פעם אחת ניגש אל רבי מנחם מנדל מקוצק יהודי אחד שרצה מאד ליסע לארץ ישראל.
שאל אותו הרבי מקוצק מהי הסיבה שממריצה אותו לנסוע.
השיב היהודי: הלא כתוב כי יעקב אבינו רצה להקבר בארץ ישראל משום צער גלגול מחילות.
אמר לו רבינו בלשון תמיהה: כל כך אתה אוהב את הגוף שלך שאתה חושש לצער הגוף גם לאחר מיתה?
אכן יעקב אבינו רצה בכל מאודו להיקבר בארץ ישראל ולשם כך הטריח את יוסף ואחיו לצאת למסע ארוך ומייגע. אך הבה ננסה לדמיין מה היתה תשובתו של יעקב אבינו לאותה שאלה בדיוק אותה שאל הרבי מקוצק את היהודי – מה ממריץ אותך, יעקב אבינו, להיקבר דווקא בארץ ישראל? כמדומה שהתשובה היתה שונה בתכלית. לא יעקב, האיש הפרטי, הוא המרכזי כאן. המוטיבציה של יעקב אבינו ורצונו להקבר בארץ ישראל איננה נובעת מיצר אגואיסטי או מפחד לצער הגוף כזה או אחר. יעקב סבל מספיק בחייו, ולא נראה שגלגול המחילות הוא זה שישבור אותו…
יעקב הוא ראש המשפחה הגדולה, שאוטוטו הופכת לעם. פועלו נובע מתוך תפיסת עולם של אב אומה, והוא יודע היטב שמקום קבורת האבות הוא גם מקום ההשתוקקות והכיסופים. על מנת לחזק את הקשר של בניו, יורדי מצרים, אל החזון והמטרה – לשם כך מצווה הוא את בניו לקברו במקום בו קבר הוא את אבותיו.
שתי טעויות טעה אותו יהודי. האחד הוא פירוש הצוואה של יעקב אבינו. גם אם אכן הנקבר בארץ ישראל ניצל מגלגול מחילות – אין זו המוטיבציה שמניעה את יעקב אבינו. עם כל הכבוד למחילות, הרי שטענה זו שמה במרכז הקשר שלנו לארץ ישראל את הסיבות השוליות ביותר. ויש בכך סכנה אידיאולוגית. כי במקום לעסוק ברעיונות המרכזיים של התורה, אנו נצמדים לרעיון אחד קטן ושולי. לכן, ראוי לבסס כל רעיון ופעולה חשובים על הטיעון המרכזי והאידיאולוגי ביותר. השיקול של אותו יהודי נוטש את פירוש התורה כפשוטה ועובר למיסטיקה, לגביה אין לנו ידיעה וחצי ידיעה. ופשוטה של תורה – כולה שואפת לארץ ישראל. כל הדינמיקה של חמשת חומשי התורה סובבים סביב היציאה מארץ ישראל והחזרה אליה.
הטעות השניה של אותו יהודי היא ראיית העליה לארץ ישראל כענין פרטי, אישי ותועלתני בלבד. הרבי מקוצק מתבדח על היהודי שאוהב כל כך את גופו, ורק לשם כך הוא מוכן לעלות לארץ ישראל. מן הסתם תגובתו של הרבי היתה אחרת לגמרי לוּ השיב היהודי על הצורך בהתעוררות לאומית, בכבוד ישראל, ביכולת לקיים מצוות ואורח חיים יהודי נכון יותר, ובבניית יהודי שלם יותר. או אז, יש מטרה עליונה בעליה לארץ.
אין לנו דבר נגד ההנאה הפרטית, שנילוות לעליה לארץ ישראל. שמחים אנו בשמחתם של היהודים שסוף סוף מצאו מנוח לכף רגלם. ואדרבה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", המנוחה והשלווה המגיעות ליהודים, הן הן מסימני המשיח. אך כל אלו צריכים להיות כמטרה לאומית, ולא כאדם פרטי ששואף לחיים קלים יותר.
יעקב אבינו מבקש "אל נא תקברני במצרים", לא למען עצמו, אלא למען המשכיות הציפיה והקשר לארץ ישראל.
