פרשת בהעלותך – המתאוננים לעומת המתקדמים

לאחר עשרה פרקים של הכנה בהם עסקה התורה בסדרי המחנה, בסדרי השראת השכינה בישראל, במניין ומפקד שנועד להכין את ישראל לקראת כניסתם לארץ וכיבושה, אנו מגיעים בפרשתנו לתחילת התנועה וההתקדמות לקראת הכניסה אל הארץ, תנועה לקראת הגשמת לשון הגאולה החמישית: "…והבאתי אתכם אל הארץ…".

את האופטימיות והשמחה אנו שומעים גם בדבריו של משה ליתרו חותנו: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה איתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל". משה רבנו רואה בעיני רוחו את ישראל נכנסים תוך ימים ספורים לארץ ישראל, ומציע לחותנו יתרו להגיע יחד איתם ולהנות מהטוב הצפוי להם. (משה עדיין לא ידע שהוא לא יהנה מהטוב ההוא שיהיה אחר כניסתם אל הארץ).

אך מיד בתחילת התנועה וההתקדמות נתקל עם ישראל בקשיים ומחסומים רבים, מחסומים שבסופו של תהליך יגרמו שכל הדור של יוצאי מצרים, ומנהיגיו משה אהרן ומרים, לא יזכה להיכנס לארץ, והעם יתעכב במדבר 40 שנה.

עם ישראל יתקל במדבר בכישלון אחר כישלון, וזאת למרות הסידור המופלא של המחנה, למרות השכינה ההולכת עמהם וארון ברית ה' אשר בתוכם, ועל אף הנהגתו הגדולה של משה רבנו, אדון הנביאים. וננסה היום, בנקודת ההתחלה, להבין מהיכן מתחילים החטאים?

באופן פשוט ההתחלה היא "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'". ונשאלת השאלה על מה הם מתאוננים? מה הבעיה? מה הקושי? התשובה לכך לא מופיעה בפסוקי התורה (רק בחז"ל ובמפרשים)- מדוע?.

נראה לענ"ד להסביר שהתורה לא פירטה את התלונות כדי שנבין שהבעיה היא לא בתלונה זו או אחרת, אלא בהלך הרוח. הבעיה היא באווירה הכללית, אווירת ההתאוננות, אווירת הקיטורים והתלונות.

האדם יכול לבחור בחייו שתי דרכים: האחת, דרך התלונות והקיטורים. דרך זו מובילה את האדם להיות קורבן ומסכן. בדרך זו רווחים רבים- כולם מרחמים עליו, הוא לא מחויב לעשות שום דבר שהרי הוא מסכן והמציאות בה הוא חי קשה ומורכבת. הדרך השניה היא דרך היוזמה והעשייה. גם בדרך זו יש צדדים שונים. מצד אחד דרך זו מכריחה לפעול, ליזום, לקחת אחריות, ליצור ולעשות- וכמובן שמי שעושה לעיתים נתקל במורכבויות ונכשל. מאידך מאפשרת דרך זו להשפיע, ליצור את האושר במו ידיו ולהיות מנהיג.

כשעם ישראל מתחילים את דרכם במדבר הם בוחרים בדרך ההתאוננות, ולענ"ד דרך זו הובילה אותם לכל הקשיים שהיו להם בהמשך הדרך.

הרמב"ן מעמיק להבין את חטאם של ישראל וכותב: "והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: 'מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי? ומתי נצא ממנו?…. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו 'בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על עניינם".

ההתאוננות היא אם כל חטאת, שהרי אם אדם בוחר להיות קורבן הוא לא יוכל להשפיע ולשנות שום דבר. הנסיבות ינהלו אותו במקום שהוא ינהל את הנסיבות.

ממה מגיעה התנועה הנפשית של ההתאוננות? היא מגיעה מחוסר אמונה בכך שהמציאות הולכת ומתקדמת, חוסר אמונה ביכולת התיקון של האדם, ביכולת השינוי וההשפעה. לכן, דווקא כשעם ישראל מתחיל לנוע ולהתקדם יש בתוכו כוחות שמתלוננים ומקטרים, יש כוחות שמתלוננים ואומרים: למה כל ההשקעה והמאמץ הזה, הרי זוהי תנועת סרק- תנועה סיבובית שתביא אותנו לאותה נקודה ולאותו מקום, ולא תשנה דבר בעולם.

תנועת הפאסימים, המתלוננים והמבקרים המקצועיים, היא תנועה הרסנית לכל שינוי התקדמות והתפתחות.

אנו, המאמינים בתיקון עולם במלכות שד-י, בהתקדמות וההשתלמות האין סופית, צריכים להילחם בחורמה בתנועת המתלוננים- הנמצאת בין בכלל ובין בפרט. בכלל אנו שומעים את צופיי החורבן המוסרי, הכלכלי, המדיני וכו'. ובפרט אנו פוגשים את האנשים שמתמקדים באופן קבוע במה שחסר, לא טוב, פגום, בעייתי (לדעתם כמובן).

אנו צריכים לשים דגש תמידי על ההתקדמות ועל הטוב.

יהי רצון שנזכה להיות אנשים עם לב טוב ועין טובה שרואים את הטוב ושמחים בו בכל רגע ורגע בחיינו.