בחג השבועות העברתי שיעור אודות מהות רעיון המשיח ביהדות, וכיצד הוא מתבטא באירועי הקיצון של שבט המלוכה, כדוגמת: גילוי עריות במשפחת לוט, מעשה יהודה ותמר, המפגש בלילה של רות עם בועז ומעשה דוד ובת שבע.
אחת מהנשים הרגישה אי נוחות מהנושא, וביקשה לשאול את השאלה הבאה: "כיצד ניתן לומר שדוד המלך נפל ושב בתשובה?! הרי חז"ל אומרים במפורש: "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה!!" (שבת נו, ע"א).
שאלה יפה, והשבתי לה את הדברים הבאים:
מנגד, חז"ל גם אומרים כי 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג א), כלומר, גם אם ישנן דרשות חכמים הצומחות מהפסוקים, צריך לדעת כי הפסוק לא יוצא מהקשרו, ומעביר ברובד הפשט את המסר כפי שכתוב – 'פשט'.
לכן, אם הנביא מתאר כי נתן הנביא הוכיח את דוד המלך על מעשה בת שבע באמצעות משל כבשת הרש, ודוד נענש במות בנו שנולד לבת שבע, כנראה התרחש משהו בין דוד לבת שבע שהוא לא ראוי. יתרה מזו, חז"ל אומרים כי מעשה התשובה של דוד מלמד לדורות כיצד צריכה להיראות תשובה אמיתית: "נאם הגבר הוקם על" (שמ"ב כג, א) – "שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ע"ב).
ולכן, צריך להבין את עומק דברי חז"ל אודות דוד המלך בהקשר רחב יותר.
תנ"ך בגובה תנ"ך
לצערנו, יש שקוראים את התנ"ך כפי שהם קוראים ספר חול. מבחינתם, ישנה כאן עלילה ודרמה כפי שקיימת בכל ספר המעניין את קוראיו.
אך, זו לא היא הגישה הנכונה.
התנ"ך הוא כתב הקודש של עם ישראל, כאשר יש מדרגות בין חלקיו. התורה – הקדושה ביותר, ניתנה מפי הגבורה ונכתבה ע"י משה רבינו. וקיימת מחלוקת בחז"ל מי כתב את הפסוקים האחרונים המתארים את מות משה – יהושע או משה בעצמו (בבא בתרא טו, א). מדרגה אמצעית – ספרי הנבואה שנכתבו ע"י נביאי ישראל. ובדרגה האחרונה ישנם הכתובים – שנכתבו באמצעות רוח הקודש.
המכנה המשותף הוא שהתנ"ך אינו יצירה אנושית, אלא תוצר אלוקי. גם הדמויות המופיעות בו הם אנשי מופת בעלי קומה רוחנית גדולה. ובכדי להבין את פועלם צריכים אנו לרומם את קומתנו ביראת כבוד.
לכן, חז"ל מורים כי גם מה שנראה לך חלילה בהסתכלות ראשונית כי חטאי האבות נבעו מאינטרסים רדודים, מיצריות ומתאווה גדולה – טעות בידך! תדע, שלפי האמת, אכן התרחש כאן דבר מה. אולם, צריך להעמיק במהות המעשה מתוך יראת רוממות וענווה גדולה. לכן, 'כל האומר דוד חטא – לפי תפיסת עולמו, ולפי עולם המושגים בו הוא חי – אינו אלא טועה.
דיבור מרים ואהרן על משה
בסוף פרשתנו, אנו למדים על ענישת מרים בצרעת לאחר שהיא ואהרון דיברו לשון הרע על משה רבינו. לאור דברינו הקודמים, נצטרך להבין כי יש כאן חטא ועונש לפי מדרגתם, אין כאן חלילה אמירה שנבעה מזלזול ומרכילות סתמית, שהרי אנו עוסקים כאן בשתי דמויות מופת.
הרי בזכות מרים, עמרם החזיר את יוכבד אשתו לאחר גזרת פרעה, והיא החייתה את הבנים היהודים שנולדו חרף ציווי פרעה להורגם. מרים הייתה זאת ששמרה על משה מרחוק בזמן שתיבת הגומא שטה בים סוף, והיא פנתה לבת פרעה והציעה להביא למשה מינקת (שזו אמו..). ובל נשכח שהיא הובילה את שירת האמונה לאחר קריעת ים סוף, והיא הייתה גם נביאה. כמובן, גם אהרון היה נביא ה', ולא בכדי קיבל את תפקיד כהן הגדול.
אהרן ומרים חלקו על משה רבינו בתפיסה מהי קדושה וכיצד ניתן לשלבה בחיים הרגילים של בני האדם. מרים היא זאת שהתחילה, ולכן מתארת התורה בלשון יחיד: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה…". לפי הבנתם, הקדושה אינה עומדת בסתירה לטבע החיים, ואין צורך לפרישות! לכן, לא מובן מדוע משה מחיי האישות עם אשתו. שהרי הם בעצמם גם מתנבאים ולא הצטרכו לפרוש. לכן, מעשהו של משה רבינו הוא אינו אלא חומרא בעלמא.
הקב"ה משיב לטענתם ואומר כי דרגת משה רבינו אינה דרגת קודש רגילה כפי שהם מכירים, כי "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ…". משה רבינו הוא 'בספירה אחרת', לא מהעולם הזה. לפי תורת הקבלה מתואר שיש כאן זיווג עליון בין משה רבינו לבורא, שאינו מאפשר זיווג תחתון גופני – ולכן משה רבינו נאלץ לפרוש מאשתו.
ויש עוד להרחיב בנושא, אך הדברים ממחישים כי מרים ואהרון החטיאו בהבנתם את מהות דרגתו הגדולה של משה, ולא, חלילה, ריכלו עליו סתם כך.
שבת שלום
