אמר רבי חנוך העניך מאלכסנדר: מ"ט ימי הספירה בגימטריה הם ל"ב טו"ב.
עד ל"ג בעומר הוא ל"ב, והלאה הוא טו"ב.
על כן, מל"ג בעומר נכנסים לטוב, ואין טוב אלא תורה והוא ההכנה הגמורה לתורה,
ואדם יכול לראות אז שיהיה טוב לה' וטוב לבריות.
בימי ספירת העומר מונים כל בית ישראל את המעבר מחג הפסח, בו בחר בנו ה' מכל העמים להיות לו ל"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ועד לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, הזמן בו לא רק השעורה בשלה אלא אף גרעיני החיטה מוכנים כבר לקצירה. החיטה, מאכלו הבסיסי של האדם, מבטאת את פיתוח הכוחות וקניית הדעת השלמה וממילא את היכולת לקנות ולקלוט את דברי התורה הקדושה. זהו תהליך עומק של ארבעים ותשעה ימים, בהם אנו מתעלים שלב אחר שלב, עד לשער הנ' – יום החמישים. תהליכים היסטוריים, חקלאיים ונפשיים, של העם ושל כל יחיד ויחיד, מתאחדים יחדיו בעת הזאת של תקומת האומה בארצה.
ימי הספירה, מלמד אותנו ר' חנוך העניך, מחולקים לשניים: מפסח ועד ל"ג בעומר, וממנו ועד לחג השבועות. החלק הארי של ימי הציפיה הדרוכה, מלוּוִים במתח רוחני ובשמחה פנימית, ולצערנו, מדורו של ר' עקיבא, אף באבל על מות תלמידיו. אלו ימי דין בהם בוחן אדם היטב את מידותיו ומתאמץ לתקנן. אל מול עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו על "שלא נהגו כבוד זה בזה", אנו מונים ל"ב ימים, יום אחר יום, כמנין המילה כבו"ד.
רק לאחר שקנינו ל"ב חדש ורגיש למתרחש סביבנו ולמצוקות הזולת, ואף כבו"ד מחודש אחד כלפי השני וכלפי עצמנו – רק אז – בל"ג בעומר – פורצת כבר השמחה הטבעית שבימי פריחה אלו.
מכאן ואילך אנו כבר בחלק השני של ימי הספירה ומנהגי האבלות פוסקים (לרוב המנהגים). הציפיה הדרוכה ממשיכה ואפילו ביתר שאת, אך המתח והחששות מפנים את מקומם לאמון העצמי ולטו"ב שבתוכנו. לאחר ל"ב ימים אנחנו כבר במקום אחר, פנימי יותר וטו"ב יותר.
למילה "ספירה" כמה משמעויות. הפשוטה שבהן – היא עצם המצווה לספור, אך ברובד עמוק יותר מתגלה במילה זו לא רק הביטוי החיצוני של המצווה – לספור ימים – אלא גם תוכנה הפנימי – להתנקות ולהבריק כ"ספיר", אחת מאבני החושן, את עצמנו ומידותינו, כך נגיע מצוחצים ליום החמישים – כתיאור התגלות הקב"ה לעולים בהר סיני "כלבנת הספיר".
"וספרתם לכם" – דרשו חסידים – להנאתכם. אכן, ישנה מצווה על כל אדם מישראל למנות את הימים שבין פסח לעצרת, אך, מצווה זו במיוחד, הרי היא בשבילכם, למענכם ולהנאתכם – על מנת שתזכו לקבל
את התורה באופן השלם והטהור ביותר, בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה". סיפוק גדול יש לו לאדם כשהוא מזכך עצמו מאנטרסים, מכבוד, גאווה ושאר מידות רעות. כעת הוא מרגיש רענן ושמח והרי הוא ככלי טהור המוכן לקבל את התורה הקדושה.
