אמר ר' יצחק מוורקי: דומה הרבי לבעל עגלה, שנוסע, למשל, מוורשה לקוצק. יש לו בעגלתו מנין נוסעים הצריכים לקוצק. אך בדרכים, אם מזדמן לו אחד לנסיעה קצרה, כגון מכפר לכפר או מבית מרזח אחד למשנהו, הוא נעצר ומעלה אותו על העגלה, מביאו למחוז חפצו, מוריד אותו וממשיך לנסוע למטרתו. אין בעל העגלה מקפיד שכל נוסעיו יגיעו לתחנה האחרונה.
יפה אמרת, ענה הרבי מקוצק, אכן לא הכל מגיעים. ואני, אין לי עסק עם שאינם מגיעים…
ועוד אמר: יצחק, יודע אני שאתה אוהב ישראל, אך היודע אתה פירושה האמיתי של אהבת ישראל? לדידי, כשאוהבים יהודי באמת מוציאים אותו בשערות ראשו ממטתו החמה בליל חורף, ותוקעים לתוך אזנו: ה' הוא האלוקים.
למרות אופיים השונה לגמרי, היו שני המנהיגים הללו, ר' מנחם מנדל ור' יצחק, חברים בלב ובנפש. שני מנהיגים-חברים לפנינו – ושתי דרכי מנהיגות.
ר' יצחק יודע מה המטרה. נהג האוטובוס יודע מהי תחנתו הסופית, אך הוא מודע לכך שלא כולם צריכים לעבור את הדרך כולה. רובם, יש להניח, יעלו באמצע המסלול וירדו כמה תחנות לאחר מכן. אין דרישה מהנוסעים לעבור עם הנהג את כל המסלול הארוך. כך המנהיג, טוען, ר' יצחק מוורקי, עליו לדעת שיש יהודים שאינם מסוגלים לעבור את כל הדרך הרוחנית שמתאימה לגדולי התורה. לתלמידים אלו די בטרמפ קטן – אפילו אם מטרתם להגיע הישר אל בית המרזח (!) – בהדרכה מסוימת, בהנהגה טובה ובלימוד לתקופת-מה. כברת דרך הם יעשו איתך, ולאחר מכן יחזרו לבתיהם שמחים על "קפיצת הדרך" שנזדמנה להם.
ר' יצחק מתבונן בעין אוהבת ומכבדת כלפי בני האדם שאין להם הכישרון הרוחני, הלהט הפנימי, המסירות אין קץ להגיע אל המטרות הגדולות של מנהיגי הדור. תפקידו של המנהיג, אם כן, להיות מודע לכשרונות וליכולות ולרצונות של כל אדם, ולכוונם לפי מדרגתו. לשיטתו של ר' יצחק, התחנה הסופית איננה מתאימה לכל בני האדם. ישנם יהודים, כמו הרבי עצמו, שנתבעים לעלות מעלה מעלה בסולם הרוחני. אך ישנם יהודים, ואולי הם רוב העם, שלא מסוגלים לכך. עלינו, כמחנכים וכהורים, להיות מודעים לכך ולהדריכם בעין טובה למה שביכולתם להשיג, ולא לתבוע מהם את אשר אנו תובעים מתלמידי חכמים שבקלות רבה לומדים תורה יום שלם ובקלות רבה מהדרים אחר כל חומרא של מצווה. תלמידים רבים יוצאים מהישיבות בתחושת החמצה וריחוק מכיוון שהשאיפות והדרישות של המקום היו גבוהות מן היכולות שלהם. הניסיון לתבוע מכל אחד להגיע לראש הפירמידה, לא רק שאינו נכון חינוכית, הוא אף גורם לחניך חולשה ויסורי מצפון מיותרים.
רבי מנחם מנדל מקוצק – דרך אחרת עימו. מי שעולה איתו אל הקרון מתחייב להמשיך עימו עד הסוף וללא התפשרות. אתה חושב, ר' יצחק, שברחמנותך אתה מבטא את אהבת ישראל? לא ולא. הויתור שלך דווקא מרדד את התלמידים. אילו נדע לתבוע מתלמידנו את הטוטאליות, את ההליכה וההתקדמות האין סופית בעליה הרוחנית – הם יצעדו איתנו באש ובמים. אין דבר כזה לא יכול – יש רק לא רוצה! תפקידנו כמנהיגים הוא לנער את היהודי, לטלטל אותו, לצעוק באזנו ולא לרחם עליו ולא להכיר בחולשותיו. תפקיד המנהיג, הוא לשנות את הרצון הפנימי של התלמיד. מה שאתה, ר' יצחק, רואה כחינוך, אני רואה כסכנה גדולה מאד. אתה מעודד ומקבל כל יהודי באשר הוא, ואילו אני, אומר ר' מנחם מנדל, רואה בבעל-בתיות הבורגנית בעיה קשה. אדם צריך לחשוב כל הזמן על ריבונו של עולם, אפילו בעת שהוא ישן על מזרן קפיצי נח תחת שמיכת הפוך התפוחה בליל חורף קר. מבחינה זו, אומר הרבי מקוצק, אכן אין דרכי מתאימה לכל איש ישראל, די לי בכמה עשרות אברכים שיעלו איתי על גגות העולם ויצווחו בקול גדול – ה' הוא האלוקים!
טוב עשה ה' ששתל באותו הדור שני מנהיגים כאלו. האחד מאזן את השני, ושניהם ביחד אוהבים את ישראל ושואפים לקשר חיוני וחזק בין כל יהודי לבורא עולם.
