עתה אנו מוכנים כבר לצאת מתחומיה של התכונה הפסיכית, הנפשית, העצמית הפנימית שלנו, כאנושות, שבקרב נפשנו פנימה, אל העולם החיצוני הכללי. אל כל מה שאנו חווים כמה שקיים מחוץ לנו, לנפשנו ול"אני" שלנו. הפילוסוף הגרמני פיכטה (ה'תקכ"ב-ה'תקע"ד, 1814-1762) מבחין בין ה"אני" – מה שהאדם מבין ופועל בו, לבין ה"לא־אני" – כל היתר, שמעבר לאדם ומחוצה לו. אמנם, הגבול ביניהם הוא דינאמי, כי יסוד ה"אני" הוא הפעולה, היכולת להשתכלל ולגדול. האדם הוא ריבון רק על ה"אני" שלו, שאותו הוא מכיר ובו הוא פועל, אולם גם בעולם שמחוץ לו, באותו "לא אני" מרוחק, ישנה שאיפה לקרבת־אלוהים שמקדמת ומפתחת את ההוויה. נקל לנו מאד להבין שההתגלות הפנימית שבנו, מודעותנו לשאיפה לקרבת־אלוהים שקיימת בנו מטבענו, באה בקרבנו מפני שפגשה בהרגשתנו. אנו חווים אותה מעצמנו, לא מתוך המפגש עם המציאות החיצונית שמעבר לנו, אבל באמת איננה אלא המשך מהשאיפה הכללית שבכל המצוי, שהיא נעשית בנו, מתגלה ומורגשת, כשבאה לתחום הרגשתנו. שאיפת קרבת־אלוהים שבנו איננה תוצאה של הכרתנו, של דבר־מה שהתכוונו אליו ורצינו בו, אלא באה מן החוץ – מתוך הקשר שיש לנו אל המציאות בכללה, הגם שאיננו שולטים עליה כמו על ה"אני" שלנו. זו לא תכונה נפשית אנושית, המיוחדת רק לאדם. מה שכן מיוחד לאדם הוא רק ההתגלות הפנימית – הכרתנו בכך. האפשרות שלנו להכיר בשאיפת קרבת־אלוהים שיש בנו ובהוויה כולה, וליישם אותה באופנים שנבחר.

כדוגמה לקשר זה שבין האדם למציאות החיצונית לו, מציין הרב קוק עובדה מדעית, על־פי המדע של זמנו: כמו שהתגלות חוש הראות שלנו הוא רק המשך קטן מהתפשטות כללות קרני האור המשתרעים על פני המרחב העולמי הכללי. חוש הראייה שבאדם או בבעלי־החיים נתפס בעבר כאחת ההופעות של קרני האור שבעולם. אולם כיום אנו יודעים שקרני האור הן לא מה שמחולל את עצבי הראייה שבמוח. אף שאיננו יכולים לראות ללא קרני אור בסביבתנו, ואם היו מגדלים תינוק מאז לידתו בחושך גמור, נראה שהוא לא היה מפתח את חוש הראייה ונעשה עיוור – זה רק מפני שחסר לו הגירוי החיצוני, אך עצבי הראייה עצמם אינם תלויים בו.

על כן כשדעתנו מתחוללת עלינו, כאשר אנו שוהים ומקדישים מחשבה כדי להיות מודעים לעצמנו,[337] הננו מוצאים את עצמנו כבר שרויים בעולם האור. אנו תופסים את עצמנו כחלק מן ההוויה שבכולה שורה האור – השאיפה לקרבת־אלוהים. ומשום כך הננו מתעלים מעל המון החשבונות הרבים, הקטנים והגדולים, שבני־אדם צוללים בהם, על דבר יסוד הֲוָיַת החיים ומציאותם. "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). יש כל מיני חקירות והשערות שחלקן מעניינות, נכבדות וחשובות, בדבר השאלה מה מחולל את הקיום האנושי הבלתי־פוסק. כאשר אנו מכירים במניע המרכזי שבהוויה, השאיפה לקרבת־אלוהים, אנו רואים כי זהו מקור החיים. מה שמחולל את החיוניות בהוויה, את התנועה הבלתי־פוסקת וההתפתחות, הוא השאיפה לקרבת־אלוהים שבאה לידי ביטוי באופנים רבים, שונים ומשונים. חשוב לחקור אופנים אלה ולהבין יותר ויותר את ההוויה – אך מחקרים אלה לא יענו על השאלה בדבר מקור הכול, המניע המרכזי שממנו נובעות כל התנועות וההתרחשויות. מאחר שאנו מכירים אותם, את החשבונות הרבים, בציור שכלי, שהוא יכול להלום את תכונת המחשבה הפנימית שלנו בעצם טבעה. בחקירות שכליות אנו יכולים לגלות הסברים יפים רבים על המניע המרכזי בקיום, אבל זה הולם ומתאים דווקא למחשבה הפנימית שלנו, ולא לשאיפתנו הפנימית. המון החשבונות הרבים, הם עניין לוגי, שכלי בלבד. ואילו ההכרה העמוקה שלנו על דבר השלמות הראויה להיות, היא אינה לוגית, לא נובעת מתוך ניתוח שכלי, אלא אינטואיטיבית ונוגעת לשאיפה הכבירה שבהוויה בכלל ובאדם בפרט. את זה אי־אפשר למצות ולזהות על־ידי החשבונות הרבים והחשובים. וכשם שהמדע יכול לעסוק בטבע בלבד, ושם להגיע להישגים יפים ונכבדים מאוד – אך לא במקורו של הטבע, במשמעות האלוהית של הקיום, בשאלה מדוע נברא הטבע.

אין אנו מפסיקים עוד את החוט, את חוט ההכרה, במקום שהחשבונות השכליים נגמרים, שהמחשבה הלוגית תופסת, כי־אם ממשיכים אותו הלאה גם מעל לגבול החיים, בהוסיפנו לחטוט וללכת, לטפס ולעלות, לשחות ולשחות עם הזרם ולמצוא את השאיפה גם בחדרי־חדריה בטרם באה לידי התגלות לנו. אנו לא עוצרים את התנועה הרוחנית שלנו, שהיא כאותו "חוט של חסד", שאמרו חז"ל שהוא נמשך על מי שמקשר את עצמו למקור האלוהי: "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ב). כאשר אדם בוחר באופן חופשי ומודע שהקשר עם אלוהים יהיה הדבר המכריע בחייו, אותו חוט של חסד נמשך אליו ומאיר את דרכו "ביום", בכל מהלכי חייו. וחיבור זה אינו מסתיים עם המוות. אנו ממשיכים את אותו החוט, את אותו קשר חי, מעל לגבול החיים המוּכָּרים של העולם־הזה, אל העולם־הבא.[338] "תלמידי־חכמים אין להם מנוחה לא בעולם־הזה ולא בעולם־הבא, שנאמר יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלוֹהִים בְּצִיּוֹן" (ברכות סד, א) – ההליכה וההתעלות אינן פוסקות. לתלמידי־החכמים אין מנוחה במובן של סוף סטטי, אלא הם נמצאים בתנועה מתמדת של עלייה.

הדחיפה לשאיפת קרבת־אלוהים אינה מוציאה מכללה כל "יש". אין ביטול של העולם, של התבונה או של כל תופעה אחרת בגלל השאיפה לקרבת־אלוהים. ובניגוד למושג ה'ביטול' החב"די, בו התפיסה היא שעל־מנת לזכות בקרבת־אלוהים יש לבטל את ה"יש".[339] לכן נשאלו הנביאים מפי אלוהים: "מָה אַתָּה רֹאֶה?" (ירמיהו א, א, וכן נשאלו עמוס וזכריה), מהו ה"יש" המופיע לעיניך; גם הנביא, ששומע את דבר אלוהים, אינו צריך לבטל את חוויית המציאות הפשוטה שלו, אלא אדרבה. אדם צריך להיות מודע למה שהוא רואה, מבין ומרגיש. אפילו על סף הנבואה, קבלת דבר אלוהים, יש חשיבות לתפיסה האנושית של המציאות. ומשום כך, מתוך ארבעת החכמים ש"נכנסו לפרדס", והגיעו להשגות נשגבות בדעת־אלוהים, רק רבי עקיבא יצא בשלום (חגיגה יד, ב): "אמר להם רבי עקיבא, כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו 'מים מים', משום שנאמר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". רבי עקיבא לא נסחף אחר החוויה הנשגבה והוציא מכללו את ה"יש", את הגדלות בתורה הנגלית ואת העשייה במסירות למען האומה, מתוך חיבור להתרחשות הלאומית הפוליטית (עי' רמב"ם מלכים יא, ג). לעומת אלישע "אחר", שמתוך מה שחשב שהשיג בעולמות העליונים זלזל בעולם התופעות הרגיל, או בן עזאי שמת ובן זומא שהשתגע, בגלל הניתוק מתפיסת המציאות הפשוטה.[340]

שאיפת קרבת־אלוהים היא מקפת את כול ומלאה בכול. בספר הזהר ישנן כמה אמירות ביחס לאלוהות, שמשלימות זו את זו: "איהו סובב על כל עלמין […] איהו ממלא כל עלמין" (זהר ח"ג רכה, א) – הוא סובב על כל העולמות והוא ממלא את כל העולמות, וכן נאמר: "לית אתר פנוי מִנֵיה" (תיקוני זהר ע' ועוד) – אין מקום שהוא פנוי מהנוכחות האלוהית; ויחד עם זאת: "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הקדמת תיקו"ז יז, א) – אין מחשבה התופסת את האלוהות כלל. לפני כל האמירות ביחס לאלוהות, עלינו לזכור כי ההכרה התבונית הגלויה אינה יכולה להכניס את האלוהות למושגים והגדרות אנושיים. כל מה שהמדע יכול לעסוק בו – אינו העצמוּת האלוהית, שהיא מעל ומעבר לכול, המקור לכול והכוללת כול. ויחד עם זאת שהיא כוללת גם הפכים, כמו חסד דין – ואחת היא ויחידה בכל חזיונותיה. אלוהים אחד, אף שמבחינת התפיסה האנושית אנו רואים התגלויות שונות, הופעות והנהגות רבות. "ד' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר (תהלים צ, א), אלוהים הוא מעון הקיום, "מקומו של עולם" (בראשית רבה סח, ט), מקיים וממלא אותו, ויחד עם זאת גם בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ־ל" (שם ב). מי שמאז ומתמיד היה גם מעל ומעבר לעולם, האלוהים, בעל הכוחות, הדיין ומשגיח על העולם.

הרב קוק מתאר מרכיבים יסודיים בקוסמוס: האפסיות, הרִיק. התפיסה המדעית בעבר הייתה שהחלל שבין הכוכבים הוא רִיק, אין בו דבר. כיום אנו יודעים שיש בו חלקיקים רבים, גזים שונים ואבק. התהו ובהו והחשך, שמוזכרים לפני מעשה בראשית (בראשית א, ב), העולם האתירי, החומר הדק הממלא את האוויר, ובו עוברים גלי האור. כך היה מקובל להסביר במדע שקדם להופעת תורת היחסות של איינשטיין, הערפילי, צברי הכוכבים, שכך נקראו בעבר, החומר הנוזלי, שהיה בתחילה, והמוצק, שהופיע מתוך הנוזלי, כלשון הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט), וכל הקודם וקודם דקודם של כל אלה, כל השלבים שקדמו ליסודות המוכרים לנו בהתהוות הקוסמוס, הכל נמשך ובא מן הדחיפה הכללית, השאיפה לקרבת־אלוהים שקיימת בכול, והיא המניע לכול, עמה ועל ידה, עד בואה אל הסדור האורגני ועד העולם החי. כל שלבי הבריאה נבעו ממנה. באדם כבר היא מפותחת בגלוי בשני חזיונותיה: לאדם יש הכרה בשני חזיונות אלה, בשתי התופעות – עצמותה המוכרחת, הנתונה בפנינו, ואיננה בחירית – אדם לא בוחר לשאוף לקרבת־אלוהים, זה קיים בטבע העולם, בעֹז החיים והשכלול, אותה השאיפה שקיימת בהכרח היא הגורמת להתפתחות העולם, והתופעה השנייה: שלעומת החופש של הסתגלות להתגלות הבחירה המוסרית בשלמות צביונה, העומדת לפנינו בנפש האנושית. עיקרה של הבחירה הוא כמובן עניין המוסר, העדפת ההטבה והתיקון. וכפי שציין הרמב״ם בתחילת ספר 'מורה נבוכים', שאין שיפוט מוסרי ללא יכולת בחירה. גם כיום, עורכי דין של אנשים שביצעו פשעים חמורים מנסים לשכנע את השופט שהנאשם אינו שפוי, שאין לו יכולת בחירה והוא אינו אחראי למעשיו, ועל כן אין להעניש אותו.

הננו נגשים בזה לתפושׂ במדענו את "החומר והצורה" של החיים בחוברת: הרב קוק מתרגם את מושגי החופש וההכרח למינוח האריסטוטלי, של 'חומר' ו'צורה' – ההכרח העצמותי בתור "חומר" החיים, הנתון, השאיפה לקרבת־אלוהים שקיימת בהכרח בכל יצור, כמו החומר הנתון בפנינו, ולעומת זאת – וחופש ההשתלמות בתור "צורה" מטבעת צביונות חדשים ומפותחים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, בידינו נתונה הבחירה, ההחלטה איזו צורה להעניק לחומר וכיצד לפעול ביחס לנתוני המציאות והטבע שבהם אנו חיים. ששניהם יחד, החומר והצורה כמו ההכרח והחופש, החושך והאור, כן המציאות היסודית והשכלול הולכים בקו ארוך ומקיף ומסבבים את כל המצוי העולמי ועושים הוויה שלמה דווקא על ידי התבדלם בעצם והתחברם בפועל. ההוויה הנתונה בפנינו, שהולכת ומשתלמת, היא מיזוג החומר והצורה, ההכרח והחופש השונים זה מזה בעצמם ומתחברים זה עם זה בפועל.