רבי מנחם מנדל מקוצק אמר פעם לאחד מתלמידיו, שבא אליו לקבל ברכת פרידה:
על אבימלך ומרעיו שבאו אל יצחק אבינו כתוב: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו וילכו מאתו בשלום". לנהוג כך – לבוא אל יצחק, להיות במחיצתו, להיות מסובין לשולחנו, לאכול ולשתות עמו ולאחר מכן ללכת בשלום כאילו לא ארע כלום בנפש פנימה – רק בני חם כאבימלך ואנשיו הפשוטים מסוגלים לנהוג כך…
בחיל ורעדה פנה בחור הישיבה אל חדרו של הרבי מקוצק, לקבל ממנו ברכת פרידה. ברכה מהרבי. אך הרבי זיהה אצלו, מה שכולנו חווים פעמים רבות: הבחור אמנם שהה בישיבה, אכל ושתה, הכניס לתוכו שעות רבות של לימוד תורה, אך הן נבלעו, ולא נודע כי באו אל קרביו – כמעט שלא השתנה מבחינה רוחנית.
הרבי מקוצק שם לבו לבעיה חינוכית המטרידה לא מעט הורים, רבנים ואנשי חינוך – בחורי ישיבה, לומדי תורה, שאינם מוכנים להפתח לעולם רוחני יותר מאורח חייהם הרגיל. הם יכולים לאכול מפתו של צדיק ולשתות מיינו, ובכל זאת לא להתרשם כהוא-זה מאופיו, צדיקותו, אורח חייו, ביתו ומשפחתו. כל כך הרבה דברים שאפשר לקבל שם, אצל הצדיק, אך הם אטומים לכל זה. מה שמעניין אותם אלו בארות המים והסעודה הדשנה שמגישים בחדר האוכל…
ומסתבר שגם אצל הרבי מקוצק, איש האמת הבלתי-מתפשרת, למדו תלמידים שלא קיננה בהם השאיפה התמידית להתקדם במעלות התורה והיראה וברצון עז להתקדש.
אותו תלמיד קיבל "ברכת פרידה" שלא ישכח כל חייו. לא נעים להפרד כך מרבך, אך לפעמים דווקא אמירת הדברים בצורה ברורה (עם מעט הומור…) גורמת לזעזוע ולשינוי. לכן, החליט הרבי מקוצק לא רק להפרד מתלמידו אלא גם להטיח בו דברים. בזהירות אפשר גם להניח ש"ברכת פרידה" כזאת, מסתירה גם תחושות קשות של הרב עצמו, אולי אפילו נפגע מעט הרבי מקוצק מסוג כזה של בחורים ששוהים בישיבה אך לא "מגלים את האור", שלא קורה להם דבר בנפש פנימה. איך זה קורה? איך לא מצליח הבחור לקלוט את האור הגדול, של המלאות של חיי התורה? אין זו רק ביקורת כלפי התלמידים, אלא גם שאלה קשה כלפי המלמדים!
המפגש עם הצדיק אמור לרומם את האדם, כך שאפילו לא למד דבר אצל רבו, רק אכל ושתה אצלו, ראוי היה שמשהו ישתנה בו. והנה, יש שיוצא מהישיבה כפי שנכנס אליה. אמנם, צובר הוא ידע תורני נרחב, ואף התבשם מניחוח התורה. אוהב הוא שיחות מתובלות ביידישקייט (כל עוד אינן מפריעות לו בעולמו שלו), ואף נזכר, ברגשות נוסטלגיים עזים, באותן שנות ישיבה ובחוויות הרוחניות שקיבל "שם" – במקום בו שרתה הקדושה… אך כמעט שאין לכך משמעות לחיים ההוויים שלו. וזוהי שאלת השאלות: איך לגרום לתלמיד לספוג בתוכו את התורה, כך שתהפך לתורת-חיים גם בעת שלא יחסה תחת כנפי הישיבה? איך לגרום ליציאה מבין כתלי הישיבה להיות כהמשך לחיים מלאי תורה ואידיאליסטיות, כדרך חיים, ולא כסתירה להם? איך המטענים העצומים שנאספו בשנות הלימוד הארוכות ימלאו את החיים בתוכן, בחיים של תורה?
תפקיד הישיבה, אומר הרבי מקוצק, איננו מסתכם רק בהעברת "חומר" לימודים והבנת טקסטים על מנת להחכים. גם. אבל עיקר העיקרים, הוא חינוך הבחורים לתורה ולמצוות, לדעת אלוקים, להתעלות רוחנית, ולשאיפות של קדושה.
