בדיקת י"ב חודש בספק טריפה

דין בדיקת י"ב חודש מועיל רק בספק טריפה

בגמרא בחולין נז, ב, מובאים דברי רב הונא: "אמר רב הונא: סימן לטרפה – י"ב חדש". ובאר רש"י שם שהכוונה לבדיקת בהמה שיש ספק אם נטרפה, שאם חיה שנים עשר חודשים הרי שאיננה טריפה: "סימן – לספק טרפה. י"ב חדש – אם כך חיה, בידוע שלא נטרפה". וכן כתב נימוקי יוסף שם: "סימן לטרפה שנים עשר חדש. פירוש סימן לטרפה – לספק טרפה: שנים עשר חדש. אם חיה כל כך – בידוע שלא נטרפה". וכן כתב רבינו גרשום שם: "סימן לטרפה י"ב חדש. כלומר ספק טרפה, אם חיה י"ב חדש – ודאי אינה טרפה". וכן כתב ריבב"ן שם: "סימן לטריפה. נולד בה ספק טריפות, אם חיה שנים עשר חדש – אינה טריפה, שאם היתה טריפה לא חיה שנים עשר חדש". וכן כתב הרמב"ן שם מב, א: "מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה, תמוה: היאך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה? אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למשה מסיני פעם אחר פעם, ומצאו שלא היו מתקיימות שנים עשר חדש. ואעפ"כ מי שראיות חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה – אינו חוזר בו, שהרי אומר שמתה במקרה כדאמרינן: גמירי דאי מבדרי לה סימני חיה… [מכלל דטריפה לא חיה]. ונפקא מינה לספק דרוסה ולכל ספק שבטרפות שמשהין אותה אם נתקיימה י"ב חדש בידוע שאינה טרפה". וכ"כ הרשב"א שם: "חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונ"מ לספק טריפה שאם נתקיימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה". וכ"כ הר"ן שם: "אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין? פירוש, דאי טרפה חיה או אינה חיה נפקא מינה לספק טרפה למ"ד חיה – אסורה לעולם, ולמ"ד חיה – כל ששהתה שנים עשר חדש מותרת, שבידוע שלא היתה טרפה קודם לכן". וכ"כ הרמב"ם הלכות שחיטה פרק יא, א: "כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טרפות מטריפות אלו… אם היה זכר ושהה שנים עשר חדש – הרי זו בחזקת שלימה כשאר כל הבהמות".

לטריפה ודאית לא מועילה המתנה  של י"ב חודש

בשו"ת הרשב"א א, צח, כתב שלכל אותן טריפות שמנו חכמים כטריפה וודאית – לא מועילה בדיקת י"ב חודש כלל: "ומכל מקום כל אותן שמנו חכמים במשנתנו בסג"ר ושב שמעתתא ומה שמנו חכמים מכללן אי אפשר להם בשום צד לבא לידי היתר לעולם… והא דרב הונא הלכה פסוקה היא לא נחלק בו אדם מעולם… ובכל אלו ובכל כיוצא באלו לא אמרו שיהא להן סימן שנים עשר חודש או לידה. שאין לאלו שום סימן בשיהוי דטרפות ידועות הן ובלא שום תנאי נאסרו. ולא נאמר בהן משהינן להו שאי אפשר לחיות למאן דאמר אינה חיה. ומאן דאמר שאינה מתקיימת שתים ושלוש שנים לא היו דברים. ומי שמעיד טעה בכך שלא היה מעולם… וכיון שכן אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו אנו מכחישין אותן. כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו… ואם יש מי שלבו נוקפו ויאמר שמא לא דברו חכמים אלא על הרוב. ורוב בעלי חיים שנטרפו באחד מן הטרפיות שמנו חכמים אינן חיין. אבל אפשר שמקצתן חיין חזק גופם וטבעם. אם כן כבר בטלת כלל משנתנו שאמרה שאין כמוה חיה. שכל מה שמנו חכמים לדעת תנא דמתניתין אי אפשר לחיות שכן אמרו דרך כלל טריפה אינה חיה. ואם כן זה שראינוה שחיתה מעידה שאין זה טרפות. ולא על עצמה לבד היא מעידה אלא מטהרת עצמה ומטהרת חברותיה. ואינך נמלט משני ענינין. או שתאמר שאין טריפה חיה וזו שחיתה מעידה שאין זה טרפות והוציא אותה מכלל הטרפיות. או שתאמר שזו הכריעה בין המחלוקות והעידה שאין הלכה כתנא דמתניתין אלא כתנא דבריתא דאמר טריפה חיה… ואם תשוב: ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה שנים עשר חודש. זו היא שאמר רבי יהושע בן לוי לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך כלומר אי אפשר. וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך. או סבה אחרת יש. וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד מאין אתה יודע ששהתה זו. שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת. שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם ואחריהם אלך. נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר. ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני". וכן כתב המאירי על חולין נז, ב, שבטריפה ודאית אין סימן זה מועיל, כי מקרה זה הוא 'על דרך הזרות': "טרפה ודאית, אפי' ראינו על דרך הזרות שחיתה שנים עשר חדש או שנתעברה או שטענה בריכה של ביצים – אין משגיחין להכשירה כלל. אין לאחר טרפות ודאי כלום. הא אם אינה טרפה ודאית אלא ספק טרפה – הרי היא יוצאת מידי ספק זה באחד משלשה דברים שהזכרנו". וכ"כ שם בדף מב, א: "מסורת בידינו מיד חכמי התלמוד שאין הטרפה חיה שנים עשר חדש, ואם היא נקבה אינה מתעברת, ואם נקבה של עוף היא – אינה טוענת. מעתה, באה לידינו ספק טרפה, כגון ספק דרוסה וכיוצא בה, ואי אפשר לנו לבדקה – רואין אם שהתה שנים עשר חדש, או בנקבה אם אחר הספק נתעברה וילדה, או בנקבת עוף אם אחר הספק טענה ופלטה – כשרה… והדבר ידוע וברור שלא נאמר היתר בשהיית שנים עשר חדש אלא בספק טרפה אבל טרפה ודאית, כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן, אפי' חיתה שנים עשר חדש – טרפה, שאין הענין אלא אקראי בעלמא וסבה נסתרת, ואנו על הרוב אנו דנין. ויש מקילין בזו, ואל תחוש לדבריהם כלל". בפועל, דבריהם של הרשב"א והמאירי מוסכמים על כל הפוסקים, וכמבואר לעיל, שכל הראשונים העמידו את דברי רב הונא בספק טריפה.

הסוברים שהמתנת י"ב חודש מועילה להכריע מחלוקת הפוסקים

ה'ים של שלמה' חולין ג, פ, מבאר שלא רק בספק במציאות מועילה בדיקת י"ב חודש, אלא גם בספק הנובע ממחלוקת הפוסקים מועילה בדיקה זו: "… גם החכמים שבאו להביא ראייה מהנהו עובדי שחיה יותר מי"ב חודש, [לא באו] אלא להוציא מכלל טריפות דבר שנפל עליו מחלוקת, א"כ שפיר בא להביא ראייה שאין נמנה בכלל טריפות, דהיינו ר' יוסי ב"נ ששאל ר"יבל בקדורת קנה, סבר שאין הלכה כרשב"ג מהאי עובדא שראינו שחיה, עד שהשיב לו שמוטת ירך שהלכה רווחת בישראל, אף על פי שאינו מן הנמנין במשנתינו, ומ"מ היה מעשה וחיה, וא"כ אמאי לא חזרנו מדברים להכשיר שמוטת ירך, בפרט מאחר בשכבר נפל בו מחלוקת, כדאיתא בסמוך, אלא תוך יב"ח היה כו' ה"נ כו', וכן כל הני שבא להביא ראיות על איזה טריפה שלא היה נראה להם להיות נמנין בכלל הטריפות, ורצו להכשירה. אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טריפה, אפי' יבא שיחיה – אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל. ומ"מ נראה שמוטת גף בעוף שאנו מטריפים משום חשש נקיבת הריאה, או נחבסה הגלגלת משום שסופו לינקב הקרום, אם בא שחיה יותר מי"ב חודש יצא מכלל ההיא חששא וכשר, וחכמים שהטריפו על הרוב אמרו, וכן כל כיוצא בזה". וכן כתב 'פרי חדש' יו"ד נז, נ, שכל זמן שאין ראיה מכרעת לאחד הצדדים, הדבר נחשב לספק טריפה ובדיקת י"ב חודש יכולה להכריע בזה: "וכל מקום שהוא ודאי טריפה כו' – אסור. הרשב"א בתשובה… האריך להוכיח כן, דדוקא לספק טריפה מהני שהיית י"ב חודש, אבל לא לודאי טריפה. שא"א להכחיש דברי רז"ל שאמרו שא"א לה לחיות, ואם חי – הוא דרך נס, ועכ"פ טריפה הוי, ע"ש. ומהרש"ל… חלק עליו… והעלה דמ"ש דטריפה אינה חיה, היינו ברובא דרובא, אבל מיעוט חיין. ודחה ראיות הרשב"א הברורות כשמש בדברים דחויים, ולא השגיח בראיה… ומיהו במחלוקת הפוסקים שהוא שקול, שאין ראיה מכרעת לאחד מן הצדדים – ודאי דסמכינן אשהיית י"ב חדש אליבא דכ"ע, דהוי כספק טריפה". וכן כתב ה'פלתי' נז, י: "ולכן באמת מסתבר דעת מהרש"ל. ומכל מקום יש להחמיר בספק הנולד ביותרת, הואיל ונפיק מפי הרשב"א דיותרת חי זמן רב, והיינו לענין י"ב חודש, אבל לא לענין לידה, דלא מצינו כן להדיא לרשב"א. והנה הסכימו האחרונים במחלוקת הפוסקים הוי כספק טריפה ומהני שהייה י"ב חודש". וכן כתב הש"ך נז, מח: "ומשמע מדברי מהרש"ל שם דבמקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים, אי חזינן דחיה י"ב חודש – כשרה. ודברים נכונים הם". וכ"כ הפרי מגדים על הש"ך הנ"ל: "ודע דב' כבדין דאין נוגעין או ב' טחולים בסומכיה אי עברו י"ב חודש שרינן לה דיתרת מן הבטן הוא כמ"ש הש"ך בסי' פ"א אות ה' יע"ש. ואם כן בספק פלוגתא דרבוותא רש"י והרמב"ן יכריע מה שחיה י"ב חדש כמ"ש מהרש"ל, דאף בספק פלוגתא דרבוותא, הדין כן די"ב חודש ראיה הוה, וכדאמרן". ה'חקרי לב' א, יו"ד כה, הביא את דברי רבי חיים אבולעפיה (יובאו בסמוך בע"ה) שאין הבדיקה מועילה לפשוט מחלוקת הפוסקים, ודחה דבריו: "ומדי דברי עם מורינו הרב המופלא המהר"ח אבולעפי' ז"ל השיב על דברי הרב, דע"כ לא התירו שהייה ולידה כי אם בספק מציאות, כגון דרוסה ונפולה, אבל ספק דדין לא. והביא ראיה דאי לאו הכי, תיפשוט כל בעי' הש"ס בדיני טריפה ע"י שישהו אותם י"ב חודש, דאם חיו – נפשט הספק. וכן בכל מה שנחלקו הראשונים היה להם לברר ע"י שינסו אם יחיו בכה"ג או לא… ואחרי המחילה, אין דבריו נראין, שכדברי הכנה"ג נראה מדברי רש"ל… שהעלה דאע"ג דקי"ל דטריפה אינה חיה, מ"מ במיעוט דמיעוט יתכן דחיה…". וכן הביא בשמו ובשם הפרי חדש, ופסק כמותם, ה'תורת זבח' מב, ז: "וע"ש [בחקרי לב] בסי' כ"ה דהעלה דלאו דוקא ספק דמציאות דמהני שהיה י"ב חודש, אלא גם בספק דדין דפליגי בה הפוסקים – מהני שהיה ולידה, דהוי ניסיון למינקט כספק המתיר, ע"ש. וכן דעת הפר"ח…". וכ"כ 'עיני הכהן' (לבעל המשמרות כהונה) דף קמח, ב: "ובדבר שהוא פלוגתא דרבוותא אי טריפה – מהני יב"ח להתירו, כ"כ הש"ך מדברי מהרש"ל, ע"ש". וכ"כ 'שבת אחים' (לרבי משה שתרוג מתוניס) יו"ד נז, כה: "וכן בדבר שהוא פלוגתא דרבוותא אי טרפה או לא – מהני יב"ח…". וכ"כ 'חכמת אדם' שער איסור והיתר יד, כט: "הא דמהני שהייה י"ב חודש או לידה – דוקא בספק טריפה, אבל בודאי טריפה לא מהני אפילו אם חיה שנים הרבה, אפילו הכי היא בחזקת טריפה. דאף על גב דקיימא לן טריפה אינה חיה, היינו רובא דרובא, אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אף על גב שהיא טריפה. ולפי זה במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים, אי חזינן דחיה י"ב חודש או שהולידה או הטילה ביצים – כשרה. וכן אפילו לודאי דרוסה מהני שהייה ולידה, דאפילו ודאי דרוסה ספק טריפה היא". וכ"כ מהר"ם שי"ק יו"ד סוס"י ס"ו: "וכבר כתב הש"ך… דגם בפלוגתא דרברבתא החיות מכריע, והפמ"ג מספקא ליה אי גם ברבים המסכימים מכריע. יעוי"ש…". וכ"כ ה'פרי תבואה' יו"ד ב: "ובאמת חוץ מדברי צ"צ יש בנ"ד סברא להתיר מחמת שחייתה הבהמה יב"ח, עפמ"ש רש"ל… והסכים עמו הש"ך… דגם במקום ספק פלוגתא דרבוותא סמכינן על חיות יב"ח כמו בשאר ספק טריפות. ע"כ. ולפ"ז לו נניח בנ"ד דהוי פלוגתא בין הפוסקים, נמי ראוי לסמוך על זה שכבר חייתה יב"ח, כדברי רש"ל וש"ך הנ"ל". וכ"ה דעת ה'בית יצחק' יו"ד א, סא, יב: "ובעיקר הדין דבספק פלוגתא דרבוותא אי מהני י"ב חודש להכשיר, הגם דהש"ך… פוסק דבפלוגתת הפוסקים אף בספק יותרת מהני י"ב חודש להתיר, וכש"כ בשאר פלוגתת הפוסקים, מ"מ ראיתי מפקפקים בדבר. ושורש הדבר דקשיא אס"ד דבפלוגתת הפוסקים מהני י"ב חודש, אם יארע שחי י"ב חודש יכריע זאת על כל הבהמות ובטלה מחלוקת… וע"כ לא מהני י"ב חודש במחלוקת הפוסקים… וכעת ראיתי שבספר דעת קדושים… פסק מטעם זה להלכה דבספק בפוגתא דרבוותא לא מהני י"ב חודש, וכבר כתבתי בתשובה דיש לישב…". וכ"כ ה'זבחי צדק' (לרבי עבדאללה סומך מבגדד) יו"ד נז, קיא: "ולאו דוקא ספק דמציאות דמהני שהית י"ב חודש ולידה, אלא גם בספק דדין דפליגי בה הפוסקים – מהני שהיה ולידה, דהוי נסיון למנקט כספק המתיר". וכ"כ בשו"ת 'זכרון יוסף' (לרבי יוסף שטיינהארט מהעיר פיורדא שבגרמניה) יו"ד ב: "ואין לפקפק ולומר: כיון דהמטריפין מחשבין זה לודאי טריפה, ואנן נוהגין כדעת המטריפין, א"כ לא תהני לי' שהיית י"ב חודש ולידה, כמ"ש בטור וש"ע סי' נ"ז [סעי' י"ח] וסי' פ"ו [סעי' ט']. זה אינו, דאנן נמי לא מחשבינן לי' כודאי טריפה אלא משום דלא ידעינן הילכת' כמאן, נהגינן הכי. ועתה נתברר לנו דהילכתא כהמכשירין או שאין טריפו' זה מבטן אמו. דאלת"ה איך תמצא מ"ש מהרש"ל וש"ך ופ"ח דבספיק' דפלוגת' חזינן אי חיתה י"ב חודש או ילדה שרינן לה ונימא נמי דהמטריף משוי לה ודאי טריפה דלא מהני לי' שהי', אלא ע"כ כנ"ל". וכ"כ ה'מלמד להועיל' יו"ד ט: "ואפילו מי שרוצה לפקפק ולומר דהרשב"א חולק על הרא"ה בכל גווני, ג"כ אין כאן בית מיחוש, דהא הש"ך והפ"ח הסכימו למהרש"ל דבפלוגתא דרבוותא מתירין בבירור אחר שהוי יב"ח". ובשו"ת 'הר צבי' יורה דעה לו, הורה להמתין י"ב חודש במקרה של דקירת הכרס שעליו נחלקו הפוסקים אם נקב כיוצ"ב מטריף: "נשאלתי על בהמה שמחמת אכילה מרובה נפחה כריסה, והרפואה לזה שדוקרין אותה כנגד הכרס ויוצא הריח ורפא לה. והוריתי שהבהמה צריכה להמתין י"ב חודש מיום הדקירה ואז תהיה כשרה לשחיטה ולאכילה". וביבי"א ח, יו"ד ב, האריך להביא פוסקים רבים הסוברים שמועילה המתנת י"ב חודש להכשיר במחלוקת הפוסקים, וצרף את דעתם להתיר במקרה של מחלוקת הפוסקים לגבי דקירת כרס הבהמה להוצאת הפרש המצטבר שם, שיש המטריפים אותה משום 'נקובת הכרס'. וב'כנסת הגדולה' יו"ד ל, הגב"י סוס"ק א, כתב: "ויראה דנפקא לן בין פרש"י ופי' הרמב"ם לענין דינא לבהמה שנחבסה רוב הקפה ושהתה י"ב לדש, דלפרש"י דהוי ודאי טריפה – לא מהני אפילו שהתה י"ב חדש. דאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים, וכמ"ש הרשב"א בת' סימן צ"ח. אבל לפי' הרמב"ם דהוי ספק טריפה – כשרה". ולמד מכך היבי"א ח, יו"ד ב, שלדעת הכנה"ג גם ספיקא דדינא או דרבוותא חשיב ספק טריפה שמועילה לו בדיקת י"ב חדש: "ומוכח דס"ל להכנה"ג שאף בספקא דדינא או ספק פלוגתא דרבוותא, מהני שהיית י"ב חודש".

הסוברים שהמתנת י"ב חודש לא מועילה להכריע מחלוקת הפוסקים

ה'חקרי לב' א יו"ד כה, דן האם המתנת י"ב חודש מועילה גם להכרעה במחלוקת הפוסקים, ובין דבריו הביא מדברי ר"ח אבולעפיה[1] הסובר שרק לספקות במציאות מועילה בדיקת יב"ח, אך לספק הנובע ממחלוקת לא מועילה: "והנה אמת שדעת הכנה"ג… הרי בבירור דמהני שהייה ולידה גם בספק דדין ומחלוקת פוסקים. ומדי דברי עם מורינו הרב המופלא המהר"ח אבולעפי' ז"ל השיב על דברי הרב, דע"כ לא התירו שהייה ולידה כי אם בספק מציאות, כגון דרוסה ונפולה, אבל ספק דדין לא. והביא ראיה דאי לאו הכי, תיפשוט כל בעי' הש"ס בדיני טריפה ע"י שישהו אותם י"ב חודש, דאם חיו – נפשט הספק. וכן בכל מה שנחלקו הראשונים היה להם לברר ע"י שינסו אם יחיו בכה"ג או לא… ואחרי המחילה, אין דבריו נראין, שכדברי הכנה"ג נראה מדברי רש"ל… שהעלה דאע"ג דקי"ל דטריפה אינה חיה, מ"מ במיעוט דמיעוט יתכן דחיה…". גם ה'דעת קדושים' על יו"ד לה, כט, סובר שבפלוגתת הפוסקים לא מועילה בדיקת יב"ח: "אך גוף סברתו להקל איני יודע מאין לו להלב"ש להכריע בפלוגתא דרבוותא ע"י יב"ח.  וכעת לא עיינתי בדבריו הרבה ורחוק לענ"ד שיהיה שום הכרע כל דהו ע"י יב"ח לגבי פלוגתא, דא"כ ע"י בהמה א' שחיתה יב"ח באופן הפלוגתא נכריע עי"ז אודות זה לעולם לכל דורות ולכל מקומות ולכל בע"ח. ואם נימא שמה שטרפה אינה חיה יב"ח אין זה רק שרוב כ"ה, ויש מיעוט חיות יב"ח. ועי"ז אין להכריע ע"י שרואין כמה בע"ח שחיו כנ"ל, ממילא לפ"ז אין הכרע גם לגבי אותו בע"ח שחי לפנינו, שאף שהוא מהמיעוט וחי, מ"מ טרפותו אין בו שינוי כל דהו להקל מבשאר בע"ח שאנו מטריפין בהם בטרפות ההוא". וכ"כ גם ה'עמודי אור' (לרבי יחיאל הלר, רבן של כמה קהילות באזור ליטא) סי' מט: "… ויסוד הדבר, דאף דבש"ס אשכחן שהיו מכריעים מכח חיות י"ב חדש את הדין להקל נגד דעת האוסר, היינו שהם ז"ל ידעו שהאוסר אין לו קבלה על פרט זה, שהרי נחלקו עמו. ואלו קבל כך מרבותיו, ורבותיו מרבותיו כו' – לא היו חולקין עליו, אם קבלה הוא – יקבלוה, אלא בסברא בעלמא נחלוק, שהיה האוסר אוסר ע"פ סברתו. ועל כן הכריעו מדחזינן דלא כוותיה, דהיא חיה י"ב חדש, ואין לנו לתלות במעשה נסים ודבר רחוק אלא לדון כסברת המתירין, אבל כדשלא הכריעו בש"ס, וע"פ דרכי הפוסקים אסור הוא, או ספק איסור, כי בשל תורה הלך אחר המחמיר, אנו אין לנו להכריע מראותינו חיות י"ב חדש, שהרי יש לומר שדעת האוסר קבלה הוא מרבותיו, וא"כ הוה לדידיה טריפות ברור, ומה יושיענו שחיות י"ב חדש. ולענ"ד פשוט שגם במחלוקת הפוסקים אין להכריע משחיות י"ב חדש, שהרי הפוסקים אין מחדשים דבר מעצמם, רק יסודם מהש"ס, ולפי ביאורם הוא ודאי טריפה מקבלת חז"ל, ואין להכריעה כלל…". וכ"כ 'עמק הלכה' (לרבי זאב וולף הלוי מז'טל שבליטא [כיום בלארוס]) יו"ד ח: "אך מטעם אחר יש להכשיר, דהש"ך הביא… דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא – מהני יב"ח… אבל באמת הא גופה קשיא לי, מאי מהני שהיי' יב"ח לספיקא דדינא? דא"כ נדון מניה על הכלל שכל שאירע ספק טריפות כזה – כשר… ע"כ נ"ל עיקר דלא כהמהרש"ל, דלא דמי לספק בגוף המעשה, דבזה מהני שהייה, דנתברר שלא היתה טריפה. אבל בספיקא דדינא לא מהני שהייה יב"ח". וכך דעת ה'משפטי עוזיאל' תניינא יו"ד ג, שבספק פלוגתא לא מועילה בדיקת י"ב חודש, והגדיל להחמיר שאפילו כאשר רוב הפוסקים מקילים, אין בדיקת י"ב חודש מועילה להכריע כמותם: "מכל האמור והמדובר למדנו שבספקא דפלוגתא דינו כמו ודאי טרפה, שאין שהית י"ב חדש ולידה מכריע הספק להכשיר… ומדבריהם למדנו שגם בפלוגתא דדינא שלא הוכרעה אלא שקבלנו סברת המחמירים ואפילו שהיא נגד רוב הפוסקים לא מהני בזה שהית י"ב חדש, ומטעמא דהרשב"א… ואין לחלוק ולומר דבשאלה שבנדון דידן שכל הבהמות נקובות הכרס מעין זה מתרפאות זו היא הוכחה מעליתא שנקב זה אינו מטריף, זה אינו אלא אדרבא איפכא מסתברא, הואיל וכולן מתרפאות הרי אתה מוציא לעז ומבטל דברי חכמינו האוסרים מדינא או אפילו מדין ספקא דדינא". ה'פתחי תשובה' יו"ד מח, ב, הסתפק בזה ונשאר בצ"ע: "אמנם בעיקר הנחה הנ"ל, אף דכ"כ הש"ך… שכן משמע מדברי מהרש"ל… ושדבריו נכונים, וכן הסכים בפר"ח… וכ"כ בפמ"ג ובלבושי שרד ובתשובת זכרון יוסף… ועוד בכמה ספרי האחרונים, מ"מ הדברים צ"ע כמו שתמה על זה בספר עמק הלכה… דא"כ דמהני שהייה י"ב חודש לספיקא דדינא, נידון מיניה על הכלל, שכל שאירע ספק טריפות כזו – כשר. ואם נימא דאין ראיה מזו שחיתה דממיעוטא הוא שחיין, א"כ איך נכשיר בהמה זו, יאמרו ב' בהמות בריעותא א' זו אסורה וזו מותרת כו'… גם מדברי הב"ח בהשגתו על המגיה בטור הנ"ל מבואר דלא ס"ל הא דמהרש"ל הנ"ל, וצ"ע".

האם בדיקת י"ב חודש מועילה גם כאשר רוב הפוסקים מטריפים

הסוברים שבדיקת י"ב חודש אינה מועילה כאשר רוב הפוסקים מחמירים

יש שהבינו מדברי הפר"ח הנזכר לעיל, שרק במחלוקת שקולה מועילה בדיקת י"ב חודש, אך אם דעת רוב הפוסקים להטריף – לא מועילה הבדיקה. זו לשון הפר"ח: "ומיהו במחלוקת הפוסקים שהוא שקול, שאין ראיה מכרעת לאחד מן הצדדים – ודאי דסמכינן אשהיית י"ב חדש אליבא דכ"ע, דהוי כספק טריפה". בספר 'עטרת שלמה' (לרבי יעקב שלמה הולצברג מאזור ליטא) טז, ו, כתב שכוונת הפר"ח שרק בספק שקול מועילה הכרעת י"ב חודש, אך אם הרוב אוסרים – לא תועיל בדיקה זו: "…דנראה לענ"ד לומר דבר חדש, דבאמת ס"ל להמהרש"ל דבספיקא דפלוגתא, היכא דחיה י"ב חודש, למידין ממנו על הכלל כולו, והלכה כמאן דמכשיר. אבל מכל מקום זה הוא דוקא בספק השקול, היכא דאין ראיה מכרעת להאוסרים, וגם ליכא רוב האוסרים, וגל לא נתפשט האיסור עדיים לאסור אותה מספק, רק שיש אוסרים ויש מתירין. דאם יש ראיה מכרעת להאוסרין, או דאיכא רוב האוסרין דהלכה כרבים, או שכבר הכריעו לאסור אותה מספק, אז היא נחשב לענין זה כודאי טרפה. ולא מהני י"ב חודש אף להכשיר אותה בעצמה, דזה לשון המהרש"ל… והנראה בעיני שהתירוץ הראשון שדחה הוא עיקר… ומש"ה לא מכשרינן בשיהוי אלא בספק טרפה, גם החכמים שבאו להביא ראיה מהנהו עובדי שחיה יותר מי"ב חודש לא באו אלא להוציא מכלל טרפות דבר שנפל עליו מחלוקת, א"כ שפיר באו להביא ראייה שאין נמנה בכלל טרפות, דהיינו ר' יוסי ב"נ ששאל איב"ל… ומכ"מ היה מעשה וחיה, וא"כ אמאי לא חזרנו מדברים להכשיר שמוטת ירך, בפרט מאחר שכבר נפל בו מחלוקת… הרי מפורש יוצא לנו מדברי המרש"ל ז"ל, דהחכמים שבאו להביא ראיה מהנהו עובדי שחיה יותר מי"ב חודש, כוונתם ללמוד על הכלל כולו שיהיה כשר, וממה שמסיים 'אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טרפה אפילו יבא שיחיה אין זו סתירה ד"ח הקדושים, ולא פי' לן על איזה אופן הוא מוסכם, מוכח להדיא כמו שכתבתי, דבין שההסכם היה מצד שיש ראיה מכרעת להאוסרין, או שהאוסרים הם רוב, דאז הלכה כמותם, או שלא היה שום ראיה מכרעת לצד האוסרין, וגם לא היה רוב, רק שהסכימו לאסור מספק, אז נחשב לענין זה כודאי טרפה דלא מהני לה י"ב חודש. ואל תשיבני מהא דכתב עד שהשיב לו… וא"כ אמאי לא חזרנו מדברים להכשיר מאחר שכבר נפל בו מחלוקת. משמע דאף שכבר הסכימו לאסור, מכ"מ היה חוזר אם היתה חיה י"ב חודש, דנוכל לומר דכונתו הוא כך, אמאי לא חזרנו קודם שהסכימו להלכה שאסורה, וזה ברור בע"ה בכונת המהרש"ל". וכך הבין היביע אומר ח, יו"ד ב, בדבריו: "ולכאורה עדיין יש לדון בזה, לפי מ"ש הפרי חדש שבמחלוקת שקול ואין הכרע לאחד מן הצדדים מהני י"ב חודש. משמע שאם רוב הפוסקים אוסרים – אזלינן בתר רובא, והו"ל כטריפה ודאי דלא מהני לה שהיית י"ב חודש". גם הפרי מגדים (הנ"ל) הסתפק בדבר ונשאר בצ"ע, והסתפק בין במקרה שהחולקים רואים אלו את אלו, ובין במחלוקת פוסקים רגילה: "ואני מסתפק בפלוגתא דרבוותא שרובן אומרים טריפה ומיעוט אומרים כי כשר, אי רוב כי ההיא דאורייתא אחרי רבים, ומכל שכן אם עומדים ורואין אלו את אלו, כמו שאני עתיד לבאר זה בכללים אשר על הפוסקים בעזה"י, וראינו שחיה יחיה י"ב חודש… אף דמלתא רחוקה היא, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך". והביא ה'עיני הכהן' הנ"ל את הסתפקותו: "והשפתי דעת נסתפק בדבר דרוב הפוסקים מטריפין, אי מהני שהיית י"ב חודש נגד הרוב, ע"ש". ובמקום אחר (שפתי דעת פא, ה) נטה הפמ"ג להחמיר בזה: "והוי יודע דספק פלוגתא דרבים סוברים כן, אף חי י"ב חודש – אין להתיר, ובזה צ"ע". וכ"כ בשו"ת 'יהודה יעלה' סו"ס ס: "ולפי"ז כיון דהתורה אמרה 'אחרי רבים להטות' – קיי"ל הלכה כרוב הפוסקים… ה"ל בנ"ד ודאי טריפה, ולא מהני ליה שהיה יב"ח… והיינו טעמא משום דמן הנמנע הוא בדרך הטבע, אא"כ עפ"י נס, ואמרינן טפי ודאי נחלפה בבהמה אחרת, ואפילו עדים מעידים שהיא היא – ודאי סהדי שקרי נינהו… וזהו גם כן כוונת הגאון בתשו' חתם סופר… שחלילה לומר על ודאי טריפה שחי יב"ח אפילו על המיעוט, ותמה בזה על השואל שם…". אמנם ב'יביע אומר' הנ"ל הביא רשימה ארוכה של פוסקים הסוברים שאין דין 'אחרי רבים להטות' כאשר הדיינים לא רואים אלו את אלו, ובכך דחה טענתו של ה'יהודה יעלה': "ולפענ"ד אי משום הא לא איריא, לפי מ"ש המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סי' רז), שדוקא במחלוקת שנחלקו פנים אל פנים, כמו בבית הדין, הדין הוא ללכת אחר הרוב, כמו שנאמר אחרי רבים להטות, ומוציאים מן המוחזק. משא"כ בפוסקים שלא נחלקו פנים אל פנים, מצי המוחזק לומר קים לי כדעת המיעוט, כי אולי אם היה הרוב שומע דברי המיעוט וטעמם ונימוקם היו מודים להם". ובשו"ת 'שבט סופר' יו"ד כג, כתב שדעת הב"ח[2] היא שכאשר רוה"פ מחמירים – לא מועילה בדיקה. וכך נוקט להלכה, אלא שסובר שכאשר רוב הפוסקים מחמירים רק מספק, אפשר להקל במקום הפסד מרובה: "והב"ח והת"ש כתבו על הג"ה זו שארי לי מאריה… וצ"ל דהב"ח והת"ש סברו כיון דרוב הפוסקים סוברים כר"י בר חנינא דכל הכרס כרס הפנימי הוי כודאי טריפה ואין ראיה מיב"ח דלא מהני בודאי טרפה. ועיין בפרמ"ג… שכתב דוקא בספק דפלוגתא דרבוותאי אבל ברוב הפוסקים נגד מיעוט לא מהני יב"ח דמשום דאזל בתר רוב דאינם חיות יב"ח ניזל בתר רוב הפוסקים דסברו דהוי טרפה ולא מהני שיהוי י"ב חודש, כן צריך להסביר דברי הב"ח…". וכ"כ ה'אמרי נעם' יא, דף יג, עמ' ד: "ואתפלא מאד על הפמ"ג שמסתפק מאד בזה ברוב האוסרים. דטעמא הוא מחמת אחרי רבים להטות, אם אמרינן דרוב טריפה אינה חיה יב"ח גם כן הוא מדאורייתא, מחמת 'אחרי רבים'. ואלימא מהאי רוב האוסרין. הלא הגע עצמך, למשל בדין 'קבוע', אם יהיה פלוגתא ומחלוקת אצל הסנהדרין אם בדבר זה הוי קבוע. ולא אזלינן בתר רובא. אי לא הוי קבוע. ומקצתם אומרים בכך. ומחצה השניה אומרים בהיפוך. הכי תאמר בזה הדרינן לכללא דידן ד'אחרי רבים', וכיון שהוא ספק לנו אם הדבר מותר או אסור – ניזל בתר רובא. זה ודאי אינו… דהלא כת האוסרין בודאי סוברים דבכאן לא אמרינן בתר רובא, דזו הוי מיעוטא דמיעוטא דחיים, כיון דאצלם הוי ודאי טריפה, א"כ נשאר אצלנו פלוגתת הפוסקים הוא מטעם דאמרינן דהם בעצמם היו הולכים בתר רובא… ול"ש כלל חקירות הפ"מ לומר דרוב זה חזק יותר מרובא דאחרי רבים, דע"ז גופא אנו דנין, ורוב סנהדרין אומרים דגם אם חי יב"ח טריפה ולא אזלינן בזה בתר רובא – ודאי כדבריהם נקטינן, ואסור אף אם יהיה רק מיעוטא דמיעוטא דחיים". ולכך נטה רבי דוד שלמה אייבשיץ בעל הל'בושי שרד', בשו"ת 'נאות דשא' יד: "אלא שראיתי להרב בעל פרי מגדים… נסתפק בפלוגתא דרבוותא, שרוב אומרים טריפה ומיעוט מכשירין, וראינו שחי יב"ח – אי מהני. מי נימא מאי חזית דאזלת בתר רובא דאין חיות, זיל בתור רוב המטריפין, וע"כ מן המיעוט הוא, א"כ אימא ממיעוטא דחיות; או דלמא דא' מאלף יחיה, ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן… ובהיות כן דהמטריפין חסרה מרה – רובא נינהו, נסתר היתרא דידי, דשפיר יש לומר דנוצרה כך, ואפ"ה טריפה ולא מהני יב"ח". וכ"כ בשו"ת 'הרי בשמים' (לרבי אריה ליבש הלוי הורוביץ) ב, סוס"י קמז: "…אפס דיש לעיין לפי מה שכתב להסתפק בפמ"ג… בפלוגתא דרבוותי שרובא מטריפין ומיעוט מכשירין, וחי' י"ב חודש, דאפשר דאמרינן מאי חזית דאזלינן בתר רובא דאינן חיות, זיל בתר רוב המטריפין! ובתשובת נאות דשא חוכך להחמיר בזה מכח דברי הש"ך… וא"כ הה"נ, הלא רוב הפוסקים מטריפין. אמנם נראה דעל כל פנים נראה דאחרי שהיית י"ב חודש וגם שיהיה עיבור ולידה, דאיכא תרי רובי – חשיב כודאי. ולא שייך טעם הפמ"ג הנ"ל…".

הסוברים שבדיקת יב"ח מועילה גם כאשר רוב הפוסקים מחמירים

בשו"ת 'טוב טעם ודעת' תניינא קעב, סובר שגם כאשר רוב הפוסקים מטריפים, עדיין מועילה בדיקת יב"ח להכשיר: "ומ"ש רו"מ בשם הפמ"ג שנסתפק היכי שרבו האוסרין אם מהני שהייה י"ב חודש. לדידי אין ספק כלל דודאי מותר, דמה בכך דרוב המטריפין, זה נמי הוי עכ"פ רוב, דרוב טרפות אינן חיות י"ב חודש, ורוב זה עדיף טפי ואלים יותר, דדלמא יש פוסקים המכשירין, ואנו אין יודעין מהם… וגם נצרף דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דזה הוי ברור דאין טרפה חיה י"ב חודש, ואם נזדמן – הוי דרך נס. ולדידיה ודאי דעדיף חזקה זו מרוב הפוסקים המטריפין, דהתם רובו והכא ודאי, ולא תלינן דהוי דרך נס". וכ"כ ה'חקרי לב' יו"ד כה: "אך את זה צריך ישוב, במחלוקת פוסקים, ורוב הפוסקים הטריפו, אי מהני שהייה ולידה, שי"ל דכיון דכתיב 'אחרי רבים להטות', הרי אין כאן ספק אלא ודאי טריפה, או דלמא ל"ש. והנה אמת שמדברי הפר"ח… נראה להדיא דדוקא במחלוקת פוסקים שהוא שקול, הוא דמהני שהייה ולידה, ונראה ודאי טעמו במ"ש 'אלא נראה שאין טעם זה מספיק', שהרי י"ל כי כתיב 'אחרי רבים' היינו שאין בדבר בירור, כדי שלא ירבה מחלוקות בישראל, אמרה תורה כן, כמ"ש הראשונים, דמסתם רבים יכוונו האמת. אבל במקום דסמי בידן[3] לברר ע"י ניסיון – בכי האי לא מהני דעת רבים. והרי דעת רבים לא מהני מפני החזקה, דאוקי ממון אחזקתיה, ומצי אמר קים לי כ"כ נגד רבים כידוע. א"כ כ"ש הוא אף בענין איסור במקום בירור, דעדיף מחזקה. וכ"נ מתוך חידושי הרשב"א… דכי לא מהני שהייה, היינו בטרפיות השנויות במשנתינו, המוסכמות, שאין בהם מחלוקת. יע"ש. מכלל דכל שיש מחלוקת בדבר – מהני שהייה, ל"ש בין יחיד לרבים… שהרי במקום אחר העלתי דכי כתיב 'אחרי רבים להטות', בטל דעת היחיד, היינו דוקא בשנשאו ונתנו בדבר ובטלו דעתו, אבל בלא"ה חייב לעשות היחיד כדעתיה…". וכן היא דעת ה'בינת אדם' שער איסור והיתר יז, כו: "ואמנם לאחר העיון נראה דלא היתה מעולם ודאי טריפה רק ספק טריפה, ואם כן מהני לזה שהוי שנים עשר חודש, והוא הדין לידה דמהני כמבואר שם. והנה בריש סימן מ"ח הביאו הטור דיש אומרים דכרס הפנימי היינו דוקא מפרעתא, היינו למטה הרואה את הקרקע, אבל למעלה ממנו במקום הצלעות – לא נטרפה אם ניקב הכרס אלא או ברובו או טפח, וזה דעת בעל העיטור. אבל דעת רוב הפוסקים דניקב הכרס בכל מקום שהוא טריפה במשהו. ועיין שם בטור מה שכתב המגיה שם, שהחוש והנסיון מעיד על דעת ראשונה, שהרי בארצות המערב חותכין בין הצלעות ומוציאין הפרש. ולפי זה הוי ספק דפלוגתא, וכיון שילדה – היא כשרה, כדאיתא שם בש"ך".

הסוברים שבדיקת י"ב חודש לא מועילה נגד רוב הפוסקים, אך אם הם מחמירים רק מספק – מועילה

בשו"ת 'שבט סופר' הנ"ל מסייג את דבריו ואומר שאם מחמירים רק מספק – מועילה בדיקת י"ב חודש להתיר במקום הפסד מרובה: "אבל מ"מ יש להקל בזה משום דגם רוב הפוסקים רק מפני ספק פסקו לחומרא ואילו היה ראה דברי הב"ח והת"ש אולי לא היה מיקל בפשיטות, מ"מ נ"ל בהפסד מרובה יש להקל בשיהוי יב"ח מטעמא שכתבת". וכ"כ גם ה'אמרי נעם' הנ"ל, אך הוא לא הגביל את ההיתר למקום הפסד מרובה: "אמנם כל זה אם נאמר דדעת האוסרין הוא מחמת ודאי, אבל אם גם המה אוסרין רק מספק…ומספיקא החמירו – בודאי בכגון זה אם חי יב"ח גם המה בעצמם מתירין…".

האם בדיקת י"ב חודש מועילה גם לשאר בהמות שנטרפו בזה

הסוברים שבדיקת י"ב חודש לא מועילה להתיר גם בבהמות אחרות ללא הבדיקה

לדעת ה'חקרי לב' א, יו"ד כה, רק את אותה הבהמה ששהתה התרנו, אך לא את שאר הבהמות הסובלות מאותו ספק טריפה: "… וכי התירו ספק טריפה בשהייה, היינו שיש בבהמה זאת ב' צדדים להתר, וחד לאיסור.. ולא חשיב ספק אלא הוי בס"ס, שהרי בהמה זאת בלי שהייה בספק טריפה עומדת, ולא בודאי. וכי שהתה י"ב חודש, הרי למ"ד אינה חיה – הוברר בירור גמור דאין זו טריפה כלל. ואף דלמ"ד טריפה חיה – לא יצאת מידי ספק טריפה בשהייה, מ"מ כיון דלא בריר לן אי קי"ל טריפה חיה או אינה חיה, א"כ מידי ספק לא נפיק. הרי בשהייה נתוסף בבהמה עוד צד התר דאינה טריפה, וכיון דאין בבהמה זאת ספק איסור שקול, דצד ההתר מוכרע טפי, ע"כ נקטי להתיר. ובהכי אתי שפיר במה שלא ניסו בספק טרפיות, דדין להשהות אם יחיו, דהרי אף אם יחיו – לא הותר הספק, כיוון דלא בריר להו דטריפה אינה חיה בודאי. ומינה דאם בכל ספק מחלוקת פוסקים דשיהו בבהמה שיש בה ספק זה וחייתה י"ב חודש, אותה בהמה הותרה שיש בה ש"כ צדדי התר וחד לאיסור. אך שאר בהמות שיש בהו ספק ולא שהו י"ב חודש, לא הותרו, דאין בהם כי אם צד ההתר דהיינו כת המכשירים. דאילו אם באנו לברר ספק הראשונים במה שראינו בהמה שהיה לה ספק זה וחייתה י"ב חודש, אין זה בירור גמור. דכל דלא בריר לן אי טריפה חיה או לא, והרי האוסרים והמתירים לא בריר להו, ואיך יבררו הספק בעבור שחייתה זאת י"ב חודש. וכיון שכן, לא התירו בספר טריפה בשהייה כי אם אותה בהמה ששהתה, ולא יותר…". ולכך נטה ה'פרי תבואה' יו"ד ב: "שהרי כתב הש"ך בשם רש"ל דהא דאמרינן טריפה אינה חיה היינו רוב טריפות, אבל המיעוט חיות. וא"כ בשלמא בהמה זו עצמה שאנו רואין בה שחיתה יב"ח, כשאנו באין לספק בה אולי היא טריפה רק שהיא ממיעוט טריפות החיות – ודאי יש לנו לומר שהיא מרוב ואינה טריפה. אבל כשבאנו להקיש אליה שאר בהמות שעדיין לא חיו, להכשיר גם בהן ריעותא זו – אמרינן בהיפך: הרי עכ"פ יש בעולם מיעוט טריפות שהן חיות, ואימא זו שחיתה היתה מהמיעוט, כידוע בדרכי ההגיון שאין התאמתות דרכי היקש החופשי דומה להיקש המשאיי הישר. ויש ראיה על זה גם מהגמ', דדוקא על בהמה זו שהיא לפנינו, כשאנו דנין עליה אם הוא מהרוב או מהמיעוט – אז אמרינן שהיא מהרוב, ולא לעשות ממנה היקש החופשי בעת שאינה לפנינו…". וכ"כ ה'בית יצחק' יו"ד א, סא, יב: "לכן מה"ט ל"מ בירור י"ב חודש רק על אותה הבהמה ולא שיכריע על כל המין, דלענין שאר בהמות חיישינן שמא זאת הבהמה היתה מהמיעוט שחיות אע"פ שהיא טריפה". וכ"כ 'אם לבינה' יו"ד נז, כח: "הא דלא מהני השהוי יב"ח בספקא דרבוותא רק לאותו המעשה ולא להחליט דעת המקיל בדין הוא לאחר וליומא אחרא אם יזדמן, כמ"ש בפנים, נלע"ד הסברא בזה שהיש"ש כתב… בשם הרשב"א… וכן בכאן אנו שואלים אותו שמעיד: מנין אתה יודע ששהתה זו, שמא שכחת וכו' או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת שא"א להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל יב"ח. וכן כתב קודם לזה ז"ל או סבה אחרת יש כאן, ע"ש. וא"כ כ"כ לענין מעשה אחרת, אמרינן דלמא הך דשהתה שמא נתחלפה או שמא היה המעשה באופן אחר, והיתה איזה סיבה אחרת שחיתה, כנ"ל". ול'שערי דעה' (לרבי חיים יהודה ליב ליטווין מליטא) סי' קנא, בדרך כלל אין להקיש מבהמה אחת על בהמות אחרות, אבל כאשר אנו רואים שרוב הבהמות שיש להן סוג זה של ספק טריפה – חיות, ניתן להקיש מבהמה אחת על אחרות: "אך לפענ"ד בנידון כזה גם באותן שלא שהו יב"ח יש לצדד להתיר, אע"ג דבעלמא אין לדון בכה"ג מבהמה זו על חברתה להכשיר כל ספק בזה ממה שחייתה האחת, משום דלא אזלינן בתר רובא, אלא בגוף שנולד בו הספק, ולא לדון מזה על השאר… מ"מ בכה"ג שרוב הבהמות שנעשה להם כזאת חיים יותר מיב"ח, שוב הו"ל כשאר רובא דעלמא דאזלינן בתריה גם לענין בהמה שנשחטה קודם יב"ח".

הסוברים שבדיקת י"ב חודש מועילה להתיר גם בהמות אחרות שעוד לא עברו עליהן י"ב חודש

בשו"ת 'חתם סופר' ה, לה, כתב שכאשר בדקו בבהמה מסוימת וראו שחיה י"ב חודש אחרי ספק טריפה (של מחלוקת הפוסקים), ניתן להתיר על סמך זאת גם בהמות אחרות שעוד לא עברו עליהן י"ב חודש: "אני איני כדאי ששלח לי אבל כך דעתי הקלושה נוטה דממקומו הוא מוכרע דהא דספק בפלוגתא דרבוותא נפקא לן מדברי מהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' פ'… וכן יש להוכיח נמי ממ"ש רשב"א בתשובה, הביאו מהרש"ל שם כשבא להקשות אהאומרים מיעוטם חיים, כ' וז"ל: שכן אמרו דרך כלל טריפה אינה חי', וא"כ זו שראינו שחיתה מעידה שאין זו טריפות. ולא על עצמה היא מעידה אלא מטהרת עצמה ומטהרת חברותי' וכו', יע"ש. ונהי דהוא הרשב"א בעצמו לא ס"ל כן, והיינו בודאי טריפה, מ"מ מוכח עכ"פ בספק שאנו סומכי' על יב"ח היא מעידה על חברותי'. והנה להרשב"א דס"ל דאנו מכחישים המעיד שחיתה יותר מיב"ח, ע"כ צ"ל גבי פלוגתא דרבוותא כיון דדעת הך פוסק מסייעי' לי' לא נכחשנו ונאמין לו, א"כ מהימן לעולם. וכן נמי למהרש"ל דס"ל מיעוטא איכא מיהת דחיי' וצ"ל בפלוגתא דרבוותא כיון דרובא מסייעא להך דיעה עבדינן כוותי' בהך, וה"ה בכל אינך". וכ"כ בשו"ת 'עטרת שלמה' טז, ז, הנ"ל: "ושבח לד' יתברך שאחר זמן רב שכתבתי זאת, מצאתי בתשובת חת"ס… שנשאל מגאון אחד איך הוא דעתו בפלוגתא דרבוותא וחי' יב"ח, אי מהני זה לברר דלעולם הלכה כאידך, ובהמה זו תעיד על כולם, או לא. והגאון חתם סופר השיב: לא, דממקומו הוא מוכרע, דהא דספק בפלוגתא דרבוותא נפקא לן מדברי מהרש"ל… משם מוכח דבפלוגתא דרבוותא מהני שיהוי י"ב חודש, ומשם מוכח נמי דמהני לכל בהמות שבעולם, ועל הכלל כולו יצא כו', ע"ש. הרי להדיא דגם החתם סופר מכריע ממש מהמהרש"ל מאותן הדברים אשר גם אנכי הצעיר דקדקתי דבספיקא דפלוגתא מהני שהי' י"ב חודש להתיר את הכלל כולו לדעת מהרש"ל אשר ממנו מקור דין זה. ושמחתי מאד שכוונתי האמת בע"ה בדברי מהרש"ל".

הסוברים שבהמה שנטרפה על ידי ניתוח מבוקר שהוכח כמוצלח – מותרת

בשו"ת 'שואל ומשיב' א, ג, פא, חידש שדווקא כאשר הבהמה נטרפה מכח מקרה שקרה לה, היא נחשבת לטריפה ואסורה באכילה. אך כאשר הדבר נעשה במכוון על ידי רופא שעשה נקב באופן מבוקר תוך מאמץ שלא יכאב לבהמה, וגם המציאות מוכיחה שהיא מחלימה מהנקיבה ולא מתה תוך שנה – בזה לא דיברו חכמים, ואין היא נחשבת כלל לטריפה: "ואני לא ידעתי את קול החרדה שהחריד בזה דבאמת אם לא הי' פלוגתא דרבוותא והי' טריפה בוודאי אליבא דכ"ע בזה אף שראינו שחייתה י"ב חודש כתב הרשב"א דתולין באיזה סיבה מן הסיבות או במיעוט אבל כל שיש פלוגתא דרבוותא ואנו חזינן דחייתה י"ב חודש מה"ת לתלות במיעוט… ובלא"ה נ"ל דבאמת דברי המגיה לא נוכל להכחיש, אמנם לפע"ד ל"ק על פי' הב', דדוקא כשניקב במקרה ע"י קוץ או מחט שפיר כל הכרס הפנימי נקיבתו במשהו שמכאיב לה ביותר, אבל מה שעושין בידי אדם למען שיצא הפרש, וחזינן שנתרפאת עי"ז – א"כ י"ל שאינו מכאיב לה כ"כ, וכמו שעושין בהקזה שמבואר בכל האחרונים דאומן לא מרע אומנתו ועושה באופן שלא יגע בהסימנים. וגם כאן נהי שדוקר, אבל אינו מכאיב לה כ"כ כיון שעושין בתחבלות שלא תהי' מרגשת כ"כ, וגם חזינן שנתרפאת ועבר י"ב חודש, ע"כ נלפע"ד דכשר ואין בזה בית מיחוש". והזכירו הרב ישראל בעלסקי ב'שלחן הלוי' סי' טו, ז, כסניף לקולא: "…והדברים מבוארים וברורים, ואף דהרבה פוסקים מאנו לקבל דעתו בזה, מיהו מכלל ספק פלוגתא לא נפיק אף בדקירה ישרה בלא סתימה מעליא…". כאמור, גם ל'שערי דעה' סי' קנא, על אף שבדרך כלל אין להקיש מבהמה אחת על בהמות אחרות, כאשר אנו רואים שרוב הבהמות שיש להם סוג זה של ספק טריפה – חיות, ניתן להקיש מבהמה אחת על אחרות. ולפי זה כאשר רואים שניתוח מצליח באופן עקבי, ניתן להכשיר על פיו גם בהמות שעוד לא חיו י"ב חודש לאחר הניתוח: "אך לפענ"ד בנידון כזה גם באותן שלא שהו יב"ח יש לצדד להתיר, אע"ג דבעלמא אין לדון בכה"ג מבהמה זו על חברתה להכשיר כל ספק בזה ממה שחייתה האחת, משום דלא אזלינן בתר רובא, אלא בגוף שנולד בו הספק, ולא לדון מזה על השאר… מ"מ בכה"ג שרוב הבהמות שנעשה להם כזאת חיים יותר מיב"ח, שוב הו"ל כשאר רובא דעלמא דאזלינן בתריה גם לענין בהמה שנשחטה קודם יב"ח". מעין דבריו של ה'שערי דעה' כתב גם הרב הרצוג ב'פסקים וכתבים' ד, יו"ד יג, כסניף להקל: "חוץ מזה, אין הנידון שלנו דומה לשאר השהיית י"ב חודש, דענין זה אינו מקרה אלא דבר תמידי, ואנו רואים בחוש שעושים כן לאלפים ולרבבות, והבהמות חיות עשרות שנים אחר כך ויולדות – זהו כבר רוב כהא ד'כולהו חיווי ברייתא הכי אית להון' (חולין מז, א), והוא מעין מה שאמרו לסתור את דברי ר' טרפון בפרה שניטלה האם שלה, לפי "שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה" (סנהדרין לג, א). וכמה רחוק הוא מן הדעת לומר שכל אלו הבהמות חיות באורח פלא".

האם טריפה יכולה לחזור להיות כשרה

מהגמרא בחולין סח, ב, עולה שבהמה שנטרפה – שוב אין לה היתר: "בשר בשדה טרפה לא תאכלו מה תלמוד לומר – לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו – מותרין, יכול אף זה כן, תלמוד לומר טרפה. מאי תלמודא? אמר רבה: כטרפה, מה טרפה, כיון שנטרפה – שוב אין לה היתר, אף בשר – כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר". מאידך, במשנה בחולין מב, א, נאמר שנקב בריאה מטריף: "אלו טרפות בבהמה… הריאה שניקבה או שחסרה". ובגמרא שם מח, א, מבואר שלעיתים הנקב אינו מטריף, כי עלתה לו רפואה שרירה וקיימת: "אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה – כשרה. אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא… למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה – דאינו קרום". רש"י שם מבאר שכאשר הדופן סותמתה – הוי סתימה מעלייתא והבהמה כשרה. אך כאשר עלה קרום מחמת המכה – אין זו סתימה מעלייתא והבהמה טריפה: "דסביך בבישרא – שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין ב' הצלעות, דהוי סתימה שרירא דלא מיפרקא. אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת. דאינו קרום – אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא היא". נחלקו האחרונים ביחס בין שתי הסוגיות הללו: האם מהגמרא הראשונה עולה שבהמה שנטרפה בוודאות שוב לא תצא מידי איסור גם אם תחלים, והגמרא השניה עוסקת במציאות שבה מלכתחילה לא ברור שהבהמה נטרפה. או שמהגמרא השניה עולה שכאשר הבהמה החלימה מהטריפה – שוב אינה טריפה עוד. והגמרא הראשונה עוסקת בבהמה שבפועל היא עדיין טריפה עד יום מותה, שכל זמן שטריפותה בה – לעולם לא תחזור להיתר.

הסוברים שלא מועילה רפואה לטריפה להכשירה

מתשובתו של הרבי מליובביטש לרגאצ'ובר, המובאת לקמן, אנו למדים כי דעת הרוגאצ'ובר עצמו היתה שלא אמרינן 'טריפה חוזרת להכשירה', וכך כתבו עורכי הספר 'אגרות קדש', אוצר אגרות בנושאים שונים, עמ' מ: "חיבה יתירה נודעה מכ"ק אדמו"ר זי"ע לרבה של דווינסק שר התורה, גאון הגאונים בדור האחרון – רבי יוסף ראזין מרוגאצ'וב זצ"ל… לפנינו אחת מאגרות אלה, שכפי הנראה דנה בנקב בבהמה שהרופאים רפאוה בסתימה מעלייתא. הגאון כתב שאינה חוזרת להכשירה. זאת על פי דברי הגמרא "בשר בשדה טרפה… כיון שנטרפה – שוב אין לה היתר"… על כך משיב הרבי במכתב שלפנינו, ומוכיח מכמה מקומות בש"ס שאם נסתם הנקב סתימה מעלייתא – חוזרת להכשרה". וכ"כ בשו"ת משנה הלכות יג, קיג, שגם כאשר הרופאים טוענים שהבהמה לא תמות בעקבות הניתוח, אין זה מועיל להכשירה מדין טריפה: "וראיתי טועים כיון שהרופא עושה הנקב בקיבה בכדי לרפאות הבהמה, והרי הבהמה חיה אח"כ, ממילא אין זה בכלל טריפה, שהרי הרופא בא לרפאות וגם ראינו שחי' אח"כ. ולדעתו כל הטריפות הם רק בזמן חז"ל שלא חיו ועכ"פ לדעתם במחלוקת שנוי' והו"ל כל הטריפות דחז"ל רק ספק טריפה, ולדעתם אם ינקוב הרופא בלב הבהמה נקב מפולש ויתפור אח"כ ויחי' הבהמה כשרה, וכן מסתמא לדעתם אם יחתוך הריאה או הלב כולו והשתיל בבהמה לב מבהמה אחרת או ריאה או רגל ויחי' תתכשר הבהמה. ור"ל מהאי דעתא שח"ו מהפך הקערה על פיה ועושה מאיסור היתר ומהיתר איסור וכבר ניבא על זה רבינו יונה את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי, והאוכל בשר או שותה חלב מבהמה כזו הרי זה אוכל נבילות וטריפות לכ"ע. וגם שנמצא בשו"ת נאות דשא (סי' קכ"ז) שעלה ונסתפק באותן טריפות שמנו חז"ל שאינן חיות וראינו שחיו שדעת הרא"ה דחזרו לכשרותם, ושאר ראשונים חלקו על זה והעלה שאין מי שיכריע בזה, ולזה רוצים לצרף לסניף.  ואני אומר ח"ו לסמוך על זה ואפי' לומר כן כי טענות כאלו נותן יד להמשכילים והמכשילים שמעולם אמרו שהתורה נשתנית לפי הזמן וחכמי הטבע בזמן הזה בקיאים יותר. ופשוט דהטריפות שנאמרו הם הלכה למשה מסיני וכמו בכל הלכה למשה מסיני אין תולה במקום וזמן ואין ברי' ונברא בידם לשנות כן כמו בכל ההלכות שבתורה ואפי' ירבה כחול ימים וכמ"ש הרשב"א. ויבואו לאלפים רופאים זאת התורה לא תשתנה ולא ישונה". הרב וייטמן תחומין כב, עמ' 462 סובר[4] שלא ניתן לקבוע על סמך הניסיון, שכל ניתוח שהבהמה מחלימה ממנו וחיה שנים רבות – אינו מטריף את הבהמה: "נימוק נוסף להיתר המובא בדבריו הוא  שבהמה שנפגעה באופן הממית, אך ניתן להחיותה ע"י טיפול ברפואות – אינה נחשבת לטריפה, ולדעתו ק"ו בנידון דידן. אלא שהגמרא אותה הוא מצטט (חולין נד, א) עוסקת בפגיעות הממיתות שאינן בכלל הטריפות שמנו חכמים; ועל כך אומרת הגמרא שאין להוסיף על מה שמנו חכמים, וכנראה הפגיעות הללו ניתנות לטיפול, ולכן לא נמנו. ואף שמהגמרא ניתן להבין שלדעת חכמים שאר הטריפות אינן ניתנות לטיפול, הרי שלהסיק מכאן שכל טריפה שניתנת כיום לרפוי איננה טריפה, הוא חידוש מפליג, שנוגד את דברי הרמב"ם (הל' שחיטה י, יג) שאין מתחשבים ביכולתנו כיום לרפא, ואת דברי החזו"א (יו"ד ה, ג) שהמציאות הקובעת ענין טריפות ויכולת ריפויין היא המציאות בימי חז"ל ולא בימינו. [5] עוד חידש הרב בעלסקי, שמכיון שחזינן שבדרך כלל הבהמות חיות י"ב חודש, ניתן לסמוך על כך לכתחילה להתיר אותן ואת חלבן גם מבלי המתנת י"ב חודש. גם זה חידוש מפליג. ועוד קשה, שהרי המתנת י"ב חודש מועילה רק בספק טריפה ולא בוודאי".

הסוברים שמועילה רפואה לטריפה להכשירה

מאידך, לדעת ה'תורת יקותיאל' יו"ד מד, ו, טריפה דווקא יכולה לחזור להכשירה: "ולפ"ז אם נפרש דברי הכלבו דמה שכתב: 'ואיך תחזור להכשירה', היינו משום דכיון שנטרפה שוב אין לה הכשר, יפה הקשה הרש"ל. אבל לפלענ"ד אי אפשר לפרש דברי הכלבו הכי, כיון שלפי מ"ש, אין שום אחד מהפוסקים ס"ל כן, אלא כולהו ס"ל דאחר שנטרפה – יש לה הכשר. והכי משמע פשטיה דהש"ס כנ"ל… א"כ עכ"פ מוכח דס"ל דאחר שנטרפה – חוזרת להכשירה, דאל"כ, אמאי מהני סתימה… לכן נלפענ"ד דמ"ש הכלבו 'ואיך תחזור להכשירה', לאו דינא קאמר, דכיון שנטרפה שוב אין לה הכשר, דזה אינו, כנ"ל. אלא הכי פירש…". וכן כתב ה'מלמד להועיל' יו"ד ט, בשם רבו של חותנו, רבי מנחם מנדל מקארגוי, שכאשר עינינו רואות שהנקב התאחה יפה, שוב אין הבהמה נחשבת לטריפה (אמנם בפועל התיירא רבי מנחם מנדל לפסוק כן הלכה למעשה, והרד"צ הופמן כתב שאפשר לסמוך על דבריו, ובפרט בשעת הדחק): "ולפי"ז בנידון שלנו דחזינן דהנקב נתאחד ונסתם יפה, הרי נתגלה דלא היתה טריפה כיון דחיתה י"ב חדש, ע"כ דהוא קרום שאינו עומק לסתור. ואן זה סותר לכלל דטריפה אינה  חיה, דלא איירי אלא בקרום העומד לסתור, וכן במיני טריפות דלא שייך בהו קרום כגון טרפות הרגל וצ"ה ונשברו הצלעות… והרי לנו מקום חשוב לתלות בו ההיתר, כיון דהרא"ה והרשב"א שניהם מודים בכה"ג, ואפילו מי שרוצה לפקפק ולומר דהרשב"א חולק על הרא"ה בכל גווני, ג"כ אין כאן בית מיחוש, דהא הש"ך והפ"ח הסכימו למהרש"ל דבפלוגתא דרבוותא מתירין בבירור אחר שהוי יב"ח. וכל זה שכתבתי הוא להלכה אבל לא למעשה. ואף שהסברות שכתבתי הן לדעתי ברורות ומספיקות להתיר, חלילה לי להורות קולא בטרפות בדבר שאין לי קבלה מרבותי, גם לא מצאתי ההיתר מפורש בספרים… [מכאן אלו דברי הרד"צ הופמן עצמו] וע"כ נ"ל דהסומך על פסקו של הגאון רמ"ק – אין מזחיחין אותו, ובפרט בשעת הדחק". וכ"כ רבי מנחם מנדל מליובביטש ב'אגרות קודש', אוצר אגרות בנושאים שונים, עמ' מ-מא: "וזה הוא: אם נאמר שאין טריפה חוזרת להכשירה, קשה מסירכא במקום רביתייהו לרש"י חולין מ"ו ומ"ט, דבתחילה נעשה הנקב ואח"כ הסירכא. ואף דהר"ן תירץ קושיא זו דנקב הראוי לעלות סירכא אינו נטרף בו מתחילתו, ואנן מטרפינן כל הנקבים רק מחסון ידיעה – וזה דוחק קצת – בכ"ז יקשה מריאה שניקבה ודופן סותמתה, דלרש"י ורמב"ם… כשרה בגרמי טרפה, וכיון דהטריפות הוא מחמת הנקב, וזה לכאורה אינו תלוי בנקב אם יהיה סריך בצלע או בין הצלעות והסיכרא נעשית לאח"ז, וכיון דאינו תלוי בנקב – א"א לומר בזה סברת הר"ן או להכניס זה בגדר בירור למפרע. גם מלשון הגמרא מוכח דסריך הוי פסול החוזרה להכשירו. גם מרש"י משמע דקום שעלה מחמת מכה אינו קרום שסופו ליסתר, וסתימת דופן סתימה מעלייתא היא… גם ברמב"ם… משמע קצת כן, ואי אין טריפה חוזרת להכשירה – עיקר חסר מן הספר וכמובן. ומכל זה יש להביא ראיה דחוזרת להכשירה… ואם הדין דחוזרת להכשירה, אז בנידון דידי דהוי סתימא מעלייתא – כשרה הבהמה. ואין להקשות מחולין, דע"כ צ"ל דהא דטריפה אינה חיה הוא דוקא אם לא עשו לה רפואה, דאלה"כ, הא יש רפואה גם לפסיק רישא, ואף אם נדחו קדשם הוי כמו ניסא, הא איתא שם דסמתרי מהני…". וכן הרב בעלסקי ב'שלחן הלוי' סי' טז, האריך להוכיח שדעת כל הראשונים והאחרונים שטריפה שהבריאה ממכתה – חוזרת להכשירה: "סוף דבר, הראנו בעליל, כי אין גם אחד מן הראשונים וגם באחרונים שיאמר כי בהמה שהיה בה שם טריפה, שוב אינה יכולה לחזור להכשרה, אף אם תחזור לברייתה כבתחילה. ודין מסקנא ודין הלכתא, דבמקום שהבהמה חוזרת לברייתה ע"י רפואות בחונות שהנסיון העיד עליהן – הרי שיצאה בהמה זו מכלל טריפה, והיא כשרה ללא פקפוק". גם הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בשו"ת 'שיח נחום' יו"ד מד, סובר שטריפה שנתרפאה חוזרת להכשירה: "מהסוגיה מבואר שיש פסול שחוזר להכשירו גם בנקובת הריאה, ומסתבר שהוא הדין בכל שאר הטריפות, נתמעט רק קרום שעלה מחמת מכה שהוא אינו סותם כראוי. והנה המקרה שלפנינו, הרי זה כריאה שניקבה ודופן סותמתה. וראה רמב"ם (הל' שחיטה יא, י) המתיר בסרכא דבוקה גם נגד דעת אביו…  אמנם אינני יודע מה עושים הרופאים לפרות ואם מנקבים את הקיבה ואיך סותמים אותה, אבל ברור מעל כל ספק שהם עושים מה שנדרש לעשות כדי שהבהמה תהא בריאה והפסול יחזור לכשרותו, והרי זה כסמא בידן. והרי ידוע שבכך עדרי הפרות גדלים ופרים ורבים, ואין המדובר במיעוט המצליח לחיות אלא רובן ככולן בריאות ויולדות וחולבות… אמנם הרמב"ם כתב (הל' שחיטה י, יג): "אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן – אין לך אלא מה שמנו חכמים". אך דברי הרמב"ם מוסבים על מקרה בו הטריפות נשארה והרופאים טוענים שהבהמה יכולה להמשיך ולחיות כך, ובזה לא נתחשב בדעתם, אבל אם הטריפות נעלמה, אין לנו כלל טריפה לפנינו… לפיכך אין לחוש לטריפה בניתוחים שעושים לפרות חולבות להברותן".

שיטת הציץ אליעזר המחלק בין נתרפאה מאיליה לנתרפאה על ידי רפואות

שיטת ה'ציץ אליעזר' א, כד, היא שכל שהתרפאה הטריפה מאיליה – אגלאי מילתא למפרע שמכה זו לא הטריפה את הבהמה, שעובדה שהעלתה ארוכה מעצמה. אך אם התרפאה על ידי רפואות – עדיין הבהמה טריפה, שהמכה אכן הטריפה את הבהמה, אלא שמצאו לה רפואה, וכל שנטרפה שוב אינה שבה להיתר: "…ולפי"ז ממילא אין להביא מדברי התבואות שור (בסימן ל"ו ס"ק י"ד) שכותב דטעמא דקרום מחמת מכה דלא מהני, משום דלא הוי סתימה מעלייתה, אבל היכי דהוי סתימה מעלייתא שפיר מהני. די"ל דזהו רק בעלתה מאליה סתימה מעלייתא, דמוכח שלא הוי טריפה מעיקרא, אבל לא היכי דעלתה ע"י רפואה". [1] מדובר ברבי חיים אבולעפיה השלישי. [2] זו לשון הב"ח יו"ד מח: "והא דנמצא הגה"ה במקצת דפוסים חדשים דווינציא"ה ראיה מן החוש שכשהשור ממלא כריסו מן הירקות קורעין אותו על גבו בין צלעותיו ומוציאין ממנו פרש הרבה וחוזר ומתרפא ובזה ניצול מן המיתה וכן עושין לגמלים בזמן הזה ומזה ראיה דהלכה כרבה בר רב הונא עד כאן הגהה אין זה כדאי לסתור דברי רבי יוסי בר חנינא דכבר כתב הרשב"א בתשובה (ח"א) בסימן צ"ח דכל טרפות שמנו חכמים אפילו הן מתקיימות הרבה טרפה היא עיין שם כי האריך והכי נקטינן דבכל הכרס הפנימי בניקב משהו טרפה ושרא להו מארייהו להמדפיסים שהכניסו הגה"ה זו בספר דלא כהלכתא". [3] בציטוט דבריו ביבי"א נוספה כאן המילה 'ואפשר', וזה אכן מבהיר את המשפט. [4] בניגוד לדעת הרב ישראל בעלסקי, שדבריו יובאו בסמוך בע"ה. [5] על טיעוניו השיבו בשו"ת 'במראה הבזק' ז, נט: "אבל ניתן להבין את דברי הגמרא גם בצורה אחרת: הגמרא אינה מתייחסת למקרה שבו הטרפות נעלמת מן הבהמה, אלא רק למקרה שהבהמה נטרפה ועכשיו היא ממשיכה לחיות על-ידי סמים ורפואות. כך מדויק מלשון הגמרא "אי בדרי ליה סמא – חיי", אבל לא מתרפאת. לכן, במקרה שבו נעלם הנקב יש מקום לומר שהבהמה כבר אינה מוגדרת כטרפה. כל דברי הרמב"ם מוסבים על מקרה שבו הטרפות נשארה והרופאים טוענים שהבהמה יכולה להמשיך ולחיות כך – ובזה לא נתחשב בדעתם. אבל אם הטרפות נעלמה, אין לנו כלל טרפה לפנינו".