פרשת השבוע שלנו ממשיכה לעסוק בחיבור שבין העם, התורה והארץ. עניינו של ספר דברים הוא ההכנה לקראת הכניסה לארץ. על כן הוא חוזר על התורה כולה פעם נוספת, כי אינה דומה תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ. יש צורך להבין וללמוד את התורה כולה באור חדש, וכפי שאמרו חז"ל:
"וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב – אֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (בראשית רבה, פרשה טז, סימן ד).
זהו המפתח להבנת ספר דברים, וממילא ניתן להבין מדוע נשנים עשרת הדיברות פעם נוספת בפרשתנו.
אם נתבונן בפרשה, נראה שהתורה חוזרת שוב ושוב על כך שהארץ היא המטרה, ועיקר החיוב לקיים את מצוות התורה הוא דווקא בה:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ… רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהַי, לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… ושָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה… בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם – תֵּלֵכוּ, לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן. וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂות בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ…" (דברים ד, א–מ; ו, א).
מהו "ביטול תורה" של הגלות?
אלא שיש להבין, מדוע הארץ כל כך חשובה לקיום התורה ומצוותיה? מדוע אומרים חז"ל:
"כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקוֹמָן – אֵין לְךָ בִּטּוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה, עמוד ב).
לכאורה, אפשר לומר את ההפך: "כיוון שחזרו ישראל לארצם – אין לך ביטול תורה גדול מזה"! הרי אנו נדרשים לעסוק בשמירת הביטחון, וכידוע, השירות הצבאי לוקח זמן רב, וגם שאר העיסוקים המדיניים, הכלכליים והחברתיים גוזלים זמן שבו יכולנו ללמוד תורה.
ההסבר הוא שעניינה של התורה הוא להדריך את החיים השלמים: חיים של אומה על כל מערכותיה, חיים שיש בהם חיבור בין שמים לארץ, בין גשמיות לרוחניות, בין האומה ליחידים ובין ישראל לעמים. החיבורים האלה מתאפשרים רק בהיותנו בארץ: הן מצד העובדה שרק עם בארצו חי חיים שלמים ועצמאיים מכל הבחינות, ומחובר לכל מערכות החיים, והן מצד סגולת הארץ שאיננה אדמה סתמית, אלא ארץ שבה גם החומריות והארציות מחוברות לקדושה הא-לוהית.
אחרי שנות גלות רבות, השתבשו אצלנו מאוד מושגים רבים, ביניהם "ביטול תורה" המתפרש אצלנו כפחות לימוד התורה בספרים. תפיסה זו נובעת מכך שבגלות – הדבר הגדול ביותר שניתן לעשות הוא ללמוד תורה, מכיוון שאין אפשרות ליישם את רוב התורה ולחיות אותה. אך האמת היא שהאידיאל העליון אינו לימוד תורה המנותק מהחיים, אלא לימוד המביא לידי יישומה השלם. כיוון שגלו ישראל מארצם – הרי אינם יכולים לחיות את התורה ולקיימה בחייהם, וזהו ביטול תורה שאין כדוגמתו.
ביטול תורה זה נובע בראש ובראשונה מחיסרון בית המקדש, כפי שמלמדים חז"ל:
"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל וַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לב, עמוד ב).
הנוכחות האלוקית הפכה מדבר חי ומוחש המקיף את כל החושים, את כל החיים – למושג מופשט. אין בית מקדש, ואין מערכת משפטית ואחודה שמנהיגה את החיים על פי התורה. אין מלכות על כל מערכות החיים התלויות בה, אשר מנהיגה על פי התורה.
המעבר מאידאה לאומית לאידאה דתית
כדי להבין לעומק את משמעות חיסרון הארץ והמקדש ואת התהליך שעברנו בעקבות החורבן, מאיר לנו מרן הרא"יה קוק זצ"ל במאמרו 'למהלך האידאות בישראל' שרטוט היסטורי-רוחני יסודי.
במצבו המקורי והשלם של עם ישראל בארצו, החיים הושתתו על "האידאה האלוהית המתגלה דרך האידאה הלאומית". פירוש הדברים הוא שהקודש והשכינה לא היו שמורים רק לבית הכנסת, לבית המדרש או לד' אמות של הפרט, אלא הקיפו והדריכו את המערכת הלאומית כולה – את המלכות והממשל, את המשפט והכלכלה, את החקלאות, הצבא והתרבות.
אלא שעם היציאה לגלות וחורבן המקדש, נהרסה המסגרת הלאומית הכללית. כדי למנוע את אבדן האומה והתבוללותה בין העמים, התרחש תהליך אלוהי של צמצום: האור האלוהי הרחב התכנס אל תוך "האידאה הדתית". במצב גלותי זה, מוקד החיים הרוחניים הועבר מתיקון הכלל והמדינה אל תיקון הנפש של היחיד, ודקדוקי המצוות המעשיות הפכו למעטפת הגנה ול"תיבת נח" שמטרתה לשמר את העם בתוך סערות הפיזור:
"הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וְהַלְּאֻמִּית, שֶׁבָּאוּ לִידֵי גִּדּוּלָן וְנִטְעוּ בְּקֶרֶב הָעָם… הִתְחִילוּ לְהִצְטַמְצֵם בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה לִשְׁמֹר אֶת הָעָם וּלְהַחֲזִיק מַעֲמָדוֹ בְּתוֹךְ סַעֲרוֹת פִּזּוּרוֹ… הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הִתְחִילָה לְהוֹפִיעַ בְּצוּרָה דָּתִית." (הרא"ה קוק זצ"ל, מאמר 'למהלך האידאות בישראל', פרק ה').
הגדרת האידאה הדתית היא: "הַמּוּסָר הָאִישִׁי הַפְּרָטִי, הַדְּאָגָה לְחַיֵּי הַנֶּצַח הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים, וְהַדִּיּוּק הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה בּוֹדֵד":
"בִּמְקוֹם הַשְּׁאִיפָה הַלְּאֻמִּית הַמּוֹרְחֶבֶת… בָּאָה הַשְּׁאִיפָה הַפְּרָטִית לִשְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ, לִזְכּוֹת בָּהּ לַחַיִּים הַמְּאֻשָּׁרִים שֶׁל הָעֹשֶׁר הָרוּחָנִי…" (שם).
"הָחֵלּוּ הַדִּקְדּוּקִים שֶׁל הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהָעִיּוּנִים הַפְּרָטִיִּים, הַמְּיֻסָּדִים עַל הַהַרְגָּשָׁה הַדָּתִית וְהַשְּׁאִיפָה לִשְׁלֵמוּת הַפְּרָט, לָקַחַת אֶת הַמָּקוֹם הָרָאשִׁי." (שם).
כאן בדיוק טמון החיסרון העמוק של ימי הגלות: הבעיה נוצרת כאשר אנו מתרגלים למצב המצומצם הזה, וטועים לחשוב ששמירת דת פרטית ודאגה לשלמות הנפש האישית הן פסגת השאיפה והתכלית של התורה:
"הַמַּצָּב הַדָּתִי כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם מִשְׁמֶרֶת לַמּוֹעֵד, עַד אֲשֶׁר יִתְרַחֲבוּ הַלְּבָבוֹת… וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בְּכָל הֲדַר יָפְיָהּ בְּצוּרָתָהּ הַכְּלָלִית." (שם).
כאשר נשארים בתפיסה של האידאה הדתית בלבד, הקודש נתפס כמשהו חלקי ומנותק מרוב תחומי המציאות, בעוד החברה, המדינה והעשייה הארצית נתפסות כ"חול" הנפרד מהקדושה.
זהו עומק "ביטול התורה" של הגלות – התורה נהפכה מתוכנית חיים לאומית שלמה לדת אישית. בית המקדש והסנהדרין היו הלב הפועם של האידאה האלוהית-הלאומית; שם התחברו הקודש והחומר, התורה והנהגת החיים, אל מקור השכינה المוחשי. לכן, השיבה לארץ ישראל והכמיהה לבניין המקדש אינן רק מקלט פיזי או רצון לקיים עוד מצוות, אלא תביעה להתעוררות רוחנית – לצאת מהמבט הדתי-המצומצם ולהשיב את תורת ארץ ישראל לייעודה המקורי: תורה חיה ומאירה המנהיגה אומה שלמה בכל רבדי החיים.
יתר על כן, כשזוכים לחיות חיים שלמים של תורה – כפי שאנו מנסים לעשות ביישובנו הר ברכה, שכל מערכות החיים בו: הבינוי, הרווחה, החינוך והתרבות, מונהגות על פי תורה – מתגלה עוד גילוי נפלא: הרבה יותר ממה שמלמד הספר – מלמדים החיים. כאשר באים ליישם את הרעיונות הגדולים הם פוגשים את המציאות ומתחדשים חידושי תורה אדירים.
כיסופי משה רבנו
מתוך הבנה זו, ניתן להבין יותר את תחינתו של משה רבנו להיכנס לארץ:
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ה' אֱלֹהִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כג–כה).
מכיוון שאתה ה' א-לוהים, א-לוהי השמיים והארץ, החידוש האדיר והגדול ביותר הוא חיבור שמים וארץ – גילוי הקדושה בארץ וחשיפתה. משה רבנו לא ביקש רק לראות אדמה פיזית, אלא להביא לידי גילוי את החיבור האמיתי בין שמיים לארץ – חשיפת הטוב האלוהי העליון הגנוז בתוך המציאות החומרית והלאומית.
לכן מתחנן משה להיכנס לארץ הטובה, לארץ שבה מתגלה הטוב הא-לוהי, ששיאו בירושלים בכלל, ובהר הבית בפרט ("הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה") – ושיא השיאים הוא בבית המקדש ("וְהַלְּבָנוֹן" – זה בית המקדש, המלבין עוונותיהם של ישראל, ומחזיר את ההרמוניה השלמה בין הקודש לחיים).
יהי רצון שנזכה לא רק לשוב לארצנו, אלא לרומם את חיינו מ"אידאה דתית" מצומצמת אל "אידאה אלוהית ולאומית" שלמה, ולראות בהשבת השכינה, הנבואה והעבודה לבית מקדשנו במהרה בימינו!
