בימים שאנו קוראים בהם פרשה זו, מטיילים המוני בית ישראל ברחבי ארצנו הקדושה והמופלאה. נשאלת השאלה: מהו הערך של טיול בארצנו? האם זוהי רק עוד דרך ליהנות, או שיש בטיול בארץ ישראל יותר מכך?
ננסה להשיב על שאלה זו באמצעות התבוננות בפרשת השבוע שלנו.
אנו רואים שהתורה מציינת באופן נרחב ומרגש את שבחה הגשמי של הארץ (ח, ז-ט):
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה – אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.
באופן פשוט, מטרת השבחים האלו היא שהאדם יכיר בטוב הא-לוהי, ויודה לקב"ה וישבח אותו על הארץ הטובה, כפי שכתוב בהמשך. אומנם, יש מקום לשאול: מדוע עם ישראל – עם ה', שייעודו הוא ייעוד רוחני – זקוק לארץ המשופעת כל כך בברכה חומרית? אולי עליו לחיות במדבר ולקבל די צורכו ומחסורו, מבלי להזדקק כלל להרחבת החיים הגשמיים? הרי הסכנה של שכחת ה' ידועה, כפי שמופיע מיד בהמשך הפרשה (ח יא-יג; טו):
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה!
ויש לשאול עוד, הרי בזמן המדבר, עם ישראל ניזון בחסדי שמיים, יושב ועוסק בתורה כל היום. אפשר היה לומר שאלו החיים האידיאליים?! אך התורה מלמדת לפני הזכרת שבח ארץ ישראל, ושבה ומלמדת לאחר מכן, שהמדבר איננו מקום טוב לחיות בו, אלא רק שלב מעבר בדרך לארץ (ח, ב-ה):
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ – לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם… וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ – ה' אֱלֹוהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.
נראה שהתורה רצתה להדגיש שהמצב במדבר הוא עינוי וניסיון כדי לבחון ולזכך את ישראל, לעומת המצב בארץ הטובה, שהוא המצב הקבוע והטוב.
חיים מלאים
וזהו ביאורם של הדברים: העולם שברא הקב"ה – כולו טוב ונפלא, כולו נועד לסייע לאדם למלא את ייעודו ולדבוק בה'. באמצעות השפע והעושר הגשמי מתמלא האדם בשפע ועושר רוחני, בעמקות ובגיוון, במורכבות וחיות, בשמחה ובתענוג – וזוהי צורת עבודת ה' השלמה והבריאה. על האדם ליהנות ולהשתמש באוצרות הטבע שנתן לנו הקב"ה, כפי שאנו מברכים: "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי".
חז"ל תיקנו לנו עוד ברכה מיוחדת על האילנות המלבלבים. אם נשים לב, נראה שהיא אינה נאמרת כשרואים את הפירות – אלא את לבלובם המרהיב ומרנין הלב של הפרחים הפורחים על האילן, כשהוא מתמלא בחיים חדשים: "ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות, ליהנות בהן בני אדם". זהו המצב המתוקן והבריא של עם העובד את א-לוהיו בחדווה ובשמחה בארצו.
הרב קוק כותב בעין איה (שבת כה, א) ששכחת יסוד זה של החיים הרחבים והמלאים, היא חלק מקללת הגלות:
וְהִנֵּה, בְּעֹמֶק הַצָּרָה שֶׁל הַגָּלוּת, שֶׁגּוֹרֶמֶת הַשְׁכָּחַת הַתְּבִיעוֹת הַטִּבְעִיּוֹת הָרְאוּיוֹת לְעַם שָׁלֵם וּמָלֵא אוֹר הַחַיִּים כְּיִשְׂרָאֵל – שֶׁהֵרִים אוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲלָה רָמָה אֱנוֹשִׁית, לְמַעַן יוּכְלוּ לִרְכֹּשׁ אֶת כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הַהוֹד וְהַקְּדֻשָּׁה; שֶׁהֵם צְרִיכִים מְאֹד לִהְיוֹת מְרֻכָּסִים (מחוברים) וְשׁוֹרִים בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁם הַחַיִּים נָאִים וַעֲנֻגִּים, מֻכְתָּרִים בְּהוֹד וְטָהֳרָה.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְזוֹכִים הֵם לִהְיוֹת עוֹמְדִים בְּמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת – אָז לְאוֹת עַל שְׁלֵמוּת נַפְשָׁם הָעֲדִינָה מִתְפַּתֵּחַ אֶצְלָם דַּוְקָא בְּיֶתֶר שְׂאֵת אוֹתוֹ הַחוּשׁ הַנּוֹטֶה לִתְבִיעַת הַיֹּפִי, לְבַקֵּשׁ אֶת הַנָּאֶה וְהֶהָדָר בְּכָל דָּבָר, בְּתוֹר בַּקָּשָׁה טִבְעִית. וְעִם הַמִּלּוּי שֶׁל אֵלֶּה הַצְּרָכִים – שֶׁנִּרְאִים כִּמְיֻתָּרִים – מִתְרַחֶבֶת הַנֶּפֶשׁ, וְנַעֲשֵׂית מֻכְשֶׁרֶת לְאוֹר חַיִּים רוּחָנִיִּים, לִקְדֻשַּׁת הַמִּדּוֹת וְהַתַּעֲנוּג עַל ד' בְּאַהֲבָתוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.
הדברים המופלאים מדברים בעד עצמם. הטיול ברחבי ארצנו היפה, תוך ראיית נחליה ומעיינותיה, הריה ומרחביה, גורם להרחבת הנפש הישראלית ולחזרתה לבריאותה הגשמית והרוחנית.
על פי דברינו, מובנים דברי השבח של ר' יוחנן על ההליכה בארץ ישראל (כתובות קיא, א):
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
הוא לא רק זוכה לעולם הבא, אלא שייך כעת לעולם הבא – "הוא בן העולם הבא"!
והפלא הגדול הוא שדברים אלו נפסקו להלכה ברמב"ם (הלכות מלכים ה, יא):
אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – עֲוֹנֹתָיו מְחוּלִין , שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן". אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת – זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אכילת פירות ארץ ישראל
בגמרא (ברכות מד, א) מופיע מעשה מופלא מאוד. נביא את תרגומו לעברית:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ הוֹלְכִים אַחַר רַבִּי יוֹחָנָן לֶאֱכֹל אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁל גִּנּוֹסָר: כְּשֶׁהָיִינוּ מֵאָה אֲנָשִׁים – לָקַח כָּל אֶחָד עֲשָׂרָה פֵּרוֹת, וּכְשֶׁהָיִינוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים – הָיָה כָּל אֶחָד לוֹקֵחַ מֵאָה פֵּרוֹת. וּפֵרוֹת אֵלּוּ הָיוּ כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים, שֶׁמֵּאָה פֵּרוֹת הִצְרִיכוּ סַל בְּנֶפַח 432 בֵּיצִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן הָיָה אוֹכְלָם וְנִשְׁבַּע שֶׁעוֹד לֹא טָעַם טַעַם מַאֲכָל (ביטוי לכך שדבר טעים כזה אפשר לאכול עוד ועוד, ולחוש שעדיין לא הגיע אפילו לטעימה)…
רַבִּי אַבְהוּ הָיָה אוֹכֵל עַד שֶׁמֵּרֹב הַזֵּעָה שֶׁל הַצְהָלַת פָּנָיו הַזְּבוּב הָיָה מַחֲלִיק עַל מִצְחוֹ; רַבִּי אָמִי וְרַבִּי אָסִי הָיוּ אוֹכְלִים מֵהֶם עַד שֶׁשְּׂעָרָם הָיָה נוֹשֵׁר; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיָה אוֹכֵל עַד שֶׁדַּעְתּוֹ הָיְתָה נִטְרֶפֶת עָלָיו. וְרַבִּי יוֹחָנָן הָיָה מוֹדִיעַ עַל כָּךְ לְבֵית הַנָּשִׂיא, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הָיָה שׁוֹלֵחַ פְּלֻגַּת אֲנָשִׁים שֶׁיְּבִיאוּהוּ לְבֵיתוֹ…
מסיפור מופלא זה, על חיבוב פירותיה המתוקים של ארץ ישראל, לומד הגאון רבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", הלכה למעשה. זו לשונו (שו"ת תורה לשמה סי' תיח):
שְׁאֵלָה: אָנֹכִי הָעֶבֶד, זִכַּנִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְקָבַעְתִּי דִּירָתִי בְּאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה צְפַת. וְהִנֵּה, רָחוֹק מִן הָעִיר בְּאֵיזֶה שָׁעוֹת יֵשׁ מָקוֹם אֶחָד אֲשֶׁר גַּם הוּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פַּרְדֵּסִים, וְנִמְצָאִים שָׁם פֵּרוֹת חֲשׁוּבִים טוֹבִים וּמְתוּקִים וּמְשֻׁבָּחִים בִּמְאֹד מְאֹד, אֲשֶׁר גַּם בִּשְׁאַר אֲרָצוֹת הַמְּגַדְּלוֹת פֵּרוֹת טוֹבִים יֵשׁ לַפֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁבַח וְיִתְרוֹן. וְהִנְנִי שׁוֹאֵל ממעכ"ת (מעלת כבוד תורתו), אִם אֶרְצֶה לֵילֵךְ בִּזְמַן גִּדּוּל הַפֵּרוֹת לַמָּקוֹם הַהוּא וְאֵשֵׁב שָׁם אֵיזֶה יָמִים כְּדֵי לֶאֱכֹל פֵּרוֹת הַטּוֹבִים שֶׁבּוֹ, וְאִם יֵשׁ בָּזֶה אֵיזֶה פִּקְפּוּק מִמִּדַּת חֲסִידוּת לָלֶכֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מַהֲלַךְ אֵיזֶה שָׁעוֹת בִּשְׁבִיל אֲכִילָה וַהֲנָאָה שֶׁל מוֹתְרוֹת הַגּוּף, כִּי כָּל אֲכִילָה זוֹ הִיא בִּכְלַל מוֹתָרוֹת נֶחֱשָׁב, אוֹ דַּוְקָא שָׁרֵי גַּם לְפִי מִדַּת חֲסָדִים מִשּׁוּם חִבּוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי פֵּרוֹת הֵם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ מִצְוָה בַּהֲלִיכָה לְשָׁם לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת הַחֲשׁוּבִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
תְּשׁוּבָה: גַּם לְפִי מִדַּת חֲסִידִים לֵית בְּהָא (אין בזה) פִּקְפּוּק וַחֲשָׁשׁ, דְּכֵן (שכן) מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ומביא כאן ה"בן איש חי" את הסיפורים מהגמרא שהבאנו)… הֲרֵי מְפֹרָשׁ שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין רַבִּי יוֹחָנָן וְסִיעַת מְרַחֲמוהִי (אוהביו) מֵאָה רַבָּנָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי לֶאֱכֹל פֵּרוֹת מְתוּקִים וְטוֹבִים, וְכָל הֲלִיכָתָם בִּשְׁבִיל זֶה, שֶׁכֵּן מוּכָח מִן הַלָּשׁוֹן. וּבְוַדַּאי הֵם הָיוּ מְכַוְּנִים בָּזֶה בִּשְׁבִיל חִבּוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת הַמְּתוּקִים וַחֲשׁוּבִים שֶׁלָּהּ, וְכַוָּנָתָם לש"ש (לשם שמיים). וְהִנֵּה וַדַּאי כֻּלָּם הָיוּ חֲסִידִים וּקְדוֹשִׁים, נִמְצָא דָּבָר זֶה הוּא מִשְׁנַת חֲסִידִים, וְלֵית בֵּיהּ פִּקְפּוּק. וְלָכֵן, מֵאַחַר שֶׁגַּם אַתָּה הַשּׁוֹאֵל כַּוָּנָתְךָ לְשֵׁם שָׁמַיִם, בִּשְׁבִיל חִבּוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹדוֹת לַה' עַל הָאָרֶץ וּפֵרוֹתֶיהָ הַטּוֹבִים לַה' – אֱכֹל בְּשִׂמְחָה! וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב. וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם, וְאֶל שַׁדַּי ה' צְבָאוֹת יַעֲזֹר לִי.
לכן, צאו לטייל בארצנו היפה והודו לה' על נפלאותיה! כבשוה ברגלכם, עשו כמעשה אברהם אביכם שנאמר לו (בראשית יג, יז): "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".
ונסיים בדבריו המופלאים של הרב שלמה מן ההר זצ"ל:
אָנוּ רוֹאִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּטַיֵּל בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ – מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה וְגַעְגּוּעִים. אָנוּ בְּוַדַּאי מְצֻוִּים לַעֲשׂוֹת כָּךְ כְּדֵי לְהַגְבִּיר בְּלִבֵּנוּ אֶת הָאַהֲבָה לַאֶרֶץ, שֶׁלֹּא יִקְרֵנוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁנָּקוּם בֹּקֶר אֶחָד, וְלֹא נַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ מְקֻשָּׁרִים בְּלִבֵּנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת!
