בתחילת הפרשה אנו נפגשים עם מצוות הכנסת אורחים שקיים אברהם אבינו. רובנו מכירים את דברי המדרש: "אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים". שראה הקב"ה את צערו של אברהם שאין אורחים, שלח לו שלושה מלאכים בדמות ישמעאלים. ברגע שראה אותם אברהם אמר לקב"ה שנגלה עליו באותה העת 'שיחכה קמעה' – והלך להקביל את פני האנשים. (בבא מציעא פו, ב)
תגובת אברהם מעלה תמיהה גדולה:
- הכיצד יתכן להפסיק את הדיבור עם ה' בשביל הכנסת אורחים בכלל ועם ישמעאלים בפרט?
יתרה מזו, חז"ל נחלקו עד כמה חשובה מצוות הכנסת אורחים (שבת קכז, א )
" אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש… ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש… אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'"
לפי הדעה הראשונה – קיימת חשיבות למצוות הכנסת אורחים כמו הליכה ללמוד תורה בבית המדרש. לפי הדעה השנייה – הכנסת אורחים חשובה יותר מלימוד בבית המדרש (!) . ולפי הדעה האחרונה מעשהו של אברהם אכן מלמד כי הכנסת אורחים יותר גדולה מהקבלת פני השכינה!
לאור זאת, שאלתנו עוד יותר מתחדדת: מה כל כך מיוחד בהכנסת אורחים שחשובה לפחות כלימוד תורה?
שכר מצווה – מצווה
נקודת מוצאנו בשאלות ששאלנו היא שהמצוות הן אמצעי להשגת השראת שכינה שמבטאת את פסגת הרוחניות אליו אדם יכול להגיע. אולם, אברהם מלמדנו אחרת: לא השכר הוא העיקר אלא המעשה, ושכר מצווה – מצווה (אבות ד, ב)! שכר עשיית המצווה היא הזכות לקיום המצווה.
אישיות אברהם מושתתת על יסוד מצוות החסד, ועל הרצון לעשות טוב עם הבריות. כמובן שהשראת שכינה ודיבור עם הקב"ה הוא חשוב ומיוחד, אולם העולם הזה נברא על מנת לפעול ולתקן על ידי מצוות ומעשים טובים, ובעולם הבא יהיה 'מספיק זמן' להתענג על זיו השכינה. על כך אמרו חכמים (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".
דרך ארץ קדמה לתורה
בזווית אחרת ניתן להסביר את חשיבות הכנסת אורחים על הקביעה כי 'דרך ארץ קדמה לתורה', ולשם כך אצטט את דבריו היפים של הרב יהושע וייצמן, ראש ישיבת מעלות:
"דברי האמוראים על חשיבותה של הכנסת אורחים מלמדים אותנו, שאין ערך גדול ללימוד התורה של האדם אם אין הוא נעשה מתוך רגישות לזולת. לימוד תורה אינו התפתחות אישית – אינטלקטואלית, רוחנית ומוסרית של האדם. לימוד התורה של האדם הפרטי נעשה מתוך היותו איבר מאיברי האומה, מתוך הקישור לכלל ישראל ולא כפרט בודד. "אשר בחר בנו מכל העמים" ואח"כ "נתן לנו את תורתו".
כאשר בא אורח, שמרגיש זר במקום החדש, לא מכיר את צורת החיים וכדו' ואדם איננו רגיש לכך – גם תורתו אינה תורה.
חשיבותה הגדולה של הכנסת אורחים נובעת מהיותה מצוה המחדדת את הצורך ברגישות רבה לזולת – איך הוא מרגיש במצבו, ואיך אני יכול לעזור לו. זהו חיבור של האדם לכלל. בלי הרגישות האדם נשאר יחיד, פרט, אטום לסביבה.
"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" – אברהם אבינו עומד ומדבר עם הקב"ה המתגלה אליו, ותוך כדי כך הוא רואה שלשה אנשים באים. אולי אין להם אוכל. אולי הם טעו בדרכם. במצב כזה לא שייך להמשיך לדבר עם השכינה. אברהם מבין שאם איננו רגיש לזולתו הוא אינו יכול לקבל פני שכינה. לכן הוא מבקש "אל נא תעבור מעל עבדך", ולאחר שיטפל באורחים וימלא את חובתו הבסיסית כאדם, יוכל לחזור ולדבר עם הקב"ה. אברהם מבין שללא יחס נכון אל הסביבה – הוא אינו יכול לדבר עם הקב"ה. הדיבור עם הקב"ה אינו נעשה כאדם פרטי אלא כנציג של המציאות, של הסביבה, ואם האדם מנותק מסביבתו, הרי שאינו ראוי לדבר עם השכינה."
יהי רצון שנזכה לבנות את יסודות דרך הארץ שבקרבנו, ועל גביהם את קומת התורה המוסרית.
שבת שלום