שעה שעמד משה לפני הקב"ה, לימד זכות על ישראל ושיבח את מעלותיהם הטובות. רק לאחר מכן "ויפן וירד מן ההר", כשהיה עם בני ישראל לבדם, הטיח בפניהם את האמת הקשה, את חסרונותיהם וחטאיהם. זאת היא הדרך שמנהיג ישראל הולך בה – לא הרי דבריו כשהוא פונה אל עם ישראל, כהרי דבריו כשהוא מדבר עליהם בפני הקב"ה.
במידתו של משה רבנו נהג גם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. מחד, לא נמנע הוא מלהוכיח את היהודים ומללמדם מוסר, ומאידך, בפנותו אל הקב"ה לעולם שיבח וסנגר על עם ישראל.
ראה ר' לוי יצחק עגלון אחד לבוש טלית ותפילין מושח אופני העגלה בזפת.
ויקרא בהתלהבות ויאמר: ראה נא ה' והביטה צדקת עמך, כי אפילו במשחם אופני מרכבותיהם יזכירו שמך ויודוך סלה…
ר' לוי יצחק פונה כלפי שמיא ומשבח את העגלון המקיים את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" אפילו בעת משיחת הגלגלים בזפת. יתכן שהיה בכך לימוד זכות על העגלון שמחוסר זמן הוזקק לטפל בעגלתו אפילו תוך כדי תפילה. אך זהו רק הרובד הגלוי שבסיפורנו. אין ספק, שאותו עגלון, בשמעו את דברי הרב, התבייש מאד במעשיו. כלפי העגלון היו דבריו של ר' לוי יצחק דברי מוסר וכיבושין. אין זו דרך כבוד להתפלל כך תפילת שחרית, ומן הסתם, הוא לא יחזור להתפלל כך יותר.
פעם אחת נזדמן ר' לוי יצחק לאכסניה, בה היו סוחרים רבים הנוסעים ליריד.
בבוקר השכם, ביקשו האורחים להתפלל, וכיוון שלא היה שם אלא זוג אחד של תפילין, עמד אחד והניח את התפילין והתפלל, מיהר ופשטן ומסרן לחבירו וחבירו לחבירו.
כשסיימו כולם, קרא הרבי לשני אברכים שרוצה הוא לשאול מהם דבר.
הם קרבו אליו, והוא הביט בפניהם בכובד ראש ואמר: "מה-מה-מה וה-וה-וה".
"מה רצונך"? שאלו האברכים
ושוב אמר להם: "מה-מה-מה וה-וה-וה".
האברכים חשבוהו לשוטה.
עתה פנה אליהם ואמר: "מה, כלום אינכם מבינים לשון זו, הרי זה עתה דיברתם בה אל הקב"ה"?
החרישו האברכים והתביישו.
אבל מיד אמר אחד מהם: "האם לא ראית תינוק שוכב בעריסתו שעדיין אינו יודע חיתוך הדיבור? האם לא שמעת איך הוא מוציא מפיו מיני הברות, כגון מה-מה-מה וה-וה-וה? כל החכמים והלמדנים אין בידם להבין את לשונו. אבל כשבאה אימו, הרי היא מבינה מיד מה פשר ההברות הללו."
כששמע ר' לוי יצחק תשובה זו התחיל מרקד משמחה.
ר' לוי יצחק מוכיח את האברכים על תפילתם המהירה, ללא כוונה וללא אמירת המילים באופן מכובד וראוי. אלא שהאברך, למרות הבושה, מחזיר תוכחה קשה לא פחות. הרי זהו המצב – יש רק זוג תפילין אחד וכולם ממהרים לעסקיהם. בטוחים אנו שאבינו, הקב"ה, מבין היטב גם את מלמול תפילתם של בניו.
אכן, עם ישראל חטא בעגל. חטא נורא ואיום. אך האם אי אפשר לחמול עליהם, בהיותם תינוקות שזה עתה רק יצאו ממצרים ולא יודעים כיצד לבטא את אהבתם ודבקותם כלפי האלוקים? כמו ילד שכוונותיו טובות ופנימיותו זכה, אך מחשבותיו מצומצמות וכלי הביטוי המעשיים שלו אינם מפותחים דיים, כך היו גם בני ישראל באותה עת. פעמים רבות, החטא הוא ביטוי חיצוני נורא ואיום לרצונות טובים חסרי מימוש. אם רק נסיר את ההתנהגות החיצונית והילדותית, שפנתה בפועל לכיוונים שליליים, ונצליח לחדור לליבם של עם ישראל, נמצא את הרצון וההתלהבות לעבודת ה' אמיתית וכנה.
