הרב ישראלי: "נפגשים עם כל יהודי"

האיסור על מפגשים עם מנהיגים רפורמים נתפר למידותיו של הרב אליעזר מלמד. תגובה למאמרו השני של הרב יהושע ון דייק באתר "ערוץ 7"

במאמרו האחרון הבהיר הרב יהושע ון דייק את גדרי איסור המפגש עם הרפורמים. לדבריו כעת, מה שנאסר הוא: מפגש, מתוקשר, בין רב ורבאיי, ללא נושא קונקרטי. ממאמרו עולה כי על מנת שיחול איסור, חייבים ארבעת התנאים להתקיים יחדיו. כך למשל מפגש פומבי בין רב ורבה למאבק באנטישמיות, או מפגש פרטי גם אם בנושאים דתיים, יהיו מותרים.

אמנם כשנשאל הרב שאול ישראלי אם יאות למפגש עם רבנים רפורמים ודיון על מעמדם בארץ, לצד שלילה נחרצת של הכרה הלכתית, ענה בפשטות "פגישות עמהם? אף פעם אין למנוע פגישות. נפגשים עם כל יהודי. פגישות – כן" (ספר פרסומיו "הרבנות והמדינה"). אולם הרב ון דייק יאמר שאין זה מפגש מתוקשר.

ואמנם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג השתתף באירוע מתוקשר של המגבית היהודית המאוחדת, בו נוכחו מאות מתורמיה המרכזיים שרובם היו רפורמים, ונכנס אל האולם כשלצידו פוסע ד"ר אבא הלל סילבר, רב רפורמי מקליבלנד ומנהיג ציוני ("שנה בשנה", תשל"ט). אולם הרב ון דייק יאמר כי זה מפגש קונקרטי.

ואמנם הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו הזמין בקיץ תרצ"ז את סטפן וייז, רב רפורמי ומנהיג ציוני נוסף שהוחרם בידי אנשי אגודת ישראל, לשבות בישיבת "עץ חיים" במונטרה ואף העלה אותו לתורה לאחר שבעת הקרואים (מנובהרדוק דרך מונטרה לירושלים, עמ' קעה). אולם הרב ון דייק יאמר שאין זה מפגש אישי.

ואמנם ר' מאיר בר אילן אף הוא נפגש עם וייז, והשניים התחבקו ונשקו ושוחחו ארוכות בחמימות (אילן ונופו, עמ' 390). ר' אריה ליב גלמן ור' דניאל סירקיס כתבו ופרסמו הספדים ושבחים על סילבר ווייז. אולם הרב ון דייק יאמר שאין אלו רבנים.

ואמנם הרב אהרן קוטלר, שנים קודם שחתם על איסור שיתופי הפעולה בין הזרמים, הגיע למפגש בזמן השואה עם וייז, ובעקבות רינונים בקרב קנאי וילאמסבורג, הגיב מייד: "אילו ידעתי שאני מסוגל להציל בזה ציפורנו של תינוק יהודי אחד, הייתי מוכן להשתטח אפילו לפני האפיפיור הנוצרי בעצמו!" (אש התורה א, עמ' שע). אולם הרב ון דייק יאמר שאין דנין מימות השואה לדורנו.

הרב ון דייק לא ציין סמוכין הלכתיים או אפילו מחשבתיים לגדרי האיסור, וקבע הגדרה כללית ומעומעמת ממנה הוא גוזר את פרטי התקנה: "שדר של הכרה דתית ולגיטימציה". כך נתפר אפוא בדייקנות מרשימה וללא סימוכין במקורותינו, במאמרים שפורסמו לאחר מעשה ובדיעבד בכלי תקשורת, איסור חדש המתאים להפליא למידותיו הרב אליעזר מלמד.

ואף על פי כן ולמרות זאת, קוראים סקרנים מוזמנים לצפות בעצמם במפגש בין הרב מלמד ודלפין הורווילר בוועידת התפוצות של העיתון "מקור ראשון". חצי שעה של מפגש אחד מתוך חמישה ימים של כנס מלא וגדוש. שמץ של הכרה דתית לא יימצא שם אלא אך הכרה באחווה משותפת. במאמריו אף הבהיר הרב מלמד שאין זו הכרה ביהדותה של התנועה הרפורמית, אלא ביהדותם של הרפורמים.

אפילו באתר התנועה הרפורמית בישראל, שהרב ון דייק ציפה שיראו במפגש שדר של הכרה דתית, כתבו ביושר כי "הכנס לא עסק באופן ישיר ביחסים בין הזרמים בכלל וביחס לתנועה הרפורמית בפרט", הדגישו שהסכמת הרב מלמד למפגש נבעה בשל "אהבת ישראל", ואף הוסיפו קישור והזמינו את הגולש לעיין במאמר בו התבטא הרב מלמד נחרצות כנגד התנועה הרפורמית כזרם ביהדות.

שיתופי פעולה בין זרמים

מלבד סוגיית המפגשים, בתווך שבין שני מאמרי הרב ון דייק ניכרת נסיגה משמעותית בסוגיית שיתופי פעולה בין הזרמים. בראשון נקבע כי אף ש"רצוי וטוב לשתף פעולה עם יהודים רפורמים" בענייני הכלל, עם זאת "בשום אופן אי אפשר לשתף פעולה עם תנועות אלו עצמן". ואילו בשני נעלם איסור השותפות עם התנועות, ועל סמך דברי הרב סולובייצ'יק שהבאנו הובהר כי הדבר אפשרי "כלפי חוץ אך לא כלפי פנים".

יש להזכיר אפוא כי שיתופי פעולה הקיימים ברצף עשרות שנים ובתחומים רבים בין הציבור הדתי (להבדיל מן הציבור החרדי) והזרמים היהודיים בחו"ל, יהיה זה לצורך הלגיטימי ביותר בעיני הרב ון דייק, הם הכרה בעצם קיומה של תנועה רפורמית בעולם, כלומר הכרה בעצם קיומם של יהודים רפורמיים. שיתוף פעולה רציף ופורה עשרות שנים אינו שונה באופן מהותי ממפגש, אף שהאחרון הוסרט ותוקשר.

כשרבנים פסעו בתווך לצד ראביים רפורמים וקונסרבטיבים בהפגנות למען יהודי ברית המועצות, לא הייתה בכך אלא הכרה באחווה המשותפת לכולנו. וכשהרב ד"ר שמואל בלקין, מי שעמד לצדו של הרב סולובייצ'יק בראשות "ישיבה אוניברסיטה", נאם בתוקף כנגד הביקורת החרדית שעה שהשתתף באירוע מתוקשר של "ארגון בתי הכנסיות" (SCA), הייתה זו עמידה עצמאית על יהדותם של כל בני יעקב אבינו.

המפגש בין הרב אליעזר מלמד והרבה הרפורמית נועד בדיוק למטרה זו. כך כתב בעצמו בטורו בעיתון "בשבע": "דווקא מפני שיש לנו עימם ויכוח נוקב ביסודות האמונה והתורה, חובה עלינו לאזן את התוכחה בביטויי אחווה פומביים". המטרה היא אהבת ישראל והדבר ניכר לאורך כל המפגש. אף אדם לא אמור להצטדק על שהוא נפגש עם אחיו.

השיבה אל הלאום קודמת לשיבה אל הדת

ראויים להיזכר כאן דברי הרצי"ה בכרוזו ביחס לזרמים שיצאו ממסורת התורה. לצד ביקורת חריפה כנגד הרפורמה, התבטא בחיוב ביחס לשיבת חלקים מן התנועה אל האומה ובעיקר אל הציונות. בהקשר זה לא נמנע מלציין לשבח מנהיגים רפורמים דוגמת וייז, סילבר ומגנס (שייסד בירושלים מניין מעורב). וחתם את הכרוז בתקווה שבעקבות שיבת התנועה אל הלאום, תשוב גם אל תורת ה'.

בשיעור לתלמידיו בתשובה לשאלה אם יש לדחות את הרפורמים, השיב הרצי"ה: "לדחות? אין לדחות מישהו השייך למשפחת היהודים ולעם ישראל. יש מקום לבירור ולתיקון. הרפורמים מקולקלים והאגודה [=אגודת ישראל] מקולקלת, וצריך לקוות שנמצא דרכים לתקן את אלה וגם את אלה" (שיחות הרצי"ה: עם ישראל).

במאמרו האחרון ציטט הרב אליעזר מלמד את עדותו של הרב אליעזר ולדמן, מתלמידי הרצי"ה המובהקים, לפיה הרצי"ה הנחה אותו להשתתף בפאנלים עם רפורמים, והבהיר כי אם הם מעוניינים בקשר בוודאי שעלינו לעודד אותו.

כאשר מנהיגות רפורמית מבקשת לעמוד בקשר עם רב ארץ ישראלי, ללא תנאים מוקדמים וללא ציפייה ואף ללא מצג שוא לאחר מעשה של לגיטימציה, ברור שיש בכך הכרה בסיסית באחווה המשותפת לכולנו. סירוב לקשר על בסיס לאומי, הוא דחייה בשתי ידיים גם של האפשרות לשיבת היהדות הרפורמית אל מסורת התורה.

על השימוש במקורות

בשולי הדברים לא אמנע מלהעיר על השימוש במקורות. בהיעדר סימוכין לאיסור, הזכיר הרב ון דייק במאמרו הראשון את התנגדות הרצי"ה ל"הפרדת הקהילות". יש לציין כי אף שהראי"ה קוק תמך בהפרדה בפרנקפורט של רש"ר הירש והתנגד לה בארץ ישראל, הוא הבהיר כי הרפורמים דאז ביקשו לפורר את האומה, ולשם כך השתמשו בדת. ההיפרדות הייתה חיונית לשלמות האומה (מאמרי הראיה, עמ' 58). כיום הרפורמה היא ששומרת על הגחלת הלאומית שנותרה.

במאמרו הראשון הביא הרב ון דייק מעשה ברב משולם ראטה, שסירב לקבל את פרס הרב קוק של עיריית תל אביב לספרות תורנית, כול עוד אחד ממקבלי הפרס היה ר' שאול ליברמן, שהיה מראשי הסמינר הקונסרביטיבי בניו יורק. ראשית יש להעיר כי הרב משולם ראטה שהיה מגדולי הדור, כפי הנראה לא הכיר את הרב ליברמן וכינה אותו "רבני עדה ריפורמית". ייתכן שהיכרות מקדימה הייתה מונעת את יחסו זה, וכפי שהתייחסו לרש"ל גדולי תורה אחרים. אך גם לפי דבריו, וכי מה יש להשוות בין מתן פרס תורני ע"ש הרב קוק ובין מפגשים בין נציגים.

עוד במאמרו השני מבקש הרב ון דייק ללמוד מסירובו של הראי"ה קוק להיכנס לבית כנסת אורתודוכסי שעוצב בתבנית רפורמית, על הזהירות במראית העין ללגיטימציה. הקורא תמה, מה בדיוק ניתן ללמוד מאירוע זה לשאלתנו, ומה בין עמידה על תוקף מנהגי האומה ובין שאלת המפגשים בין מנהיגים.

עוד הזכיר הרב ון דייק את מאבקם של הרבנים הראשיים בשנות החמישים כנגד הקמת בית הכנסת הרפורמי הראשון בירושלים. אף כאן יתמה הקורא, מה מוסיף אירוע זה לדיון סביב שאלת המפגש בין נציגי זרמים, ומה בין עמידה כנגד פריצת גדר ובין מפגש של שותפות ואחווה.

על כל אלה יש לציין את הלימוד מן השתיקה. הרב ון דייק כתב ביחס לגדולי התורה כי "מעולם לא עלה בדעתו של אף אחד מהם להיפגש בפגישה רשמית עם ראביי רפורמי". אולם ההנחה – הזוקקת אישוש בפני עצמה – שגדולים אלה לא ערכו מפגש כלשהו, אינה מלמדת מה העלו בדעתם.

למען האמת, בסיקור נרחב של ביקורם בארה"ב בשנת ציין כתב לפי תומו "אבן-בוחן משמעותית היא יחסם לקהילה הרפורמית. נכונותם להיפגש עם ציבור זה היא אות חיובי… הרב שפירא אמר, שאם יוותרו הרפורמים על אותו אחוז קטן של מתגיירים שלא על-פי דת משה וישראל, הם יתקבלו בברכה" (דבר, י"ז כסלו תשמ"ד).

עיסוק בשאלות הליבה של המפגש עם נציגי התנועה הרפורמית, ללא הטלת איסורים שאינם מוסמכים, ללא שימוש שאינו מבוסס במקורות, וללא הצגת רק עמדה אחת כעמדת התורה, הוא דיון לגיטימי וחשוב. יש לקוות שיתעצם, ישתבח ויעמיק שורשים בשיח הרבני והציבורי. ואת והב בסופה.