פעם אחת, נזדמן ר' ישראל מרוז'ין לפונדק אחד בכפר.
ראה הפונדקאי אדם בעל צורה, נתן לו שלום, ושאל אותו: "שמא שוחט הוא מר"?
"לצורך מה"? שאל ר' ישראל.
"יש לי בהמה לשחיטה וטורח עלי להוליכה לשוחט שבעיירה", אמר הפונדקאי.
"לא", ענה ר' ישראל, "אינני שוחט".לאחר כמה רגעים פנה ר' ישראל אל הפונדקאי וביקש ממנו: "ילווני מר רובל אחד".
"הכיצד?" תמה הפונדקאי, "וכי יודע אני שכבודו יהא נאמן עלי ויחזיר לי את ההלוואה?"
"ישמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו!" קרא ר' ישראל, "בממון אין אני נאמן עליך אפילו עד כדי רובל, ואילו בשחיטה שכמה גופי תורה תלויים בה הייתי נאמן עליך תוך שאילת שלום!"
אל לנו לשפוט את הפונדקאי לחומרא. חכו רגע. חישבו איך היינו אנו נוהגים בסיטואציה דומה. הנה, מגיע אדם שזקנו מגודל, הוא הדור בלבושו וכולו אומר כבוד. המראה החיצוני עושה את שלו, ומיד היינו משדכים לו את התואר "רב" (ובזה דווקא צדק הפונדקאי). בשלב הבא, אם העומד לפנינו הוא אכן רב, שמא הוא גם שוחט. מי מאיתנו לא היה מעדיף לחסוך זמן יקר ולא לצאת אל העיר הגדולה לעריכת מסע קניות? מדוע "לבזבז" כמה שעות טובות, אם אפשר לקבל את אותו השירות מבלי לצאת מהבית? הדבר מתחדד יותר כשמדובר במצוות. שהרי אם מדובר היה בקניית רהיטים לבית וכדומה,לא היתה לנו כלל התלבטות והיינו יוצאים לדרך החתחתים על מנת לברר את מקחנו ולקנות את המוצר הטוב ביותר עבורנו. אבל בעמל המצוות, איכשהו, אנו מוכנים להסתפק גם בלא טרחה ואיבוד זמן. נכון, קוראים לזה עצלנות. אבל אל מול האפשרות לחסוך טרחה ועמל – כולנו עם הפונדקאי.
כעת נעבור אל התמונה השניה. נכנס לבית הכנסת הלך זר, אורח, שלפתע פונה אליך ומבקש, נניח, עשרים שקלים. לפתע נעלמים כלא היו הזקן המכובד והבגדים ההדורים. כל שאנו רואים הוא את כספנו היקר, כספנו שלנו, שעלול לצאת מארנקנו לטובת אדם שאיננו מכירים כלל. סליחה! מי אתה? אולי אתה רמאי? אולי כל הבגדים היפים האלו הם רק כיסוי, תחתם מסתתר איש ערמומי ונוכל? מי ערב שתחזיר את הכסף?
לא נעים. אך נדמה שהיינו פועלים בדיוק כפי שעשה הפונדקאי. במהירות רבה, נהיה מוכנים לקבל טובות הנאה מאדם שנראה כרב, אך לא נהיה מוכנים לעשות למענו דבר אם לא נדע בדיוק מיהו ומה טיבו.
כמה טעויות טעה הפונדקאי (והוא, לצורך העניין, מייצג את כולנו): ראשית, עוד קודם שידע מיהו האדם שלפניו, מיד הוא מקטלג אותו על פי מראהו החיצוני. במהלכיו של הפונדקאי יש גם מן העצלנות. אך עיקר טענתו של ר' ישראל נוגעת, כך נראה, בזלזול ביחס למצוות. בקלות רבה מוכן היה הפונדקאי לסמוך על אדם שאינו יודע מיהו לצורך שחיטת בהמה. לכאורה, זוהי מידה טובה, של אדם המתבונן בעין יפה על האחרים – אלא שאמון זה קיים רק בנוגע לקבלת טובות הנאה מן השני. אך, במקרה ההפוך, אין הוא מוכן לתת מעצמו לזולתו, ולהוציא מכספו ללא אמון מלא שיקבל אותו בחזרה. הוא יחקור ויבדוק בדק היטב שלא ירומה, ושחס וחלילה, כספו לא ירד לטמיון.
נתינת אמון בבני אדם זוהי מידה טובה, אך טוב לברר לפני כן האם אין זה חד כיווני – כשהדבר נח לנו בלבד. ר' ישראל מצפה שכמו שאדם מברר היטב מי העומד לפניו כשהוא מלווה מכספו, כך יברר האם עומד לפניו אדם כשר כשהוא נצרך לו לצורך מצווה.