ישבו חסידים בשבת אחים, ובא אליהם הרב הצדיק מרוז'ין ומקטרתו בידו, ושאלו אותו החסידים: רבינו, הלא תגיד לנו איזה דרך לעבודת ה'?
ענה הרב בלשון תימא: "איך ווייס"? (אני יודע?)
ובתוך כך סיפר להם מעשה שהיה: "שני אוהבים ורעים-אהובים שנתחייבו ראשם למלכות. והנה אף שהמלך רצה לעשות להם טובה גדולה, אכן מלך במשפט יעמיד ארץ, ולא היה יכול לישא פנים נגד בני המדינה. ויצא הפסק שימשכו חבל ארוך על הנהר ואם יצליחו לעבור עליו – ישארו בחיים.
והיה אחד מהם הראשון, ועבר בשלום את הנהר על החבל, וחבירו השני עמד מרחוק וצעק אליו: "רעי אהובי, הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה ואדע גם אנכי איך לעבור". השיב לו: "איך ווייס גאר ניט? (אני לא יודע כלום) רק זאת – כשהלכתי על החבל אם הייתי נוטה לצד אחד נטיתי אני לצד אחר."
התמונה הראשונה שווה אלף מילים. ר' ישראל מרוז'ין מתהלך בניחותא, מעשן להנאתו. בנוהג שבעולם, בעת שהאדמו"ר עובר ליד תלמידיו, מיד מתייראים וחוזרים ללימודם. אך תלמידי רוזי'ן,בטוחים שרבם יכעס אם יראה אותם יראים ממנו. אדרבה, הם מעוניינים לצרף אותו אל חבורתם.
לשאלתם, תדריך אותנו איך יש לעבוד את ה'? מחזיר להם הרבי שאלה: אני יודע? מה רצונכם ממני? אינכם רואים שאני מעשן עכשיו במקטרת?
החסידים בהלם. הלא אתה הרבי שאמור לדעת כיצד עובדים את ה'? איך יתכן שהרבי לא יכול להדריכנו? ומורגשת שאלה נסתרת: האם אפשר לקטר במקטרת להנאה, ולהקרא "עובד ה'"?
כאן מגיע חציו השני של הסיפור, שמנוגד בתכלית לראשיתו. אל מול הרבי "המקטר" והתלמידים הנינוחים – אנו עומדים מעל לתהום, כל נטיה – תפיל אותנו אל סופנו. אימה, רתת וזיע.
הנחת היסוד היא שכולנו חייבים. מי יכול לעמוד מול ריבונו-של-עולם ולומר "אצלי הכל בסדר"? אל מול שלימותו, אין אדם שאינו חוטא. מדוע נגזר על שני החברים עונש מוות? כנראה שעצם מציאותם בעולם היא הבעיה. ליהודים יש תפקיד בעולם. אך מי יעמוד בציפיותיו של ריבונו-של-עולם? ולכן יוצא גזר דינם למוות. הפער בין הרצוי למצוי לא יתאחד. והנה, המלך, ברחמנותו, רוצה שיהיו יהודים בעולמו… וכדי שלא יאמרו האומות 'שמא משוא פנים יש בדבר', נותן המלך אפשרות הצלה. אך הפתרון לעבור על "גשר צר מאד" הוא נפילה מן הפח אל הפחת. האם ניתן לצלוח את העולם בשלום? כישלון – ונפילה מיידית. ומי אינו נכשל? תפילת מנחה מפוספסת? אנטרסים אישיים? חוסר כיבוד הורים? ועוד.
חבר אחד הצליח! שמר על שיווי משקלו, על האיזונים הדקים שבמציאות, ידע לייצר עולם רוחני ללא נפילות. אך, כפי שלא ניתן ללמד במילים ילד לנסוע על אופניו, כך לא ניתן ללמד אדם לעבור על חבל. לכל אחד שיווי משקל ואיזונים משלו ועליו ללמוד זאת על עצמו.
אין מתכון ואין דרך סלולה, כבושה לרבים, הידועה מראש. "השביל הזה מתחיל כאן" – אבל היכן ייגמר – זהו ענין תהליכי-אישי. הרבי מרוז'ין מתנגד לחקיינות הדתית, לבניית מודל רוחני. בתוקף יטען שאין שום אפשרות להגדיר מהי "עבודת ה'". כל אחד קובע את רמתו הרוחנית. ואל לנו לחפש דמויות פלא לחקותן. מלכתחילה ברא הקב"ה בעולמו יהודים יקרים, שכל אחד צריך לעבור גשר לפי איזוניו ושיווי משקלו.
המעבר מעל לתהום מפחיד מאד. טעות קטנה – ומחיר גדול. יתרה מזאת, כל אדם הולך לבדו על החבל, ואין אפשרות לתת תשובה אישית בישיבת "שבת אחים".
ובכל זאת, ר' ישראל מעשן לו מקטרת… אולי זהו האיזון הפנימי שלו. והעיקר, הוא לא לפחד כלל. היכולת לעבור את החבל תלויה גם בנינוחות ובשלוות הנפש.
וישנה האפשרות האחרת – שלא לעבור את הגשר. יכולה להיות תנועה דתית-רוחנית כזו, שתאמר: לשם מה להסתכן בנפילה. "שב ואל תעשה עדיף" – הכלל הנורמטיבי בהלכותינו! יהודי כזה, אפילו אם המלך אוהבו, אין לו ברירה אלא להרגו. הוא משול למת-מהלך. אין לו מה לעשות בעולמו של הקב"ה…