רקע

עבודה זרה היא החמורה שבמצוות התורה שעליהן כרתנו ברית עם ה', היות והפונה לאלילים בוגד במופגן ובצורה העמוקה ביותר בברית שכרתנו עם ה' להיות עמו. אך מה היחס שלנו לנוכרי שעובד עבודה זרה? נעיין במקורות העוסקים ביחס לגויים עובדי אלילים בארץ ישראל, וכשהם באים לבית המקדש, וכדרך אגב נתייחס גם לגויים עובדי אלילים מחוץ לארץ ישראל. נראה גם כיצד מתפרשת נבואת ישעיהו על אמונת הגויים באחרית הימים.

בארץ ישראל

ברית בין הבתרים

בספר בראשית פרק טו, בסיפור ברית בין הבתרים, מובא שה' מודיע לאברהם שהדור הרביעי לגלות מצרים יירשו את הארץ מהכנענים, כי רק אז 'יושלם' עוון האמורי. אך לא מבואר מהו העוון שבגללו יסולקו מהארץ:

(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.

(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

סילוק הקוסמים מהארץ

בספר דברים פרק יח, מובא שבגלל תועבות הגויים שמנחשים ומכשפים ה' מוריש אותם מפני ישראל:

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.

(י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

(יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

(יב) כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

הכותים

בספר מלכים ב פרק יז, מסופר על הכותים שהגלה מלך אשור לשומרון ואזור ממלכת ישראל. בתחילה היו הכותים עובדים שם את אלוהיהם, ואז שלח ה' אריות שטרפו בהם, עד שמלך אשור הביא לשם כהן שלימד אותם כיצד לירא את ה' ולעובדו. מאז היו עובדים גם את ה' וגם את אלוהיהם, והאריות פסקו מלפגוע בהם. והמפרשים דנו בשאלה האם זה אומר שמותר להם לעבוד גם את ה' וגם את אליליהם, או שזה אומר שה' לא מקפיד על עבודת האלילים של הגויים בארץ, כל זמן שמכירים שה' הוא אלוהי האלוהים:

(כד) וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ.

(כה) וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם.

(כו) וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ, וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ.

(כז) וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ.

(כח) וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'.

(כט) וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם.

(ל) וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.

(לא) וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם:

(לב) וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת ה' וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת:

(לג) אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם:

(לד) עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם [עשרת השבטים] עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת ה' וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.

(לה) וַיִּכְרֹת ה' אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם.

(לו) כִּי אִם אֶת ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ.

(לז) וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

(לח) וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

(לט) כִּי אִם אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם.

(מ) וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים.

(מא) וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה [חוזר לדבר על הכותים] יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

רמב"ן

הרמב"ן על ויקרא יח, כה, מבאר שכשעבדו הגויים את אליליהם בארצותם, ה' לא הקפיד על כך, משום שעיקר ההקפדה של ה' על הפנייה לאלילים היא כשזה נעשה בארצו שעליה משגיח באופן ישיר ולא על ידי שרים של מעלה:

"והנה השם הנכבד יתברך אלוהי האלוהים בכל העולם, ואלוהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה'. וזהו טעם: 'וזנה אחרי אלהי נכר הארץ', כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר: 'לא ידעו את משפט אלוהי הארץ, וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלוהי הארץ'. והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים – שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא: 'ולא תקיא הארץ אתכם וגו", ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובספרי 'ואין עמו אל נכר', שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר 'ואני יוצא והנה שר יון וגו". והוא מאמרם: 'כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים, ואומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר: לך עבוד אלהים אחרים' ".

וכ"כ הרמב"ן בדרשתו לראש השנה, והרחיב לבאר שהעמיד ה' לכל אומה שר של מעלה שימשול עליה, ולעם ישראל לא העמיד שר כזה, אלא ה' הוא המשגיח עליהם לבדו בארצו, ולכן כשישראל בארצו של ה' אין מקום לשום פנייה לשר של מעלה. וכשהכותים עבדו את אליליהם בארצם – לא הענישם ה', אף שהם תועים. אך בארץ ישראל הענישם באריות עד שיראו את ה'[1]:

"ואומר: 'לא ישבו בארץ ה". ומהו הענין הזה 'ארץ ה"? וכי אין כל העולם ארץ ה'?! הכל ברא והכל יצר והכל שלו! אלא יסוד הדבר הזה בפסוק שאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם וגו' כי חלק ה' עמו וגו". והענין, כי השם הנכבד ברא שמים וארץ ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר ידוע בספר האצטגנינות, וזהו שנאמר 'אשר חלק ה' אלוהיך אותם וגו", כי חלק להם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שנאמר 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי', וכתיב: 'והנה שר יון בא', ונקראין 'מלכים' דכתיב: 'ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס'. והשם יתברך הנכבד הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות העולם ואמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אהביו, וזהו שנאמר: 'והייתם לי סגולה מכל העמים וגו", וכתיב 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים', ולא שתהיו אתם לאלהים אחרים כלל. והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצות להיותם לשמו, ולכך אמר 'ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי וגו' ולא תקיא אתכם הארץ וגו". וכתיב: 'ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם וגו' אני ה' אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים'. יאמר כי הבדילנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא יתברך לנו לאלוהים, ונהיה מיוחדים לשמו בה. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות.

והנה בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד – אין הטהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך אמר הכתוב: 'אלוהי כל הארץ יקרא', כי הוא אלוהי האלוהים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת הכוכבים והמשרתים, ואחרי כן על מלכי האדמה על האדמה. והוא מה שאמר הכתוב 'בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא', וזה צריך פירוש ארוך אין עתה זמנו. וזה טעם: 'וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו", כי האלהות – נכרים הם בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר: 'כי לא ידעו את משפט אלוהי הארץ, וישלח בם את האריות והנם ממיתים אתם וגו". הנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים – שלח בם את האריות הממיתים אותם. וכך שנו בספרא: 'ולא תקיא אתכם הארץ – ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה'. ובספרי: 'ואין עמו אל נכר' – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם, כענין שנאמר: 'ואני יוצא והנה שר יון בא וגו'".

ריקאנטי

והביאו הריקאנטי על ויקרא שם:

"וכתב הרב [הרמב"ן], ז"ל: 'וסוד הענין הוא כי לא מצא השם יתעלה חלק באומות ובארצות, רק בישראל ובארץ ישראל, לפי שהוא טהור והן טמאין, וכתיב טהר עינים מראות רע… אעפ"י שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים הממונים עליה והעמים טועים אחרי אלהיהם, זהו שנאמר [ישעיה כד, כא] יפקוד יי' על צבא המרום במרום וגו', אף על פי שהכל מאתו יתעלה, ובעבור שארץ ישראל היא אמצעית היישוב ומכוונת כנגד ירושלים של מעלה, על כן יש מצות הנוהגות בארץ ושאינן נוהגות בחוצה לארץ, וזהו ענין הכותים, שאמר עליהם הכתוב כי לא ידעו את משפט אלוהי הארץ, ואמר כי הנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעבדם אלהיהם, ובבואם בארץ ישראל ועשו כמעשיהם הראשונים – שלח בהם את האריות…".

טור

הטור בפירושו על ויקרא יח, כה, מביא את דברי הרמב"ן בדרשה לראש השנה.

רשב"א

כיוצא בזה כתב בשו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) שסח, והמשיל זאת למלך שפקד על בני המדינה לציית לנגיד שמינה עליהם (ובלבד שיזכרו שהנגיד מושל בהם מכח המלך שמינה אותו עליהם), אך אסר על בני היכלו להישמע לפקודות הנגיד, כי אותם מנהיג המלך עצמו:

"והמשל בזה, קרה לנו עם יתר האומות מה שיקרה לעם נעבד למלך גדול, והמלך ההוא הפקיד על פקודות העיר נגיד וצוהו להנהיג המדינה ולדין כל העם הנמצא בו ביושר. וכן הרשה את העם כלו ללכת אחר הנגיד ההוא אם ירצה לכל צרכיהם, כי הוא ינהיגם במצות המלך בכל מה שהם צריכים, ובלבד בהיותם יודעים כי הוא פקיד למלך והוא והם עבדים למלך. ואמנם צוה אל הנגיד שלא ישלוט על אחד מבני היכלו, כי הוא הבדילם לו והוא ינהיגם וידין ביניהם וישלים צרכיהם בכל מה שהם צריכים. וכן צוה וגזר אל בני היכלו ומשרתיו העומדים לפניו, לבלתי לכת לעולם אחר הנגיד כי אם אחר המלך, ומי מהם ילך אחר הנגיד ההוא יחשב לו למרד וכממיר הממשלה ממנו ונותנה לנגיד ההוא.

כענין הזה בעצמו קרה לנו עם שאר האמות בחוקי האמונה והמסירה במעשינו, כי השי"ת חלק הארצות למזלות השמים ושם משטרם בארץ להיות הכוכב הפלוני מנהיג המקום הפלוני, ועל כן נחלקו בארצותם במקומותם באמונה, זה עובד הצורה הפלונית וזה עובד צורה אחרת. ומי שעובד הכוכב ההוא המנהיג המקום ההוא, אינו כעובד ע"ז, והוא שידע ויכיר שאין כח הכוכב ההוא וממשלתו רק מצד השי"ת אשר שמו מנהיג בארץ ההיא, וכענין האמור בכותיים: 'את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים'. אבל אנו הבדיל לנחלה לנו, ולארצנו גם הוא הבדיל לעצמו להיות שם מקדשו, וצונו שלא לעבוד מזל וכוכב כלל ושלא נכוון במעשינו להם כלל לשום צד, אלא לפניו נעבוד והוא יעננו בכל קראנו אליו, ומי שיעבוד ממנו לזולתו יחשב לו לאשמה רבה כמורד במלכותו ועובד ע"ז חס ושלום. ועל כן לא תמצא בכל הכתובים מאשים באשמות ע"ז רק ישראל לבדם, וקרא ארצנו ארצות החיים, והעיד כי השגחתו בה תמיד ודורש אותה. ומקראות מלאים דברו כזה הנביאים. אמר בתורה מזהיר אותנו על זה: 'ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם סגולה'. ואמרו: 'מכור הברזל לתת לנו', מורה אות אמת כי לא הניחנו תחת ממשלת המזלות ושרי מעלה, כי עתה הוציאנו מכור הברזל, רמז לחוזק המזל שהיה מחייב לבלתי צאת משם אלו היה עניננו מונח על משפטי הכוכבים'.

רבנו בחיי

כיוצא בזה כתב גם רבינו בחיי על דברים לא, טז:

"אלהי נכר הארץ. יבאר הכתוב כי האלהים נכרים בארץ ה', לפי שהיא נחלתו ולא השליט עליה מלאך ושרף או כוכב ומזל, ולא שום כח מן הכחות העליונים, וזהו שאמרו: 'אין מזל לישראל', ואין הכונה בזה שלא יהיו המזלות גורמין לישראל, שהרי אמרו בפירוש: 'מזלו גורם', אבל הענין שישראל אינן מסורין תחת ממשלת המזלות, לפי שהכוכבים והמזלות וכל העולם נבראו בשביל צדיקים, וא"כ איך יתמנה השפל על העליון ממנו והעלול על העלה? אמנם הם ממונים על העובדי כוכבים, כי כל כוכב ומזל ממונה על אומה שלו. וכן אמרו בספרי החכמה המפוארה, היא חכמת הכוכבים: מזל עקרב לארצות ישמעאל, מזל קשת לפרס, מזל גדי לפלשתים, מזל בתולה או מאזנים לאדום, וזהו שאמר הכתוב: "אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים", "ואתכם לקח ה'", באר: כי הקדוש ברוך הוא נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בענין ע"ז, כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעבדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה, והראיה מן הכותיים שלא נענשו בעבדם אותם בארצם עד שבאו לארץ ועבדוה ואז נענשו, שנאמר: "וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כי לא ידעו משפט אלוהי הארץ", ולכך אמר בכאן "אלהי נכר הארץ", כי האלוהים וכחות עבודה זרה כלם הם נכריים בארץ, וכל העובד עבודה זרה הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו, וזאת היא מעלת ארץ ישראל, והוא סוד הכתוב שנאמר בענין המטר: "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות", למדך הכתוב כי עקר השגחה בארץ, ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם, ולכך אמר בארץ "הנותן" כלומר הוא בעצמו אבל בשאר מקומות שקראו "חוצות" אמר "ושולח" ע"י שליח, ומה שקראן "חוצות" יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר שהן חוץ מפלטרין של מלך, ודוד ע"ה קראן "אהלי רשע", הוא שאמר: "בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באהלי רשע", כלומר בחרתי ישיבת הסף מדור בחוצה לארץ שהם אהלי רשע, וכנגד ירושלים שהיא "עיר הצדק" קרא לשאר ארצות "אהלי רשע", ופרשה זו בבית ראשון כי שם עבדו ישראל ע"ז".

רד"ק

וכ"כ הרד"ק על מלכים ב' יז, כח, וכתב שחכמי הגויים ידעו שאין ממש בפסלים, ועבדו אותם כמתווכים בינם לבין ה', וגם ישראל התכוונו לעבוד את ה' על ידי אמצעים כשראו שהגויים מצליחים כשהם עובדים על ידי אותם אמצעים. הרד"ק מדגיש שגם מלכים כמו אחאב ויהורם (שייבאו לממלכת ישראל את עבודת הבעל) היו יראים מה', אלא שראו באלילים אמצעים לעבוד את ה' דרכם כמתווכים[2]. עוד מוסיף הרד"ק שהכהן שלימד את הכותים ליירא את ה', לא דרש מהם להפסיק לעבוד את אליליהם כי ידע שאינם מסוגלים לחדול מכך, כי מבחינתם זהו "מושכל ראשון" שלא ניתן לערער עליו:

"איך יראו את ה' – הורה אותם שאף על פי שהם עובדים איש אלהיו, יהיה לבם לאל, כי ישראל אעפ"י שהיו עובדים העגלים – לא היו עושים אלא להיותם אמצעיים בינם ובין האל, כי כן היתה דעת האומות בזמן ההוא, שעל כל פנים היה צריך אמצעי להתקרב אליו ולעבדו. וישראל טעו אחרי דעות האומות. אם כן מה בין ישראל ובין האומות? יש אומרים כי האומות כשהיו עובדים איש את אלהיו, החכמים שבהם היו יודעים כי הצלמים לא יועילו אלא להיותם אמצעיים ולעבדם, והעבודה ההיא אמרו כי תישר בעיני האלוהים, אבל המון העם לא היה להם לב וסברא כי אם על הנעבד, והיו חושבים כי הוא המטיב והמריע, וישראל לא כן, אלא כלם היו יודעים מירושת אבות כי האל יתברך הוא אלוהי האלוהים, אלא שהיו טועים אחרי דעות האומות, לפי שהיו נבדלים מכל שאר האומות, וכשהיו רואים ההצלחה לאומות העולם היו סוברים כי אלהיהם האמצעיים היו גורמים להם ההצלחה ההיא, והיו אומרים: 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני', כמ"ש אחז: 'כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם – להם אזבח ויעזרוני'. ואפילו הרשעים שבהם היו דורשים את ה', כי ירבעם אמר: 'חל נא את פני ה' אלוהיך', כי כוונתו כי הוא המטיב והמריע, ולא אמר כי יבושת ידו היה מקרה. וכשחלה בנו שלח אשתו לדרוש את ה' מאחיה השילוני. ואחאב נסכם עם אליהו בדבר נביאי הבעל, וחרד לדברי הנביא שאמר לו 'והיתה נפשך תחת נפשו', ומנבואת אליהו חרד וקרע את בגדיו וצם ושכב בשק. ויהורם אמר: 'כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב'. יראת השם זאת היתה בלבם, כי מאת האל יתברך הטוב והרע, אף על פי שהיו בהם קצת כופרים שהיו אומרים לא ייטיב ה' ולא ירע, והיו אומרים 'מי רואנו ומי יודענו' – אותם היו מעטים, ודעת אחר היתה בלבם, והיו אומרים בסתר, כמו שאמר 'ויחפאו בני ישראל'. ואותם היו מאמינים שהטוב ורע אינו בכוונת מכוין לא באל ולא באחד מן הנעבדים, אבל המאמינים בע"ג והעובדים אותה היו רבים, ואותם היתה דעתם לאל יתברך, אלא שהיו עובדים ע"י אמצעי. ויראת אלוהים זאת לא היתה אתם כי האל צוה אותם 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב'. רוצה לומר שתחשבו שיהיו אמצעיים ביני וביניכם, ובזה היו טועים והולכים בחקות הגוים בדברים אחרים רבים שמנעם האל יתברך. לפיכך הקיאה אותם הארץ, כמו שאמר להם ה' יתברך: 'ולא תלכו בחקות הגוים ולא תקיא הארץ אתכם'.

ומפני מה היו נענשים הגוים האלה אשר באו בשמרון, ולא היו נענשים בארצם? – כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ולא תסבול הארץ התועבות ההם, כמו שאמר הכתוב: 'אלהי נכר הארץ', לפיכך אמר 'ויורם את משפט אלוהי הארץ', ונאמר: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'. וזה הכהן הבא להורות אלה הגוים בשמרון, אם יאמר להם שלא יהיו עובדים ע"ג כלל – לא היו מאמינים, כי הוא דבר שגדלו בו כל האומות מקדם, והוא אצלם כמו מושכל ראשון. אך אמר להם שיהיו עובדים את אלהיהם כמו שהיו עובדים, ובלבד שתהא כוונת האל בלבם, כי אלה האלהים לא ירעו ולא ייטיבו כי אם ברצון האל, אלא שעובדים אותם להיותם אמצעיים בינם ובין הבורא. והורה אותם ג"כ שישמרו מהתועבות הגדולות בטומאת הגוף כמשכב זכור ומשכב בהמה ומשכב הקרובות, כמו שאמר הכתוב: 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ'. וזהו 'את משפט אלוהי הארץ', וזה יראת ה' שיראו ממנו, ויתנו לו הכח, כי הוא אל על כל אלהים. ויזהרו מהטומאות האלה בעבור יראתו והזהרתו שלא יעשו בארץ ההיא יותר משאר הארצות".

אלשיך

וכ"כ האלשיך מלכים ב' שם, ותחילה באר שה' שילח בכותים את האריות, כדי שלא יגידו שהסיבה לכך שהם לא גולים מהארץ כמו עשרת השבטים, על אף שעושים את אותם המעשים, היא משום שאליליהם מגינים עליהם מפני אלוהי הארץ. לכן שילח ה' בהם את האריות כדי שיראו שאליליהם לא מגינים עליהם. עוד באר שהנביא הכניס את הביקורת על שבטי ישראל בתוך התיאור על מעשי הכותים בארץ, כדי לומר שעל אף שלכאורה עשרת השבטים והכותים עשו את אותם המעשים, בכל זאת את עשרת השבטים ה' גרש מעל פניו ואת הכותים לא, משום שעשרת השבטים כרתו ברית עם ה' והפרו אותה, ואילו הכותים לא כרתו איתו ברית:

"ויבא מלך אשור כו'. (כה) ויהי בתחלת שבתם כו' וישלח ה' בהם את האריות כו'. ראוי לשים לב א. מה איכפת ליה לקודשא בריך הוא אם לא יעשו הגוים ההם משפטיו? ואם היה חושש, למה כאשר את אלהיהם היו עובדים לא הקפיד עליהם? ב. ועוד אומרו אחר כך: 'עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים – אינם יראים את ה' ואינם עושים כחקותם כו". הרי כל זה נאמר למעלה באר היטב! ג. ועוד אומרו: 'ויכרת ה' אתם ברית כו", שחוזר עתה כמה פסוקים על אשר צוה יתברך את ישראל והזהירם ועברו, ואחר כך חוזר אל ענין השומרונים ואומר: 'ויהיו הגוים האלה יראים כו", למה מתחיל בגוים ומסיים בגוים ומכניס ענין ישראל בנתים? ד. ועוד, כי מה שנצטוו ישראל 'וכרת להם ברית והוציאם ממצרים', ועל כן זה עברו הכל, כבר נאמר כמה פעמים למעלה, למה חזר לאומרו פה? ה. ועוד שמזכיר אשמת ישראל ואינו אומר שום גזירה:

אך הנה ראה יתברך שאם הגוים האלה בעבדם עבודת אלילים שמה ובלתי יראים את ה' יהיו שם בשלוה, הלא עתה יאמרו הגוים אם אלוהי ישראל שונא עבודת אלילים ואינו חפץ כי אם ביראת ה' כל היום, ועל כן השליך את ישראל מעל אדמתו, אם כן איך הגוים האלה העושים כמעשיהם והותר, איך מניחם בשלוה? ומזה יבואו לומר כי יש ממש באלהיהם של אלו חס ושלום, שהם מגן להם נגד ה' אלוהי הארץ. על כן שלח בם את האריות עד יעשו משפט אלוהי הארץ כנודע, שלקחו תורה שבכתב.

ואת ה' היו יראים כו'. ואחר כך אומר שעל ידי שאת ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים נחו מהאריות, ראה והנה יש עדיין פתחון פה לומר שהרי גם ישראל את ה' היו יראים ואת אלהים אחרים היו עובדים, ולמה לא הניחם הוא יתברך כי אם השליכם מעל פניו לעולם?

לזה אמר: 'עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים כו", לומר: מה שתראה שעד היום הזה הם עושים וגם אינם יראים את ה' ואינם עושים כחוקותם כו', אשר צוה ה' את בני יעקב, ועם כל זה עד היום הזה הם שם, עם שגם את ה' כבר אינם יראים, מה שלא עשה כן עם בני ישראל והשליכם ממנה, אך יש לזה טעמים רבים. א', כי ישראל נצטוו ולא אלו, וזהו אשר צוה ה' את בני יעקב. שנית, שהיה להם להדמות לאביהם כי הם בני אשר נקרא שמו ישראל לרוב שלמותו, שעל כן יאות ידמו לאביהם, מה שאין כן הגוים האלה. ג', כי הנה 'ויכרת ה' ברית ויצום לאמר לא תראו אלהים אחרים כו", ולאלו לא כרת ברית. ד', כי לאלו לא היטיב כאשר היטיב לישראל, כי בכלל ציוויו יתברך היה כי לא ייראו, כי אם את ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים כו', מה שאין כן לגוים האלו. ולא עוד כי אם בין בצוות את ישראל על תורה שבכתב בין בצוות על תורה שבעל פה בכל אחד היה מצוה על אלהים אחרים".

מצודת דוד

גם המצודת דוד על מלכים ב' יז, כו, כתב שה' לא הקפיד על הגויים העובדים את אלוהיהם בארצו כל עוד הם יראים אותו, ובארצם לא הקפיד אף כשלא יראים אותו:

"וישלח – ולזה שלח בהם את האריות, בעוד כאשר אינם יודעים משפט וגו'. אבל כאשר ידעו – לא שלח בהם עוד (ואף כי מאז היו בארצם לא ידעו משפט ה', מ"מ לא הקפיד על הע"ג כ"א בהיותם בארצו המקודש, ולא בארץ הע"ג)".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם שם כח-מא, וגם הוא כותב כמו הרד"ק, שישראל עבדו את ה' על ידי אמצעי, ומבאר שהכהן ששלח מלך אשור ללמד את הכותים לירא את ה', הוא עצמו היה כהן לעבודה זרה, ולימד את הכותים שה' הוא אלוהי האלוהים, והאלילים שהם עובדים הם אמצעים לו, ועבור הכותים די באמונה זו, ולכן הסתלקו מהם האריות. ואף שישראל עשו בדיוק את אותו הדבר, הם כן נענשו הואיל וכרתו ברית עם ה' לעובדו באופן ישיר ללא שום אמצעי ותיווך:

"השאלות: איך אמר שהכהן היה מורה איך ייראו את ה', ויהיו עושים גוי גוי אלהיו? שזה דבר הסותר את עצמו, שא"כ לא הורה אותם איך יראו את ה'! ואם תאמר שרוצה לומר שהיה מורה והם לא שמעו לקולו, איך אמר בפסוק כ"ט: 'ויהיו יראים את ה", שהוא סותר למה שכתוב תחלה ולמה שכתוב אחרי זה: 'ויעשו כהני במות'. ושלש, לאמר: 'את ה' היו יראים ואת אלהיהם הם עובדים', שזה דבר הסותר את עצמו, וחזר ואמר 'עד היום וכו' אינם יראים את ה", שסותר למה שכתוב תחלה שהיו יראים, ושוב בפסוק י"א 'ויהיו הגוים יראים את ה", ולמה האריך באמצע המאמר ממה שצוה ה' לבני ישראל? (כמ"ש מפסוק ל"ד עד פסוק מ"א) והוא מדבר עתה מן הכותים? וכל הענין כפול ופירושו נעלם.

ויבא אחד מהכהנים. היה כהן לע"ז, רק שישראל שעבדו ע"ז היו מאמינים במציאות ה' ושהוא אל עליון, רק חשבו את הפסל והעגלים לאמצעים, והגם שבבחינת ישראל עברו חק נתקו מוסרות כי הם נצטוו על השיתוף, ושלא יעבדו בלתי לה' לבדו, כי הם אינם נתונים תחת שום שר מזל וכוכב, אבל בבחינת הכותים היה זה מספיק שיקראו שהם יראים את ה', וכמו שכתוב: 'כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים', דקרו ליה אלהא דאלהיא. ובענין זה הורה אותם איך יראו את ה', ומפרש:

(כט) ויהיו עושים גוי גוי אלהיו ויניחו אותם בבית הבמות. שהיו שם מכבר בימי ישראל, באופן שאנשי בבל עשו את סוכות בנות וכו'.

(לב) ויהיו יראים את ה'. שהגם שעשו ע"ז שלהם, היו יראים את ה' ג"כ, ולא לבד שכן עשו הם עצמם אלא שכן הנהיגו ג"כ בעבודתם הכללית שנעשה ע"י כהניהם שעשו להם מקצות העם כהני במות, וכן היו עושים הכהנים להם בבית הבמות העבודה על אופן זה מהשיתוף, בענין:

(לג) שאת ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים. ר"ל ונדמו בזה להגוים שהגלה מארץ ישראל, דהיינו לעשרת השבטים, שהיו עובדים ג"כ באופן זה ששתפו שם שמיים ודבר אחר.

(לד) עד היום. ר"ל והגוים האלה שהם עשרת השבטים, הם עושים עד היום הזה כמשפטים הראשונים, אבל יש הבדל בין העשרת השבטים ובין הכותים, כי העשרת השבטים שעבדו באופן זה מהשיתוף אינם יראים את ה' ואינם עושים כחקותם וכו', שהגם שהגוים הכותים היה זה אצלם יראת ה', כי לא נצטוו על השיתוף, ועבודה זו רצויה לפניהם כי אין להם תורה אלהית אחרת, לא כן בני יעקב שהם כשעשו כן אינם יראים את ה' שהזהיר אותם על זה והם מצווים שלא לעשות כן, ואינם עושים כחקותם וכמשפטם, וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב מצד ששם שמו ישראל, ששם זה מורה כי שרית עם אלוהים ושהוא נעלה מכל שר ומזל, ואחרי שתורת ומצות ישראל מזהיר אותם על עבודת השיתוף, הנה לא עשו כתורת ה' ולא יראו את ה' ג"כ…

(מא) ויהיו. אמנם הגוים האלה, ר"ל הכותים שהם לא הוזהרו על זאת, והם נתונים תחת המערכת ומשטרי השמים, הם לא נצטוו על השיתוף, והם כשעשו כן נקראים יראים את ה' במה שאת פסיליהם הם עובדים, גם בניהם ובני בניהם הם עושים עד היום הזה כאשר עשו אבותם, וה' לא קצף עליהם ולא הענישם כי די להם בעבודה וביראה כזאת, ולכן אחר שלא כחשו בהסבה הראשונה הגם שעבדו אלהים אחרים לא אכלו האריות בהם, הגם שישראל נענשו על זה וגלו מארצם, כי ישראל יצאו ממצרים ונתן להם תורה וכרת עמהם הברית".

לעתיד לבוא גם הגויים יעבדו את ה' לבדו

ישעיהו כד

בספר ישעיהו פרק כד, מובאת נבואה על אחרית הימים, שאז ה' "יפקוד על צבא מרום", והשמש והירח יתביישו, וה' ימלוך בירושלים, וכולם יכבדו את זקני ישראל:

(כא) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה.

(כב) וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ.

(כג) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד.

רד"ק

הרד"ק שם כא, מציע שתי אפשרויות להבנת הפסוקים: 1. הכוונה שה' יעשה 'ליקוי מאורות' שירמז לגויים על פורענות שעתידה לבוא עליהם. 2. האבן עזרא מפרש שהכוונה שה' יביא פורענות על המלאכים הממונים על כל אומה ואומה. אך לא מבוארת בדבריו טיבה של פורענות זו:

"והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום – יש מפרשים זה על קדרות המאורות, כי הוא סימן ואות לרעת האומות. לפיכך אמר: 'ועל מלכי האדמה'. והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פירש, כי צבא המרום הם המלאכים, שהם עומדים לעזור לגוי אחד ולהסטין לגוי אחר, כאשר הוא מפורש בספר דניאל. ועל כן אמר: 'ועל מלכי האדמה', כי מלכות הגוים דבק עם מלכות המלאכים".

בהמשך, על פסוק כג, מבאר הרד"ק שלאחר ריבוי הצרות שיבואו על הגויים, ויגרמו לחושך בעולם, יכירו הנשארים מכל הגויים שלה' המלוכה:

"וחפרה הלבנה – פי' וחפרה להם לעכו"ם הלבנה ובושה להם החמה, כלומר יחשיך העולם עליהם מרוב הצרות, וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג. ואז תראה מלכות ה' צבאות בהר ציון ובירושלם, כי שם יחנו על ירושלם גם יכבשו חצי העיר ויצא השם ונלחם בגוים ההם, ואז יכירו כל הנשארים מכל הגוים כי לה' המלוכה, ויהיה נגד זקני עמו לכבוד ולתפארת, כמו שאמר בראש הספר: יהיה צמח לה' לצבי ולכבוד וגו', ואמר: 'והיה הנשאר בציון וגו", והם זקניו הנזכרים הנה".

רמב"ן

הרמב"ן בדרשה לראש השנה הנ"ל, מבאר את הפסוק "יפקוד ה' על צבא המרום במרום, שהכוונה שבאחרית הימים יחדלו הגויים לתת ממשלה לצבא השמיים, ויעבדו כולם את ה' לבדו:

"והנה בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד – אין הטהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך אמר הכתוב: 'אלוהי כל הארץ יקרא', כי הוא אלוהי האלוהים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת הכוכבים והמשרתים, ואחרי כן על מלכי האדמה על האדמה. והוא מה שאמר הכתוב 'בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא', וזה צריך פירוש ארוך אין עתה זמנו".

והביאו הריקאנטי הנ"ל, וכן הטור על התורה ויקרא יח, כה.

אלשיך

גם האלשיך על דניאל ו, כז, הנ"ל, מבאר שכל אחד מהשרים הממונה על אומה, סופו שה' מפיל אותו ואומתו דועכת. אך ממשלתו של ה' נצחית, וגם כשישראל בגלות הוא לא מפסיק מלהשגיח עליהם, עד שיבוא היום שה' יפקוד על כל צבא מרום, ורק מלכותו של ה' "לא תתחבל":

"וכנגד שלש אלה בא לומר כי טוב להודות לה' מלכל א' מאלה כי לא כצורנו צורם. וכנגד הסוג הראשון אשר המה כמתי עולם, אמר די הוא אלקא חייא כי לא כאלה חלק אלקי דניאל כי הוא אלקים חיים, ולשמא יאמרו הגוים כי גם המה יעבדו את בעלי חיות כסוג הב', על כן כנגד הסוג השני אמר וקים לעלמין, ואיננו חלילה ככל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כבעלי חיים או כשמש וכירח או כל צבא השמים, כככבים ומזלות אשר אינם קימים לעלמין, כי שמים כעשן נמלחו ונגולו כספר השמים, ושמש וירח קדרו וככבים אספו נגהם וחפרה הלבנה ובושה החמה.

הסוג השלישי להשתחוות לשרי מעלה המושלים על גוו, או ממלכה ונשפע על ידו שפע וכל טוב, אמר כי גם זה הבל לפניו יתברך, כי מלכותיה יתברך די לא תתחבל, אך מלכות אחד מהשרים כמה פעמים עודנו באבו יקטף, כי יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ויפילהו ארץ יגיעהו עד עפר, ואחרי כן כל אדם ימשוך בחכה אשר בצלו יחיו, מה שאין כן במלכותו ית' די לא תתחבל לעולם ועד.

ואל נא יאמרו כי גם שהוא מלך עולם ועד, לא תהיה שלטנותו על מלכי האדמה והדרים עליה כי אם בעת עשות ישראל רצונו, אשר יתיחדו לו לעם והוא להם לאלוהים, אך בהעוותם ויתנם ביד שוסים כיום גלות הארץ, או עזב ה' את הארץ ביד שרי עם ועם אשר בשמים ממעל, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, באופן כי לשרי צבאות העמים נתנה הארץ, ואם כן טוב בעיניכם להשתחות ולזבוח אל שר מלכות המולך על הארץ, כל עוד יהיו ישראל ביד אויביהם עד סוף כל הדורות, כאשר יקים אלק שמיא מלכותא די לעלמין לא תתחבל, על כן אמר: ושלטניה עד סופא, לומר לא כן הדבר כי אם שלטנותו עד סופא, הלא הוא עד עת בוא מלכותא די לעלמין לא תתחבל, שהוא בסוף יומיא אין שלטנותו פוסקת ומה גם אחרי כן, ואם כן אליו יאתה להון זאעין ודחלין ולא לזולתו, גם בימים האלה אשר אין מלך לישראל. והראיה כי גם עתה שגלו ישראל שלטנותו הווה תמיד, כי הנה הוא משזיב ומציל ועביד אתין, כלומר בימים האלה, וראיה מוחשת די שזיב כעת לדניאל וכו'".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם על ישעיהו כד, כא; כג:

"והיה. אחר שגלה הרזים והסודות שגילה מן הרעות שיעברו על ישראל, מתחיל להודיע מה שיהיה באחרית ימי הזעם, עת יגיע זמן הגאולה הנצחיית, אז יפקד ה' על צבא המרום, שהם שרי העכו"ם או הכחות העליונות מן המזלות והכוכבים המורים עליהם קיום והצלחה, ואח"כ על מלכי האדמה הם המלכים מן עובדי כוכבים שיבואו לעזור את גוג ומגוג כמ"ש בספר יחזקאל…

וחפרה. אז לא יתנו עוד אלהות ופאר לחמה ולבנה, כי יכירו שה' הוא הסבה הראשונה והוא השופע הראשון והאחרון, הוא המשגיח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יען כי מלך ה' בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רוצה לומר, כי עובדי האליל היו מחזיקים את השמש לכח אלהי מאציל ומשפיע, כי הוא השופע אור על הירח וכוכבי אור, וללבנה היו נותנים ג"כ כבוד בחשבם כי היא המקבלת השפע מן החמה ומשפעת על העולם התחתון, והיא המושלת על העולם התחתון. אבל אז תחפור הלבנה, כי ידעו שלא עליה יושפע הכבוד העליון מן היוצר כל, רק הכבוד יושפע על זקניו ונביאיו עליהם יאציל הכבוד העליון ויהיו הם לנגד ה' כמדרגת הלבנה נגד החמה, כן הכבוד העליון יגביל נגד זקניו, והם יקבלו אורו, ומאתם תרד ההשפעה באור חוזר להאיר ולהשפיע לארץ ולדרים. המאמר מגביל, ובושה החמה כי מלך ה' בהר ציון ובירושלים, וחפרה הלבנה כי נגד זקניו כבוד, אור מלכות ה' יהיה תחת אור החמה, וזקניו המקבלים אור כבודו יהיו תחת הלבנה".

בבית המקדש

תפילת שלמה על הנוכרי הבא להתפלל במקדש

בספר מלכים א פרק ח, מובא ששלמה התפלל לפני ה' שיקבל את תפילת אדם מישראל המתפלל לפניו בבית המקדש, וכן את תפילת הנוכרי שבא למקדש להתפלל לפני ה'. בתקופת שלמה המלך כל הנוכרים היו עובדי אלילים, ללא יוצא מן הכלל, ונמצא ששלמה ביקש מה' שיקבל גם את תפילות עובדי האלילים. לא זו בלבד, אלא שביחס לתפילות ישראל, שלמה מבקש מה' שייענה לאדם "ככל דרכיו אשר תדע את לבבו", כלומר לפי המגיע לו, ואילו ביחס לנוכרי מבקש שלמה שה' ייעתר לכל תפילותיו:

(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

(מ) לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ.

(מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ.

(מב) כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

(מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

רש"י

רש"י שם מג, מבאר ששלמה ביקש מה' שייעתר לכל תפילות הנוכרי הבא אל בית ה' להתפלל בו, ואילו לתפילות ישראל ייעתר רק לפי הראוי לאדם, משום שאדם מישראל שה' לא ייעתר לתפילתו – יתלה זאת בחטאיו, ויתקן אותם. אך נוכרי שה' לא ייעתר לתפילתו, לא יתלה זאת בחטאיו אלא באי יכולתו של ה' להושיעו, וידיר רגליו מהמקדש מכאן ולהבא. לכן מבקש שלמה מה' שייעתר לכל תפילותיו:

"ככל אשר יקרא אליך הנכרי – ובישראל הוא אומר: 'ונתת לאיש ככל דרכיו'. לפי שישראל מכיר בהקב"ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת – תולה את הדבר בעצמו ובחטאו. אבל עובד גילולים קורא תגר ואומר: 'בית ששמו הולך לסוף העולם – נתייגעתי לכמה דרכים ובאתי והתפללתי בו, ולא מצאתי בו ממש, כשם שאין ממש בע"ג'. לפיכך 'ככל אשר יקרא אליך הנכרי'. אבל ישראל אם אתה רואה שהוא משחית בממונו את חבירו – אל תתן לו".

רלב"ג

כיוצא בזה כותב הרלב"ג שם מא, שמצד מעשיו של הנוכרי לא היה ראוי שה' יקבל כל תפילותיו, אך כדי שיתקדש שמו של ה', שיראו כולם שהבא להתפלל לפני ה' בביתו – נענה, ביקש שלמה שה' ייעתר לכל תפילות הנוכרי:

"וגם אל הנכרי וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי – הנה לא אמר שלמה בנכרי שיתן לו הש"י כדרכיו אשר ידע את לבבו, כי מזה הצד לא היה ראוי שתקובל תפלתו. אך בקש מהש"י שישמע לקול הנכרי ככל אשר יקרא אליו, לבעבור סבב שיקרב לעבודת השם כישראל, כדי שיתפרסם כי שם ה' נקרא על הבית הזה עד שהקורא אליו מזה המקום – תהיה תפלתו נשמעת בכל אשר יקרא אליו".

רד"ק

כיוצ"ב כתב הרד"ק שם מג:

"ככל אשר יקרא אליך הנכרי – אף על פי שלא יהיה ראוי לכך – תשמע תפלתו. אבל בישראל אמר: 'ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו'. אבל הנכרי, אף על פי שאין לבבו נכון אליך – עשה ככל אשר יקרא אליך, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה, ומתוך כך ידעו ליראה אותך כעמך ישראל".

אלשיך

כיוצ"ב כתב האלשיך שם מא, ובאר שכשהגויים באים לירושלים להתפלל בבית ה', ורואים שנענים על מה שבקשו ביחס למקום שבו גרים – זה מוכיח להם שמלא כל הארץ כבודו של ה':

(מא – מב) וגם אל הנכרי כו'. ביקש שלמה שיעשה יתברך לקדש שמו גם בכל הגוים שבכל העולם. והנה הנכרי אין בו אמונה, ואינו בא כי אם על ידי שישמע לשמך הגדול להיטיב, וידך החזקה להכניע, ולא בזמן ידוע כי אם תמיד זרוע משפטיך נטויה בהווה, ובא לשמוע אזן. [עוד אפשר לומר] וגם אל הנכרי, אין דעת לידע כי האלקים בשמים כי אם שחושב שהאלקים בבית הזה בלבד, ולא ידע כי עיקר שכינה למעלה ואין בבית הזה רק התפשטות מה על הדרך המפורש למעלה מה שלא ידע הנכרי, וגם אינו מתיהד, כי אם שילכו איש בשם אלהיו, וזהו: 'אשר לא מעמך ישראל הוא' – כי אינו מתגייר.

עם כל זה: 'אתה תשמע השמים, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי', שהוא ככל היוצא מפיו גם שלא כן לבו, מה שאין כן לישראל שהוא כאשר עם לבבו כאמור למעלה, והוא כי כל העמים ילכו בלבם איש בשם אלהיו.

והטעם הוא 'למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כו". גם שלא יתגיירו וגם לדעת כי שמך נקרא כו', והוא כי בהיות ששאלותם יהיו על ענייניהם שבמקומותם ויראו שעל ידי בקשתם בבית הזה יושגחו במקומותם ידעו כי מלאה כל הארץ כבודו, ואין הפרש בין בית זה למקומות אחרים כי אם ששמך נקרא על הבית הזה שעל כן התפלה פה נשמעת יותר. על הכנת המקום גם ידעו מעלת ישראל, שאילו אחד מהם היה בונה בית כזה פה לשם ה' – לא היה נקרא שמו יתברך עליו כי אם להיות בית אשר בניתי, כי מישראל אני".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם שם מא-מג, ובאר שהגם שאם ה' ישמע לכל בקשות הגויים, הם ימשיכו בחטאיהם, עם כל זה ביקש שלמה שה' ייעתק לבקשתם משתי סיבות: 1. על ידי כך יידעו שה' משגיח על כל הנבראים, ומתוך כך אט אט תבוא בהם יראת ה' "עד שתגיע מדרגת יראתם להתדמות עם יראת ישראל". 2. הם ילמדו מכך שבית המקדש הוא שער השמיים לתפילות:

"וגם אל הנכרי. הוסיף שגם הנכרי הבא מארץ רחוקה, וסבת בואו הוא בעבור שנתפרסם ביניהם שמע שם ה' הגדול, שהוא משגיח ומשדד המערכה, ועי"כ בא להתפלל בבית הזה – אליו תשמע גם כן, הגם שאינו כדאי ולא עשה תשובה. וכן ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, הגם שתפלתו תהיה על דבר בלתי ראוי מצד עצמו. שבתפלת הישראל התנה שרק אם ידע את לבבו למען יראוך כל הימים כנ"ל, אבל להנכרי ימלא שאלתו בכל אופן, אף שעי"ז שיתן להנכרי עושר יעשה חטאים בכ"ז ימלא שאלתו, באשר עי"כ ירויח שני דברים: א] למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל, שבזה שיראו שה' שומע תפלה יכירו כי הוא משגיח בשפלים, ושהוא קרוב לכל קוראיו, עד שתגיע מדרגת יראתם להתדמות עם יראת ישראל שבא ע"י הכרתם שהוא משגיח בפרטים בהשגחה נפלאה. ב] שידעו ששם ה' נקרא על הבית, ושהוא שער השמים".

קרבן גוי

מסכת חולין

כהמשך לכך, מובא במסכת חולין דף ה, א, שאין מקבלים קרבן ממומר (אדם שהמיר דתו) שבא להקריב לה' בבית המקדש. אך גוי עובד עבודה זרה שהביא קרבן – מקבלים אותו ממנו:

"מכם – ולא כולכם, להוציא את המומר. מכם – בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה – להביא בני אדם שדומים לבהמה. מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא".

רמב"ם

וכן פסק הרמב"ם להלכה (מעשה הקרבנות ג, ב; ד), שנוכרי יכול להביא לבית המקדש קרבן עולה, ומקבלים אותו ממנו:

"ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם – אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם', אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה…

ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא – אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה, שנאמר: 'אדם כי יקריב מכם' – מפי השמועה למדו: 'מכם' – ולא כולכם, להוציא את המומר".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה', כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] הרמב"ן לא דן כאן בשאלה מדוע הספיק שייראו את ה' לצד המשך עבודתם את אליליהם. ונראה שהבין שכשם שבחו"ל לא נענשו על פולחן האלילים, אף שהם טועים בכך שמייחסים להם עצמאות, כך בארץ ישראל די בכך שיכירו במלכותו של ה' בארץ וייראו ממנו, הגם שלא חדלו ממנהגם לעבוד לאלילים שהורגלו בהם.

[2] אך נראה שגם לשיטתו עדיין יש הבדל בין עבודת הבעל כמתווך, לבין העגלים בבית אל ובדן, שגם הם היו סוג של מתווכים, אך הם לא היו ישות אלוהית בפני עצמה שמתווכת בין האדם לה', אלא אך ורק אמצעי הגשמה שאליו ישתחוו כשעובדים את ה'.