ספר במדבר מתאר את תקופת גיל ההתבגרות של בני ישראל. כשם שבדרך-כלל נער המצוי בגיל 'הטיפש-עשרה' מתחיל לבדוק גבולות ולערר על הדרכת הוריו, כך בני ישראל בודקים האם הייעוד שהוטל עליהם להיות 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' אכן מקובל עליהם.
בשבת שעברה, האספסוף שבעם מרדו בהדרכת התורה לרסן את יצריהם, והם תוארו כי "הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה". בפרשתנו, מרידת בני ישראל היא ביעד ההליכה במדבר- "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב…". ושבת הבאה, קורח ועדתו ימרדו בהנהגה בטענת 'הון-שלטון'.
בעוד בחטאים האחרים העונש היה יחסית 'מצומצם', ונענשו אלו שחטאו והחטיאו. במאיסה בארץ ישראל העונש היה בהיקף עצום! כל מי שבן עשרים ומעלה לא יכנס לארץ ישראל, וימות במדבר במהלך הסיבובים שיתבצעו במשך 40 שנה.
נבקש להתבונן בסיפור.
כשהמרגלים חזרו מביקורם בארץ ישראל, הם סיפרו לקהל את אשר ראו עיניהם בביקורם לארץ. אכן ארץ ישראל 'זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ', ו'וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם'.
וצריך לשאול:
- הרי הם דיברו אמת! אז מה בדיוק חטאם של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה?
- האם היינו רוצים שהם ישקרו לעם?
- האם העונש הוא לא חסר פרופורציות?
עובדות – אינן טענה
בעברי השתתפתי קצת במועדון 'דיבייט' של האוניברסיטה, שמפגיש סטודנטים המנהלים ויכוח על נושאים שנמצאים על סדר היום. אחד מעקרונות היסוד שנאמרו לנו הוא: "עובדות אינן טענה". כלומר, זה שאתה מציג עובדות ומנסה לשכנע את באמצעותן – טעות יסודית בידיך. עובדות יכולות לשמש כתמיכה לשני טענות הצדדים, הכל תלוי איך אתה מציג אותם.
ניתן משל: נגיד שאתם יושבים בארוחת ערב שקטה בבית. פתאום, מתפרץ השכן לביתכם מבלי לדפוק בדלת ודורש (!) מכם כוס סוכר בשביל הכנת העוגה שהוא נמצא באמצע הכנתה.
ניתן להתייחס אל השכן לפחות בשני כיוונים מנוגדים:
- השכן – חוצפן, גס רוח וחושב שמגיע לו הכל! הרי, מה הוא העלה על דעתו שהתפרץ לבית מבלי לדפוק. ובכלל, מה זו הדרישה הזו? היה צריך לבקש בצורה מכובדת.
- השכן – בעל ביטחון עצמי גבוה, דבקות במטרה וכריזמה! יש לו מטרה לאפות עוגה, והוא חפץ להשלים את משימתו בהצלחה. כניסתו לבית מבטאת יפה את הביטחון העצמי שלו, ודרישתו לכוס סוכר מציגה יפה את הכריזמה שהוא ניחן בה.
אי אמונה בצדקת הדרך
אכן, תיאור המרגלים את ארץ ישראל היה נכון עובדתי . אולם, אמירת לשון הרע היא גם על אמירת אמת! למשל, אם אדם הוא שמן, גם אם נאמר עליו את האמת שהוא שמן, הדבר ייחשב כלשון הרע. כי כל דבר בעל משמעות גנאי – על אף נכונותו – הוא לשון הרע.
מחלוקת יהושע וכלב לשאר המרגלים לא הייתה על העובדות שהוצגו לעם, אלא בפרשנות שלהם. וזאת, נגזרת מעולם ערכים ואמונות של האדם!! לא סתם, אדם דיכאוני מפרש את כל מה שמתרחש בחייו פן שלילי, וכן ההיפך….
המרגלים, לא האמינו בערכה של ישיבת ארץ ישראל! וממילא, העובדות שימשו לחזק את מסרם – 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא'! הרי, ענקים שמתגוררים בארץ ופירות עצומים ממחישים יפה את המוזרות של ארץ ישראל.
מנגד, כלב ויהושע ראו בעובדות את הגודל המיוחד של ארץ ישראל. היא אינה רק פיסת קרקע, אלא עושרה הרוחני מתבטא אצלה גם בצד הגשמי. וגם אנו, בני ישראל, התברכנו בעושר רוחני שצריך להתבטא בצד בגשמי, וזוהי אם כן ההתאמה הטובה ביותר – "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".
כעומק החטא – כך עומק העונש
סוג העונש יכול לתת פן נוסף על מהות החטא.
גזרת המוות על כל דור המדבר מלמדת כי הבעיה היא שורשית, ולא ניתן לטפל בה מלבד עקירה! אי האמונה בערכה של ארץ ישראל לא יכול להיכנס בלבבותיהם של האנשים בגילאי עשרים ומעלה שנכוו מתרבות מצרים. דור חדש צריך להתפתח, ויוכל להיפגש עם מעלתה של ארץ ישראל.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחייה הלאומי בארץ מולדתנו, נדרשים לכפר על חטא מאיסת הארץ, ולומר בראש כל חוצות – "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".
שבת שלום
