק
במספר מקומות בתורה מצאנו שיהושע הוא תלמידו המובחר והנאמן של משה.
האזכור הראשון בתורה ליהושע בן נון מופיע במלחמת עמלק, שם מסופר שמשה הורה ליהושע להילחם בעמלק, בזמן שמשה עולה לראש הגבעה עם מטה האלוהים בידו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי" (שמות יז, ט).
התורה מציינת שיהושע ביצע בנאמנות את המשימה "כאשר אמר לו משה":
"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שם י).
לאחר שיהושע החליש את עמלק, הורה ה' למשה לכתוב את מעשה עמלק על ספר ולשים באזני יהושע את הייעוד של ישראל למחות את עמלק מן העולם. כאן נזרעים הזרעים הראשונים להיות יהושע ממשיכו של משה לאחר מותו:
"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם יג-יד).
עוד נשוב למלחמת עמלק בהמשך.
יהושע שוהה תחת הר סיני ארבעים ימים ולילות
בסוף פרשת משפטים, לאחר תיאור השלמת הברית במעמד הר סיני, מסופר שמשה עולה אל הר האלוהים לקבל את הלוחות ואת מצוות ה', ובראשן מצוות המשכן.
יהושע בן נון יצא אף הוא מן המחנה אל הר סיני וליווה את משה. אולם הוא לא עלה אל ההר, אלא המתין למשה בתחתיתו, עד שובו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ, וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (שמות כד, יב-יג).
לאחר שהודיע ה' למשה שישראל חטאו בעשותם להם עגל מסכה, ירד משה מהר סיני ופגש את יהושע בן נון.
יהושע דיווח למשה שהוא שומע מן המחנה קולות תרועה, אולם כיוון ששהה מחוץ למחנה, בתחתית ההר, סבר כי אלו קולות מלחמה.
משה, שכבר ידע על חטא העגל, אמר לו שאין אלו קולות מלחמה אלא קולות של תרועות שמחה:
"וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה! וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות לב, יז-יח).
יהושע מתמיד לשהות באוהל מועד של משה
לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, משה הוציא את אוהלו מן המחנה ונטה אותו הרחק ממנו. הוא קרא לו 'אוהל מועד', ומאז כל מי שרצה לדרוש בה' היה יוצא אליו:
"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ: אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' – יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז).
באוהל מועד היה ה' מתגלה אל משה ומדבר עמו, ולאחר מכן היה משה שב אל המחנה. לעומת משה, יהושע בן נון היה מתמיד להישאר באוהלו של משה, אוהל מועד:
"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר – לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שם יא).
נמצא שגם בארבעים הימים שבהם משה היה בהר סיני, וגם בתקופה שבה משה היה נוטה את אוהל מועד מחוץ למחנה, היה יהושע – כתלמיד נאמן ומסור לתורת רבו – מתמיד להתבודד בצילו של משה.
יהושע מקנא לכבודו של משה רבו
לקראת סוף פרשת בהעלותך מסופר שה' צווה את משה לאסוף אליו שבעים מזקני ישראל ולהוציאם אל אוהל מועד – אותו אוהל מועד שפגשנו בו קודם – כדי להאציל מרוח הנהגתו של משה עליהם, שיישאו עמו בעול הנהגת העם.
בהמשך מסופר ששניים מהזקנים שנאספו, נשארו במחנה והתנבאו שם, ולא יצאו אל האוהל כהוראת משה:
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה – שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד; וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" (במדבר יא, כו).
כשראה זאת יהושע, שזוכה כאן לתואר המיוחד "משרת משה מבחוריו", קינא לכבודו של משה רבו, והציע לכולאם:
"וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה – כְּלָאֵם!" (שם כז-כח).
אולם משה השיב לו: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!" (שם כט).
סמיכת יהושע לממשיכו של משה בהנהגת ישראל
בפרשת פינחס מסופר שמשה פונה אל ה' בבקשה שימנה מנהיג שימשיך את משה בהנהגת ישראל לאחר מותו הקרב:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טו-יז).
ה' מדריך את משה לסמוך את ידו על יהושע בן נון תלמידו – שאותו מכנה ה' בכינוי "איש אשר רוח בו" – שיהיה ממשיכו של משה בהנהגת ישראל לאחר מותו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו (שם יח).
ה' מורה למשה לצוות את יהושע ולזרזו אודות תפקידו הצפוי לעיני כל העדה, וכן מורהו לתת מהודו על יהושע, כדי שעם ישראל יקבלו את סמכותו עליהם, כשם שקיבלו את סמכותו של משה:
"וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (שם יט-כ).
משה עושה כמצוות ה', ואף סומך את שתי ידיו על יהושע, אף שנצטווה לסמוך את ידו האחת עליו:
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ: וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם כב-כג).
ואכן, בסוף ספר התורה, מסופר שבעקבות סמיכת ידיו של משה על יהושע, הוא היה "מלא רוח חכמה", ובני ישראל שמעו לו וקיבלו את סמכותו[1]:
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים לד, ט).
מעשי הרב סימן לתלמיד
של נעלך לעומת של נעליך
בספר שמות מסופר על מעמד הסנה, בו נדרש משה להסיר את נעליו כיוון שהוא עומד על אדמת קודש:
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו – אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ד-ה).
סיפור דומה להפליא מופיע בספר יהושע על מפגש יהושע בן נון, תלמיד משה, עם שר צבא ה':
"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲלָנוּ אַתָּה, אִם לְצָרֵינוּ? וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' – עַתָּה בָאתִי. וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו – קֹדֶשׁ הוּא! וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן".
על הדומה והשונה בין שני הסיפורים, ראו במאמר בין של נעליך לשל נעלך.
בין מטה משה לכידון יהושע
כפי שראינו קודם, בסיפור מלחמת עמלק מסופר שמשה עולה אל ראש הגבעה ומטה האלוהים בידו, ומרים את ידיו עם המטה, וכך היו ישראל גוברים על עמלק.
סיפור דומה מסופר גם על יהושע בעת מלחמת העי השנייה, שם מתואר שה' הורה ליהושע להטות בכידון שבידו אל העיר, כסימן מוסכם עם האורב שייצא ממחבואו לפשוט אל העיר ולהעלות אותה באש:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה. וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר. וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ, וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ, וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ" (יהושע ח, יח-יט).
ומציין הנביא:
"וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן, עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי" (שם כו).
על הדומה והשונה בין סיפור הרמת ידיו של משה עם מטה האלוהים לעומת הטיית הכידון על ידי יהושע, ראו במאמר: בין מטה משה לכידון יהושע.
נאום יהושע באחרית ימיו מיוסד כולו על נאומו של משה
עד כה סקרנו את המקומות מהם רואים את היות יהושע תלמידו הנאמן של משה, עד שאמרו עליו חכמים (בבא בתרא עה, א): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה", שכן הלבנה מאירה מכוח אור השמש המקרין עליה. ומכוח דבקותו במשה רבו, ראינו שגם זכה יהושע להמשיך את דרכו בהנהגת ישראל.
אולם דומה שהביטוי המובהק ביותר לדבקותו של יהושע בדרכו של משה רבו, ניתן ללמוד מספר יהושע פרק כג, שם מסופר על נאומו של יהושע לקראת מותו, שכל כולו מיוסד על נאומו של משה רבו, שגם אותו נשא משה לפני מותו:
פתיח הנאום
נסקור את נאום יהושע פסוק-פסוק, ונראה כיצד הדברים מופיעים בתורה, בנאומו של משה רבו:
"וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִזְקֵנָיו, וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו, וּלְשֹׁטְרָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי זָקַנְתִּי, בָּאתִי בַּיָּמִים. וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְכָל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (יהושע כג, א-ג).
בפסוקים אלו יש רמיזה לדבריו של משה רבו בתורה:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט, א).
וכן לפסוק: "לֹא תִּירָאוּם, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (דברים ג, כב).
ה' יוריש את האויבים מפני ישראל
המשך נאום יהושע:
"רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם, מִן הַיַּרְדֵּן וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי, וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. וַה' אֱלֹהֵיכֶם – הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם, וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם לָכֶם" (יהושע כג, ד-ה).
פסוקים אלו מרמזים לפסוקים בנאום משה:
"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה', לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (דברים ו, יח-יט).
התחזקות בשמירת המצוות
המשך נאום יהושע:
"וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול. לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה, הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. כִּי אִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע כג, ו-ח).
פסוקים אלו מרמזים לפסוקים בנאום משה:
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז, יח; כ).
וכן לפסוקים:
"וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג, יג),[2] "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (דברים ה, ט), "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ).
איש לא עמד בפני ישראל
המשך נאום יהושע:
"וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים, וְאַתֶּם – לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (יהושע כג, ט-י).
פסוקים אלו מרמזים לפסוקים בנאום משה:
"וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם… לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם, פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים יא, כג; כה). "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם" (שם לב, ל).[3]
זהירות מהתערבות עם גויי הארץ ואליליהם
המשך נאום יהושע:
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ, וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם, וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם – יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם, עַד אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יהושע כג, יא-יג).
פסוקים אלו מרמזים לפסוקים בנאום משה:
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, טו).[4] "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם – בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" (שם ז, ג-ד). "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה).[5] "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז).
כשם שבא כל הטוב בשמירת הברית כן יבוא כל הרע בהפרתה
סוף נאום יהושע:
"וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם – הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם, לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר בָּא עֲלֵיכֶם כָּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲלֵיכֶם, כֵּן יָבִיא ה' עֲלֵיכֶם אֵת כָּל הַדָּבָר הָרָע, עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם. בְּעָבְרְכֶם אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם – וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם" (יהושע כג, יד-טז.
פסוקים אלו מרמזים לפסוקים מנאום משה, כאשר מילותיו האחרונות של נאום יהושע זהות לחלוטין למילותיו של משה בנאומו, בפסוק המפורסם שאנו אומרים פעמיים ביום בפרשת 'והיה אם שמוע':
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כח, סג). "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (שם יא, יז).
סיכום
במאמר זה סקרנו את אזכוריו של יהושע בן נון בתורה כתלמידו הנאמן של משה. ראינו שהוא נבחר לעמוד בראש הנלחמים בעמלק, ולאחר המלחמה ה' מורה למשה לשים באזני יהושע את הייעוד של ישראל למחות עמלק מן העולם על רשעותם.
בהמשך ראינו את נאמנותו של יהושע למשה בשהייתו ארבעים ימים ולילות למרגלות הר סיני, עד שובו של משה מראש ההר – לשם עלה לאחר מעמד הר סיני. גם כשנטה משה את אוהלו – 'אוהל מועד' – מחוץ למחנה, היה יהושע נערו יושב באוהל בדבקות ולא מש ממנו. וכשהיה חשש בפגיעה בכבוד משה, יהושע תלמידו הנאמן ביקש לקנא לכבודו.
ראינו שה' צווה את משה לסמוך את ידיו על יהושע, ובכך להסמיכו כממשיכו, ואכן בסיום התורה נאמר שיהושע "מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו", ומתוך כך קיבלו ישראל את סמכותו.
בהמשך ראינו שני מעשים דומים המסופרים הן על משה והן על ליהושע, בבחינת 'מעשה הרב סימן לתלמיד'.
לסיום ניתחנו את נאומו של יהושע בסוף ימיו (יהושע פרק כג), וראינו עד כמה דומה הוא להפליא לנאומו של משה בסוף ימיו, כיאה לתלמידו הנאמן של משה.
חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספרים בדרכם של נביאים על יהושע שופטים ובדרכם של כתובים על חמש המגילות.
[1] יש מקום לעיין בהקשר זה גם בפסוקים בפרשת וילך (דברים לא, יד-כג), בהם מסופר על קריאת ה' למשה וליהושע לפתח אוהל מועד, כחלק מהעברת שרביט ההנהגה ממשה ליהושע לקראת הכניסה לארץ, אך עיון זה דורש מאמר לעצמו, ואין כאן המקום להאריך בזה.
[2] יצוין שפסוק זה אמנם איננו חלק מנאומו של משה, והובא כן בשל דימיונו הרב לפסוק ביהושע.
[3] הפסוק: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" כתוב אמנם כלפי אויבי ישראל, אך זה מוצג שם כהיפוך המצב התקין. כאשר ישראל שומרים את מצוות ה', הם זוכים להניס את אויביהם, כפי שכתוב בחלק הברכות בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ח): "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". ואילו כאשר חלילה הם מפרים את הברית – "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף".
[4] גם הפסוק בספר יהושע וגם הפסוק בספר דברים עוסקים בנאמנות לה' ובאי-פנייה לאלילות או לעשיית תמונה שתייצג את ה', אלא שבספר דברים ההזהרה היא ב'סור מרע' – הישמרו להתרחק מעשיית תמונות לעבוד באמצעותן את ה'; ואילו בספר יהושע ההזהרה היא ב'עשה טוב' – הישמרו לאהוב את ה' ולא את זולתו.
[5] גם פסוק זה אמנם איננו חלק מנאומו של משה בספר דברים, אך הובא כאן בשל דימיונו הרב לפסוק בספר יהושע. עוד פסוק דומה שאיננו מנאום משה שראוי להזכיר בהקשר זה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי, כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ" (שמות כג, לג).
